חלק ג' – אינסברוק, ברכטסגאטן ומה שבינהם
היום האחד עשר:
היום הזה מוקדש כולו לביקור חוזר באינסברוק, בתקווה לקבל את אינסברוק המדהימה של השנה שעברה, ולא זו של הביקור החטוף ביום השלישי של הטיול. אחרי ארוחת בוקר מעולה, שלא הייתה מביישת ארוחת בוקר במלונות בישראל, אנחנו נוסעים אינסברוקה. לעניות דעתי הצנועה נושא השופינג מוצה עד תום אתמול באאוטלט, אבל מכיוון שאף אחד לא שאל לדעתי אנחנו חונים בחנייה הגדולה (והחינמית!) שבחזית קניון DEZ וקדימה הסתער..
לאחר מספר שעות קורים שני דברים משמחים. הראשון: אלין מצליחה להתנתק מהקניון. השני: העננים האפורים שליוו אותנו בארבעת הימים האחרונים מואילים בטובם להתפזר סוף סוף, ואינסברוק מוכיחה שהשמיים שלה יכולים להיות גם כחולים. פסגות ההרים שמדרום לעיר עדיין מושלגים, והשילוב הזה יוצר מראה מנצח.
אנחנו נוסעים לטירת אמברס (Schloss Ambras), טירה גדולה מהמאה ה 16 החולשת על העיר. המוזיאון שבתוך הטירה פחות מדבר אלינו, ואנחנו מתרכזים בטיול בגן היפה שמקיף אותה, ובתצפית הנהדרת של אינסברוק הנשקפת ממנה.
שורה תחתונה: 
(לא נכנסנו לתוך הטירה)
מומלץ בעיקר לחובבי טירות. צריך לקחת בחשבון שמספר מקומות החנייה בקרבת הטירה (ברחוב המוביל אליה, Schloßstraße) מצומצם. מכונת התשלום היחידה נמצאת ממש ליד הכניסה לטירה.
מהטירה ממשיכים אל העיר עצמה. יורדים וחונים בחניון הענק Congress garage Parking (צמוד לפארק הופגארטן - Hofgarten ולתחנה התחתונה של הרכבל Nordkette). מכיוון שאנחנו כבר אינסברוקרים וותיקים, אנחנו מטיילים לנו להנאתנו, בלי למהר, לאורך נהר אין (Inn), כשאלין מנציחה מכל זווית אפשרית את הבתים הצבעוניים שעל הגדה הצפון מערבית.
אח"כ אנחנו פונים מזרחה, אל מרכז העיר העתיקה - וממש במקרה, ללא כל תכנון מוקדם, מוצאים את עצמנו בקפה מונדינג (Munding) המפורסם. נו.. אם כבר הגענו, לא נטעם איזו עוגה קטנה?.. הרי חיים רק פעם אחת..
מתפנקים עם קפה ועוגה וממשיכים לטייל בין הרחובות, בלי מטרה מוגדרת, עד שמגיעה השעה לארוחת ערב. מכיוון שלא מדובר בסתם יום, אלא ב
יום הנישואין העשירי שלנו, אלין מצאה עוד בשלב ההכנות מסעדה מתאימה לחגוג את המאורע - מסעדת ליכטבליק, הנמצאת בקומה העליונה של ה Rathaus Galerien.
אחד מאיתנו, לא משנה מי, אמרה שלמסעדה כזו – חובה להזמין מקום מראש, בעוד השני, גם כן לא משנה מי, אמר שיהיה בסדר, זה יום שני. האוסטרים לא יוצאים בימי שני..
הגענו למסעדה - והסתבר שהאוסטרים דווקא כן יוצאים בימי שני.. 
למרבה המזל, ממש מול המסעדה יש בר מדליק במיוחד (השייך למסעדה), קפה 360 מעלות, שכפי ששמו מרמז - הוא בנוי בצורת מעגל עם קירות שקופים, ומציע תצפית נהדרת על העיר. אנחנו הולכים לארוחת ערב זריזה במסעדת הבית שלנו (ואפיאנו, למי שלא עוקב) ואח"כ חוזרים לכמה דרינקים בבר. נהנים מהאווירה ומהשתייה וחוזרים למלון.
היום השניים עשר:
מתעוררים לבוקר עם מזג אוויר בהזמנה - שמיים כחולים ויפים ו 18 מעלות. עוזבים בצער רב את המלון הנהדר ויוצאים צפון מזרחה. היעד הסופי הוא פארק ברכטסגאטן שבגרמניה, והתחנה הראשונה בדרך היא תצפית הוהה סלבה (Hohe Salve), שנחשבת לאחת התצפיות היפות ביותר בטירול (והתחרות, כידוע, לא קלה). אל התצפית ניתן לעלות משני מקומות: מהעיירה הוך-סול (HochSöll), שנמצאת מצפון לתצפית, או מהעיירה הופפגארטן (Hopfgarten) שנמצאת מדרום-מערב לה.
אנחנו בוחרים באפשרות הראשונה, חונים ועולים ברכבל הכפול. המוטיב המרכזי בתחנת הביניים, הקסנווסר (Hexenwasser - "המים של המכשפות"), הוא – ובכן – מכשפות (זה הזמן להיראות מופתעים). במקום ישנם מתקני משחקים רבים ומסלול רגליים יחפות ארוך במיוחד.
מתחנת הביניים אל הפיסגה ניתן להגיע באחד משני רכבלים: רכבל סגור שמגיע עד הפיסגה, או רכבל כיסאות, שמגיע עד 200 מטר מתחתיה, ומשם יש להמשיך אל הפיסגה ברגל. למה שמישהו שפוי יעשה דבר כזה?? הכרטיס, אגב, מתאים לשני הרכבלים, וניתן גם לשלב ולעלות ברכבל הסגור, לרדת ברגל אל התחנה של רכבל הכיסאות ולחזור איתו.
אנחנו בוחרים כמובן ברכבל הסגור, עולים אל התצפית שנמצאת בגובה של 1800 מטרים ומקבלים נוף שבאמת אין שום מילה אחרת להגדיר אותו פרט למושלם. העמקים הירוקים של טירול פרושים מתחתינו, כשבאופק ההרים המושלגים. קשה לומר אם זו אכן התצפית היפה ביותר בטירול בלי להיות בכל התצפיות האחרות, אבל היא ללא ספק אחת היפות ביותר.
שורה תחתונה:
במילה אחת: מושלם.
יורדים חזרה למטה וממשיכים אל האגם הסמוך, אגם הינטרשטיינרסי (Hintersteiner See). חונים בחניון המסודר (Parkplatz Wilderkaiser) שבצידו המזרחי של האגם, ומתחילים לעלות בשביל שנכנס ליער, מדרום לאגם.
לאחר כרבע שעה של הליכה במגמת עלייה כאבי הגב והעייפות המצטברת מהטיול מכריעים את אלין, שמגלה סימני שבירה אמיתיים בפעם הראשונה (והאחרונה) בטיול.
"אין לי כוח לכל העליות האלה.. תמשיך לבד וניפגש באוטו"
"בטוחה?"
"בטוחה. אני חוזרת והולכת לשבת עם הרגליים במים ולשתות בירה..".
אנחנו מפצלים כוחות, ואני ממשיך בהקפה לבד. איזה אגם מדהים!! לאחר העלייה הראשונית, הדרך יורדת חזרה ומספקת נקודות תצפית יפהפיות על האגם, שהמים שלו בצבע ירקרק-איזמרגד. אני שולח תמונות לאלין ומקבל תגובות נלהבות נדירות מהצלמת שלי, שידועה בפרפקציוניזם שלה בכל מה שקשור לתמונות.
"יפה מאוד!" היא משבחת אותי, ומוסיפה ש"אני בינתיים על החוף, שותה בירה..", שלא אחשוב שהיא יצאה פראיירית.
אחרי כ 45 דקות של הליכה במסלול מהאגדות אני מגיע לקצה המערבי של האגם, וחוזר בצעידה מהירה על הכביש עד לחנייה, מרוצה עד הגג, ומוצא את אלין רובצת על הדשא בחוף שליד האגם מרוצה עד הגג גם כן משעה של מנוחה, בירה ו(בעיקר) שקט ממני.
שורה תחתונה:
אגם יפהפה, והמסלול סביבו סופר מומלץ. סה"כ 5.5 ק"מ, כשעה-שעה וחצי הליכה, ופרט לעלייה הקצרה בהתחלה, שאר המסלול נוח ולא קשה. ההליכה לאורך הכביש מצפון לאגם פחות מעניינת, ואפשר לשלוח רק את הנהג להביא את האוטו.
בכך תם למעשה פרק אוסטריה בטיול. אנחנו חוצים את הגבול אל גרמניה (גבול שקיים אך ורק על המפה, ואין לו כל סימן בשטח), ובדרך למקום הלינה האחרון Hotel Garni Villa Sonnenhof () שבבאד רייכנהאל (Bad Reichenhall) אנחנו עוצרים לארוחת ערב במסעדה Seewirt am Thumsee שנמצאת על שפת האגם המקסים טומסי (Thumsee). האוכל טעים בטירוף, השירות מצויין והנוף.. הנוף..
היום השלושה עשר:
את היום הלפני אחרון של הטיול אנחנו מקדישים לפארק ברכטסגאטן (Berchtesgaden) שאותו גילינו בטיול של השנה שעברה, והיה ברור לנו שנשוב אליו. מתחילים באגם קוניגסי (Königssee), או ליתר דיוק ברכבל הצמוד אליו, ינרבאהן (Jennerbahn). בביקור שלנו לפני שנה, באופן מאוד בלתי מתחשב, הרכבל היה סגור בשל שיפוצים, ולא יכולנו לעלות בו. עכשיו הגיע הזמן להשלים את החסך הזה.
חונים בחניון הענק שליד האגם והולכים אל התחנה. נושאים מבטנו השמיימה - והמראה לא מעודד: מעונן עד מעונן מאוד. מתלבטים מספר דקות אם שווה לעלות, עד שאלין לוקחת החלטה: "עולים!". כמו כל הרכבלים הקודמים, גם ברכבל הזה יש תחנת ביניים ותחנה סופית, אך בניגוד לרכבלים הקודמים, מי שרוצה להמשיך אל הפסגה (מי לא?) צריך פשוט להישאר בקרונית ולא לרדת בתחנת הביניים. אין צורך להחליף רכבל.
כשאנחנו מגיעים לפסגה מתברר שכדי להגיע לנקודת התצפית על האגם צריך לטפס עוד כרבע שעה - ברגל.
"אם כבר שיפצו - לא יכלו לדאוג שהרכבל יגיע עד התצפית??" אלין שואלת שאלה של טעם, בעודנו מטפסים, מתנשמים ומתנשפים. אבל בסיום הטיפוס מגיעה התמורה. כמו לפי הזמנה, נפער חור גדול במסך העננים ואגם קוניגסי מחייך אלינו מלמטה. המראה פשוט מדהים. או במילים אחרות: זמן לתת למצלמה לדבר…
יורדים חזרה למטה (כלומר לתחנת הרכבל העליונה) עם חיוך מטופש מרוח על הפנים, מתיישבים במסעדה ומזמינים מרק גולאש, ובירה כמובן. העננים חוזרים לכסות את השמיים וגשם מתחיל לטפטף, אבל אנחנו - מה אכפת לנו? באנו, ראינו, ניצחנו.
חוזרים ברכבל אל תחנת הבסיס, ויוצאים לסיבוב קצר בטיילת של האגם. הוא נותר מקסים בדיוק כפי שזכרנו אותנו מהשנה שעברה, ואנחנו מתיישבים על אחד הספסלים, מתפנקים עם גלידה מצויינת ומתקשים להאמין שמחר בלילה חוזרים הביתה..
שורה תחתונה:
כן, שוב פעם ציון מושלם. מה שמגיע – מגיע. התצפית על אגם קוניגסי פשוט יפהפיה.
כדי להישאר עם טעם של עוד, אנחנו חוזרים לאחד המסלולים הכי הכי קסומים (תרתי משמע) שבהם היינו - היער הקסום ואגם הינטרסי (Zauberwald and Hintersee). המסלול נמצא בקצה המערבי של ברכטסגאטן, על יד העירה ראמסאו (Ramsau). תחילה אנחנו נוסעים עם הרכב סביב אגם הינטרסי ושוב, היופי פשוט בלתי נתפס.
ובאמת לסיום - הדובדבן הכי מתוק שיכול להיות: חונים בחניון בכניסה למסלול היער הקסום (Parkplatz Hintersee für Blaueis-Schärtenspitze) והולכים במסלול הקצר (כחצי שעה, עד הגשר) שעובר במקביל לערוץ ראמסאור (Ramsauer Ache). אמנם השתמשתי בקלישאה הזו כבר כמה (וכמה) פעמים, אבל במקרה הזה היא אולי הכי נכונה: אין מילים לתאר כמה המסלול הזה מקסים. פשוט אין מילים.
שורה תחתונה:
אם יש רק מקום אחד ויחיד שאפשר להיות בו בברכטסגאטן – אז זה.
יוצאים מהמסלול מסוחררים מרוב יופי, ונוסעים חזרה לבאד רייכנהאל. בחוץ כבר חושך מוחלט, וכרגיל באזורים מהסוג הזה - אין נפש חיה בחוץ, על אף שהשעה לא מאוחרת במיוחד. מחפשים מקום לאכול ארוחת ערב במרכז השומם של העיירה, ובסופו של דבר מוצאים בר-מסעדה שבו המטבח עדיין לא נסגר (ואנחנו מדברים על 20:00 בקושי..). אוכלים וחוזרים לצימר, ללילה האחרון של הטיול.
היום הארבעה עשר:
אי אפשר להימנע מזה: בכל טיול מגיע בסופו של דבר היום האחרון בהחלט. היום שמסיים את הטיול ומנחית אותנו חזרה למציאות. הפעם בחרנו לסיים את הטיול במינכן עצמה. צריך לעשות קצת כבוד לבירת בוואריה.
להיכנס אל העיר עם הרכב זה כמובן לא צעד נבון, ומכיוון שאנחנו מתיימרים להיות אנשים נבונים - אנחנו חונים בחניון הענק שליד ה"אליאנץ ארנה", האיצטדיון המפורסם של באיירן מינכן (Parking P & R Fröttmaning APCOA) וקונים כרטיס חופשי יומי לתחבורה הציבורית.
נסיעה של מספר תחנות ברכבת התחתית מביאה אותנו אל הגן האנגלי (Englischer Garten), פארק ענק ויפה שבמרכזו אגם גדול, וקצת דרומית אליו - "גן בירה" (Restaurant & Biergarten am Chinesischen Turm) שאי אפשר לפספס, ובו פאגודה יפנית מרשימה.
המקום גדוש בהמוני מקומיים, שיושבים חסרי דאגות ליד השולחנות הרבים, איש איש עם דלי הבירה, פרעאצלו ונקניקייתו. אנחנו מזמינים שני ספלי בירה "קטנים" (כלומר חצי ליטר. על פחות מזה אין מה לדבר) ופרעאצל בגודל של איצטדיון בלומפילד (אחרי השיפוץ), ומשתלבים באווירה העליזה של קדם אוקטוברפסט.
מהגן האנגלי אנחנו ממשיכים אל מרכז העיר. יוצאים מהרכבת בתחנת מריאן פלאץ (Marienplatz), הישר על בית העירייה (Neues Rathaus) המ-ד-ה-י-ם. ממשיכים מערבה במדרחוב, לכיוון קארל פלאץ (Karlsplatz), מתרשמים מאוד מהעיר, ומסיימים, איך לא, בארוחת ערב בסניף מינכן של ואפיאנו. משם חזרה ברכבת התחתית אל החניון, ונסיעה קצרה אל שדה התעופה.
נגמר החלום, חוזרים למציאות..
