סחופת החול – קולמנסקופ, נמיביה

אז: אי שם, בשנת 1908, התגלה יהלום בחול שליד קולמנסקופ (Kolmanskop), ובכך הוצתה בהלה ליהלומים שהביאה להקמת עיירה שוקקת חיים באמצע מדבר הנמיב. בשיא פריחתה היו בקולמנסקופ מאות בתי מגורים, חנויות, קזינו, בית חולים, ובית ספר ששירתו את כאלף האנשים שחיו בה. האוכלוסייה הידלדלה אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשמחירי היהלומים ירדו, והעיירה ננטשה סופית בשנת 1954. ואז הגיעו החולות.

ועכשיו: המדבר החזיר לעצמו לחלוטין את השליטה בעיירה, וכיום תוכלו לטייל בדיונות שנערמו בין החנויות המתפוררות והבתים הנושנים ואפילו להיכנס לחלק מהמבנים, שהחול פרץ דרך חלונותיהם, נשפך פנימה וממלא את החלל ממש כמעט עד התקרה. במהלך הטיול כנראה תשמעו צירים חורקים – זה ככל הנראה בגלל שהעיירה נטושה ולא מתוחזקת כבר 60 שנה, אבל השמועות אומרות שהיא גם רדופת רוחות. סתם, שתדעו.

איך מגיעים: קולמנסופ נמצאת כ-10 ק"מ מלודריץ' (Lüderitz), קל מאוד לבקר בה והיא יעד חובה בקרב מטיילים בנמיביה.

הרדיואקטיבית – פריפיאט, אוקראינה

אז: פריפיאט (Pripyat), שנמצאת בצפון אוקראינה, נוסדה בשנת 1970 במטרה לאכלס בה את הפועלים והמדענים שעבדו בכור הגרעיני בצ'רנוביל. בתקופת השיא היא הייתה עיר של ממש, שגרו בה 50,000 גברים, נשים וטף, והקימו בה בתי ספר, בתי חולים, בריכת שחייה, חנויות ואפילו לונה פארק.

אחת מהסכנות שצפויות במגורים ליד כור אטומי היא, כמובן, פיצוץ ודליפה – וזה בדיוק מה שקרה ב-26 באפריל 1986, אבל אף אחד לא גילה לתושבים. עובדה שלמחרת כולם קמו לשגרת יומם, ואפילו הלונה פארק, שעדיין לא נפתח רשמית, עוד הספיק לפעול קצת באותו היום. רק שעות ארוכות מאוחר יותר סיפרו להם על הפיצוץ ועל הקרינה הרדיואקטיבית, ואמרו להם לעזוב הכל ולקחת איתם רק את המינימום האפשרי – מסמכים ובגדים – ואת כל השאר להשאיר מאחור.

ועכשיו: פריפיאט היא ככל הנראה עיר הרפאים המפורסמת ביותר בעולם, בגלל היותה שריד מצמרר שנותר מהאסון הגרעיני הנורא ביותר בכל הזמנים. בגלל שתושבי העיר נאלצו – מילולית – לנוס על נפשם, כל העיר נותרה בדיוק כפי שהייתה: הדירות מרוהטות, תמונות תלויות על הקירות ותקליטים מונחים על המדפים; הלונה פארק דומם ומחליד, בחנויות עוד יש בגדים ממיטב אופנת שנות השמונים, ובדואר אפילו יש מכתבים שמחכים כבר 30 שנה שיחלקו אותם.

עם השנים, המקום נכנע לאיתני הטבע, והיער הקרוב הולך ומשתלט על העיר. בנוסף, בעלי חיים רבים אימצו את העיר, ותמצאו בה צבאים, חזירי בר, זאבים ועוד חיות שמסתובבות שם בחופשיות.

איך מגיעים: אמנם צריך אישור מהממשלה, אך תוכלו לבקר בפריפיאט בקלות באמצעות טיול מאורגן מקייב (שנמצאת כ-100 ק"מ משם). במהלך הטיול אפשר לטייל בין הבניינים, לראות מגרשי משחקים וספורט וכו', אבל לא להיכנס למבנים מחשש לקריסה. רמות הקרינה אמנם מינימאליות כרגע, אבל כל התיירים עוברים בדיקה בטרם יוצאים מהאזור, ומדענים אומרים שיעברו עוד כמה מאות שנים עד שאפשר יהיה ליישב את המקום מחדש.

הפרבר האמריקאי באמזונס – פורדלנדיה, ברזיל

אז: לפורדלנדיה (Fordlândia) יש סיפור מוזר: בשנת 1928, טייקון הרכב הנרי פורד "יצר" עיירה קטנה בלב האמזונס במטרה לתחזק מטע גומי, שישמש את מפעלו. הוא קרא לה על שם עצמו וניסה להפוך אותה להעתק של פרבר אמריקאי, כולל מאות בתים קטנים לפועלים, בריכת שחייה, מגרשי גולף, בית חולים, ספריה, מלון ובהמשך שלל בתי עסק אחרים. אבל המראה לא הספיק לו, והוא ניסה להקנות למקומיים "ערכים אמריקאים", שבהם ערבי שירה בציבור, ריקודי שורות ואיסור שתיית משקאות אלכוהוליים.

פורד גילה, בדרך הקשה, שאי אפשר פשוט להמציא מטע גומי (העלים חלו והצמחים מתו) וגם לא לכפות את "הדרך האמריקאית" על הברזילאים, שמאוד לא הסתדרו עם מנהלי העבודה שלהם, ולא אחת נוצרו ביניהם תקריות אלימות. בשנת 1945 נמכרה העיירה הכושלת במחירי הפסד.

ועכשיו: עיירת הפועלים "האמריקאית" הנטושה עוד עומדת על תילה לצד נהר ה-Tapajós.עם השנים, הג'ונגל השתלט על המבנים הריקים והמתפוררים, אבל תוכלו לבקר בה אם תרצו.

איך מגיעים: כמו רוב המקומות באמזונס, קצת קשה להגיע אליה (היא נמצאת כ-1,300 ק"מ מבלם וכ-1,900 ק"מ ממנאוס), אז פה ושם תוכלו למצוא בה תרמילאים או חובבי היסטוריה, אבל רוב הזמן היא ריקה מאדם.

עיירת הנופש הכבושה – ורושה, קפריסין

אז: ורושה (Varosha), שנמצאת בעיר פמגוסטה (Famagusta) שבמזרח קפריסין, הייתה עיירת הנופש המושלמת ונראתה בדיוק כמו שהייתם מדמיינים – ים כחול ושקט, שעל חופו פזורים עצי דקל גבוהים, ומצדם השני מלונות אקסקלוסיביים, מסעדות יוקרתיות וכל המי-ומי של שנות השישים ממלאים אותה. עד תחילת שנות השבעים ורושה הייתה מגרש המשחקים של העשירים והמפורסמים וה-מקום להיראות בו (שופינג עם אליזבת טיילור, שיזוף עם בריג'יט ברדו וכו').

ועכשיו: בשנת 1974 הטורקים פלשו לאזור, הבריחו את אלפי התושבים והנופשים ומאז ורושה עומדת נטושה. עיירת הנופש הנוצצת הפכה למקום מתפורר ומוזנח, מלא בנחשים, עכברושים והרבה, הרבה קקטוסים.

איך מגיעים: תוכלו לצפות בה מבחוץ, אבל הצבא שולט באזור המגודר ולא מאפשר כניסה למבקרים סקרנים.

לא תוכלו להיכנס, אבל ככה היא נראית מלמעלה:

עיירת הכורים הקשוחה – בודי, קליפורניה

אז: בשנת 1859 גילו שהגבעות סביב בודי (Bodie) בקליפורניה עמוסות במרבצי זהב וכסף. המידע עבר מפה לאוזן, ואלפי אנשים נהרו אליה כדי לנסות את מזלם בכרייה. תוך זמן קצר העיירה גדלה למימדים עצומים – כ-9,000 אנשים שחיו ב-2,000 בניינים, והשתמשו בכל השירותים ההכרחיים לעיר גדולה. כמו בסרטים, העיר הפכה במהרה ל"עיירת חטאים" בגלל האלימות, הסמים והזונות שנהיו סימן ההיכר שלה.

לקראת סוף המאה ה-19 המכרות החלו להתרוקן ואנשים רבים עזבו. שתי שריפות ומספר חורפים קשים גרמו לעיירה להיעזב סופית בשנת 1940.

ועכשיו: זוהי אחת מעיירות הרפאים המפורסמות ביותר בארה"ב, בעיקר בזכות העובדה שהיא השתמרה בצורה טובה, ויש ריינג'רים שתפקידם לתחזק את הכל. התיירים יכולים לטייל בעיירה בין הבתים המרוהטים, לבקר במסבאות ובכנסיה, ואפילו להיכנס לתוך הכספת השרופה של הבנק.

איך מגיעים: בודי נגישה מאוד לתיירים, והיא נמצאת 121 ק"מ דרום-מזרח ללייק טהאו (Lake Tahoe), וכ-20 ק"מ מברידג'פורט (Bridgeport) בקליפורניה.

הטחנות שבערוץ – סורנטו, איטליה

אז: לפני שנים רבות (במאה ה-13!), הקימו תושבי סורנטו ארבע טחנות קמח מאבן, בתחתית ערוץ צר, תוך ניצול של זרם המים הבלתי פוסק שבו. המבנים טחנו חיטה עבור תושבי האזור כולו, ובהמשך הצטרפו אליהם גם בתי מרחץ, מכבסות ואפילו מנסרה (זרם תמידי כבר אמרנו?). עם הזמן טחנות הקמח פינו את מקומן למפעלי פסטה, ו-Vallone dei Mulini ("עמק הטחנות") הפך ללא רלוונטי וננטש אחרי מאות שנות פעילות, בסביבות שנת 1940.

ועכשיו: כיום נותרו שרידי הטחנות העתיקות, מכוסות באזוב ובצמחייה מטפסת ירוקה, כעדות לחיים שהיו פה פעם, לפני מאות שנים.

איך מגיעים: אי אפשר ממש להיכנס לתוך העיירה, אבל אם אתם מטיילים באזור סורנטו, קפצו עם הרכב ל-Viale Enrico Caruso פינת Via Fuorimura ופשוט הציצו מעבר למעקה.

מסביב יש עיר רגילה, אבל אם מסתכלים למטה – רואים פיסת היסטוריה:

עם דובי הקוטב: פירמידן שבסוואלברד, נורווגיה

אז: זוהי עיירת הכורים האחת-לפני-אחרונה ברשימה הזו, והפעם: כורי פחם רוסים בנורווגיה (ליתר דיוק – בסוואלברד). היישוב הקטן פירמידן (Pyramiden) שנקרא – באופן מפתיע – על שם הר בצורת פירמידה סמוך, נוסד על ידי השוודים בשנת 1910, נמכר לברית המועצות בשנת 1927, וננטש סופית על ידי 1,200 התושבים שבו בשנת 1998, כשנגמר הפחם.

ועכשיו: זוהי העיירה הנטושה הטרייה ביותר ברשימה, ותוכלו לשוטט בה בין הרחובות העזובים, לבקר בפסל לנין הצפוני ביותר בעולם ולפגוש בדיירים החדשים: דובי הקוטב.

איך מגיעים: אמנם סוואלברד היא די חור, אבל אם אתם כבר באזור, תוכלו להגיע לפירמידן במסגרת סיור מודרך.

על פחמים לוחשות – סנטרליה, פנסילבניה

אז: העיירה סנטרליה (Centralia) שבפנסילבניה יושבת על אחד ממרבצי הפחם הגדולים בעולם, לכן במאה ה-19 היא הייתה עיירת כורים משגשגת, עם כ-3,000 תושבים. בניגוד לשאר העיירות ברשימה הזו, לא נגמר בה הפחם. למעשה, לסנטרליה יש את הבעיה ההפוכה – היא עולה באש. כבר יותר מחמישים שנה. אף אחד לא לגמרי בטוח איך זה קרה, אבל בשנת 1962 הגיעה אש לאחת ממנהרות הכרייה, ומאז ועד היום (וככל הנראה ב-250 השנים הקרובות) עוד ועוד פחם נשרף – וכיום השריפה מתפרשת על פני שטח של כ-15 קמ"ר ולעומק 90 מ"ר.

בהתחלה התושבים ראו באש הזו כמטרד שולי, והמשיכו בחייהם כרגיל, אבל עם הזמן, אדי גופרית ופחמן דו חמצני התחילו לעלות מהמכרות, בולענים נפערו באמצע הרחוב ובחצרות הפרטיות, והאש החלה להגיע ממש אל מתחת לבתי האנשים.

היום: ב-1984 מרבית התושבים עזבו את העיירה, ובשנת 1992 רוב המבנים בה נידונו להריסה. כן, קראתם נכון: "מרבית". הספירה האחרונה אמנם הייתה לפני כשלוש שנים, אבל אז חיו בה שבעה אנשים. כיום, תוכלו לשוטט בין הבתים המתפוררים מכוסי הגרפיטי, השדות הפתוחים והיער המתחדש שאיכשהו צומח באזור. התיירים שמגיעים לעיירה הכמעט-נטושה והמעשנת אומרים שהמקומיים חביבים ומסבירי פנים.

איך מגיעים: תוכלו לבקר בסנטרליה בקלות יחסית, שכן היא נמצאת על Route 61/54 בפילדלפיה. רק קחו בחשבון שלמרות הכל, מדובר בעיירה אפופת גזים רעילים, אז הביקור בה הוא על אחריותכם.

זאת שפספסנו: זאן זאי בטאיוואן

אז: סאן ז'י (Sanzhi) היתה אמורה להיות עיירת קיט על חוף הים, ממש מחוץ לטאייפה. אבל מתכנני העיר ייעדו אותה להיות הרבה יותר מ"סתם" מקום לנפוש בו ורצו להפוך אותה לאטרקציה של ממש, ולכן יצרו את מוקד המשיכה הראשי בה: מראה המבנים. העיירה נבנתה ממאות אליפסות צבעוניות שנראו כמו קפסולות שהונחו אחת על גבי השנייה, ושיוו למקום מראה ספק חוצני (ומכאן כינויה – עיר העב"מים).

עבודות הבניה החלו ב-1978, ולא הרבה אחרי זה החלה ה"קארמה הרעה" של המקום, עם הריסת פסל טקסי של דרקון לצרכי לוגיסטיקה. בשנתיים שבהן נבנה הפרויקט, התרחשה סדרה של תאונות קטלניות ולפחות התאבדות אחת. בעקבות זאת, החלו שלל שמועות על גילוי עשרות אלפי שרידים אנושיים שרוחותיהם כעסו על הבנייה במקום. בשנת 1980 הבינו כאן את הרמז והבנייה הופסקה, וגם הניסיונות להחיות את הפרויקט ננטשו ב-1989.

כמעט עכשיו: למרות כל זה, המקום נהיה מוקד עליה לרגל לתיירים אורבניים וצלמים חובבים שהגיעו להתרשם מאוסף המבנים המוזרים, שהסיפורים שאפפו אותם רק הוסיפו להילת המסתורין הקסומה שלהם.

איך מגיעים: פספסנו את ההזדמנות לבקר בעיר העב"מים, שכן היא נהרסה סופית בשנת 2010 ובמקומו יבנה אתר נופש סטנדרטי יותר ופארק מים.

הצצה לעיר העב”מים שלא קיימת עוד:

התמונות בכתבה, הלקוחות מ-Flickr, הן תחת רישיון Creative Commons BY 2.0