הונג קונג וקטמנדו
מטוס מבריסביין לוקח אותנו להונג קונג. כבר ביציאה מנמל התעופה אנחנו מרגישים שנחתנו על כוכב אחר. נעמה קוראת לאוסטרלים - מושבניקים. כי הם לובשים מכנסיים קצרים ונועלים כפכפים. ובנוסף הם ידידותיים, לא מפונקים, ובעלי טעם נוראי בכל הקשור לעיצוב. אנו נוכחים לדעת שבהונג קונג גר עכבר העיר. הכל אוטומטי, יעיל להחריד, פונקציונלי, ענק, צפוף, זר. מיד ביציאה מנמל התעופה, רכבת מהירה תת קרקעית, תת מימית, שבסופה סבל ומונית. עוד עשרים דקות של נסיעה בתוך התפאורה של "בלייד ראנר" ואנחנו בלובי של רב קומות. סבל, שתי מעליות, ח"י קומות, ואנחנו בפתח הדירה. קרן פותחת לנו את הדלת וגל חום ישראלי מציף אותנו, אנחנו מתחבקים איתה, ומשתחררים מהאווירה העתידנית המנוכרת שתפסה אותנו בגרון.
גיל, קרן וילדיהם איל ועדי גרים כאן כשנה, אם כי חלק ניכר מזמנו מבלה גיל באוויר בדרכו לעוד פגישת עסקים. אני יוצא למרפסת ומשקיף על רבי הקומות המזדקרים מתוך הערפל מעלה, כמו מתחרים על אור השמש ביער גשם סבוך. כשהגענו, לקרן היו חמישים וחמישה מיילים בתיבת הדואר שלה, כשעזבנו היו מעל לשמונים. לגיל יש מכשיר שמאפשר לו לענות מכל מקום ובכל זמן, גם אם הוא בשירותים של מלון בבייג`ין. אם הוא לא עונה להם מיידית מצטברים אצלו מאות מיילים. בעסקי העולם הגדול, אין סופי שבוע, אין חגים, אין לילה, אין יום.
אנחנו יוצאים למוזיאון המדע עם הילדים, ואיל מראה לגלעד את כל מסתרי התצוגות. קרן לוקחת אותנו לטיול בשווקים, ולשתות ב"ארקפה". אחר כך החבורה נוסעת הביתה. אני נשאר בעיר, ויוצא לבדוק האם השירותים במלון פנינסולה הם עדיין מספר אחת בעולם.
למרבה שמחתי מקבל אותי שומר השירותים ההדור בצרור מגבות ריחניות וחיוך מזמין. בפנים על מדפים מונחים קרמים סבונים, פרחים טריים, וכלים נאים ומצוחצחים. אני נזכר שאין לי בעצם צורך, נכנס לאחד התאים מוריד מים ויוצא. בחלונות הראווה מציגים אבנים יקרות שמחירן כמחיר דירה בארץ, מעלי שלטי פרסומת מודרניים בכתב סיני מסוגנן, ומסביבי המון אדם ממהר. אני עובר בחנות מצלמות, ואחרי שעה קלה יוצא ללא החלטה.
בערב אנחנו מתקשרים ארצה לחברנו הצלם רונן מאיו. לפני שהוא שומע את קורותיי הוא מפרט באוזננו את כל השיטות שבהן משתמשים סוחרי הונג קונג בכדי לעבוד על תיירים תמימים. כל טכניקה שרונן ציין, נוסתה עלי אותו יום בצהריים. אני מלשין לקרן, ולמחרת היא לובשת את חליפת האיומים שלה ולוקחת אותי יד ביד לסוחר המצלמות. אחרי עשרים דקות אני יוצא עם מצלמה חדשה וקרן עם חיוך ניצחון. במהלך השנה האחרונה התארחנו פעם אחת בלבד אצל חברים בבית, וזה קרה לפני מאות שנים בטורונטו. אחרי ארבעה ימים אצל משפחת ברימן בהונג קונג, קשה לנו לצאת מהקן החם והנעים שריפדו לכבודנו, ואנחנו מתנהלים בכבדות מהוססת אל עבר המעלית שבסופה סבל ומונית ומדרגות נעות ורכבת תת מימית, וסבל ונמל ומטוס ודלהי - הודו. בדלהי נשארנו יום וחצי, בכדי לישון קצת אחרי טיסת הלילה מהונג קונג, בכדי להכיר לילדים לראשונה מהו שוק אמיתי, ובכדי להיזכר בתנועת הראש ההודית המופלאה. ביקרנו במיין באזאר, נסענו בריקשות, נתנו נדבות, ושיננו לילדים את כללי האכילה והשתיה במזרח.
טיסה של שעה וחצי מזרחה נשאה אותנו מעבר להרים לעיר הנצורה קטמנדו. נפאל שאנו פוגשים היא נפאל של שביתות, מחאות, כוחות צבא ומשטרה בצמתים, ועוצר לילה. עדיין אין קסמה מועם והלב שלנו מתרחב מהמפגש עם טוב הלב המקומי. כולם מחייכים אלינו ומציעים לנו מונית העירה, צמיד לילדה, מלון בזול, פיל מעץ, ומשחה להרפיית שרירים. אנחנו מסיירים בטאמל, ונכנסים למשרד של סוויסה. בלרם, מנהל המשרד, מספר לנו על הירידה הדרסטית בכמות התיירים, ועל הקושי האמיתי של רבים להתפרנס. רבים היגרו להודו או אם התאפשר להם לארצות הברית, לחפש עבודה ופרנסה. אנחנו שואלים אותו מה יהיה והוא מושך בכתפיו ומתרגל את תנועת הראש ההודית. אחר כך הוא מפגיש אותנו עם הפורטרים שלנו, יותם וסובאס, ואנחנו מסכמים את הפרטים האחרונים של היציאה לטרק. בטיסה מישראל מגיעה עדית, אחותי. גלעד ותמר מאושרים מהפגישה המרגשת וחוברים אליה, כך שנעמה ואני מוצאים את עצמנו בזוג ונזכרים שפעם היו לנו חיים אחרים.
מסלול הלנגטאנג
בבקר אנחנו עולים לג`יפ ומתחילים בנסיעה מפרכת לכיוון סיאברו בסי (syaphru besi) נקודת היציאה לטרק הלנגטאנג (Langtang). הנסיעה אורכת תשע שעות לאורך מאה ושלושים קילומטר של דרך, ובקו אווירי להערכתי ארבעים קילומטר. אנחנו עולים בכבישי עפר מתפתלים ומלאי מהמורות, ונעצרים כל חצי שעה בנקודת ביקורת של הצבא. בכל עיקול של הכביש הנהג מצפצף, וגם כשהוא עוקף, ובעצם לאורך כל הנסיעה יש שמחת חיים והמולה. הילדים אומרים שבאוסטרליה נוסעים לפי הכללים ובנפאל לפי הקללות. בצהריים אנחנו עורכים הפסקה למנוחה קלה, ואוכלים דאל באט (אורז עם מרק עדשים) במסעדת דרכים. גלעד יוצא לשירותים וכשהוא חוזר אני שומע אותו ממלמל לעצמו: "סיוט, פשוט סיוט של שירותים". בעוד שבוע הילד יתקלח מדלי מים פושרים, יתמחה בשירותי בול פגיעה, ויסחוב עצים על הגב. אבל הנה אני מקדים את המאוחר.
בערב אנחנו מגיעים לסיאברו בסי ומתמקמים במלון חמוד, שסובאס מכיר. הוא מסבל כאן כבר שנים ובקיא בכל ערוץ ושביל. אני מתפלא לגלות שיש חשמל במלון, ומסתבר לי שתחנת חשמל הידרו אלקטרית החלה לפעול לפני שנתיים לשירות הכפרים באזור. בשמונה בערב אנחנו עוברים לנרות. אין מספיק חשמל לכולם אז מחלקים את השעות. לפני השינה תמר מתלוננת על כאב בטן, ונעמה ואני מחליפים מבטים. למחרת כמובן אנחנו לא יוצאים לטרק ומחכים שמערכת העיכול של הילדה תתרגל לסטנדרטים המזרחיים. את היום החופשי אנו מנצלים לסיור בכפר ולביקור מעניין בתחנת החשמל הסמוכה. במשך היום תמר מתאוששת, ואנחנו סועדים בכפר.
התפריט שילווה אותנו לאורך כל הטרק שמן ומפתיע, אך מבט מעמיק מגלה שהנפאלים למדו קומבינטוריקה. על הדף הראשון פרושות כל האפשרויות לקבל טיבטיאן ברד (לחם טיבטי), עם ריבה, עם דבש, עם תפוח, בלי כלום וכן הלאה. בדף השני מפורטות האפשרויות ל"מומו", שהוא בצק ממולא. מומו עם ירקות, מומו עם תפוחי אדמה, מומו מיקס שזה תפוחי אדמה וירקות יחד, וכן גולת הכותרת, מומו טונה. למנה אחרונה אפשר להזמין מומו תפוח עץ. וכך ממשיך לו התפריט ומספר לנו על כל אפשרויות המזון שניתן לרקום מירקות, קמח, תפוחי אדמה, תפוח עץ וריבה. דף מיוחד מוקדש לדאל בהט, כאשר כל האפשרויות מצורפות, עם ירקות, עם תפוח אדמה, עם ביצה, מיקס או רק עדשים. תפריט הבוקר, דרך אגב, זהה לחלוטין רק שאת המומו מחליפה ביצה.
למחרת עם שחר אנו יוצאים לטרק. הירידה מהכפר עוברת בשלום, לאחר מכן גשר ועלייה תלולה. יותם ואני מחליפים מבטים רבי משמעות, האם הילדה תלך לבד או שאנחנו הולכים להזיע כאן שעות נוספות. תמר לא סופרת אותנו וטסה קדימה עם סובאס. אנחנו מנסים לנוח קצת ולהחזיר נשימה, אך לדרדקית משעמם והיא מזרזת "או.קי. סובאס", מה שיהפוך בימים הבאים למשפט מפתח בכל מנוחה. השבילים נוחים לרוב, ואנו חולפים את בתיו האחרונים של הכפר בדרך לערוץ הלנגטאנג. גלעד מנווט עם המפה ומגלה שהכל כאן בעצם לנגטאנג, הנהר, היישוב, וההר העצום שמתנשא ליותר משבעה קילומטר ושיתגלה לעיננו ביום הרביעי למסע.
אחרי חמש שעות של הליכה בתוך יער יפהפה, בין עצים מטוחבים, בינות פלגי מים צוננים, ובעד פריחה אביבית, אנחנו מגיעים לבקתה שלנו ב"לנד סלייד" (Land slid). המארחים הם קרובי משפחה של הסבל שלנו, סובאס, ואנחנו מצטופפים במטבח הנפאלי, מתחממים ליד התנור היצוק, ושומעים על החיים שמעבר להרים. את מוטל העץ חולקות שתי משפחות, הגרות ביישוב לא מרוחק על ההר, והן נהנות מפירות המקום, שנה זו ושנה זו. בשנים האחרונות העלה המלך את המס (חמישה עשר אלף רופי בשנה) והתיירות התדלדלה, כך שלמרות החלום הרחוק של המארחת הצעירה שלנו, ללמוד היא כבר לא תוכל. לפני החשיכה אנו מקבלים "הוט באקט" ומתקלחים בדלי מאחורי קיר בחצר. גלעד מציין שזו המקלחת הנעימה ביותר בחייו, והמשפט הזה נשמר בזכרוני. אחר כך אנחנו מזמינים חצי תפריט לארוחת ערב מוקדמת, נהנים ממומו מצוין, דאל בהט חריף, ומומו תפוחים למנה אחרונה. בלילה אנחנו ישנים בחדרון עץ שדחסו לתוכו חמש מיטות ומתכרבלים בתוך שקי השינה שלנו, אם כי עדיין לא קר מדי.
למחרת הליכה בת שלוש שעות מביאה אותנו להתרחבות של הנהר שם נטויות מספר בקתות. למרות שעדיין צהריים, המקום מוצא חן בעיננו ואנחנו מחליטים להישאר כאן היום. שם המקום במבו לודג` (Bamboo) ואנחנו זוכים בו לחדר עם נוף מרהיב לערוץ הלנגטאנג.
במהלך היום הילדים משחקים כמנהג המקום, עם ענף עץ עזוב, אבן חלקה מהנחל, אפרוח אובד או עם הדודה. אני אוכל מומו ומתמסר ל"יונה ונער" של מאיר שלו. המילים מתגלגלות אצלו בדיו, כמו בצק הלחם בידי המארחת הטיבטית שלנו. תמר מבקשת להשתתף, ומיד מצטרפת למלאכת עשיית הלחם, גלעד כבר הפך מזמן לחלק בלתי נפרד מהמטבח, ומהווי הבישול. לקראת ערב, הוט באקט, קצת שיחות בטלות אל מול האח החם, קריאה לאור נרות בחדר, ושינה מוקדמת כאשר אנו שרועים זה לצד זה.
היום הבא כולל הליכה מאומצת וטיפוס עד לגובה של אלפיים וחמש מאות, אלף מטרים מעל לנקודת ההתחלה. הדרך עוברת ביערות ובקרבת הנחל, ואנחנו זוכים לראות משפחה גדולה של קופים שיורדת לשתות ולשחק על גדותיו. אחרי הצהריים כאשר אנו מגיעים ל "למה הוטל" אנחנו מרגישים את שרירי התאומים, וקוראים לילדים לעשות שחרור. הם לא מבינים על מה אנחנו מדברים, וממשיכים לשחק ולרוץ. אני חושד ששמו להם ספידים במומו. גלעד מסביר לי שבגלל שהיה בחוג סיירות שנה שעברה לא קשה לו כמונו. בלמה (Lama) גלעד זוכה לשיעור בטחינת פלפל חריף, ואנחנו זוכים לדאל בהט טעים ולמומו מיקס מצוין. בערב הקור חודר לעצמות והוט באקט הופך למבצע מהיר על גבול הפאניקה. בלילה התכרבלות בכל השמיכות שהבאנו איתנו, ופיג`מות פלנל ארוכות הספיקו.
ביום הטיפוס האחרון שלנו הגענו לגוראטבלה (Ghoratabela), מקום הפיכת הערוץ לעמק קטן ופורה, חיכינו בסבלנות לבוקר, שהעננים יתפזרו. בגובה שלושת אלפים היה קר אפילו לי ועד זמן השינה בילינו מול האח באכילת מומואים ומרק אטריות מקומי המכונה "ררה נודל". בבקר גלעד ואני התעוררנו לקולה המתלהב של תמר: "קומו, קומו לפני שהקרמבו יתכסה עננים". ישר הבנו על מה היא מדברת ועפנו החוצה לראות את הלנגטאנג לירונג, פסגה לבנה, הנוגעת בשמיים כחולים, תענוג לעיניים. צחצחנו שיניים, תוך מבט מעלה לפסגה, שתינו קפה עם צוואר מורם, ונשארנו כך עד שהצטברו עננים וכיסו את ה"קרמבו " המרהיב. בהמשך הערוץ היישוב לנגטאנג ובמרחק עוד יום הליכה קיאנג`ין גומפה, ממנו, כך סיפרו לנו החוזרים, נוף מרהיב להימאליה. כיוון שרצינו להגיע לליל הסדר בקטמנדו בעוד ארבעה ימים, ויתרנו על המשך העלייה והתחלנו לחזור מטה לכיוון סיאברו בסי. תמר רצה את הדרך כאיילה ומשכה את כולנו עד לבמבו לודג`, ורק בערב הבנו מדוע. היא הסבירה שלפי החישובים שלה, אם לא נזדרז, נאלץ לחגוג את יום הולדתה השישי בג`יפ, בנסיעה מפוקפקת של תשע שעות. חיבקנו אותה והתחלנו לטכס עצה בינינו לבין עצמנו מה עושים, שכן קבענו מראש עם נהג הג`יפ בתאריך מסוים, הוא יום הולדתה. לא רחוק מבמבו פגשנו צעירים סוחבים עצים וגלעד ביקש לנסות גם. במרחק ראינו זוג שוורים חורש וקיוויתי שלא יבקש גם את זה. הוא לא.
אקשן בקטמנדו
אחרי יום נוסף שבו תמר משכה אותנו בירידות, ועדית התלוננה שלא כך נראה טרק עם ילדים קטנים, הגענו, המבוגרים שבנו, עם שרירי ירכיים כואבים לנקודת המוצא, ויותם ניגש לעשות כמה טלפונים. אחרי חצי שעה הוא חוזר עם בשורה - נהג הג`יפ מחכה לנו כבר ארבעה ימים כאן, כיוון שסוויסה לא רצה שעקב שביתות או חסימת כבישים נתעכב. ברכנו בלבנו את בלרם וקבענו עם הנהג לצאת עם שחר. בבקר התעוררנו לשקט מוזר, וברחוב פגשנו את נועה ואבי, ישראלים שהיו אמורים להיות כבר בדרך לקטמנדו. הם סיפרו לנו שהמפלגות בנפאל החליטו להאריך את השביתה לזמן בלתי מוגבל ולכן הכבישים חסומים. המאבק הפוליטי בנפאל היה משך שנים בין המלך לבין המאואיסטים, שכונו כאן טרוריסטים. בשנה האחרונה לאחר שהמלך נטל את כל סמכויות השלטון לידיו החלו המפלגות להתמרד, ועתה חורטות הן על דגלן את סמל הדמוקרטיה. אנחנו בעדם, אבל לא יכלו לחכות יום אחד? אנו חוזרים עצובים לחדר ומנסים להסביר לתמר שיש נסיבות שלא תלויות בנו. היא מתאכזבת מאוד, ומרגישה שהתאמצה לשווא בימים האחרונים. היא מבקשת שנתקשר למלך ונסביר לו שיש לה יומולדת והיא צריכה להגיע לקטמנדו עוד היום. אני מעביר את הטיפול בה לנעמה.
אני חוזר לחדר ומדפדף בשלו שנגמר לי כבר לפני יומיים לחפש משפטים שאהבתי. כל אחד מסתגר בעצמו ברגעים אלו. ברקע רעש טרטור מנוע, ואני יוצא לברר אולי יש חדש, אך מסתבר שזהו רעש מסוק במרחקים והעיירה שקטה כביום כיפור. אחרי עשרים דקות, קולות המולה מגיעים מלמטה ואני יוצא למרפסת. שני מסוקים נוחתים כחצי קילומטר מאיתנו וכל ילדי הכפר רצים לעברם, מחזה מרהיב. אני חוזר לספר, ונעמה נכנסת לחדר. ראית את המסוקים? היא שואלת. כן, מה זה צבאי? לא, תיירים שבאו מקטמנדו. בצעירותי הייתי רץ למרחקים ארוכים וספרינטר לעת דחק. איך שסיימה נעמה לומר דו, פתחתי בריצת חמש מאות מבית המדרש של "מבצע סבתא" התחלתי הכי מהר שיכולתי והגברתי בהדרגה. במנחת זיהיתי את הטייס מרחוק, עומד במרכז ההמולה כמו חתן המובל לחופה. הוא זיהה אותי לפי השובל שהתאבך מאחורי. הסברתי לו שיהיה משעמם במסוק אם הוא יחזור לבד. רבע שעה אחר כך המראנו מעל לים הכפריים המריעים לכיוון קטמנדו, אל עבר עוגת היומולדת שחיכתה לנו שם. עוגת ברבי מצופה צבעי נסיכות, כראוי ליומולדת שש.
למחרת אנחנו חוגגים כמו בארץ, מסיבה אחת בחיק המשפחה, במלון, ואחת עם החברים, במסעדה ליד סוויסה, שם כל הישראלים נהנים מפרוסת עוגה נסיכית. מתנות, בלונים, ברכות מהארץ ומהעולם, משחק לכבודה - והנה גדלנו בשנה, למרות שניכר בה, שגדלה ביותר הפעם הזאת. למחרת ליל הסדר בבית חב"ד, קצת פטריוטיות, הרבה שירים ושמחה, גלעד ותמר שרים מה נשתנה מעל הדוכן, ומאוחר יותר גונבים את האפיקומן. גלעד מסביר לרבי חזקי שזה לא חוכמה, כי לא היו הרבה ילדים כמו בסדר אצל סבתא כל שנה, ומבקש במבה לו ולתמר - צנוע משהו. נעמה אומרת שכולם כאן נראים לה ילדים, אבל הם כנראה היו עסוקים בטרק של אתמול או ברפטינג של מחר. לפני שמוכרזת שביתה כללית אנחנו מספיקים לבקר במקדש הקופים, בדיוק בחגיגות הפול- מון, וזוכים לראות את הנשים באדום מתפללות לקול המנחה ברמקול. ומאז המאבק מחריף, המקומיים מפגינים ודורשים דמוקרטיה, הישראלים עוזבים להודו, ואנחנו באמצע לא רוצים לעזוב את הארץ המדהימה הזו, אך יודעים שלא נוכל להישאר כאן לאורך זמן.
