צפון מזרח הודו
כשמתבוננים במפת הודו ניתן להבחין בגוש גדול בצפון מזרח, שבמבט ראשון נראה מופרד מהודו על ידי בנגלדש, ולמעשה מחובר אליה באמצעות מסדרון יבשתי צר מאוד. האזור הזה, השוכן בין בורמה ממזרח, בנגלדש מדרום וממערב, סין ובוטאן מצפון, מכונה על ידי ההודים "שבע האחיות", על שום שבע המדינות המרכיבות אותו.
באזור זה של הודו ערב רב של תרבויות, דתות ושפות, שלחלקן הגדול (למעט אסאם וטריפורה) אין קשר של ממש לתרבות ההינדית, והן הפכו לחלק מהודו של היום בשל פעולות והחלטות של הבריטים בימי האימפריה. הפסיפס האנושי והתרבותי, כמו גם השונות הגיאוגרפית הגדולה – ממישורי נהר הברהמפוטרה האדיר לרכס ההימלייה, הופכים את האזור הזה של הודו למרתק במיוחד לטעמי.
כיצד הגעתי לגבעות גארו
אחרי חודשיים מעייפים למדי של טרקים בנפאל, החלטתי לחזור ולטייל באזור הזה, והתחלתי בחיפוש מידע ברשת אודות פסטיבלים המתקיימים בקרוב (נובמבר-דצמבר). פסטיבל וונגאלה המתקיים בסוף השבוע הראשון של נובמבר התאים היטב ללוח הזמנים שלי.
וונגאלה הוא הפסטיבל המרכזי של שבט הגארו, המאכלס את החלק המערבי של מדינת מגאלייה, השוכנת בין אסאם בצפון ובנגלדש בדרום. טיילתי בעבר בחלק המרכזי של מגאלייה סביב הבירה שילונג, ולא חשבתי להגיע שוב למגאלייה בטיול הזה. אבל התברר לי ש-טורה, בירת המחוז שבקרבתה מתקיים הפסטיבל מידי שנה בתחילת נובמבר, מרוחקת רק שעות נסיעה ספורות מ-גוואהאטי הבירה של אסאם, שבה תכננתי לעבור ממילא בדרכי לאזורים אחרים בצפון מזרח הודו. חיבתי לפסטיבלים שיבטיים הביאה אותי להחלטה להקדיש יומיים-שלושה לביקור בפסטיבל.
הגבעות של מגאלייה מפורסמות בהיותן האזור הגשום בעולם, וכמות המשקעים מגיעה עד לכ- 12,000 מ"מ בשנה בממוצע, אבל החל מנובמבר ועד למרץ יבש ונעים. גבעות גארו (Garo hills), הנמצאות בחלק המערבי של מגאלייה, מתרוממות לגבהים של 500- 1500 מ' מעל מישורי נהר הברהמפוטרה הענק. מוצאו של שבט הגארו המאכלס את הגבעות כנראה מטיבט, ושפתם שייכת למשפחת השפות הסינו-טיבטיות. כיום רובם של כמיליון בני השבט נוצרים. השפה הרשמית במגאלייה היא אנגלית, היא נפוצה למדי בעיירות והרבה פחות בכפרים.
טורה התגלתה כעיירה שוקקת הבנויה על כמה גבעות תלולות. בחיפושי המידע ברשת נתקלתי בגסטהאוס בשם שלום, והחלטתי לישון בו ולו בשל השם. לא היה קל למצוא את המקום, אבל המאמץ השתלם. פיבי (טל 09862148180) ואחותה אנג'לה משכירות שלושה חדרים פשוטים אבל מרווחים ונקיים בקומה העליונה של ביתן הצופה לנוף כפרי יפה. הבית נמצא מול Hawkana Baptist church, כרבע שעה הליכה ממרכז העיירה. פיבי מספרת שהוריה המנוחים בחרו את השם מתוך אהבה לתנ"ך ולישראל.
פסטיבל וונגאלה
משום מה אי אפשר היה להשיג מידע בדבר לוח הזמנים של הפסטיבל (אפילו תאריך הפתיחה לא היה לגמרי ברור...), לא באינטרנט ואף לא ב-טורה. אז למחרת בבוקר נסעתי באוטובוס ל-אסאנאנג, מקום הפסטיבל, כ- 20 ק"מ מטורה. לידי ישב נער ספורטיבי, שבאנגלית שבורה סיפר שהוא הולך להתחרות בהמשך היום בפסטיבל בטיפוס על במבוק.
ואכן בהמשך היום נערכו ברחבת הפסטיבל תחרויות במספר ענפי ספורט מקומיים, אבל לפני כן כמה אנשים בלבוש מסורתי ערכו טקס קצר ששיאו עריפת תרנגולת ובחינה של איבריה הפנימיים. דארמן, שתיעד בווידאו את ההתרחשויות בפסטיבל מטעם משרד התיירות, הסביר לי שהשאמאן שערך את הטקס חיפש באיברים הפנימיים סימנים לפתיחה מוצלחת של הפסטיבל. לשאלתי אודות הדת המקומית סיפר דארמן שכיום רוב בני הגארו נוצרים, עקב פעילות מיסיונרית באזור בכ- 150 השנים האחרונות, אבל בחלק מהכפרים המרוחקים יותר השתמרה הדת המקורית. עוד הסביר שאת הטקסים בפסטיבל עורכים אנשי אחד הכפרים הללו.
התחרויות כללו הטלת אבנים כבדות למרחק, כמה משחקי היאבקות ביניהם הורדת ידיים ודחיפה באמצעות מוט במבוק קצר, וגולת הכותרת – טיפוס על מוט במבוק ארוך וצר. המוט, שננעץ באדמה, נמשח בשמן על מנת להקשות על הטיפוס, ואכן אף אחד מהמשתתפים הרבים לא הצליח להגיע לראש המוט, למרות השרירים, המיומנות, הנחישות ועידוד הקהל. בהמשך נערכה תחרות נגינה בכלים מסורתיים, ביניהם התוף הארוך המפורסם של בני הגארו, וכלי מיתר עשוי מבמבוק.
בסוף היום נערך עוד טקס דתי, הפעם הכינו משטח קטן מעלי בננה, הניחו עליו קצת אורז וכן כמה ירקות ושורשים, ודקרו כמה סרטנים. הכל נשטף בבירה מקומית, שגם נלגמה באופן טקסי על ידי המשתתפים באמצעות דלעות מוארכות חלולות ששימשו ככוסות. דארמן, שבינתיים לקח על עצמו לשמחתי להסביר לי על המתרחש, הסביר שפסטיבל וואנגלה נערך לציון הבשלת היבולים ועונת הקטיף, והאורז, הירקות, הסרטנים והבירה מסמלים את תנובת האדמה (מסורת המזכירה את חג השבועות היהודי).
הטקסים הדתיים עוררו את סקרנותי, והחלטתי לנסות לבקר בכפרים הלא נוצריים. דארמן הפנה אותי לדוכן של לשכת התיירות המקומית, שם קיבלתי חוברת דקה עם פירוט של אטרקציות תיירותיות בגבעות גארו, כולל עמוד עם כמה הצעות לטרקים של מספר ימים בין כפרים שחלקם לא נוצריים – בדיוק מה שחיפשתי. לשאלתי ענה הבחור שאייש את הדוכן שהוא כתב את העמוד הזה בחוברת..., ושהוא ישמח להתלוות אלי לטרק כמדריך ומתורגמן. קבעתי עם ביבופ לצאת לדרך לאחר סיום הפסטיבל.
הפסטיבל הגיע לשיאו למחרת. שוב נערך טקס, שכלל ריקוד מלחמה מסורתי, פיזור עשן טקסי, והשפרצת מי אורז לבנים על הקהל (המקומי. תיירים לא היו). בינתיים נקבצו ברחבת הפסטיבל עשר להקות של מתופפים, חלילנים ורקדניות, לבושים בבגדים מסורתיים, שהגיעו מכפרים שונים. הלהקות התחרו בריקודים מסורתיים, ששמו דגש על פעילויות חקלאיות כמו זריעת אורז וקצירתו. לסיום התקבצו הלהקות לריקוד מאה התופים שנתן את שמו לפסטיבל כולו, מאה מתופפים תופפו וצעדו סביב רחבת הפסטיבל בהובלת מנהיגי הלהקות המנופפים בחניתות ובמגינים, ובליווי הרקדניות שעשו תנועות של זריעת אורז.
טיול רגלי בין כפרים אנימיסטיים
לאחר יום מנוחה ושוטטות ב-טורה, יצאנו לטיול הכפרים. נסענו קצרות באוטובוס לכפר הגדול Garobada (כ- 20 ק"מ ממערב ל-טורה), שם התקיים באותו בוקר השוק השבועי. כפריים הגיעו מכפרי הסביבה, מי בטנדרים ומי ברגל, ומכרו מתוצרת שדותיהם – בעונה הזו בעיקר צ'ילי, ג'ינג'ר ויאם (שורש מעובה), וסוגים רבים נוספים של ירקות ועלים. בחלק אחר של השוק הוצעו לכפריים שסיימו למכור את תוצרתם מוצרים שאינם זמינים בכפרים – דגים טריים, מיובשים ומרוסקים, שמן, בדים, כלי עבודה וכדומה. ביבופ הציע שנצטרף לאחד הטנדרים שחוזרים לכפרים, וכך עשינו.
כשהגענו ל- Rondekgre הסביר לי ביבופ שעל פי הנהוג בכפרים הללו אנחנו צריכים לבקש רשות מראש הכפר להתארח בכפרו. כך עשינו, הרשות ניתנה בשמחה וגם הוזמנו לישון אצל אחת המשפחות.
יצאנו לסיור בכפר. הבתים, צרים וארוכים, בנויים בעיקרם מבמבוק, ומונחים על כלונסאות וגזעי עצים על מנת להרחיקם מהאדמה שהופכת לעיסת בוץ בעונת הגשמים. הגג בנוי מעלים, שבאופן מפתיע לא מאפשרים לאלפי מ"מ של גשם שיורדים באזור לחדור. בניית בית כזה נמשכת רק כמה ימים, וחומרי הגלם זולים יחסית, אבל כל כמה שנים צריך להחליף חלק מהקירות ולחדש את הגג בשל נזקי הרטיבות. בחלק מהבתים גגות פח מחליפים את העלים. רוב הבתים מחוברים לחשמל, אך זה משמש רק לתאורה, לטלוויזיות וכמובן לטעינת טלפונים סלולריים. לבישול וכן לחימום בחורף משתמשים בעץ.
ראש הכפר הראה לנו את ביתו, שהיה מלא בטביעות אצבעות וכפות ידיים בצבע לבן על הקירות והקורות. התברר שכשבועיים קודם לכן נחגג בכפר פסטיבל וונגאלה, וכחלק מהחגיגות כל תושבי הכפר, גדולים כקטנים, נכנסו לבית, טבלו ידם בעיסת אורז ונגעו בקירות, על מנת להודות על יבולי השנה.
ליד חלק מהבתים הבחנתי בכמה בולי עץ קשורים זה לזה שראשם מגולף בצורת ראש אדם. ביבופ הסביר שאלו מעין מצבות לזכר אנשים שנפטרו. נוהגים להצמיד לבולי העץ כמה חפצים ששימשו את המנוח, כמו בגד, משקפיים וכיוצא באלה.
חקלאות נדידה
הוזמנו לתה בבית אחת המשפחות, ראשון מיני רבים. בעלי הבית סיפרו שבאותו בוקר הם, יחד עם עוד כמה מנכבדי הכפר, יצאו לסיור באדמות השייכות לכפר על מנת לבחור את השטחים שיעבדו בשנה הבאה. שאלתי מדוע צריך לבחור, האם אין הם מעבדים את אותם השטחים בכל שנה, ונעניתי בהסבר מקיף על השיטה החקלאית הנהוגה באזור, שכינוייה Jhoom cultivation (חקלאות נדודים). בחירת שטחי העיבוד נעשית בסתיו, אחרי סיום עונת הגשמים. בשלב הראשון נכרתת הצמחייה בשטח שנבחר. העצים והענפים שיכולים לשמש כחומר הסקה נגררים אל הכפר, יתר הגזם מושאר בשדה להתייבש בחודשי החורף נטולי הגשמים. לקראת עונת הגשמים, בחודש מרץ, שורפים את הגזם היבש, האפר משמש למעשה לדישון השדות. עם תחילת הגשמים נזרעים בשדה הגידולים הנדרשים לאנשי הכפר כמו אורז, כותנה, ירקות מסוגים שונים. הגידולים נזרעים באופן מעורב, ללא הפרדה לערוגות או כל חלוקה אחרת, ואינם מטופלים בדשנים או בקוטלי מזיקים. בסוף הקיץ מרובה הגשמים מתחילים היבולים להבשיל ונקצרים.
לאחר עונת עיבוד יחידה, השדה הזה אינו מעובד בשמונה עד עשר השנים הבאות, וצמחיית פרא שבה לגדול בו, עד שהוא שוב מוכן לעיבוד. כלומר בכל זמן נתון רק כעשירית מאדמות הכפר מעובדות. לדברי אנשי הכפר, אם מעבדים את השדות בתדירות גבוהה יותר פוריות האדמה נפגעת במהירות.
יצאנו לסיור בשטחים הגבעיים שסביב הכפר. זקן עם סל מלא בפלפלי צ'ילי על גבו כיוון אותנו לשדה שעובד השנה. מצאנו שם ערבוביה של יותר מעשרה סוגים של גידולים: שעועית מכמה סוגים, עדשים, במיה, סומסום, ג'ינג'ר, כורכום, צ'ילי, כותנה, חצילים, טפיוקה, יאם ועוד. גם אורז, המהווה את עיקר מזונם של המקומיים, גדל בשדות הללו אולם הוא נקצר זמן מה קודם להגעתנו.
למחרת, אחרי ארוחת בוקר של טפיוקה (שורש לבן ושמנמן המורתח במים), נפרדנו ממארחנו החביבים והמשכנו לכפרים הבאים, בדרכנו חצינו רכס של גבעות עם נופים יפים. פה ושם חצינו מטעי בטל וקשיו, וכן שדות ג'ום שבהם עבדו כמה נשים בקטיף צ'ילי וג'ינג'ר. נכנסנו לבית ספר קטן, אבל התלמידים הצעירים קצת נבהלו מניסיונותיי לתקשר עימם באנגלית. בכפרים הוזמנו לאי אלו כוסות תה ושיחות נינוחות, בעונה הזו עיקר עבודת הקטיף כבר הסתיימה והאנשים נוטלים קצת מנוחה לקראת המלאכה הקשה של בירוא השדות.
כמה ממנהגי השבט
באחד הכפרים נקלענו למסיבת שתייה, שנערכה בביתה של אישה לרגל ביקור אחיה. ביבופ הסביר שכאשר גבר מתחתן הוא עובר לחיות בכפר של אשתו. האחות הצעירה נשארת בבית ההורים גם אחרי חתונתה, מטפלת בהם כשהם מזדקנים, ועם מותם יורשת את רכושם ואדמתם. שיטה מטריאנלית זו מבטיחה לנשים מעמד מכובד, אם כי עדיין הגברים הם אלה שמנהלים בפועל את העניינים. האישה שבביתה התארחנו למסיבת השתיה סיפרה שהיא אלמנה, שבעלה נפטר לפני שהספיקה ללדת, ושאחותה העניקה לה בת ובן שהיא מגדלת. בבוא היום בת אחותה תירש את ביתה ואדמתה.
לאחר ששמחנו הרבה והשתכרנו קצת המשכנו לכפר הבא, שם שוב ביקשנו אישור ללינה מראש הכפר. הפעם התארחנו בביתו של בוקסן, מורה הכפר שמדבר אנגלית. תוך כדי סיור בכפר סיפר בוקסן על קשיי היום-יום בכפרים הנידחים והעניים האלה, וסיפר שהוא חש שליחות בעבודתו כמורה.
למחרת המשכנו בדרכנו, פגשנו אנשים רבים – קבוצה שבנתה בית במבוק חדש, זוג רועי פרות בלבוש מקומי אופנתי, משפחה בדרכה לבית החולים הקרוב (יום הליכה). באחד הכפרים הבחנו במבנה שונה – נטול דלתות חיצוניות, הקיר הקדמי חסר ובסיפו מונח בול עץ גדול שעליו ישבו כמה נערים. התברר שזהו "בית רווקים" – הנערים בכפר עוזבים את בתי משפחותיהם עם הגיעם לגיל 12 ועוברים לגור יחדיו בבית הזה, עד לנישואיהם. מנהג זה ובתי הרווקים היו נפוצים פעם בכפרי הגארו, בית הרווקים שימש כמרכז חברתי וחינוכי. אולם כיום הם נדירים, כתחליף חלקי בחלק מהכפרים נהוג לבנות לנערים בקתות קטנות בצמוד לבתי ההורים.
בכפר אחר הבחנו בכמה אנשים שעסקו בגילוף מוטות במבוק ובקישוטם. הסתבר שאחד מאנשי הכפר חלה, ועומד להיערך טקס לריפויו. הוזמנו בחביבות לצפות בטקס ובהכנות אליו. האנשים הכינו מזבח קטן מבמבוק, שלאחד מקירותיו הצמידו ענפים ירוקים. במקביל קישטו כמה ענפי במבוק באמצעות גילוף עדין של קליפתם הירוקה, והצמידו אותם לענפים הירוקים, בתוספת כמה תפרחות כותנה מרשימות באורכן. כשהכל היה מוכן, התיישב האיש החולה ליד המזבח. השאמאן של הכפר שחט תרנגולת, שפך מדמה על ענפי הבמבוק המקושטים והכותנה, ונשא נאום שבו קרא לרוחות לעזוב את גופו של החולה. בהמשך נשחט גם חזירון, והטקס הסתיים בארוחה.
עוד כמה כפרים
לאחר שלושה ימים של שוטטות בין הכפרים שמחתי לחזור ל"עיר הגדולה" טורה לאתנחתא קצרה של פינוקים – מקלחת חמה, מסעדות ואנגלית. אבל רציתי להסתובב עוד קצת בכפרים, וקיבלתי את הצעתו של דארמן מהפסטיבל להתארח בבית משפחתו שבכפר ססאט-גרה, מרחק כשעה וחצי נסיעה באוטובוס מטורה. הצטרפנו להכנות לארוחת הערב – יצאנו לשדה לקטוף מירקות העונה שכללו מעין חצילים קטנים, גרגרים דמויי אפונה, והמון עלים ירוקים מסוגים שונים, והבאנו עימנו גם קנה במבוק עבה שנחתך לכמה חלקים. הירקות נקצצו, תובלו במשחה העשוייה מדגים מרוסקים, ונדחסו לתוך חלקי הבמבוק, שנאטמו בעלים והושמו בתוך האש לכשעה. במקביל הורתחו העלים הירוקים בסיר. כל זה הוגש בליוויית אורז.
לאחר לילה אחד בבית המשפחה עברתי לבית הארחה בכפר הסמוך צ'אנדי-גרה, על מנת שלא להכביד על הוריו המבוגרים של דארמן. בית ההארחה (Chandigre rural tourism) הוקם כחלק מפרויקט לעידוד התיירות באזורים הכפריים של מגאלייה, אבל בהיעדר תיירים (לדבריהם הייתי הראשון...) מארח בשעות היום כיתות מבתי ספר באזור לימי כיף. יש בו כמה מבנים מסורתיים שבאחד מהם שלושה חדרי אירוח נוחים ביותר. שהיתי שם שלושה ימים, הטבח המקומי פינק אותי במגוון של מנות מקומיות טעימות במיוחד.
בכל בוקר נשמעו הקריאות של קופי הגיבון המקומיים (מסוג Hoolock, בעברית לבני גבות. הגיבונים שייכים למשפחת קופי האדם ונפוצים בדרום מזרח אסיה). דארמן סיפר לי שהם נחשבים כמי שמביאים מזל לכפרים ולכן אסור לפגוע בהם, על אף שהם גורמים לנזקים לעצי הקלמנטינות ולשיחי הבננות של התושבים. באזורים אחרים בהודו ובמדינות שכנות הם נכחדים במהירות. באחד הבקרים הקריאות נשמעו קרובות, הלכתי בכיוונן, ופגשתי במשפחה חביבה – אב (שחור עם גבות לבנות), אם (אפורה) עם תינוק צמוד לפרוותה, ובן מגודל. האב והאם היו עסוקים באכילה שלווה של עלים מסוגים שונים, אבל הבן הפרוע העדיף להדגים בפני את היכולת המדהימה של קופי הגיבון בדילוגים מעץ לעץ (אחר כך קראתי שהם שיאנים עולמיים במהירות התנועה בין עצים מעל לפני הקרקע - מסוגלים להגיע למהירות של מעל ל- 50 קמ"ש, אם כי הם לא חפים מנפילות. לצורך זה ידיהם חזקות מאוד וארוכות מרגליהם), תוך שהוא נוזף בי בנהימות כשהתקרבתי יותר מידי.
בימים יצאתי לסיורים בכפרים ובטבע שמסביב בלוויית פאנדר, אחיין של דארמן, סטודנט שלומד הנדסה באוניברסיטה בטורה, ובא לבלות את חופשת הקיץ בבית הוריו שבכפר. באחד הימים עלינו לפסגת ארבלה, שנשקף ממנה נוף יפה לעמק הנהר סימסאנג, וביקרנו בכפר הלא נוצרי גונדג-גרה, שם ראינו בין היתר בית ראש כפר יפה במיוחד ומבשלת בירה ביתית. ביום אחר הגענו לכפר דריבוק-גרה, מרחק כ- 7 ק"מ הליכה יפה מצ'אנדי-גרה, על גבול שמורת הטבע ההררית והמיוערת נוקרק (Nokrek). בין היתר בשמורה זו גדלים כמה עצי לימון בר נדירים (דארמן הראה לי עץ אחד כזה ליד כפרו), שנחשבים לאבות הלימון התרבותי. אנשי הכפר הסבירו לי שהביקור בשמורה בימים אלו מסוכן מעט, שכן היערות מהווים מקום מסתור למורדים.
קצת פוליטיקה
פאנדר הסביר לי שמחוז גארו סובל מקיפוח בידי הממשלה המרכזית של מגאלייה, שנשלטת על ידי שבט הקאסי. הממשלה ומשרדיה יושבים בשילונג, המרוחקת יום נסיעה ארוך מטורה למרות שהמרחק הגיאוגרפי קצר. בשילונג וסביבתה נמצאים גם מוסדות החינוך המובילים, האטרקציות התיירותיות המרכזיות וכולי, מחוז גארו זוכה לפירורים בלבד. על הרקע הזה עלתה דרישה ציבורית להפוך את מחוז גארו למדינה נפרדת בתוך הודו, דרישה שנתקלה עד עתה בסירוב של ההודים. כמה צעירים הקימו מחתרת חמושה ופוגעים מידי פעם במוסדות ובאנשי ממשל (אך לא באזרחים מן השורה או תיירים). הם מעטים מאוד, התמיכה העממית בהם מצומצמת, והם נאלצים להסתתר ביערות. פאנדר רוצה להיות פוליטיקאי ולשנות דברים בדרכים דמוקרטיות, אבל נשמע כמעט מיואש לנוכח הקשיים.
שמורות הטבע בדרום
חזרתי שוב לטורה ולשלום גסט האוס, והחלטתי להקדיש עוד כמה ימים לביקור בחלק הדרומי של גבעות גארו. נסיעה נוחה באוטובוס (4 שעות) הביאה אותי לעיירה בגמארה השוכנת ממש על גבול בנגלדש לחוף נהר הסימסאנג, ומהווה את המרכז המנהלי של האזור. משם המשכתי מזרחה (באוטובוס שיוצא כל יום ב- 12) לפארק הלאומי באלפקראם, לא לפני שקיבלתי אישור לבקר בו ממשרד שימור היערות שבעיירה. בכניסה לפארק (Hatisia gate) גסטהאוס קטן וכמה מבנים מנהליים, ואפשר למצוא שם מדריך לסיור בשמורה.
יער הגשם ב-באלפקראם הוא שריד כמעט אחרון (יחד עם היער ב-נוקרק) ליערות הטבעיים שכיסו פעם את גבעות מגאלייה. בלב הפארק, מרחק של כ- 13 ק"מ הליכה ביערות מהגסט האוס (אפשר גם בג'יפ), קניון עמוק ורחב המוקף במצוקים. ההליכה על שפת המצוק יפה במיוחד, בין היתר ראינו שם צמח טורף, שבשפה המקומית נקרא הסל של השטן. שמענו קולות של פילים, צבאים, קופי גיבון וציפורי הורנביל, אבל היער הסבוך מקשה על צפייה של ממש בחיות.
למחרת חזרתי לבגמארה, ממנה נסעתי במיניבוס ל-סיג'ו, כפר גדול כשעתיים מצפון לבאגמארה, שקנה את פרסומו בזכות מערה קארסטית עם נהר תת קרקעי באורך של כשישה קילומטרים. במקום נבנה אקו-קאמפ על חוף נהר הסימסאנג, בלינדר המנהל הסכים להדריך אותי במעבה המערה החשוכה, שם נהניתי מהליכה במים נעימים ומתוני זרם, ומתצורות סלעים יפות.
באקו-קאמפ צד את עיני ספר שעל כריכתו צילום של פרפר כחול יפהפה. מסתבר שבאזור הזה של גבעות גארו מצאו חוקרים למעלה מ- 350 מינים של פרפרים, כולם מתועדים בתמונות ובהסברים בספר. הספר כולל גם מפות מצוינות של באלפקראם ושמורות נוספות באזור, ומציין היכן ומתי ניתן לצפות במיני הפרפרים השונים (בעיקר באביב ובסתיו). כמובן שקניתי עותק, זיהיתי כמה ממיני הפרפרים הרבים שצילמתי בבאלפקראם, והלכתי לשני סיורי פרפרים בנקודות שצוינו בספר כעשירות במיוחד בפרפרים, האחד בשמורת היער הקטנה שמעבר לנהר בסיג'ו, והשני ליד הכפר קרוואני, מרחק הליכה קצרה (5 ק"מ) מבגמארה. ואכן, פרפרים נראו והתעופפו מסביבי על כל צעד ושעל.
סיום
מבגמארה חזרתי לטורה. הקדשתי יום לפרידה מכמה מחבריי באזור – ביבופ המדריך, דארמן ופאנדר אחיינו הנמרץ, פיבי ואנג'לה מארחותי בשלום גסט האוס, ונסעתי חזרה לגוואהאטי. הטיול בגבעות גארו הגיע לסיומו, לאחר שלושה שבועות מרתקים, אבל הזכרונות ממנו, ובעיקר מהאנשים הרבים שפגשתי באזור ושאירחו אותי בלבביות כה רבה, יישארו עימי עוד זמן רב. חלק קטן מהם מונצחים בתמונות – ראו כאן גלריית תמונות מהטיול.
קצת מידע שימושי
למעוניינים בטיול באזור – מומלץ בחום!, הנה ריכוז של כמה קישורים ומספרי טלפון שימושיים:
-פיבי, גסטהאוס שלום, טל 09862148180. הבית נמצא מול Hawkana Baptist church.
-דארמן מומין, ישמח להדריך, לארח וסתם לפטפט, טל 09774378199
-ביבופ, מדריך טרקים וסיורי כפרים, טל 08575386830
-Chandigre rural tourism, טל 09862682257
-"קצינת התיירות" של בגמארה טל 09436702439
-בלינדר, מהכפר סיג'ו, מנהל האקו-קמפ ומדריך למערה, טל 09089537533
-אתר עם מידע לתיירים אודות גבעות גארו. עוד אחד.
-ספר הפרפרים.
