יום רביעי, 14.9.2011 -; ממצינגן ועד סט. מארגן

התעוררנו במצינגן ליום יפה נוסף, ואחרי ארוחת הבוקר בפנסיון יצאנו סוף סוף לסיבוב הקניות המיוחל בין חנויות האאוטלט הרבות שבעיר. חצי מהכוח איבד עניין עד מהרה והחל להראות סימני חוסר סבלנות בולטים, אך כל הטריקים הידועים לא פעלו הפעם, והחצי השני סירב לנטוש לפני שנסמן וי על כל חנות וחנות, כי "בשביל זה באנו". בשורה התחתונה, מצינגן היא באמת גן עדן לכל השופוהוליקים, וניתן למצוא בה כמעט כל דבר, בדגש על רשתות אופנה מובילות. האם המחירים באמת זולים משמעותית לעומת מקומות אחרים? קשה לומר. העדפנו לחשוב שכן..
בסופו של דבר הצלחנו להתנתק ממצינגן, והתחלנו בנסיעה צפונה, לעבר עיר המרחצאות המפורסמת, באדן- באדן (Baden Baden). לאור הניסיון המר של היום הקודם, פנינו ללשכת המידע לתיירים, ושם אמרו לנו שהדרך אמורה להימשך כשעה וחצי. אז אמרו. שוב מצאנו את עצמנו משתרכים בטור אינסופי של מכוניות במה שאמורה להיות אוטוסטרדה, ותחושת דה-ז'ה-וו מתסכלת הציפה אותנו: בסרט הזה כבר היינו, ויותר מדי פעמים. בסופו של דבר הגענו לבאדן באדן בשעות אחר הצהריים המוקדמות, מה שלא הותיר לנו זמן לשום דבר מעבר לסיבוב של חצי שעה במרכז העיר. התרשמנו ממה שראינו והצטערנו שאין לנו אפשרות להישאר עוד. בשלב הזה עדיין האמנו שנגיע למקום הלינה המוזמן מראש, בסט. מארגן, בשעה סבירה.
באדן באדן
באדן-באדן. צילום: אלין קרני סטרוזר
מבאדן באדן יצאנו דרומה, ועד מהרה התחברנו לכביש 500, הידוע בכינוי "אוטוסטרדת היער השחור" (Schwartzwaldhochstrasse). כמובן, כל קשר בין האוטוסטרדה הזו לבין האוטוסטרדות המקוללות שבהן בילינו שעות רבות ביומיים האחרונים הוא מקרי בהחלט. באוטוסטרדת היער השחור אין כלל פקקים, הנוף יפהפה והנסיעה היא סוג של חוויה מתקנת לסיוט שעברנו באוטוסטרדות הקודמות בהן נסענו. חצי שעה של נסיעה מענגת הביאה אותנו אל אחת מפינות החמד של היער השחור, אגם מאמלזה (Mummelsee). מדובר באגם קטן ואינטימי, שניתן להקיף אותו בהליכה נינוחה של כעשרים דקות, תוך כדי ספיגת האווירה הקסומה של היער השחור. במקום גם מסעדה קטנה, מעגן סירות פדלים ומתקני שעשועים לילדים. הידיעה שלפנינו עוד שעתיים נסיעה, בשילוב עם החשיכה שהחלה לרדת, אילצה אותנו למהר חזרה אל הרכב, בדרך אל סט. מארגן ולצימר של משפחת שולר.
מאמלזה
מאמלזה: אגם קטן ואינטימי. צילום: אלין קרני סטרוזר
הנסיעה הלילית, שאותה לא נשכח ככל הנראה הרבה זמן, מהסיבות שמיד תהיינה ברורות, הבהירה לנו על שום מה קיבל היער השחור את שמו: "חושך מצרים" זו הגדרה עדינה לחושך השורר בלילה ביער השחור. פרט לעיירות והכפרים שעל פניהם חולפים בדרך, אין אפילו עמוד תאורה אחד בדרך, והאורות הגבוהים של המכונית נאלצו לעבוד שעות נוספות. לאחר שעתיים של נסיעה, שאת מספר הרכבים הנוספים שראינו במהלכה ניתן לספור על אצבעות יד אחת, ועבור כמות האנשים שראינו אין צורך כלל באצבעות, הגענו בסביבות השעה 22:00 אל הארץ המובטחת, הלא היא סט. מארגן. את העובדה שאנחנו בצרות הבנו כבר במהלך הנסיעה. מה שלא ידענו זה עד כמה הצרות גדולות.
הפרט היחיד שהיה בידינו הוא הכתובת של הצימר: רח' דרייק 1, סט. מארגן. סה-טו. עכשיו לך תנסה לאתר את הכתובת הזו בעיירה ששרוייה כבר מזמן בחלום השמיני שלה, אם לא התשיעי. התחלנו להסתובב בין הרחובות הריקים, בחיפוש חסר תכלית אחרי אותו רחוב דרייק, ומיותר לומר שלא מצאנו דבר. על סף ייאוש מוחלט, מישהו למעלה החליט כנראה שסבלנו מספיק ושלח לעזרתנו שלושה מקומיים חביבים, כולם מעל גיל 70, שככל הנראה סיימו זה עתה את הבילוי הלילי שלהם והיו בדרך חזרה אל בית האבות. הסתערנו עליהם כמוצאי שלל רב, דחפנו מתחת לפרצופים ההמומים שלהם את הפתק עם שם הפנסיון וכתובתו והתחננו לעזרה. אחד הקשישים בחן את הפתק, היטיב את משקפיו, קימט את מצחו, סובב את הפתק מספר פעמים ולבסוף אמר משהו שנשמע כמו "אההההה... מישלהאוסל... ניין, ניין", וברור היה לנו שהוא לא מתכוון ל"תשע", אלא ל"לא". "דו יו נוו וור איז איט?". שתיקה קצרה, שבמהלכה ניסה ככל הנראה הזקן לגייס את כל אוצר המילים שלו באנגלית, אך עד מהרה הוא התייאש, והחל להסביר לנו במעט גרמנית והרבה ניפנופי ידיים, שמהם הבנו שהצימר לא נמצא בעיירה עצמה, אלא איפשהו על אוטוסטרדת היער השחור עצמה.
חזרנו אל הלילה החשוך. התחושה שאנחנו הולכים לבלות את הלילה באוטו הפכה מוחשית יותר ויותר. עצרנו לצד כל בית שראינו בדרך (וראינו הרבה), שלפנו את המכשירים הסלולריים והתחלנו להאיר בעזרתם על הבתים. גורנישט. לקראת חצות התייאשנו באופן סופי מהחיפושים הפאתטיים שלנו, והחלטנו ש"הבית הרחוק ההוא, בהמשך הכביש, הוא האחרון שבודקים. אם זה לא זה -; הולכים לישון באוטו". התקרבנו לבית עם מעט מאד אמונה, ואז, ממש כמו באגדת ילדים עם סוף טוב, גילינו שזה אכן הפנסיון שלנו. לא שזה עודד אותנו במיוחד. מי בדיוק יפתח לנו בשעה כזו?? התקרבנו בשקט לבית, ולמרבה ההפתעה גילינו על הדלת פתק קטן:
"Hello Saar Karni. We went to sleep. Your room is on the right side, breakfast is at 8:00. Good Night, Schuler Family".
לא ידענו אם לצחוק או לבכות. מיהרנו אל החדר מצד ימין, שבאמת היה פתוח, והמתין רק לנו. המקלחת החמה הפשירה אותנו, והיום ההזוי ביותר בטיול הסתיים בצורה הטובה ביותר שיכולנו לבקש.
יום חמישי, 15.9.2011 -; מדונאושינגן ועד טיטזה
לאחר הסיוט שעברנו בערב הקודם, היה נהדר להתעורר בצימר שלנו, בתחושה שזהו, תמו הנדודים, ומעכשיו ועד סוף הטיול זה הבית שלנו. אין עוד צורך לחפש בכל ערב מקום לינה חדש ולעבור כל פעם מחדש את החוויה המפוקפקת הזו. פרקנו סוף סוף את המזוודות, סידרנו את הבגדים בארון והלכנו להכיר את מארחינו, משפחת שולר. לאחר ארוחת הבוקר הטעימה שהכינה בעלת הבית נכנסנו למכונית ונסענו לחפש את מקורות הדנובה.
נהר הדנובה הוא הנהר השני באורכו באירופה (כ- 3000 ק"מ אורכו), והוא חוצה לא פחות מ 10 מדינות באירופה. מוצאו של הדנובה בעיירה קטנה במזרח היער השחור, דונאושינגן (Donaueschingen) ואנחנו החלטנו לבדוק אותה מקרוב. תחילה התרשמנו מהמזרקה הנמצאת במרכז העיירה, ובעיקר מדמויות נגני התזמורת שנמצאות לצידה. מהמזרקה המשכנו לכיוון הכנסייה הגדולה, שבצמוד אליה אמור להימצא אותו מעיין מפורסם, שהוא-הוא מקור הדנובה. בסופו של דבר, המעיין התגלה כלא יותר מבריכה קטנה, לא נקייה במיוחד וגם לא מרשימה במיוחד, אבל היי -; זה מקור הדנובה! נתנו את הכבוד הראוי והמשכנו לעבר הארמון הסמוך השוכן בליבו של פארק ירוק, אך לצערנו גילינו שכל שערי הכניסה לפארק סגורים, ולא נותרה לנו ברירה אלא לשוב אל הרכב ולהמשיך הלאה.
דונאושינגן
נגני התזמורת שבמזרקה. צילום: אלין קרני סטרוזר
מקןר הדנובה
מקור הדנובה, דונאושינגן. צילום: אלין קרני סטרוזר
כעת פנינו אל אחד מאתרי הטבע המפורסמים ביותר ביער השחור, ערוץ ווטאך (Wutachschlucht). מדובר בשמורת טבע ענקית, שבמרכזה זורם נחל ווטאך, והיא מציעה מגוון רחב של מסלולים, כל אחד בהתאם לכושרו הגופני ולזמן שעומד לרשותו. ישנן מספר נקודות שמהן ניתן להתחיל את מסלול הטיול, ולכן ההמלצה היא לגשת קודם כל ללשכת המידע לתיירים בבונדורף (Bonndorf) או בלופינגן (Loffingen), שם יישמחו לסייע בבחירת המסלול המתאים. אנחנו בחרנו להיכנס לשמורה מוואטכמוכל (Wutachmuhle), ויצאנו לטיול רגוע ומהנה של כשעתיים (הלוך-חזור).
וואטך שלוכט
ווטאך שלוכט. צילום: אלין קרני סטרוזר
מווטאך המשכנו אל עיירת הנופש והתיירות המפורסמת טיטזה (Titsee), השוכנת על שפת האגם בעל אותו השם. איזור הבילויים והקניות של העיירה נמצא, כפי שניתן לשער, על שפת האגם, אולם לאיזור זה אין אפשרות להיכנס ברכב, ויש לחנות במרחק מה משם, ליד תחנת הרכבת. עשינו סיבוב חנויות קצר, טיילנו בהנאה על שפת האגם ולבסוף התיישבנו במסעדה בשם ברגסי, הצופה אל האגם. האוכל היה טעים מאד, ולראשונה טעמנו את גאוות המקום, עוגת היער השחור, ולמען האמת התאכזבנו מעט -; בארץ העוגה טעימה יותר.. סיימנו את היום בטעם של עוד, ונסענו חזרה אל הצימר שלנו.
טיטזי
אגם טיטזה. צילום: אלין קרני סטרוזר
יום שישי, 16.9.2011 -; מהורנברג ועד טריברג
פרט לעוגה המפורסמת שלהם, מקור גאוותם השני של אנשי היער השחור הוא תעשיית שעוני הקוקיה. עדות לכך ניתן למצוא כמעט בכל חנות מזכרות, המציעות מגוון רחב של שעונים, החל מהפשוטים ביותר שאפילו קוקיה אין בהם (שעון קוקיה ללא קוקיה -; נשמע כמו משהו שישראלים המציאו), וכלה בשעונים יפהפיים שגולפו בעץ ביד אמן. גם טווח המחירים רחב מאד: שעון קוקיה "אמיתי" (כלומר כזה שמתוכו באמת מגיחה קוקיה אחת לשעה) מהסוג הפשוט ביותר עולה כ 70 אירו. באשר לשעונים הגדולים יותר -; רק השמיים הם הגבול, וגם זה לא תמיד.
את הביקור ב"דרך שעוני הקוקיה" התחלנו בעיירה הורנברג (Hornberg), שנמצאת על כביש 33, במרכז היער השחור. העיירה עצמה התגלתה כסטנדרטית לחלוטין, ומוקד העניין העיקרי שמצאנו בה לא היה קשור כלל לשעוני קוקיה: לחברת אביזרי האמבטיה דוראביט (Duravit) יש בהורנברג מרכז מבקרים, שהוא חגיגה גדולה לחובבי עיצוב הבית. במקום ניתן למצוא תצוגה מרשימה של אביזרי אמבטיה מכל הסוגים והמינים, ובראשם אסלה ענקית, המתהדרת בתואר האסלה הגדולה ביותר בעולם. נשמע ביזארי משהו, אך בהחלט שווה הצצה. פרט לכך, הסתפקנו בסיור קצר בעיירה ובישיבה על גדות הנחל שחוצה את העיר, ואח"כ יצאנו לחפש שעוני קוקיה במקומות אחרים.
האסלה הכי גדולה בעולם
האסלה הגדולה ביותר בעולם. צילום: אלין קרני סטרוזר
את אחד מאותם שעוני קוקיה מצאנו על הכביש הראשי, מיד ביציאה מהורנברג לכיוון דרום. מדובר בשעון קוקיה ענק, ספק שעון ספק בית, שלצידו חנות מזכרות, שמטבע הדברים מוקדשת בעיקר לשעוני קוקיה. הצטלמנו והמשכנו עם הכביש דרומה, לעבר שונאכבאך (Schonachbach), שבה אמור להימצא שעון קוקיה גדול אף יותר, כזה המתהדר בתואר שעון הקוקיה הגדול ביותר בעולם (המשך טבעי, או שלא, לאסלה הגדולה ביותר בעולם). שונאכבאך נמצאת בין הורנברג לבין טריברג, וקל מאד לפספס אותה, משום שמדובר בעיירה פיצפונת. כאשר נוסעים מהורנברג דרומה לכיון טריברג, יש פנייה שמאלה אל שונאכבאך, ומיד בכניסה אין אפשרות לפספס את שני שעוני הקוקיה הענקיים, כשבינהם נמצאת -; ניחשתם נכון -; חנות מזכרות. השעון הימני הוא-הוא השעון המחזיק בתואר המכובד, אך דווקא השעון השמאלי יפה יותר, וכאשר מכניסים לתוכו מטבע של אירו אחד, יוצאות מתוך השעון דמויות שפוצחות בריקוד סוער.
שעון הקוקיה הגדול בעולם
שעון קוקיה ענק בשונאכבאך. צילום: אלין קרני סטרוזר
לאחר שמיצינו את עניין שעוני הקוקיה המשכנו דרומה אל טריברג (Triberg), שהתגלתה כעיירה תוססת ומעניינת. ברחוב הראשי ישנן שפע של חנויות שבהן ניתן להשביע את הרעב לשופינג, אך האטרקציה העיקרית שמציעה טריברג היא סדרת מפלים יפהפיים, הגבוהים ביותר בגרמניה. הכניסה אל המפלים נמצאת בצמוד ללשכת המידע לתיירים (ישנן גם שתי כניסות נוספות שאינן נמצאות בעיירה, אלא דרומית אליה), ובשמורה עצמה ישנם מספר מסלולי טיול שניתן לעשות, בדרגות קושי שונות. בעת קניית הכרטיסים אפשר לקנות גם בוטנים, שבהם ניתן להאכיל את הסנאים שאותם אמורים לפגוש בדרך (אנחנו לא ראינו אפילו זנב של סנאי). לאחר הטיול בשמורה המקסימה חזרנו לטריברג, ואכלנו ארוחת ערב במסעדה איטלקית בשם פינוקיו. האוכל היה מצוין, האווירה הייתה נעימה וגם השירות היה אדיב -; סיום מושלם ליום עמוס בחוויות.
מפלי טריברג
המפלים בטריברג. צילום: אלין קרני סטרוזר
יום שבת, 17.9.2011 -; מטודנאו ועד פרייבורג
המפלים היפהפיים בטריברג בהחלט הותירו בפינו טעם של עוד. לפיכך החלטנו לבקר גם במפל בטונטדאו (Todtnau), שאמור להיות מרשים לא פחות. יצאנו מהצימר במגמת דרום-מזרח, ובאיזור אגם טיטזה מצאנו את עצמנו לכודים בתוך פקק אינסופי בשל תאונת דרכים. במשך דקות ארוכות לא זזנו אפילו מילימטר אחד, אך מיותר לציין שאף נהג לא ניסה לעקוף דרך השוליים, שלא לדבר על לצפור. כולם המתינו במכוניות בשקט גרמני אופייני עד שהכביש נפתח מחדש.
בגלל הפקק הגענו באיחור מסויים לטודטנאו, אך החלטנו להמשיך על פי התוכנית המקורית. תחילה נסענו בעקבות השילוט אל אתר האטרקציות הגדול שמציעה העיירה, שהבולטת מבינהן היא כמובן מגלשת ההרים המפורסמת: עולים אל פסגת הר האסנהורן ברכבל, ויורדים בגלישה, לאורך מסלול מפותל של כמעט 3 ק"מ, כאשר הגולש שולט על מהירות המגלשה. פרט למגלשה, ישנה אפשרות לרדת חזרה ברכיבה על אופני הרים, ברגל או ברכבל עצמו. חמישים אחוזים מאיתנו בחרו לנסות את המגלשה ונהנו מאד, בעוד חמישים האחוזים הנותרים העדיפו להישאר עם הרגליים על הקרקע, תרתי משמע, ולהתמקם בעמדת הצילום.
מכאן המשכנו לנסיעה קצרה של 5 דקות נוספות אל המפל עצמו, שעל מנת להגיע אליו יש לצאת מטודטנאו ולנסוע צפונה, לכיוון פרייבורג, בכביש 126L, עד שמגיעים לחניון התחתון של המפל. הליכה נינוחה של כ 10 דקות בתוך היער הביאה אותנו אל המפל, שבהחלט הצדיק את המוניטין שלו. האטרקציה המרכזית במקום: ספסל רחב שנמצא בדיוק מתחת למפל, ועליו אפשר (ואף רצוי) לשכב, לבהות במפל ואח"כ פשוט לעצום עיניים, להתמכר לשאון המים ולעשות כדברי המשורר (בשינויים קלים): לקחת פסק זמן ולא לחשוב, לשכב מול המפל ולא לדאוג.
מפלי טודנאו
המפל בטודנאו. צילום: אלין קרני סטרוזר
כשסיימנו לקחת פסק זמן, עמדו בפנינו שתי אפשרויות: הקלה -; להיפרד מהמפל לשלום, לחזור על עקבותינו אל הרכב ולהמשיך הלאה. המאתגרת: לטפס במעלה המדרגות אל ראש המפל. לאחר התלבטות קצרה בחרנו באפשרות המאתגרת, והתחלנו לטפס. העלייה לא ארוכה מדי, אך בהחלט תלולה, וכל מדרגה ומדרגה מורגשת היטב. בסופו של דבר גם הפיסגה הזו נכבשה, והנוף שנשקף מראש המפל הווה פיצוי הולם על הטיפוס המעייף. מנוחה קצרה, צילומים, ואנחנו בדרך חזרה למטה, כשמן הראוי לציין שיש אפשרות לצאת מהמסלול (וכמובן גם להיכנס אליו) גם מהחלק העליון שלו.
ממפל טודטנאו המשכנו לעבר פרייבורג, עם עצירת ביניים ברכבל שאואינסלנד (Schauinsland), המתהדר בתואר הרכבל הארוך ביותר בגרמניה. התחנה התחתונה של הרכבל נמצאת בכפר הקטן בוהרר (Bohrer), מרחק 10 דקות נסיעה מפרייבורג. החוויה העיקרית כאן היא העלייה עצמה לגובה של 1220 מטרים, עלייה הנמשכת כ 20 דקות ומספקת תצפית יפהפיה על כל אזור פרייבורג ועמק הריין. בפסגה עצמה יש מוזיאון המוקדש למכרות, וגם מגוון מסלולי טיול בתוך היער. לא לשכוח להצטייד במעילים, גם אם הטמפרטורה למטה נעימה.
שאוינסלנד1שאוינסלנד 2
רכבל שאואינסלנד. 20 דקות לכל כיוון, הנוף כלול במחיר. צילום: אלין קרני סטרוזר
לאחר הירידה למטה הגיע הזמן לבקר סוף סוף בבירת היער השחור, הלא היא העיר פרייבורג (Freiburg). בניגוד לכל הכפרים והעיירות הקטנות בהן ביקרנו עד כה, פרייבורג היא עיר גדולה ויפהפיה, שניתן להעביר בה בכיף גם יום שלם. במרכז העיר העתיקה שוכנת אחר כבוד הקתדרלה המרשימה של פרייבורג, שהביקור בה הוא פשוט חובה. פרט לקתדרלה מומלץ לטייל בין הסימטאות והרחובות של העיר, כשחובבות וחובבי הקניות ימצאו מגוון רחב של רשתות מובילות, שבהן ניתן להשלים פערים ולמלא חובות בכל הקשור לקניית מתנות. בעת הטיול בעיר נאלצנו לצבוט את עצמנו מספר פעמים ולוודא שאנחנו לא חולמים: אנשים הוסיפו למלא את הרחובות גם לאחר השעה 18:00, וחנויות רבות נותרו פתוחות אחרי 20:00. ממש חזון אחרית הימים. כאשר השעה נהייתה מאוחרת גם על פי קנה המידה שלנו, יצאנו מהעיר ואחרי נסיעה של חצי שעה היינו בחזרה בצימר.
הקטדרלה בפרייבורג
הקתדרלה בפרייבורג. צילום: אלין קרני סטרוזר
יום א', 18.9.2011 -; מערוץ ראוונה ועד ציריך
אחרי 10 ימים של מזג אוויר שטוב ממנו לא יכולנו לבקש, דווקא היום האחרון בטיול הקדיר לנו פנים. עננים אפורים כיסו את השמיים, גשם סתווי טיפטף לסירוגין והטמפרטורה צנחה בצורה משמעותית. מישהו למעלה כנראה מאד מצטער על כך שהטיול שלנו עומד להסתיים. אכלנו ארוחת בוקר אחרונה אצל משפחת שולר, הודינו להם על האירוח הנפלא, העמסנו את עצמנו ביחד עם כל הפקלעך על הרכב והתחלנו בפרידה הקשה מנופי היער השחור שליוו אותנו בימים האחרונים.
על פי התכנון, התחנה הראשונה הייתה אמורה להיות ערוץ ראוונה (Ravennashclucht), שנמצא במרחק של 5 דקות נסיעה דרומה על כביש 500, בתוך ברייטנאו (Breitnau). הגשם והקור גרמו לנו לחשוב פעם שנייה וגם שלישית, אך לאחר התלבטות קצרה החלטנו לא לוותר על המסלול, שלפחות על פי התמונות שראינו הבטיח הרבה מאד יופי, בדיוק מהסוג שאנחנו אוהבים. חנינו לצד שלט הכניסה (באופן לא מפתיע, פרט אלינו לא נראתה שום נפש חיה באזור. אנשים שפויים יושבים במזג אוויר כזה ליד התנור ושותים תה), התחמשנו במעילי גשם ובמטריות והתחלנו ללכת.
ראוונה שלוכט 1
ערוץ ראוונה. צילום: אלין קרני סטרוזר
ההחלטה שלא לוותר התבררה עד מהרה כהחלטה טובה מאד, שלא לומר מצויינת: פשוט טבע במיטבו. עד מהרה שכחנו גם מהקור וגם מהגשם ונתנו לרגליים להוליך אותנו אל תוך היער, בשביל שמתפתל במקביל לערוץ הנחל. המראות, הריחות והקולות מתחברים ביחד ויוצרים תחושת שלמות אחת גדולה. לאחר חצי שעה של הליכה מענגת הגענו לגשר קטן, ובו פגשנו זוג הורים עם שני ילדיהם. מסתבר שאנחנו לא המשוגעים היחידים בסביבה. החלפנו כמה מילות נימוסין והמשכנו הלאה עוד כרבע שעה, עד שהגענו לגשר נוסף שלצידו בית קטן, המסמן את סיום המסלול. כמה חבל שגם למסלול כל כך יפה יש סוף. הדרך חזור יפה בדיוק כמו הדרך הלוך (כנראה מפני שמדובר באותה הדרך בדיוק), ואנו שבנו אל הרכב קפואים מקור, קצת רטובים אבל עם לב רחב ושמח.
ראוונה שלוכט 2
ועוד קצת ראוונה. צילום: אלין קרני סטרוזר
חזרנו אל כביש 500 והמשכנו לנסוע דרומה, אל אגם שלוכזה (Schluchsee), האגם הגדול ביותר ביער השחור. בניגוד לטיטזה השוקקת והתיירותית, העיירה שלוכזה מתגלה כמקום שקט ורגוע, ללא אטרקציות מיוחדות. סיור קצר במרכז העיירה ועל שפת האגם גרם לנו למצות אותה עד מהרה ולחפש מקום שבו נוכל להתחמם מעט. הבחירה נפלה על בית קפה קטן, עם נוף לאגם כמובן, ובו זכינו לאכול, חד וחלק, את מרק הפטריות הטעים ביותר עלי אדמות (סליחה, סבתא). מרק מפטריות אמיתיות, עשוי בדיוק במידה הנכונה, שמחליק במורד הגרון אל הקיבה, משדר תחושת עונג אינסופי מכף רגל ועד ראש וגורם לחיוך אווילי להתפשט על הפנים. אכלנו לאט לאט, שרנו בלב "שלא ייגמר לעולם" והתפללנו לשיחזור של נס פח השמן. למרבה הצער הנס לא השתחזר, וכשסיימנו לאכול מצאנו את עצמנו יושבים עוד דקות ארוכות, נועצים עיניים בצלחות הריקות ונוצרים את הרגע.
המרק הטעים ביותר
מרק הפטריות הטעים ביותר אי פעם. צילום: אלין קרני סטרוזר
העיירה סנט בלסיין (St. Blasien)זכתה בכבוד להיות היעד האחרון בהחלט בטיול שלנו.העיירה מפורסמת בעיקר בזכות הקתדרלה הלבנה והמרשימה בעלת הכיפה הענקית שנמצאת בה, כשלצידה יש גם פארק קטן שבו ניתן לתפוס קצת שלווה. במקביל לרחוב הראשי של העיירה זורם לאיטו נחל, להשלמת הפסטורליה. ביקרנו בקתדרלה וקינחנו בקפה ועוגה בבית קפה מקומי, בו נתקלנו בשירות האנטיפטי ביותר בכל מהלך הטיול, מה שסימן לנו שזה הזמן להיפרד. נסיעה של כשעה וחצי דרומה ומצאנו את עצמנו שוב בשדה התעופה של ציריך, עם עוד טיול נהדר שהסתיים בטעם של עוד.
סנט בליסיאן
הקתדרלה בסט. בלסיין. צילום: אלין קרני סטרוזר