נחל שיח
על נחל שיח קראתי בספר טיולים. לא ידעתי שיש מקום כזה, ועוד באמצע חיפה, בתוך שכונת מגורים. אז החלטתי לנסוע. לקחתי, כהרגלי, יום חופש מהעבודה ונסעתי. לקח לי קצת זמן להגיע לשם כי אני לא מכיר את המקום (שכונת כרמליה) אבל לבסוף הגעתי.
הגעתי לרחוב לוטוס וחיפשתי את בי"ס הרצל. ליד ביה"ס היה מרכז פיס ומאחוריו סימון שבילים וכמה ענפים שהכניסו אותי בבת אחת, משכונת מגורים עירונית לתוך נוף קסום, ששייך כאילו לעולם אחר. נכנסתי פנימה והתחלתי ללכת, בתוך נוף של סלעים ועצים (בעיקר אלונים), שמיים בהירים, יום כיפי להליכה, קצת חם אבל לא נורא. נשתזף קצת. הורדתי את האזניות בכדי לשמוע את המוזיקה של המקום ושמעתי את הציפורים שמסביב. הזזתי ענפים של עץ שעמד בדרך והמשכתי ללכת. איך שנכנסתי לנחל הופיע לפניי פרפר כתום, מדהים ביופיו, ועף לפניי, לאורך כל המסלול, כמו מראה לי את הדרך. זה היה משהו מדהים. מדי פעם הוא הסתובב אלי, כאילו לראות אם אני מאחוריו והמשיך לעופף לפניי. הייתי די המום מהקטע וזה עשה לי ממש כיף על הלב, שאלוהים ככה שלח לי מורה דרך, ועוד כזה יפה.
המשכתי ללכת בנחל, שהיה יבש, כי התקופה היתה קיץ. הלכתי בתוך הנחל וגם מלמעלה והגעתי למקום שהיה מלא בצמחיה צפופה וליד היתה טרסה ועליה היה מזרון ולידו כלי בישול. איש עם שיער ארוך וזקן, שהיה לבוש כמו החבר´ה מפסטיבל בראשית, הסתכל עליי למשך כמה שניות ואז נעלם פנימה. כנראה שלא רוצה קשר עם העולם החיצון. שמעתי קול של בחורה קורא לו לבוא לתוך הצמחיה והבנתי שהם רוצים להיות לבד אז המשכתי ללכת, כשאני מביט במזרון ובכלי הבישול, שהיו עוד מלוכלכים משיירי ארוחת הבוקר. לפני שראיתי את הבחור, ממש כשהגעתי לאותו קטע בנחל, באו לקראתי שני כלבים. שיחקתי אתם ואחרי שהאיש נכנס ליער ראיתי גם שתי עיזים. בעודי עומד ומסתכל על הציוד של האנשים שמעתי קול של נאד.
הייתי די מופתע. זה לא הייתי אני. אני מכיר את הנאדים שלי והם לא נשמעים ככה. וזה לא היה הבחור כי הוא היה רחוק ממני וזה היה די קרוב וגם אפשר היה להריח. OH BOY איזה סרחון. הסתכלתי מסביב ואז ראיתי את העז שלידי, וחשבתי לעצמי "זאת העז? לא יכול להיות". אבל אז, העז שחררה עוד אחד לאויר העולם ואני תפסתי צחוק. המון זמן לא צחקתי ככה, כמו באותו רגע. עז מפליצה? את זה עוד לא שמעתי. שמעתי את הכלב שהיה לנו, ברק, מפליץ, אבל עז? עדיין לא. טוב, כנראה שלכל דבר יש פעם ראשונה. עזבתי את המקום כי הריח היה בלתי נסבל והמשכתי ללכת.
בעודי ממשיך, ראיתי בתוך גומחה בסלעים עוד מזרונים. מסתבר שיש כמה חבר´ה שגרים שם. לא ברור אם הם קשורים אחד לשני. ליד המקום היו שרידים של מה שהיה פעם מנזר הכרמליטים בתקופה הצלבנית. השרידים היו מגודרים ואי אפשר היה להיכנס ולראות מקרוב אבל אפשר היה לצלם מבחוץ. באותו זמן כבר הייתי עם האזניות עלי וברקע התנגן לו "האגס 1" של אהוד בנאי. וכשמגיעים למקום כזה יפה, שפעם היה מקום קדוש ושומעים ברקע את השיר, האוירה נעשית אפילו יותר מיוחדת.
במשך הטיול אהוד מתחלף בדילן (אין טיול בלי שניהם) שמתחלף במאיר אריאל. פשוט מוזיקה של נוודים. קצת יותר למטה, בהמשך הדרך, היתה מערת קומותיים. ירדתי למטה, למרות שזה לא מומלץ (אל תנסו בבית, אני אוהב לקחת סיכונים) ועליתי בחזרה בטיפוס. היה קשה, והסתבכתי קצת בענפים אבל בסוף הצלחתי. התחלתי לראות את השטח הפתוח שלקראת סוף המסלול, וירדתי בדרך העפר לעבר כר דשא ענק שבצד ימין שלו יש בריכה קטנה. מעל התנשאה לה שכונת כבאביר.
המקום היה יפהפה, וישבתי ליד הבריכה להפסקה. פגשתי שם בחור אחד מהשכונה ודיברנו קצת. הוא סיפר לי על המקום ועל השכונה, נתן המלצה על הרימונים שבפרדס שליד והלך. חלצתי נעלים והכנסתי את הרגלים לתוך המים, שהיו קרירים ונעימים. המים יצאו מתוך חור בסלע שהיה שם, והאגדה מספרת שלמים יש תכונות מרפא. לא יודע אם זה נכון אבל הם טעימים. איך שאני יושב (באותו זמן החלטתי לעשות הפסקת אוכל) עצר רכב ומתוכו יצאו שני נערים ערבים מהשכונה.
הם בירכו אותי בצהריים טובים ואחד מהם כרע ליד הבריכה ושתה מהמים שיצאו מהצינור, והחבר שלו הביא לו בקבוק, שימלא. הסתכלתי עליהם במבט מופתע והם צחקו וזה שהביא את הבקבוק אמר לי: "מים כאלה אין אפילו בבקבוק שלך. הם יותר טובים ממינרליים, אלה טבעיים, והכי טעימים בעולם". אז מילאתי בבקבוק והופתעתי לטובה. המים היו קרים וטעימים, הרבה יותר מהמי עדן. ולא לקחו לי 5 וחצי שקל כמו בסופר. ממש בחיני חינם.
איך שהם נסעו המשכתי לשבת, בינתיים קיבלתי טלפון עם הצעה שאי אפשר לסרב לה, ואחרי הפסקה ממושכת חזרתי להליכה. לקראת סוף המסלול עברתי בתוך אתר שרידים וליד פרדס של רימונים. קטפתי שניים ושמתי בתיק. כך המשכתי ללכת עד שנגמר המסלול, ליד בית הקברות בכפר סמיר. ומכיוון שאני כבר כאן, החלטתי לעלות לקבר של סבתא רבא שלי, יהודית, עליה השלום, אשה נפלאה ואהובה שחסרה כל כך. אחרי הביקור המשכתי עוד ללכת עד טיילת החוף וישבתי שם בבית קפה להפסקה ארוכה.
לתחילת הכתבה
סיור קולינרי בואדי ניסנאס
אחרי ההפסקה הסתכלתי במפה וברישומים שלי וראיתי שיש לי זמן לנסוע לואדי ניסנאס, המקום האהוב עלי בחיפה. וכמובן שאם נוסעים לואדי ניסנאס חייבים לקנות בקלאוות אצל עבד אל האדי. שום טיול בואדי לא שווה בלעדיו.
בשבילי, אין כזה דבר לטייל בחיפה ולא לבקר בואדי ניסנאס. אני פשוט אוהב את המקום הזה. כל טיול בו הוא חגיגה לעיניים ובעיקר ללשון. אז אחרי הטיול בנחל נסעתי להדר הכרמל, ומשם ירדתי לואדי. כבר בכניסה לואדי ראיתי שגם הוא השתנה היו שם שני מיצגים חדשים ומדהימים: מיצג אחד, של כסאות שמסודרים בחצי גורן, כשעל כל כסא יש כמו זוג ידיים עליו, שיורדות מהמשען ועד למושב. מקסים. ועוד אחד, ממש ליד, פסל ענק של הארנב מ"אליס בארץ הפלאות", כשהוא מחזיק מגילה שכתוב בה "מלכת הלבבות אפתה עוגיות, נסיך הלבבות לקח את העוגיות. נסיך הלבבות לקח את כולן, והן לא נמצאו מעולם". איזה יופי. המשכתי ללכת, ומצד שמאל זכרתי את הציור שעל הקיר, אבל גם שם השתנה משהו. לא היה שם לכלוך ובלגאן כמו בפעם הקודמת. טוב מאד, עכשיו רואים את היופי של הציור.
ירדתי במורד הרחוב, דרך השוק הצבעוני, אנשים בירכו אותי לשלום וחייכו אלי, וילדה אחת אמרה לי שלום מהמרפסת. לאורך הדרך שמתי לב שכל כך הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה שהייתי שם, ושנוספו ציורים חדשים, וחלק מהציורים ירדו. העמודים המדהימים שראיתי בפעם הקודמת לא היו. זה היופי בלחזור למקום שאתה אוהב ושלא היית בו המון זמן, וזה שהוא תמיד משתנה. בכל פעם, אם תסתכל טוב ותשים לב, תראה משהו חדש, משהו שונה.
בדרכי עברתי ליד בית הגפן, אך הפעם לא נכנסתי. לא יודע למה. לא נורא, בפעם הבאה. על אחד מקירות הבתים יש מיצג של דן חמיצר, בדמות סיכת בטחון ענקית פתוחה. שאלתי אשה שעמדה בפתח של משרד שליד לפשר המיצג הזה והיא הסבירה לי שסיכת הבטחון מעוצבת בצורת המזרח התיכון, והיא פתוחה, בכדי לסמל את העובדה שאין בטחון במזרח התיכון ושדן חמיצר אמר שכשהמקום יהיה בטוח הוא יסגור את הסיכה. ענק. איזה מסר אדיר.
קשה לי להסביר מה יש במקום הזה שמושך אותי כל כך. הוא לא שונה משכונות ישנות ביפו שביקרתי בהן, ובחלקים מסוימים שלו הוא מכוער ומוזנח, אבל יש משהו באנשים, בהסטוריה של המקום, באוירה, במיצגים והתערוכות שנערכים שם,והפסטיבלים, שלצערי עוד לא יצא לי לראות, שמסמלים, לדעתי, יותר מכל את הדו קיום שבין יהודים וערבים בחיפה. כל אלה עושים את המקום הזה לקסום ומיוחד.
וכמו שאין ביקור בחיפה בלי ביקור בואדי, אז גם אין ביקור בואדי בלי ביקור ב-2 המקומות שעושים אותו: חנות הממתקים של עבד אלהאדי, ופלאפל הזקנים. ונתחיל עם חנות הממתקים:
חנות הממתקים של עבד אלהאדי היא עולם צבעוני ומקסים ובעיקר טעים, של מיני מתיקה: בקלאוות (כל כך הרבה סוגים, יא אללה), כנאפה, קדאיף, חלבה, עוגיות. הכל צבעוני ומושך את העין, וכל כך טעים. יאמי. מרוב שפע מתבלבלים, אז הכי טוב לקחת קופסא ולמלא מכל טוב, אחד מכל אחד, כמו שעשיתי. האמת, אני לא חסיד גדול של בקלאוות. מתוק לי מדי. יש רק סוג אחד שאני אוהב, "קן לציפור", שכשמה כן היא. עשויה מאטריות דקות, כמו קן של ציפורים, ומלאה בפיסטוקים ירוקים. יאמיי. אבל, לחלבה טובה אני לא מסרב. והחלבה שלו מעולה. לא מתוקה מדי, נימוחה בפה ולא נדבקת לשיניים. אחחח, כמה שזה טוב, והאגוזי מלך רק מוסיפים.
איך שנכנסתי התקבלתי באהלן וסהלן וחיוך, והוצע לי לעשות קופסא של מעורב. כמובן שכך עשיתי. נביא הביתה, שהמשפחה יטרפו את זה. לקחתי גם חלבה. כשהייתי שם הסתכלתי לראות אם יש עוד משהו שווה, וכמובן שהיה. ערימות של עוגיות ריחניות וטעימות. כמובן שבדרך לא התאפקתי וירדתי על חתיכה גדולה של חלבה. מה אכפת לי, אני לא בדיאטה. משם הלכתי אל המקום השני שחייבים להיות בו כשמבקרים בואדי, והוא ממש באותו רחוב, רק יותר למעלה, פלאפל הזקנים:
פלאפל הזקנים נמצא במעלה הרחוב. כשנכנסתי, התקבלתי גם שם באהלן וסהלן ובחיוך רחב, ומיד הוצעה לי קציצה בטחינה. נפלא. מיד לקחתי מנה והתיישבתי. המקום קטן ופשוט ומאד צנוע, כמעט נזירי. יש תמונות על הקיר של אנשים שאוכלים פלאפל, והמלצות ממוסגרות על המקום. הפלאפל עצמו נהדר. מתובל כמו שצריך, עסיסי, נמס בפה, ואתם תצחקו אבל יש לי עוד סימן שלפיו אני מודד אם הפלאפל טוב או לא: אם אני יורק שמן אחרי הפלאפל. אם כן, הפלאפל חרא. כאן לא.
אין כאן ערימות של סלטים, כנהוג בדוכני פלאפל, שזה טוב, כי כשמעמיסים סלטים שוכחים להתרכז במה שבאמת חזוה: הקציצה. וכאן, בגלל שאין הרבה אפשרויות (בעצם, אין בכלל. סלט וטחינה), מרגישים את המנה העיקרית. הטחינה שלהם, למשל, חמוצה. לא אהבתי. למרות שהם משתמשים בסוג הכי טוב: טחינה היונה משכם. בין אלה שמגדירים עצמם מבינים בטחינה יש ויכוח של שנים: איזו טחינה יותר טובה, "היונה" או "הגמל". תכל´ס, שניהם מאותו מפעל בשכם. ולמרות זאת אלה שני "מותגים" שמתחרים אחד בשני על תואר הטחינה הכי טובה. מה שעושה אותה לטובה כל כך היא הדרך שטוחנים את השומשום.
במפעל של הטחינה הזאת משתמשים באבני בזלת, שלא מתחממות בזמן הטחינה של הגרגרים, מה שלא פוגע בטעם המקורי שלהם, לעומת טחינות תעשייתיות אחרות, שבהם משתמשים באנשים שמתחממות. זה יוצר הבדל משמעותי. אם תשאלו אותי, את "היונה" הכי אהבתי. אחרי המנה התאפקתי לא לקחת עוד אחת, כי לא רציתי להעמיס על הבטן, אז הסתפקתי בעוד קציצה לדרך, שנטבלה בטחינה והוגשה לי אחר כבוד, שוב, עם חיוך. אחלה מקום, אחלה פלאפל. בקיצור, אם אתם בואדי, תנו קפיצה לשני המקומות האלה. אחרי פלאפל טוב ובקלאווה מתוקה (או חלבה טובה) העולם נראה יותר טוב.
- "חנות הממתקים של עבד אלהאדי" - רח´ הואדי 5
- "פלאפל הזקנים" - רח´ הואדי 18
