שוב, בדרך להודו
"צר היה כל כך, הייתי אז מוכרח לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו אולי כמו הר נבו, רואים רחוק רואים שקוף.
בן אדם כעץ שתול על מים, שורש מבקש
בן אדם כסנה מול השמיים, בו בוערת אש.
אז דרכי אבדה, חיי היו חידה
צמא כמו הלך במדבר
אל מילת אמת שכוח בה לתת
לשאת פנים אל המחר". (יענקל`ה רוטבליט)
בשיר הזה נזכרתי, ככה פתאום, בהודו, בטיול הקודם. "הטיול הקודם" הזה הסתיים רק לפני חודש. כל מילה ומילה בשיר הזה פגעה "בול". חשבתי שעם חזרתי לארץ אזדהה גם עם מילות הבית האחרון:
"בערה בי אש
יצאתי לבקש
ימים סערתי כסופה
שבתי אל ביתי
למצוא שאת איתי
עד בוא הדרך אל סופה".
או כמו בשיר של "נוער שוליים"-
"אתה חולם על מקום אחר
יבשה מרוחקת
שם תמצא שקט
עם תרמיל על הגב אתה
מתעכב קצת בדלת
ויוצא אל הדרך
אתה נוסע למצוא מקום
בנקודה מדויקת
שם תמצא את השקט
עד להודו הגעת כבר
והשקט איננו
בביתך מתחבא הוא"
אבל לא רק שלא מצאתי את השקט בבית - מצאתי מדינה מתנתקת, שוב מבזקי חדשות כל חצי שעה, שוב שחיתויות ותאונות דרכים. שוב הלחץ המשפחתי-החברתי להתיישב כבר, לחזור למסגרת, לחיים נורמליים- לסיים לימודים, לקנות בית, להתחתן...
אז חזרתי להודו.
הפעם השנייה תמיד יותר מפחידה. בעיקר כשמדובר בהודו. לקראת הפעם הראשונה יש חששות מהלא נודע. לקראת הפעם השנייה- יש חששות מהנודע (שזה גרוע יותר...). מה יהיה? האם אסתדר לבד? אלו אנשים אכיר- מי ייכנס לחיי? האם אפגוש באותם האנשים אשר עיצבו את הטיול הקודם שלי? האם אספיק לראות את כל המקומות שאני מתכננת ואולי המסלול ישתנה והודו תפתיע אותי מחדש?
בחודש וחצי הזה לא עשיתי הרבה- רק חיכיתי לחזור להודו. לא הספקתי להיפגש עם כל החברים אבל כל מי שהכרתי בהודו- רצה לחזור. הכי מהר שאפשר. כמוני. איבדתי את הקשר לתרבות שלנו. חזרתי כאמור לבלגן של ההתנתקות, לחגיגות של כל הערוצים עם תמונות שלא היו מביישות טלנובלה סוחטת דמעות (קצין מפנה, מתנחל שופך חומצה ואח"כ סוף-טוב-הכל-טוב, חיבוקים ונשיקות...). הפגנות בעד ונגד, מלחמת צבעים של כתום וכחול, עוני, פיגועים, מבזקי חדשות, מהדורות מיוחדות.... חזרתי ל"פקקים במחלף גהה" בקולן של שדרניות גלגל"צ שמתאמצות להישמע כמו נערות טלפון עם קול נמוך וסקסי, לפרסומות רדודות שמוכרות סקס עם כל דבר... לקניונים מפוארים, לרינגטונים מעצבנים, לעוד גמר של "כוכב נולד" (ולא יעזור כלום- אין על הראל מויאל!!!) וללחץ של חברה תובענית שלא מסוגלת לעכל שאני בת 27, בלי עבודה מסודרת-בעל-דירה-תואר ראשון.
ועם כל מה שמצאתי- איבדתי שבוע לפני הטיסה את אחת הנשים הכי יקרות בחיי- המורה שלי לרייקי, המורה שלי לחיים, יועצת, מכוונת, אוזן קשבת, חברה-אמא-אחות. אישה שנתנה לי המון ידע והמון כוחות. ליז אלימלך ז"ל. אישה קדושה שנפטרה לי פתאום ככה באמצע הכל. עוד שמרתי את המיילים ששלחה לי והודעות ה-SMS כשהייתי בהודו וכשחזרתי. כמה תמכה בי וכמה האמינה בי. כמה תחסר לי. כל אובדן כזה מנער לי את החיים ומזכיר לי כמה שהם שבריריים וכמה שהכל זה כאן ועכשיו. מי בכלל מבטיח לנו שנהיה כאן מחר... אז במצוותה- אשמח, אלמד, אכיר את עצמי ואגשים את הדבר הזה שנקרא "אני". בגעגועים, בכאב ובאהבה נצחית- תמיד אהיה איתה והיא תהיה בליבי, לצד אבי וסבי היקרים שנפטרו גם הם לא מזמן.
אי אפשר לברוח מפחדים, מגעגועים, ממחשבות טורדניות, מהשגרה- גם אם נוסעים לחצי כדור הארץ השני, זה הכל איתנו, מלווה אותנו. והם יהיו איתי.
אז שוב מצאתי את עצמי אורזת- את רוב הדברים בכלל לא הוצאתי עדיין מהתרמיל הגדול. שוב תיק ענק של תרופות, מגבת קטנה, מעט בגדים, מצלמה דיגיטאלית שקניתי בדלהי, ספרים, דיסק-מן וכמה דיסקים לשעות מתות...גיטרה טיבטית ממקלוד גאנג`...
דלהי
שוב שדה התעופה המפואר שלנו, בדיוק חודש וחצי מהיום שנחתתי בו, בהלם, לאחר חצי שנה בהודו. שוב שדה התעופה הפשוט של ירדן ושוב- שוב אני בהודו. אז נחתתי בבומביי. עכשיו בדלהי. דלהי קלה יותר להתמודדות. אני מניחה שמעבר לחוויות חדשות בטיול, יהיה לי קשה שלא להשוות את שני הטיולים הכל-כך סמוכים. איך היה אז ואיך עכשיו...
בתוך 24 שעות בהודו, עברתי כל כך הרבה דברים שלא יביישו יומן מסע של שנה. כבר בשדה התעופה שלנו הכרתי כמה טיפוסים מעניינים- בחורה ישראלית מאשקלון בת 37 שהחליטה לטייל כאן בהודו לבד. סיפור מוכר משהו... הכרתי איש עסקים ישראלי שגם סיים עכשיו לימודי משפטים ועובד עם כמה חברות במזרח. הכרתי אשה הודית, פסיכולוגית, שעשתה קורס בשפיים מטעם משרד החוץ, חילופי משלחות מטעם פרוייקט משותף של הודו וישראל. היא לא הבינה בכלל ממה אני מתלהבת בהודו, ועוד נוסעת בפעם השנייה- היא התלהבה מהארץ והייתה בהלם מהניקיון, מהסדר... הכרתי גבר הודי שעשה קורס מטעם אותו פרוייקט בירושלים. היה מאוד נחמד לקשקש איתם ולפני העלייה למטוס הם נתנו לי את כרטיסי הביקור שלהם, עם אי מייל וטלפונים ואמרו שאם אצטרך משהו, כל דבר שרק אתקשר, בייחוד כשאני מטיילת לבד. פשוט מקסימים.
זה התענוג בטיול עצמאי. כשאתה מטייל לבד אתה פתוח יותר לאנשים אחרים, לתרבויות שונות, לסביבה ואתה לא סגור עם החבר`ה שלך. הטיסה לירדן הייתה נעימה- מטוס ענק שלא היה מלא וכך מצאתי את עצמי מתפרשת על שני מושבים בנוחות. הדיילות הירדניות היו מקסימות והרגשתי שאני מקבלת סוג של אישור לחזרתי להודו, והפעם לבד. ההמתנה בירדן ארכה כשעתיים, היה עיכוב קל בטיסה והזמן עבר במהירות כאשר שוחחתי עם בחור ירדני שעובד שם, גבוה, שחום עם עיניים בהירות כובשות... הוא הציג את עצמו בפניי כפלסטינאי בעל לאום ירדני. הייתה שיחה נעימה- תמיד נחמד בעיניי להכיר את הצד השני שברוב המקרים איננו יודעים עליו שום דבר אמיתי ומהותי. גם השוטרים שם ושאר העובדים היו חמים כלפינו. בטיסה להודו שוב המטוס לא היה מלא כך שבמשך שש שעות פשוט התנחלתי על שני מושבים וכך היה נוח גם לי וגם לגיטרה :) ...
בחמש בבוקר הגענו לדלהי- ואני לתומי חשבתי שכלום כבר לא יפתיע אותי בהודו, אבל בהודו (כמו בהודו) הכל אפשרי- דלהי קיבלה אותי באפרוריות האופיינית לה, בתוספת לגשם עז שכנראה לא ידע שעונת המונסונים נגמרה. החבר`ה הישראלים שהגיעו להודו בפעם הראשונה ונראו המומים, בצדק, נצמדו אליי כשאירגנתי מונית במחיר סביר של 200 רופי ונסענו ל"מיין-באזאר" (Main Bazar). תוך חצי דקה כבר הייתי בחדר מרווח וממוזג (יורד גשם אבל חם) ב-AJAY גסט האוס (חדר זוגי ממוזג עולה כ-400 רופי ללילה) החלפתי כסף ומיד קניתי כרטיס למקלוד גאנג`. נסיעה באוטובוס תיירים לדרמסלה (Dharamsala) עולה כ-200 רופי ואורכת כ-13 שעות.
ראוי לציין כי יש בדלהי אתרים רבים לראות ויש בה יופי כשמנסים להתעלם מהלכלוך, העוני ואפרוריות שלה. בין האתרים האלו נמנים אתר שריפת גופתו של מהטמה גנדי Raj Gat, כמו כן ה-Lotus Temple שזה סוג של הגנים הבאהיים, India Gate וכד`. בביקורי השני, משכבר ביקרתי בחלק מן האתרים האלו בטיול הקודם, החלטתי שלא לבזבז זמן ולנסוע ישר למקלוד גאנג`. הנסיעה הייתה לא קלה, כצפוי- קפיצות, מהמורות בכביש, מושבים לא נוחים, אבל זו הודו. זה מה שיש. טיפ חשוב- בכל נסיעה ארוכה מומלץ מאוד לרכוש כרטיס נסיעה למושב קדמי ובעיקר למושבים 3-4. הנסיעה בקדמת האוטובוס חוסכת את הקפיצות שהיושבים מאחור חשים במשך כל הנסיעה ומושבים אלו הם מרווחים במיוחד. בנסיעה הכרתי בחורה ישראלית בת 21 והיה נעים להעביר איתה את השעות בהן היה קשה להרדם.
במושבה הטיבטית בדלהי Majem Gadela עלתה קבוצת טיבטים, חלקם נזירים וחלקם תלמידים וזהו- ידעתי שמעכשיו הכל יהיה טוב. החיבור לי לעם הטיבטי ולתרבות שלהם הוא חיבור שקשה לי להסביר במילים. זו מין תחושה של בית ושל ביטחון, לכן חשבתי שהכל יהיה טוב מעכשיו... אז זהו שלא. הבחור הטיבטי שישב לפני לא שמע כנראה על חמלה, שזה המושג העיקרי בבודהיזם, והשכיב את המשענת שלו אחורה, עד הסוף, והמחיש לי מה זה להיות בכלוב. הברכיים והסנטר שלי ניהלו דיאלוג כל הנסיעה... באוטובוס הכרתי גם בחור טיבטי שחי 8 שנים במקלוד גאנג` ולפני שנה חזר לטיבט לבקר את המשפחה. הוא הלך ברגל מנפאל לטיבט כדי שהסינים לא יתפסו אותו, ועכשיו הוא חזר למקלוד. בחור מקסים עם המון כוחות נפשיים. הוא גם מנגן על גיטרה אז קבענו ללכת ביחד לפאב Kana-Nirvana שבמקלוד, שבו בכל יום שני מתקיימות הופעות ג`ם סאשן של תיירים ומקומיים שרוצים להופיע. באחת הפעמים הקודמות ניגן שם בחור הודי מרג`אסטאן על טבלה ואליו הצטרף בחור יפני שחי בלונדון וניגן על גיטרה, וישראלית שרה איתם... והכל היה מאולתר והיה פשוט מקסים. השילוב הזה היה מדהים.
מקלוד גאנג'
הגענו למקלוד בחמש בבוקר, טיבטי אחד שפתח את תא האחסנה מעל ראשי הנחית עליי את המכסה הכבד שנשאר לו ביד והתפרק בצניחה חופשית על הכתף שלי. נהדר נורא. בכוחות אחרונים של גופי המתפרק העמסתי את כל התיק הכבד שהבאתי על גבי, תיק קטן מקדימה, גיטרה ביד ויאללה- לגסט האוס הישן והטוב. הגסט האוס נקרא Ladies Venture אשר נמצא ברחוב של הדואר הראשי במקלוד. חדר יחיד עולה כ- 150 רופי ללילה (שירותים ומקלחת בחדר) וחדר זוגי עולה כ- 200 רופי. הבעלים שמח לראות אותי אחרי שהשתכנתי אצלו כמעט 3 חודשים בפעם הקודמת ושוב תוך שניה כבר הייתי בחדר. בזריזות אוליפית התארגנתי למקלחת. הבטחתו של הבעלים בדבר מים חמים גם בשעה מוקדמת של היום היו בגדר אופטימיות לא מציאותית ומצאתי את עצמי מתקלחת במי קרח. אבל אחרי נסיעה של 14 שעות, ועוד אחרי דלהי- מתקלחים עם מה שיש. סביר להניח שאם זה היה הטיול הראשון שלי בהודו הייתי כבר מתייאשת וחוזרת עם המטוס הראשון.
במקלוד אני מרגישה כמו בבית לכן זה היה כל כך נהדר לחזור ולפגוש שוב את כולם- צ`ירין, נאווה, ג`אמייה, עידאם, לובסאנג, טאשי, וונדו, טנזין... כל החברים הטיבטים. התענגתי על קפוצ`ינו בבית הקפה הטיבטי הקבוע שלי, והסתובבתי בעיירה. ביקרתי שוב בבית הספר בו התנדבתי בטיול הקודם Yongling SchoolL ושוב הילדים רצו אליי בצעקות שמחה "Miss Ela". היה מקסים לחזור לשם. שיחקתי איתם קצת והחלטתי לבקר שם מדי יום עד שאעזוב. גם צוות המורות הופתע ושמח לראות שחזרתי, מה שחימם את ליבי עוד יותר. פגשתי גם את סנג`י המורה לבישול שעזר לי עם החבילה האבודה ששלחתי ממקלוד לארץ, את יאנגבום החבר הטיבטי לשעבר שלימד אותי שלא כל הטיבטים אכן מיישמים את הבודהיזם ולא כולם אכן דוברי אמת ודוגלים בחמלה כלפי הזולת (שיעור בנאיביות שכנראה הייתי צריכה לעבור), וביקרתי שוב במקדש.
בערב יצאתי עם עידאם, בחור טיבטי בן 24 שבבעלות משפחתו בית הקפה הקבוע שלי LAMOS CAFÉ ועם אנג`לה- בחורה בת 21 מקולורדו שזו לה הפעם השנייה בהודו וכעת היא מלמדת כאן אנגלית בהתנדבות, לפאב מקומי שנקרא Kana-Nirvana בו מתקיימות הופעות חיות מדי יום שני והיה נחמד. אחר כך ישבנו כולנו בבית הקפה כשהצטרפו אלינו טנזין וג`אמייה... ערב מעניין מסוג טיבטי-ישראלי-אמריקאי...
ביום השלישי לשהותי במקלוד, נפגשתי עם צ`ירין (משמעות השם- "חיים ארוכים"), בחור טיבטי מתוק בן 26 שהיה עד לפני 5 שנים נזיר. את צ`ירין הכרתי בביקורי הקודם וביומי האחרון במקלוד הוא ליווה אותי לאוטובוס והניח על צווארי צעיף לבן ממשי המסמל בתרבות הטיבטית הוקרת כבוד ומזל להמשך הדרך. ישבתי עם צ`ירין בחדרי והראיתי לו תמונות מהארץ. הוא לא ידע דבר על ישראל כמובן. בשעת אחר הצהריים המאוחרת שאל אותי אם אני מעוניינת להצטרף אליו לצעדת השלום שיוצאת מהכיכר המרכזית במקלוד ומסתיימת במקדש. כמובן ששמחתי להצטרף. אירועים טיבטים תמיד עניינו אותי והתכנסות כל הקהילה הטיבטית תמיד חיממה את ליבי. בכיכר התכנסו באותה השעה מאות אנשים- רובם טיבטים, חלקם הודים ומספר תיירים. הנזירים שהובילו את הצעדה נשאו בגאווה את דגל טיבט אשר אסור להנפה בטיבט הכבושה ואת תמונתו הגדולה של הדלאי לאמה.
כל צועד אחד נר בידו וכך צעדנו לעבר המקדש. אלה היו רגעים קסומים. הצועדים הטיבטים נשאו חרש תפילה טיבטית שהלכה והתחזקה בקולות רמים. במקדש נשאו מספר נאומים ושרו את ההמנון הטיבטי.
מסתבר כי הצעדה היא לזכר המאבק הגדול ביותר שניהלו הטיבטים ב- 27.9.1987 כנגד הסינים בטיבט. מאבק זה הוא סמל לכוחו של העם הטיבטי ולעמידתו האיתנה מול הסינים שהרסו את ארצם. לפיכך, מדי מדי שנה בתאריך זה מתקיים מצעד השלום. האווירה ההיסטורית והגאווה הלאומית הזו הזכירה לי במעט את השואה שלנו. הדור הנוכחי שלי הטיבטים מזכיר לי את הדור הראשון והשני של השואה. מי בימינו באמת מציין את המאבק בגטו וורשה? כמה צעירים בימינו באמת יודעים מה היה שם בדיוק? מי נלחם? מה התאריך? ההשוואה הזו קצת העציבה אותי וגרמה לי להעריך עוד יותר את הדור הטיבטי הצעיר.
ועם זאת לא יכולתי שלא לסלוח לעצמנו, כי אולי בעצם קל לצעירים הטיבטים לזכור את האירועים האלה כי זה בזמנים האלו והם עוד חיים את הכיבוש והזוועה. הרי רוב הצעירים שחיים במקלוד גאנג` חיים כאן לבדם, ללא משפחותיהם, לאחר שברחו ברגל מטיבט הכבושה, דרך הרי ההימלאיה (שוב מזכיר לי את בריחתם של היהודים ביערות אירופה...). בכל אופן, עוד טקס ואירוע ש"במקרה" נחשפתי אליו וזה מה שמרגש במקלוד. תמיד קורה כאן משהו תרבותי, איכותי. במקביל פנה אליי נזיר טיבטי שהכרתי בטיול הקודם וביקש להיפגש עימי מדי ערב כדי שיוכל לשוחח עימי באנגלית, על כל נושא, ולתרגל את השפה. אני כמובן הסכמתי בשמחה- הוא ישפר את האנגלית ואני אקבל ידע נוסף על בודהיזם.
מבחינת מזג האוויר- בעונה הזו קצת קריר במקלוד. המונסונים אומנם הסתיימו אך מדי פעם עדיין יורד גשם ובחודש הבא כבר מתחיל החורף. בפעם שעברה הגעתי לכאן בחודש יוני והיה חם. כך שהמקומיים אומרים שהעונה הטובה היא מחודש מאי בערך עד אוגוסט שזו עונת המונסונים.
לסיום, מילה לכל המטיילים- מה שמושך ומעניין מטייל אחד לא בהכרח יעניין מטייל אחר ומה שגורם לאחד הנאה אולי יתגלה כסבל עבור לאחר. לכן חשוב ללקט מידע ככל שניתן, מאנשים שונים ורק אז לקבל החלטה. האתרים בהם תבחרו לבקר קשורים באופן ישיר למטרת הטיול שלכם. יש מי שמחפש מסיבות בגואה, יש מי שמחפש להתבודד בכפרים נידחים ללא תנאים מודרניים ויש מי שמחפש להכיר תרבויות אחרות וירצה לבקר במקדשים, מוזיאונים וכד`.
מקלוד גאנג` מציעה שפע של דרכים להיוודע לתרבות הטיבטית שנשבתי בקסמיה ויש בה גם שפע של קורסים מגוונים שלאו דווקא קשורים לתרבות הטיבטית. כשהגעתי למקלוד גאנג` בטיול הקודם תיכננתי להשאר בה שבוע ונשארתי כמעט שלושה חודשים. כשהגעתי לכאן בפעם השנייה הרגשתי שחזרתי הביתה. אני ממליצה בחום על ביקור במקום הקסום הזה אבל זיכרו שזה הטיול שלכם ורק אתם יודעים מה טוב לכם.
