איטליה 2016 - 13 ימים של שכרון חושים (חלק שני)

היום הראשון: Benvenuti in Italia!

את שדה התעופה של וונציה גילינו בטיול שעשינו לסלובניה ב 2014. שדה תעופה קטן וקומפקטי, שמהווה בסיס מצוין ליציאה לאזור הדולומיטים המזרחיים. אל על מפעילה מספר טיסות שבועיות מ ואל שדה התעופה בוונציה, בשעות מצוינות (הגעה מוקדם בבוקר, יציאה מאוחר בלילה), וגם מחירי הטיסות זולים יותר בד"כ ממחירי הטיסות אל מילאנו. לפיכך ההחלטה לנחות בוונציה הייתה כמעט מובנת מעליה. הצעד הראשון אחרי הנחיתה הוא כמובן רכישת כרטיס סים מקומי. הרי לא יעלה על הדעת להיות מנותקים מהעולם למשך שבועיים, ועל אחת כמה וכמה לא יעלה על הדעת לא לעשות צ'ק אין בכל מקום שנהיה. אפשר לרכוש חבילת גלישה עוד מהארץ במחיר שערורייתי, אבל כרטיס סים מקומי הוא פתרון זול בהרבה: נכנסים לחנות של אחת מחברות הסלולר המקומיות, קונים כרטיס סים (אפשר להסתפק בחבילת דאטה בלבד) - ואתם מסודרים.

שדה התעופה של וונציה הוא קטן יחסית, ואין בו חנויות של חברות הסלולר האיטלקיות, אך במרחק 7 דקות נסיעה, בעיירה מרקון (Marcon), שוכן אחר כבוד קניון Vale Center, ובו - יש ויש. נכנסנו לחנות של TIM והצטיידנו בחבילת 4 ג'יגה, שהספיקה לנו מעל ומעבר. אך כמובן אין טוב בלי רע: כשאישה נכנסת לקניון, יצר השופינג מתעורר באופן אוטומטי, והיה זה נאיבי מאוד מצידי לחשוב שהגברת תסתפק בקניית שני כרטיסי סים. כדי לא להבריח סופית את הקוראים בני המין החזק אציין רק שאחרי הפעם הרביעית שאמרה "רק עוד החנות הזאת וזהו, הולכים", הצלחתי להחלץ סוף סוף מהמלכודת, לא לפני שעברנו גם בסופרמרקט הענק שבקניון וקנינו שתיה, פירות ונישנושים לדרך.

הכנסנו ל- Waze את היעד (האמיתי) הראשון בטיול שלנו, גרוטה קלירון (Grotta del Caglieron) - והטיול התחיל. אל מערת קלריון (Grotta - מערה) הגענו ממש במקרה: התכנון המקורי שלנו היה בכלל לנסוע ביום הראשון מזרחה, אל גרוטה גיגנטה (Grotta Gigante). אבל כחלק מהעסקה להשכרת הרכב דרך מ.מ.ס.י, קיבלנו במתנה ייעוץ לטיול, וכשהיועצת שמעה על התכנון שלנו היא ביטלה אותו בהינף יד. "סעו לבית שמש, מערת הנטיפים שלנו יותר יפה", היא נזפה בנו. "יום שלם לבזבז על נסיעה למערה? אני אמצא לכם מערה אחרת, אם זה כל כך חשוב לכם". אבלים וחפויי ראש ישבנו מולה, בשעה שהיא סרקה את המפה הענקית שלה, ולבסוף הצביעה על גרוטה קלירון. "הנה, סעו לכאן. זה בדרך שלכם".

Grotta del Caglieron. צילום: אלין קרני סטרוזר

לא ברור אם היועצת אכן הכירה את המקום, או שסתם נתקלה בו במקרה, אבל ההמלצה הזו התגלתה כבינגו. מדובר במסלול מקסים, שכולל מעבר על גשרי עץ, כאשר מתחת זורם הנחל דרך סלעים ונקרות. חנינו במגרש החניה המסודר שבמקום, ירדנו אל מתחת לגשר והתחלנו ללכת עם כיוון זרימת הנהר, בעקבות השילוט ״Grotta Percorso", כלומר "מסלול המערה". חבל לנסות להתחיל אפילו לתאר את היופי של המקום - עדיף לתת לתמונות לדבר בעד עצמן.

לאחר כ 45 דקות של הליכה מענגת במיוחד הגענו לבית קפה קטן, שלידו מפל. בנקודה זו בעצם מסתיים המסלול, וניתן לחזור באותה הדרך, או בדרך עוקפת שעולה ומתרחקת מעט מהנחל, אך עוברת דרך היער. אנחנו בחרנו באפשרות השנייה, וגם הגשם הקל שהחל לטפטף לא פגם בהנאה: מעילי הגשם והמטריות נשלפו מהתיק (בפעם הראשונה, אך בהחלט לא האחרונה) ואחרי 45 דקות נוספות הגענו חזרה אל הרכב.

התחנה הבאה שלנו הייתה העיירה הסמוכה ויטוריו ונטו (Vittorio Veneto). נסענו על פי השילוט אל מרכז העיירה (סימן דמוי מטרה), וחנינו. זה המקום להזכיר שלוש נקודות חשובות בקשר לעיירות באיטליה: הנקודה הראשונה היא אזורי ה Zona Traffico Limitato הידועים לשימצה. חובה לשים לב לתמרורי ה ZTL הפזורים בהמוניהם בעיירות, ומשמעותם: הכניסה ברכב מותרת אך ורק לתושבי המקום. נכנסת - צולמת ושילמת. הנקודה השניה היא מהירות הנסיעה. כמו בארץ, גם באיטליה מהירות הנסיעה במקומות מיושבים היא 50 קמ"ש, והאכיפה מתבצעת בקפדנות, באמצעות מצלמות מהירות כתומות הפזורות בכל מקום. שימו לב והימנעו מנסיעה מהירה. הנקודה השלישית היא נושא החנייה. בכל העיירות והערים ישנם מגרשי חנייה מסודרים, המסומנים בתמרורי P כחולים (בד"כ בקרבת מרכז העיירה). יש לחנות אך ורק במגרשי החנייה האלה, ולא בשום מקום אחר, אלא אם אתם ממש רוצים להכיר מקרוב דו"ח חנייה איטלקי.

Vittorio Veneto. צילום: אלין קרני סטרוזר

הגשם שהחל עוד בסיום הטיול בגרוטה דל קלריון הלך והתחזק, וכשהגענו לויטוריו ונטו הוא כבר הפך למבול של ממש. למרות זאת, לא ויתרנו ויצאנו לסיבוב קצר בפיאצה המרכזית של העיירה, פיאצה פלאמיניו (Piazza Flaminio). תיקתקנו כמה תמונות חורפיות במיוחד ("לא להאמין שבארץ עכשיו 35 מעלות ופה מבול") והמשכנו הלאה.

כאשר אנחנו מתכננים טיול חדש, חלוקת התפקידים ברורה מאוד. אני מחפש כתבות, מאמרים וטיפים על האזור שאליו נוסעים, וכך מוצא מקומות מומלצים. אצל הגברת זה עובד אחרת לגמרי: כיאה לצלמת מדופלמת, היא מאמינה אדוקה במשפט "תמונה אחת שווה אלף מילים", ובמקום לקרוא אלף מילים, היא מסתכלת על תמונות, עד שהיא מוצאת אחת כלבבה ואומרת "לכאן! כזו תמונה בדיוק אני רוצה לצלם!". אחת מאותן התמונות שהיא מצאה הייתה של פארק רוקולו (Parco Roccolo) אשר בעיירה פיאבה די כדורה (Pieve di Cadore): בקצה הפארק הנ"ל יש מרפסת עץ הצופה אל האגם Lago di Cadore. הגברת נתקלה בתמונה והתאהבה ממבט ראשון, וכך התגלגלנו אל פיאבה די כדורה, ולאחר 10 דקות מצאנו את עצמנו במרפסת המובטחת, והנשימה נעצרה.

Lago di Cadore. צילום: אלין קרני סטרוזר

ישבנו קרוב לשעה במרפסת, והתקשנו מאוד להיפרד (מישהו מאשים אותנו?), אך למרבה הצער, הזמן לא עמד מלכת, ולפנינו עוד כשעה נסיעה עד למקום הלינה. חזרנו אל העיירה, עשינו בה סיבוב קצר ונסענו אל הפנסיון שהזמנו מראש -

הפנסיון נמצא מעל העיירה קורטינה ד'אמפצו (Cortina d'Ampezzo), בקצהו של כביש מפותל שנראה כאילו מוביל לשום מקום, וללא Waze סביר להניח שעד לרגע זה היינו מחפשים את המקום. הגענו לקראת השעה 20:00 לפנסיון (שעה מאוחרת במונחים מקומיים. אם מתכוונים להגיע אחרי 20:00, מומלץ לעדכן מראש), התקבלנו בחיוך על ידי בעלי המקום המקסימים, אכלנו ארוחת ערב מדהימה והלכנו לישון שבעים ומרוצים.

La Locanda del Cantoniere - Ciasa Vervei. צילום: אלין קרני סטרוזר

אז מה היה לנו:

נחיתה בשדה התעופה של וונציה, סיבוב בקניון, טיול נהדר בגרוטה קלירון, טיול קצר ורטוב בויטוריו ונטו ושיחזור תמונת המרפסת והאגם בפיאבה די כדורה.

היום השני: על בחירות קשות

התעוררנו לבוקר בהיר ויפה. השמש חייכה אלינו מבעד לחלון, וכשפתחנו אותו, חדר פנימה אוויר הרים צלול כיין. הנוף שנשקף אלינו כלל בעיקר פסגות צוקים מושלגות ועצים. ציוץ של ציפורים (לפסטרוליה מושלמת) דווקא לא נשמע, אך עדיין היה קשה מאוד למחוק את החיוך מהפנים. ארוחת הבוקר הייתה מצויינת, ולאחריה בעלי הפנסיון שמחו להסביר לנו לגבי כל אפשרויות הטיול שעומדות בפנינו. נותר רק לבחור.

בסופו של דבר החלטנו להתחיל בעיירה קורטינה ד'אמפצו, הנחשבת לבירת הדולומיטים המזרחיים. במרכז העיירה מדרחוב גדול ויפה ובו חנויות שרובן ככולן מוכרות ציוד סקי. ישנן גם חנויות מזכרות ומסעדות רבות. נתקלנו גם בתערוכה מושקעת של טרקטורים מתוצרת חברת פורשה וממנה המשכנו למרכז המידע לתיירים, שבו המליצו לנו על טיול אל ואל די פאנס (Val di Fanes) - עמק יפה המהווה חלק משמורת הטבע הענקית Parco Naturale Delle Dolomiti D'Ampezzo. במרכז העמק זורם הנהר Rio di Fanes ובהמשך - מפל (נכון, Cascata di Fanes) ואגם (שוב נכון - Lago di Fanes).

Cortina d'Ampezzo. צילום: אלין קרני סטרוזר

יצאנו מקורטינה ד'אמפצו צפונה, על כביש SS51. עברנו את העיירה הקטנה Fiames והגענו אל חניון כורכר גדול מצד שמאל של הכביש, כשמצד ימין מגרש ספורט קטן. חנינו - רק כדי לגלות שזה לא המקום הנכון. נסענו עוד כשתי דקות ופנינו לכביש צר, המוביל למסלול אל Val de Fanes. התחלנו בהליכה ביער, מעל הנחל, ולאחר כחצי שעה החלה העלייה אל המפל. הטיפוס נמשך כ- 45 דקות (לא קל, אך גם לא קשה מאוד), בסיומם הגענו אל גשר Ponte Outo. השקפנו על הנחל הזורם הרחק הרחק למטה, והתלהבנו מהגובה הרב. המשכנו עוד כדקה-שתיים, ושאון המים לא הותיר ספק: סוף סוף הגענו. ליד פיצול השבילים חתכנו ימינה, והמפל המיוחל הואיל בטובו להופיע: מרשים ועוצמתי, פיצוי הולם לטיפוס.

Cascata di Fanes. צילום: אלין קרני סטרוזר

לאחר מנוחה קלה הוחלט ברוב קולות (שניים מול אפס) לסיים כאן, ולא להמשיך בעלייה אל האגם. התחלנו בירידה, שבאופן לא מפתיע הייתה מהירה בהרבה מהעלייה, ותוך פחות משעה כבר היינו חזרה ברכב. יש לציין שחלקו הראשון של המסלול מתבצע כולו על כביש אספלט, כך שהוא נגיש גם לעגלות. העלייה למפל אינה מתאימה לעגלות. המסלול משולט לכל ארכו (עיגול אדום עם המספר 10), ואין שום אפשרות לטעות. צריך רק לשים לב לא לפספס את המפל עצמו, שכדי להגיע אליו צריך לרדת מהשביל הראשי (כאמור, קצת אחרי גשר Ponte Outo, כאשר מגיעים לפיצול).

מכיוון שהשעה הייתה מעט אחרי 16:00, ולפנינו היו עוד כ- 5 שעות של אור, ליחצ"קנו קצת והמשכנו אל אגם מיזורינה (Lago di Misurina), שעל פי התוכנית המקורית היינו אמורים להגיע אליו רק למחרת. חצי שעה נסיעה בכביש יפהפה, והגענו אל האגם השלו. הקפנו אותו בהליכה רגועה של שעה, נהננו מכל רגע וכשסיימנו - הגיע הזמן לפיצה. נכנסנו למסעדת Quinz, קיבלנו את התפריט והתפלצנו מכמות הפיצות: לא פחות מ 48(!) אפשרויות. לך תבחר. האיטלקים, יש לציין, לא מכירים את המושג "פיצה משפחתית". אצלם קיימת אך ורק פיצה אישית, כי "מה הבעייה לסיים פיצה לבד?" כפי שענה לנו המלצר כאשר שאלנו מה גודלה של הפיצה ולכמה אנשים היא מספיקה. גודלה של ה"פיצה האישית" באיטליה הוא בערך כמו פיצה משפחתית אצלנו, אך מכיוון שהבצק דק בהרבה מהמקובל אצלנו - ניתן לסיים אותה לבד אם רעבים. בהתחשב בזה שהיא גם טעימה בטירוף, המשימה הופכת קלה יותר. התענגנו על כל ביס, סיימנו ונסענו חזרה לפנסיון.

Lago di Misurina. צילום: אלין קרני סטרוזר

אז מה היה לנו:

סיבוב בקורטינה ד'אמפצו, טיול יפה בוואל די פאנס, ביקור באגם מיזורינה ולסיום - פיצה.

דירוג אגמים:

1. אגם כדורה

2. אגם מיזורינה

היום השלישי: הדרך ארוכה ומפותלת

היום השלישי של הטיול זכה בעת התכנון לכינוי "יום האגמים", משום שתכננו לבקר בו בלא פחות משלושה אגמים: אגם מיזורינה, אגם דוביאקו (Lago di Dobbiaco) וגולת הכותרת - אגם בראייס (Lago di Braies). נפרדנו בצער רב מהפנסיון, הודנו לבעלים והבטחנו להם להמליץ על המקום, אז הנה אנחנו מקיימים את ההבטחה בשמחה רבה, וממליצים בחום לכל מי שמגיע לאזור קורטינה: La Locanda del Cantoniere - Ciasa Vervei, שננו את השם.

יצאנו שוב צפונה, באותו הכביש בדיוק שבו נסענו ביום הקודם, אך מן הסתם לא פנינו שוב אל אגם מיזורינה, אלא המשכנו לעבר אגם דוביאקו, או בשמו הגרמני - טובלאכר (Toblacher See). לא הספקנו להתקדם יותר מדי, ושוטר מקומי עצר אותנו והחל להסביר משהו באיטלקית. מפה לשם, התברר שבאותו היום נערך מירוץ אופניים גדול באזור, והכביש סגור לתנועת מכוניות לשעה הקרובה. בלית ברירה עצרנו והמתנו ליד פונדק דרכים קטן, בחברת כמה עשרות אנשים חסרי מזל כמונו, וגם כמה ברי מזל - בעלי הפונדק כמובן, שקרוב לוודאי שילשו, לכל הפחות, את הפדיון היומי. עשינו סיבוב קצר באזור בו עצרנו, וביחד עם שאר המעוכבים עודדנו במחיאות כפיים סוערות את רוכבי האופניים שחלפו על פנינו לאיטם, ולמען האמת - לא ממש נראו כאילו הם בתחרות.

כשהכביש נפתח סוף סוף לתנועה, מיהרנו להמשיך הלאה והגענו לאגם דוביאקו. בגלל העיכוב של הבוקר, ויתרנו הפעם על ההקפה המסורתית והסתפקנו בטיול קצר על שפת האגם היפה, שלצידו גם אזור קמפינג גדול, ובסיומו חזרנו לרכב ונסענו אל אגם בראייס.

אגם בראייס (Lago di Braies, או בשמו הגרמני Pragser Wildsee), נחשב לאחד האגמים היפים ביותר בדולומיטים, אם לא היפה מכולם, וכשהגענו - הבנו מדוע. מדובר באגם באמת יפהפה, עם מים צלולים בצבע טורקיז, מוקף ביערות ובצוקים שהפסגות המושלגות שלהם משתקפות במימי האגם בצורה מושלמת. ליד האגם שלושה מגרשי חנייה, P1 מעט מרוחק מהאגם (5-10 דקות הליכה) ו P2 ו P3 הצמודים לאגם - כולם בתשלום. בתור מטיילים קשוחים, שתמיד שמחים לעוד קטע הליכה (וגם מכיוון שלא ידענו על קיומם של P2 ו P3), חנינו ב P1 וצעדנו אל האגם.

אחרי שהצלחנו להחזיר למקומה את הלסת שנפערה אל מול היופי הבאמת בלתי נתפס, התלבטנו האם לשכור סירת משוטים, אך היושב במרומים החליט בשבילנו: ארובות השמיים נפתחו וגשם החל לרדת. ויתרנו בצער על השייט, ויצאנו אל המסלול המקיף את האגם. הדרך, כמעט מיותר לומר, הייתה מדהימה, והציעה אין ספור פינות חמד, עם תצפית על האגם מכל זווית אפשרית. שעה וחצי-שעתיים של הליכה, עם מעט עליות וירידות (עדיף ללכת עם כיוון השעון) - באמת טיול שפשוט אסור לוותר עליו, וגם במקרה הזה עדיף לתת לתמונות לדבר בעד עצמן.

Lago di Braies. צילומים: אלין קרני סטרוזר

היעד הבא שלנו הייתה העיירה ברוניקו (Brunico, או בגרמנית: Bruneck), וגם אליה הגענו בהמלצתה של יועצת המסלולים של מ.מ.ס.י, הזכורה לטוב מההמלצה על גרוטה קלריון. ברוניקו היא למעשה יותר עיר מאשר עיירה, ובמרכז העתיק שלה - מבוך סימטאות קטנות ויפות, בתים מקושטים, כנסייה גדולה, חנויות ומסעדות. חנינו בחניון המקורה הגדול שליד לשכת המידע לתיירים, והתחלנו בטיפוס אל עבר הטירה המרשימה החולשת על העיר. לצד הטירה - בית קברות עתיק, שבו כל המצבות עשויות מעץ. הופתענו לגלות במקום גם חלקה יהודית קטנה, ובה שלושה קברים המסומנים במגן דוד. הטירה עצמה הייתה סגורה למבקרים בשל אירוע שנערך במקום, ולפיכך ירדנו חזרה אל המרכז, אך הגשם שוב התחזק והבריח אותנו אל המכונית.

Brunico. צילום: אלין קרני סטרוזר

מקום הלינה שלנו היה במעבר פורדוי (Passo Pordoi), מלון Col di Lana. פנינו דרומה מברוניקו, אל כביש SS244, חלפנו על פני העיירה הקטנה והמנומנמת ארבה (Arabba) - והתחלנו בטיפוס אל גובה של למעלה מ 2,200 מטרים. הדרך היתה ארוכה ומפותלת. תוך כדי נסיעה, הבטנו בהערצה על רוכבי האופניים שעל פניהם חלפנו, ובקנאה על נהג מכונית פרארי, שכנראה התאמן לקראת מירוץ הפורמולה 1 הקרוב, ועקף אותנו באחד הפיתולים במהירות מסחררת. בסופו של דבר, לאחר נהיגה בהחלט מתישה שאף גרמה לנו לסחרחורת קלה, הגענו אל המלון, שהיה מעט פחות טוב מהפנסיון של היומיים הראשונים, אך עדיין נעים ונוח. ארוחת ערב במסעדת המלון - ולילה טוב.

Passo Pordoi. צילום: אלין קרני סטרוזר

אז מה היה לנו:

אגם דוביאקו, אגם בראייס, ברוניקו, מעבר פורדוי.

דירוג האגמים: גבירותי ורבותי - מהפך!

1. אגם בראייס

2. אגם כדורה

3. אגם דוביאקו

4. אגם מיזורינה

היום הרביעי: את המרמולדה תראה ואליו לא תבוא

לאחר ארוחת בוקר טעימה, יצאנו מהמלון וירדנו בדרך המתפתלת שבה עלינו בערב הקודם. היעד הראשון ליום זה היה קניון סראיי דה סוטוגודה (Serrai di Sottoguda), המציע מסלול טיול קליל ויפה לכל המשפחה. המסלול מתחיל בכפר סוטוגודה (Sottoguda) ומסתיים בכפר מלגה צ'יאפלה (Malga Ciapela), ממש מתחת לתחנת הרכבל העולה אל פסגת הר המרמולדה (Marmolada). ניתן להתחיל ולסיים בכל אחד משני הכפרים, אך יש גם אטרקציה חביבה, לגדולים ולקטנים: רכבת הנוסעת בתוך הקניון, כך שאפשר (ואף מומלץ) להגיע לסוטוגודה, לנסוע ברכבת אל מלגה צ'יאפלה, ואז לחזור ברגל, במגמת ירידה: 40 דקות של תענוג. הדרך סלולה כולה (כיוון שהיא מיועדת גם לרכבת), כך שניתן לטייל גם עם עגלות ללא כל קושי. חשוב רק לוודא מראש את זמני הנסיעה של הרכבת (אם מתכוונים להסתייע בשירותיה, כמובן), במיוחד אם מגיעים מחוץ לעונת התיירות.

Serrai di Sottoguda. צילום: אלין קרני סטרוזר

ה “Trenino” – רכבת הנוסעת בתוך הקניון. צילום: אלין קרני סטרוזר

למרבה הצער, הרכבל המוביל אל המרמולדה היה סגור - ככה זה שמגיעים מחוץ לעונה. כיבוש הפסגה הגבוהה ביותר בהרי הדולומיטים (ובאיטליה כולה) נמנע מאיתנו הפעם, ולפיכך המשכנו על פי התוכנית לאגם פאדייה (Lago di Fedaia), הנמצא מתחת לפסגת ההר, ומאפשר תצפית יפה עליו. מהאגם עצמו דווקא לא התלהבנו במיוחד, בטח שלא אחרי האגמים היפים שראינו ביום הקודם. סביר להניח שמהמרמולדה הוא נראה הרבה יותר טוב…

את המשך היום תכננו להקדיש לעמק פאסה (Val di Fassa). את העמק המקסים חוצה כביש SS48, שעובר דרך סדרה של עיירות ציוריות ויפות, מקנאציי (Canazei) בצפון ועד מואנה (Moena) בדרום. באזור אין ספור מסלולי טיול - צריך רק לבחור, אך אחת האטרקציות הבולטות בעמק היא אגם קארצה (Lago di Carezza), שכדי להגיע אליו ירדנו מהכביש הראשי אל SS241, ונסענו כ 20 דקות. אגם קארצה קטן יחסית לאגמים האחרים, אך לא פחות יפה: המים בצבע כחול-ירוק מרהיב, ומסביב, בנוהל הרגיל, עצים ופסגות מושלגות. ההליכה סביב האגם נמשכת כחצי שעה בלבד, והגשם הבלתי פוסק לא פגם בהנאה גם הפעם.

Lago di Carezza. צילום: אלין קרני סטרוזר

ירדנו מאגם קארצה חזרה אל העמק והמשכנו דרומה, אל עבר העיירה סורגה (Soraga), שביציאה ממנה - ניחשתם נכון - אגם נוסף. מזג האוויר התבהר בינתיים, והשמיים הכחולים והשמש השתלבו נהדר עם הצבע הירקרק של האגם, שממש נראה כאילו מתאמץ להסוות את עצמו בצמחייה המקיפה אותו. כל אלה היוו תנאים אידיאלים לסשן צילומים ארוך ומייגע, והצלמת לא שבעה עד שהתמונה יצאה מושלמת על פי הסטנדרטים המחמירים שלה.

Lago di Soraga. צילום: אלין קרני סטרוזר

המחשבה על העלייה המפותלת אל המלון (הפעם מהכיוון השני) האיצה בנו להתחיל להתקפל. קיוונו לאכול ארוחת ערב בקאנציי, אבל ערב יום ראשון של תחילת יוני הוא כנראה לא הזמן האידיאלי להגיע למקום - הכל היה סגור ושומם. בלית ברירה נסענו חזרה למלון, וסיכמנו ביננו לבין עצמנו שההחלטה לבלות בו שני לילות לא הייתה מוצלחת במיוחד - חבל לחזור פעם נוספת על העלייה, מה עוד שבמעבר פורדוי עצמו אין יותר מדי מה לעשות.

אז מה היה לנו:

טיול קצר וחביב בסראיי דה סוטוגודה, כולל נסיעה ברכבת, אגם פאדייה ותצפית על פסגת המרמולדה, עמק פאסה, אגם קארצה, אגם סורגה.

דירוג האגמים:

1. אגם בראייס

2. אגם קארצה

3. אגם כדורה

4. אגם דוביאקו

5. אגם מיזורינה

6. אגם סורגה

7. אגם פדאייה

החלק הקודם: איטליה 2016 – 13 ימים של שיכרון חושים (חלק ראשון)

החלק הבא: איטליה 2016 – 13 ימים של שיכרון חושים (חלק שלישי)