משימלה לדרמסאלה
כשאומרים דרמסלה, מתכוונים למשולש: מקלוד גאנג`- דרמקוט- בגסו, שלושה מקומות ישוב, המשתייכים לאזור דרמסלה, כשהעיר דרמסלה נמצאת ברקע ובדרך כלל מבקרים בה רק לצורכי קניות ומעבר. רוב התיירים משתכנים, מבלים ולומדים במשולש הכפרי הנ"ל. הגענו למקלוד גאנדג` ב-4.8 ב-17:00, לאחר כשמונה שעות נסיעה בטקסי. טקסי אמרתי? לא לימוזינה ולא כלי רכב שנראה כמו טקסי בארץ, גם לא yellow cab, אלא ואן מסוג "מרוטי- סוזוקי" מרוט ונטול קפיצים המשמש כטקסי/רכב פרטי להובלת תיירים.
את סוג ההסעה הזו בחרנו בשימלה לאחר בירורים אצל "סוכנויות הנסיעות" שם, החל בידידנו, הסוכן הצעיר, שקיבל אותנו כשהגענו לשימלה, המשך בבעל מסעדה שהציע גם שירותי הסעה, וכלה במשרד נסיעות רשמי, שבו נודע לנו כי בעונה זו אין אוטובוס תיירים לדרמסלה, וכי נצטרך להסתפק באוטובוס המקומי, שנסיעתו אורכת כ-12 שעות ליליות. לבסוף בחרנו בהצעה של "בעל המכולת" שמתחת למלון שלנו, שבהחלט קטף גם הוא את עמלתו, וזימן לנסיעת שירות פרטית זו את ידידו בעל הטקסי הרשמי: Tourist vehicle, והם גבו יחד 2,200 רופי.
הדרך לדרמסלה יפהפייה. מחציתה חולפת על פני נוף הררי וירוק של הרי ההימליה, ומחציתה נוף עמק קנגרה. חלק ניכר מהדרך אנו נוסעים לצד נהר הביאס, גם כאן הצבע השולט הוא ירוק. באותו יום נסיעה לדרמסלה, לצד הנהר, היה הכביש שוקק חיים. המוני משאיות, שהפכו למשאיות נוסעים, נסעו בדרך, ובתוכן המוני אנשים נשים וילדים שמחים ושרים. בנוסף להם רכבו שיירות של צעירים על אופניים, אופנועים ווספות מקושטים בדגלים אדומים וצהובים. התברר לנו שזהו יום חג והמוני בית הודו באזור זה יצאו לטייל בטבע. ראינו גם את גרסת הפיקניק ההודי בצדי הדרכים, אוכלים ושותים ליד בקתת קיוסק או מסעדה או רוחצים בנהר.
הנהג הורידנו במרכז מקלוד-גאנדג`. רחוב צר מאוד שבו מנסים להידחק כל כלי הרכב ביחד: ג`יפים, ריקשות, אופנועים, מכוניות פרטיות, הולכי רגל, כלבים ופרות! ברחוב יש מעבר רק לכלי רכב אחד, ולכן כאשר מגיע ממול רכב (שאינו דו גלגלי), אחד משני כלי הרכב חייב לנסוע רוורס כדי לפנות מקום לזה שבא מולו. מי ייסע לאחור? מהו הכלל? אין עצבים ואין צעקות, מחכים עד שמישהו מוותר... לעיתים מנסים שני נהגי כלי הרכב, אם אינם רחבים מאוד, "לבדוק" את טיב הצבע והמראות הצדיות האחד של השני... הם נצמדים לדוכני הרכב ולכלי הרכב האחד של השני ו...מצליחים לעבור. גם אם זה נגמר בכיפוף מראה או שריטה בצבע... לא נורא העיקר שעברו.
שמנו פעמינו, חגורים בשני התרמילים שלנו (הגדול והקטן), למלון "טיבט". שכרנו שם חדר סביר ונקי, אלא שבאותו ערב הייתה הפסקת חשמל בכל העיירה, לא היו מים חמים, ובבוקר גם מים זורמים לא היו. למחרת בבוקר עברנו ל"גסט-האוס" אחר, גם הוא בבעלות טיבטית- "אשוקה"- שמו של קיסר/ראג`ה הודי ששלט בהודו בתקופה מוקדמת. בעלת הבית ומשפחתה, שגרו במקום, היו לבביים ומסבירי פנים, אחזקת המקום הייתה יעילה ושונה ממקומות אחרים, הנוף מהמרפסת הרחבה היה יפהפה בכל שעות היום וגם הלילה, החדרים נקיים מאוד. היו מים זורמים באותו בוקר (כי למרבית בתי העיר יש מכלי מים על הגג למקרים של הפסקות מים וחשמל), אך החשמל טרם הגיע... מאותו יום, כל שאר ימינו בהודו היו רצופים בהפסקות חשמל, שנמשכו לעיתים ימים שלמים, ולעיתים "רק" כמה שעות או "רק" ירידה במתח החשמלי, כך שניתן להתמצא בחדר אבל לא לקרוא למשל...
מקלוד גאנג`- עיירה עם אופי אחר. שונה בתכלית השינוי מערים הודיות אחרות. בשל היותה עיר מתויירת מאוד, בעיקר במערביים, יש בה הכל. בנוסף לכך, עיירה זו היא מקום מושבו הזמני (כבר קרוב ל-50 שנה) של הדלאי-למה, שבעת ביקורנו שהה בעיר. העיירה עצמה צפופה מאוד וקטנה- בסך הכל 3-4 רחובות בהם מתרכזים חנויות, דוכנים, גסטהאוסים ומלונות, בניני הקהילה של הטיבטים, מגורים ועוד. הרחובות הצרים מלוכלכים באופן תדיר, הכבישים משובשים, אין קטע כביש אחד סלול כהלכה. בסוף היום רצוי לא לנעול סנדלים, הן בשל הגשם- מונסון שפקד את העיירה מדי יום ביומו בשעות אחר-הצהרים, לאחר שבבוקר הייתה העיר שטופת שמש, והן בשל שאריות מזון, גללי פרות, בקבוקי פלסטיק, ובוץ הקיים שם תמיד. כל השאר שונה! החנויות, הדוכנים, האנשים ברחוב, המקרינים ייחודיות, יופי ואופי. אנשים מסבירי-פנים, מחייכים, אוירה נינוחה, זורמת, מלאת חיים.
הטיבטים הגיעו להודו כגולים חסרי כל, התארגנו במקום כקהילה ועד מהרה השתלטו על רוב העסקים במקום, בעיקר חנויות, דוכנים, מלונות, גסטהאוסים ומסעדות. ההודים הינם בעלי סוכנויות הנסיעות, המסעדות וקפה האינטרנט, כמו גם נהגי ציי הרכב בעיירה, הריקשות, ה"טקסי" והאוטובוסים. אין במקום פושטי יד רבים, אך אלו המצויים במקום אינם טיבטים. התרבות הטיבטית מאפשרת עבודת נשים, ולכן ידן בכל, החל במנהלות ובעלות גסטהאוסים, מסעדות, חנויות ודוכנים. לעומתן נשים הודיות עובדות לרוב במשק ביתן בכפר בלבד, או לכל היותר בעבודות פקידות ושירות במקומות פרטיים. אני תוהה, האם בשל כך נראים העסקים הטיבטיים יפים יותר, נקיים יותר ויעילים יותר? אך על כך בפרק על הנשים בהודו.
מקלוד גאנג`- אוירה, קורסים, שיעורים והטיבטים
ההלם התרבותי שלנו מהודו, ובעיקר מההתייחסות לסביבה ולהתנהלות חיי היומיום מתחלף אט אט בהשתלבות שלנו, בהכרה בפנים האחרות שמציעה הודו. אנו מביטים פנימה, לתוך החיים האחרים שמציעה הודו בכלל ודרמסלה- מקלוד-גאנדג` והסביבה בפרט. איך חיים ההודים והטיבטים את חייהם? מהי השקפתם על החיים בכלל דרך חיי היומיום, מהי התייחסותם זה לזה ולאנשים אחרים? מנין כל זה מגיע? מהי תפיסת עולמם?
אחרי יום יומיים, רעש הצופרים, הלכלוך ברחוב, הבניה המכוערת והצפיפות כבר לא מפריעים לי. אנו משוחחים עם האנשים, מביטים לתוך עיניהם, מקשיבים לתוכן דבריהם, הם אחרים, הם מעניינים וסתגלניים. מקבלים בחיוך ובהשלמה את חייהם. טוב להם במה שיש להם. החל בקבצנים המבקשים רק אוכל וכלה בבעלי הדוכנים והחנויות המבקשים את ידידותך ותשומת לבך למה שיש להם להציע לך.
הם פשוט לא שואפים להשיג יותר! לא ממון, לא תהילה, לא חיים אחרים. הם מאמינים בגלגול נשמות, ולכן יש להם עוד הרבה צורות חיים אחרים להן יזכו, הם לא ממהרים לשום מקום והכל מתנהל אצלם בשלווה ובאורך רוח.
היום השני שלנו במקלוד גאנדג` היה של חיפוש ותהייה אחרי ההיצע שיש למקום לתת, ואכן למדנו כי כדי להגיע לשיעור של הדלאי למה, יש להירשם במקדש לעבור בדיקות ביטחוניות (ממש כמו בארץ) ולקבל רשיון כניסה אישי. הדלאי למה נותן שני שיעורים ביום הפתוחים לקהל. לאחר הרישום, ביקרנו במוזיאון המתעד את שואת העם הטיבטי. בשנת 1949 פלשו הסינים לטיבט, ובמסגרת הלאמה וחינוך מחדש של העם הסיני כולו, החלו במגמה זו בקרב העם הטיבטי כולו. הסינים ביקשו להשמיד ולחסל את כל המורשת והתרבות של העם הטיבטי, ולהפוך את כולם לסינים נאמנים למאו טסה טונג ולספר האדום. כל ספריהם, פסליהם, מקדשיהם של הטיבטים נותצו והושמדו, הם הוכרחו ללבוש את חליפות מאו הידועות, ולא הורשו להשתמש בכל סממן תרבותי טיבטי: בגדים מסורתיים, שפה, תפילות ודת.
הטיבטים ניסו להתנגד ונלחמו, אולם הוכנעו באכזריות על ידי הצבא הסיני. הדלאי למה וחלק ניכר מהעם הטיבטי, שלא הסכימו לאבד את תרבותם ומורשתם, גלו מרצון וברחו לנפאל ולהודו. הודו קיבלה אותם ברצון ונתנה להם מקלט ומושב קבע בדרמסלה שם קבע הדלאי למה את מקום מושבם הזמני (כך הוא מאמין) עד לשחרור טיבט. המוזיאון מתעד תמונות מהמלחמה, הגירוש, העינויים בכלא, וכן את עיקרי תוכניתו של הדלאי למה לארגון מחדש והקמה של העם הטיבטי בעת חזרתו לטיבט, אם וכאשר יינתן להם הדבר.
הדלאי למה
ב-08:30 בבוקר החלה נהירה גדולה של נזירים ונזירות ברחובות מקלוד לעבר המקדש, לשיעור הדלאי למה. נהרנו עם תיירים נוספים למקדש, בתוך ים של צבע ארגמן (בגדי הנזירים). בדיקה ביטחונית חוזרת, ואנחנו בפנים, מחפשים מקום קרוב ככל האפשר כדי לראות ולשמוע את הוד קדושתו.
השטח הקרוב למקום מושבו של הדלאי למה כבר מלא בנזירים ונזירות. הכל יושבים על שטיחים וכריות שהביאו עמם. בשוליים נראות גם קבוצות של אנשים ונשים מכל קצווי תבל, שבאו לחזות ולשמוע. התיישבנו ליד קבוצת נזירים טיבטים וקשרנו שיחה עם אחד הנזירים, שהיה מסביר פנים ומחייך. שאלנו על תוכן דבריו: האם יש בשיעורים סדר כלשהו, האם הוא חוזר על דבריו מדי יום, שבוע? מהו נושא השיעור היום, וגם מהו מסלול הלימודים של הנזירים?
ובכן, הדלאי למה נותן כל יום שיעור אחר מתוך הפילוסופיה שלו. תוכן הדברים בכל שיעור אמור להיות מקושר לשיעור הקודם ולזה שאחריו. פילוסופית החיים של הבודהיזם מכוונת בשיעורים אלו הן לנזירים והן למאמינים פשוטים, ולכן הדברים מתורגמים סימולטנית להרבה שפות. מסלול הלימודים של נזיר הוא ארוך, 10-3 שנים, כל אחד על פי יכולתו ורצונו. בתום הלימודים נשלחים הנזירים לעבוד בקהילה. הנזירים מתגוררים במקום ומתפרנסים מהפעלת מסעדות, חנויות, דוכני מזכרות ועוד. אמונתם-מלאכתם, אבל לא על חשבון הקהילה. הם בהחלט מעורים בקהילה, מסתובבים בעיר, יושבים ואוכלים עם כולם במסעדות, קונים בשוק, מחלקים אוכל לקבצנים ונצרכים וגם מחתימים עצומות למען רווחת הקהילה והעם הטיבטי, כמו העצומה שחתמתי עליה בערב ביושבי במסעדה במקום: עצומה של מליון אנשים מכל העולם למתן אפשרות לדלאי למה לנאום באו"ם. השיעור מתחיל בטקס תפילה משותפת של כל הנוכחים, שאותה מוביל הדלאי למה בשפה הטיבטית. חלקם מעלעלים בספרי תפילה או מחזיקים וממוללים שרשרות תפילה מיוחדות. התפילה מסתימת בשילוב ידיים בצורה מסוימת ובזריקת אורז. תוך כדי התפילה עוברים נזירים בין הנוכחים, המוציאים מאמתחתם ספלים, וממלאים אותם בתה! חלקם מביאים איתם אף מיני מאפה ואוכלים.
התפילה והשיעור מועברים בשתי שפות: טיבטית וסינית. את הסינית מנחה נזיר סיני היושב ליד הדלאי למה ומדבר מיד אחריו. בנוסף, ישנם נזירים בקהל המתרגמים את השיעור סימולטנית לשפות שונות. כדי לשמוע את השפה שלך יש לקנות רדיו FM ולהתכוונן לשפה הרצויה. בשיעור בו נכחנו דיבר הדלאי למה על שורש הבערות, הנובעת לא רק מחוסר ידע, אלא מתפיסה לא נכונה של המציאות, על שלבי הבערות ועד כמה קשה להיפטר מהם, מה שגורם סבל רב לבני האדם. על החוכמה וסוגיה, על הנתינה, על המודעות העצמית וקיומה באדם בעולמו שלו ובעולמות אחרים. לא ירדתי לסוף כוונותיו של הדלאי למה, מאחר וזהו שיעור אחד ברצף שיעורי הפילוסופיה של הבודהיזם, עם זאת המעמד היה מרשים ומרגש מאוד. כבוד, הבנה, ידידות, חמלה ופתיחות, אלו הם הרגשות והתובנות ששררו בקרב הקהל במקום. כעבור כשעה מסיים הדלאי למה את דבריו, קם עם פמלייתו, עובר על פני חלק מהקהל בדרכו החוצה ומברך ולוחץ ידיים לחלק מן האנשים העומדים בדרכו, וניכר בהם כי הם מתרגשים עד דמעות מהזכות הגדולה שניתנה להם.
מעט מסודות המטבח הטיבטי וההודי!
סנג`י, בחור טיבטי צעיר, ויש האומרים שגם הספיק לשבת בכלא הסיני עד שהגיע לדרמסלה, פתח בביתו קורס לבישול טיבטי.
המטבח הטיבטי אינו עשיר כמו ההודי, אך סנג`י הפופולרי מצליח למלא קורסים פעמיים ביום במשך שישה ימים בשבוע. את עיקרי המטבח הטיבטי אפשר ללמוד בשלושה שיעורים: שיעור אחד על ה"מומואים" וה"ספרינג רולס" שיעור שני על הלחם והעוגות והשלישי על מרקים. כולם אוהבים את סנג`י ואת דרך העברת השיעור, לדעתי הרבה יותר מן התוצרים עצמם, שלדעת הישראלים הם חסרי תבלון. בשיעור בו השתתפתי, בו מרבית המשתתפים היו ישראליות וישראלים, כבר "שפצרנו" ו"שידרגנו" את ה"מומואים" שהם בעצם ה"פירושקי" וה"קרעפלאך" הפולניים/ישראליים: בצק ממולא בירקות, תפוחי אדמה, בשר או שוקולד, ומאודה או מטוגן- זה כל הסיפור!
אבל סנג`י ה"חתיך" והחביב מעביר את השיעור עם הרבה הומור, מתבל את הסבריו במילים עבריות שהוא מכיר ומשתף את כולן/ם בחגיגה. השיעור הוא גם שיעור אמנות, כי לסנג`י מיומנויות קיפול בצק במגוון צורות יפהפיות. ניסיונות התלמידות/ים להגיע לרמתו רק העלתה אותו לדרגת רב-אמן! לעומתו, בימסן, השף ההודי, עשיר במתכונים, בשל הבישול ההודי העשיר והמגוון. אצלו אפשר לקחת כמה שיעורים, ולא לסיים את סודות הבישול ההודי, בשל ריבוי המתכונים, עושר התבלינים ותחכום צורות הבישול וההגשה. הליך ההכנה והבישול ארוך ומורכב. עם זאת השיעור שלו מעייף ומיגע, גם משום שתלמידיו עומדים כל הזמן ומביטים במעשיו כמו בתכנית טלוויזיה- אלא שזו מסוג live-show, וגם משום שהוא עצמו חסר הומור ועייף משהו (בייחוד אם הגעתן/ם לשיעור מספר 4 שלו באותו יום), אך הארוחה בתום השיעור שווה את הכל!
ועוד מהדו"ח של שי
היום בבוקר, לאחר אימון טאי צ`י קצר, הופיעו על המרפסת (מרפסת של כ-500 מ"ר משותפת לכל הקומה) בחורה מאסטוניה ובחור ישראלי וביקשו שאדגים/אעביר להם שעור קצר. הם גרים ביער בין בגסו לדרמקוט, והבחורה שמעה מהבחור ההודי שמתאמן על ידי במרפסת במלון ביוגה מסוג מסוים, שיש כאן מישהו שמתאמן בטאי-צ`י(התכוון אלי). שוחחתי איתה, והזמנתי אותה להתאמן איתי, מאחר שהיא מתאמנת גם בטאי צ`י (בשיטה אחרת). יופי, שבע וחצי בבוקר, הזריחה רק יצאה בגלל ההרים העצומים שמסביב, על ידי מתאמן ההודי ביוגה, וכעשרה מטרים מאתנו מתאמן איש אושו בהתעמלות בוקר מצחיקה של קפיצות וזמזומים, כשהוא לבוש בגלבייה אדומה. סביבנו מתאספים עוד מספר מתעוררים-מסתכלים. עשינו שיעור, אני הראיתי לה את השיטה שלי, היא הראתה לי את השיטה שלה. יפה. החבר הישראלי, השתתף אף הוא בשיעור. קצת אימון וקצת פלסף ופוליטיקה- היה מעניין ומהנה.
גם ההודי, זה עם היוגה שווהננדה ריההמהה קריזזזזה דייי, (שכחתי את השם) בילה איתי בשיחות רוחניות על חייו וקצת על הודו. הוא בא לחודש וחצי לכאן להתרפא אצל הרופא האישי של הדלאי למה, שהמרפאה שלו ממש מול המרפסת שלנו. מתברר שהלה ממש מפורסם, ועולים אליו לרגל מכל קצוות הודו. כמה וכמה ישראליות שפגשנו הלכו אליו. הרופא הטיבטי הזה, מסתבר, מאבחן בשתן ובדופק. לא צחוק. תמיד כשאני עובר על יד המרפאה בדרך החוצה, אני רואה אותו או את עוזרו, מערבבים כוס שתן עם מקל לפני שהם מכניסים אותו פנימה למרפאה. הרופא, איש מבוגר מאד, לבוש בבגדי הנזירים הטיבטיים, אינו עונה לשלום כשאומרים לו, ומקנח את אפו ביד בקול תרועה מול המרפאה, ובאבחת יד חדה מותיר את התוצאות על השביל. לי כבר לא כואב כלום אחרי שראיתי את זה...
האינטראקציות בין אנשים כאן הן בלתי פוסקת, וזה התגלה כאחד הכייפים הגדולים ביותר של הטיול. במשך היום תמיד תכיר אנשים חדשים או כאלה שכבר מכירים את פרצופך מהימים שאתה כאן, ויפנו אליך בשיחה. "נו? לא נעשה ביזנס בזמן שאתה כאן?" שואל אותי בעל חנות, שכל יום מזמין אותי פנימה. פעם אחת הצחקתי אותו כשאמרתי לו בחרוזים: Maybe yes, maybe no, maybe baby I dont know. הוא התפוצץ מצחוק ולאחר שיחה קצרה שלח אותי לטרק מעניין בהרים (שלא הלכתי אליו). דווקא נכנסנו אליו, ויש לו דברים יפים, אבל יקרים(במושגים ההודים).
בגסו
אחת מעיירות המשולש האזורי, 1.5 ק"מ ממקלוד. דרך יפה ונעימה במעלה ההר. בגסו היא מקום משכנם של ישראלים צעירים המחפשים קצת שקט ומגורים זולים יותר. גם שם מרכז חוגי יוגה, רייקי, מסג`ים ועוד. גם שם חנויות ומסעדות לרוב וחלק משלטיהן כתובים בעברית. בגסו היא גם עיר תיירות הודית, אליה מגיעים בעיקר הודים מחבל פנג`ב. במקום מקדש הודי לאל שיוה ובריכת מים פתוחה לכל, בה רוחצים בכיף רק גברים וילדים (נשים לא מתערטלות בפומבי). הבריכות ניזונות ממעיינות הנובעים מההר הסמוך ובמרחק הליכה של עוד קילומטר מגיעים למפל מים.
יום "שנטי"
שי התקרר ולאור מצבו החלטנו לעשות יום "שנטי". את הבוקר פתחנו בארוחת בוקר במסעדת גג איטלקית- Niks. הזמנו ארוחת בוקר ישראלית שכללה סלט ירקות (עם שמן וכל התוספות), שעד אז לא מצאנו כמוהו בהודו (פשוט צריך לדעת איפה), והתמכרנו לקרני השמש הנעימות, מביטים אל הנוף ואל העננים, הנודדים בין ההרים, מתקרבים ומתרחקים מעל העיר. הפלגתי במחשבותיי ארצה, וחשבתי על מסעדה הודית בשם "שנטי על הגג" בנווה צדק או ביפו, משקיפה אל הים. כל "יוצאי הודו" יגיעו בהמוניהם למסעדה זו ויערכו שם פגישות מחזור על כוס צ`אי, צ`פאטי ודאל או מלאי- קופטה ואורז בריאני, או שמא דוקא ה"מומואים" יזכירו להם טוב יותר את מסעדות הגג במקלוד גאנדג`... והמחירים אותן הספרות רק במטבע ישראלי:
Paneer butter masala- במחיר 35 ¤ במקום 35 רופיס
Banufi- במחיר 40 ¤ במקום 40 רופיס
אולי אני אלך על זה! על הגג בתל-אביב......בשנטי......
בתום הארוחה והמחשבות המפליגות יצאתי ליום קניות. יש כאן חנויות הודיות וטיבטיות עם בגדים וחפצי אמנות הודים וטיבטים. קופסאות מצוירות ביד ומגולפות בעץ, תכשיטי כסף, שטיחי קיר רקומים ביד, שמיכות צמר צבעוניות המשמשות בנוסף לכיסוי גם למעיל ולסוודר. כמו בנחלת בנימין... אני מתחילה להתגעגע או מה? בינתיים שי הלך לנוח, הוא הרי חולה ואינו יכול לאכול אוכל הודי מתובל, רק תה בלימון וקינמון, ואולי מרק עוף (ה- Jewish penicillin)? יש פתרון!- מסעדת צ`וקיס שנפתחה רק אתמול והיא בבעלות משותפת של ענבל הישראלית וטנזין הטיבטי. באדיבותה כי רבה הציעה לי עבור שי קנקני תה בלימון לקחת לחדר וגם מרק עוף על פי המתכון של אמה שלה. בנוסף, היא עושה גם פירה, כבד ושניצל, וגם טחינה, חצילים ו... בקיצור, עם מתכוני הבריאות הישראליים הללו שי קם למחרת כחדש.
בשעות אחר הצהרים התחלתי את קורס המסג` האירוודי. הקורס מעניין ומהנה, ממש תורת חיים, שאחד מענפיה הוא המסג` בשמנים.
דרמקוט ובית חב"ד
כפר מפוזר והוא לא כפר אז"ר, בית פה בית שם, שדה, פיצריה ובית חב"ד. דרמקוט הוא כפר שמרכזו הוא רחבת הריקשות וכמה מסעדות עם שלטים בעברית ואוכל ישראלי, כמה "גסט-האוסים" ובית חב"ד. בהמשך, הרחוב הופך לשביל בתוך השדה, המוביל למבני צריפים שהם מגורים, קפה אינטרנט, סוכנות נסיעות, פיצריה וגרסאות הודיות לקיוסקים. ידידה ישראלית המליצה בפני על הפיצה והבנופי (עוגה הודית) הטובים ביותר באזור. "לכי עד סוף הרחוב בדרמקוט המסעדה האחרונה זו הפיצריה- לא תפספסי, כי אין עוד רחובות שם". ובכן, הלכתי בעקבות הוראותיה וציפיתי ל"רחוב". כאמור, הפך הרחוב לשביל בשדה ובתים מפוזרים בו. המשכנו ללכת בשביל ונתקלנו בשילוט אדום על אבני הדרך: To Pitsa. וואללה, יש כיוון, הבחורה צודקת! אכן לא פספסנו בין המבנים ואחרי עוד שתי מסעדות/דוכני קפה, הגענו למבנה הכולל מגורים, גסטהאוס והפיצריה! אכן המבנה האחרון ב"רחוב הראשי" בדרמקוט.
אבל את הפיצה לא אכלנו, כי חזרנו לערב שבת לבית חב"ד. הרב דרור, אשתו ושלושת ילדיו מתגוררים בקומה העליונה של בית חב"ד. הקומה התחתונה מהווה מקום מפגש לצעירים ישראלים, והיום גם למבוגרים המטיילים באזור. בין שאר מטלותיו של הרב קיימת גם מטלת ההחזרה בתשובה, הנעשית בדרך מקומית. מבין מגוון הקורסים הקיימים במשולש הכפרי הזה בדרמסלה, מקיים הרב את קורס תורת הקבלה ומדיטציה על פי היהדות. בערב שבת, לאחר התפילה וקבלת שבת, ותוך כדי הארוחה, "מרביץ" הרב דרשה על ההבדל המהותי בין ההודים והיהודים. הרב דרור טען שההבדל בין הודי ליהודי הוא לכאורה באות י` הקטנה אולם האות הקטנה הזו היא היא המהות האמיתית של היהודי, השונה תכלית השינוי מההודי. הי` המאירה הזו היא העולם האמיתי. ...ולחשוב שכמה מאות מטרים משם יושב הדלאי למה ומדבר על תפיסת הבודהיזם: על מקור הבערות והסבל, על חכמה, נתינה וחמלה... לא כולם מגיעים כמובן לבית חב"ד. אולם הצורך הישראלי להתכנס בחברותא מתקיים גם באלטרנטיבות אחרות כמו ערב שירה ישראלי שהכנסותיו-תרומותיו קודש לילדי טיבט או לאגודה למניעת אידס באפריקה, או סתם כדי לשמוע הרצאה על המורשת הטיבטית.
נורובליקה, דרמסלה ואגם דאל
כמחצית השעה ממקלוד גאנדג` נמצא המכון לשימור תרבות טיבט - נורובליקה. מקום מטופח מאוד, גינון בסגנון יפני. במקום מוזיאון וסדנאות עבודה, המכשירות טיבטים ומונגולים בלבד לאמנות גילוף בעץ ופיסול בברונזה. לימוד האמנות והעבודה בסדנאות אלו אורך בממוצע כ-12 שנים, שבסופן מגיעים הלומדים במקום לדרגת אומנים. במקום מוזיאון בובות המתעד את הטיבטים בתקופות שונות, וכן מקדש ובתוכו פסל בודהה ענק שהועתק בדיוק מהמקדש בטיבט.
במרחק הליכה של כשעה ממקלוד בתוך יער יפהפה, חלפנו על פני כפר הילדים הטיבטי והגענו למרומי ההר. שם מצאנו אגם קטן שמימיו בוציים ולמרות זאת שטים להם באגם דגי ים גדולים ואפילו דגי זהב. לא ניתן לראותם בשל עכירות המים, אבל אם זורקים להם לחם הם מתנפלים בהמוניהם, ורק בבצבצם מהמים האמנתי שאכן יכולים דגים לשוט במים כל כך בוציים ועכורים.
מסעדות מומלצות (לטעמי) במקלוד גאנדג`
1. המסעדה הטיבטית במלון טיבט- אוכל טיבטי וגם הודי במיטבו - במיוחד העוף טנדורי שלהם.
2. המסעדה היפנית Lung Ta אי של עיצוב מערבי(למרות שזה יפני)- הקפדה על כל פרט ריהוט, תאורה, כלים וכמובן גם עיצוב המנה - צבעונית ויפה! והכי חשוב ומתוק: שקית עוגיות השקדים הלבנות, לקחת לחדר או לטיול!
3. Norling, מסעדה טיבטית, המגישה גם אוכל הודי ומערבי. המתוקים מצוינים. פירוש השם: קופסת פנינים.
4. Chukis- מסעדה ישראטיבטית על פי בעליה, אוכל הודי, טיבטי וישראלי.
5. Ashuka- מסעדה הודית, מאכלים הודיים טובים מאוד, אפשר גם בירה על הגג.
6. Nicks, האיטלקית על הגג, ויותר מהאוכל- האווירה והנוף צופה על העיר וההרים גם יחד. מתאים ביותר לארוחת בוקר או ערב כשהשמים נקיים.
בפרק הבא: מנלי, ושישט, המפלים ובונוס צחצוח הנעלים
*עדכון, ינואר 2006: מאז המסע להודו אותו תיעדתי הן בכתב והן בתמונות, התוודעתי לעיסוק חדש ומעניין שנולד עקב הרצון להעביר את החוויות מעבר למילה הכתובה ולתמונה, משהו שישלב בין המראה, התחושות, ההרהורים הצלילים והקולות. עיסוקי כיום הוא הפקה ועריכת מצגות דיגיטאליות בכל נושא. האלבום הדיגיטאלי שערכתי על הודו הוקרן בכמה פורומים ועורר עניין רב. אני מזמינה אתכם לצפות בתקציר של הקליפ הנ"ל שנמצא באתר שלי www.seedphoto.com ב"מצגות לאירועים"- הגלריה וגם ב"אודות".
