היום החמישי - איפה זה לעזאזל קפה Val d'Anna?!?
ביום החמישי נפרדנו ממעבר פורדוי ומעמק פאסה, בדרכנו אל עוד אחד מהעמקים היפהפיים שבהם התברכו הרי הדולומיטים - עמק גרדנה (Val Gardena). הזמנו מקום לינה בעיירה אורטיזיי, שנחשבת ליפה ביותר בעמק, התחברנו לכביש SS242 ויצאנו צפונה. בדרך חלפנו כמעט בלי להרגיש על פני מעבר סלה (Passo Sella), וממנו התחלנו בירידה אל העמק. התחנה הראשונה הייתה העיירה סנטה כריסטינה (Santa Cristina), שבה שתי אטרקציות: טירת גרדנה (Castel Gardena) הגדולה והמרשימה, ומפל טבלה (Cascata Tevela). פרט לטירה ולמפל, ישנם רכבלים העולים מהעיירה אל ההרים המקיפים את העמק, ופעילים, כרגיל, רק בעונת הסקי ובקיץ. הטירה, למרבה הצער, סגורה למבקרים, והדרך אליה כרוכה בטיפוס לא קל, ולכן הסתפקנו בלהשקיף עליה מרחוק. על הטיול למפל, לעומת זאת, לא ויתרנו.
השארנו את הרכב בחנייה המסודרת שליד מרכז המידע לתיירים (חנייה חינם ל 90 דקות, בעזרת כרטיס השעון הנמצא בד"כ ברכבים שכורים), ולאחר עלייה לא קשה במיוחד, כרבע שעה הליכה סה"כ, הגענו אל המפל (מקסים, ברור שמקסים. למישהו היה ספק?). הגשם חזר בינתיים להציק, אבל אחרי חמישה ימים בדולומיטים כבר הבנו שהוא חלק מעיסקת החבילה, ואין מה לעשות. סנטה כריסטינה כולה נפרשה תחתינו במלוא הדרה, וגרמה לנו לקנא מאוד באנשים שחיים בתוך המרחב הירוק והשלו האינסופי הזה.
Cascata Tevela. צילום: אלין קרני סטרוזר
כשמיצינו את סנטה כריסטינה חזרנו אל הכביש הראשי והמשכנו בכיוון צפון-מערב, אל אורטיזיי (Ortisei, או בשמה הגרמני: Sankt Ulrich). החדר שהזמנו בפנסיון Sule-Hof התגלה כמוצלח במיוחד, ולאחר מנוחה קצרה יצאנו ברגל לסיור קצר במרכז העיירה, והתאהבנו ממבט ראשון - פשוט עיירה יפהפיה. שניים מתוך שלושת הרכבלים של אורטיזיי היו פעילים, והחלטנו שהגיע הזמן לטפס. אז טיפסנו - אל תחנת הפוניקולור, שנמצאת בעצמה בחלק העליון של העיירה (חבל שאין פוניקולור אל הפוניקולור). לאחר התלבטות קלה אם לקנות כרטיס רק לכיוון אחד ולחזור ברגל (כשעתיים, לדברי הקופאית) או הלוך ושוב, בחרנו באפשרות השנייה, ונכנסנו לקרונית. העלייה הייתה ארוכה מהצפוי. ככל שטיפסנו, השמיים הכחולים הלכו ונעלמו וענני גשם מאיימים הקיפו אותנו מכל עבר, וכשהגענו לפסגה כבר חיכה לנו גשם רציני. ניסינו לעשות טיול קצר, אבל הפעם זה באמת היה חסר סיכוי. הגשם רק הלך והתחזק, ולא השאיר לנו יותר מדי ברירות. עשינו אחורה פנה, אל תחנת הפוניקולור, וירדנו חזרה אל אורטיזיי, מתנחמים בכך שלרדת את כל הדרך ברגל, במבול, היה תענוג מפוקפק ביותר.
Ortisei. צילום: אלין קרני סטרוזר
חזרנו אל הצימר, החלפנו את הבגדים הרטובים ביבשים, והתחלנו לחפש מקום לארוחת ערב. על פי Tripadvisor, למדנו שהמסעדה המומלצת ביותר באורטיזיי היא Caffe Val d'Anna, וידידנו הנאמן Waze בישר לנו שהמסעדה במרחק של כ-10 דקות נסיעה מאיתנו. בקטנה. נסענו על פי ההוראות, ולאט לאט העסק הלך ונעשה חשוד: הדרכים הפכו לצדדיות וצרות יותר ויותר, וכששמענו סוף סוף את ה"הגעת ליעד" המיוחל, מצאנו את עצמנו באמצע שום מקום, ליד בקתה שנראתה נטושה לחלוטין, ובלי שום סימן למסעדה. נזפנו ב Waze, והחלטנו לנסות את Google Maps, שכיוון אותנו למקום אחר לגמרי. ושוב - לאט לאט עברנו מרחובות ראשיים לסמטאות צרות. בשלב מסויים נתקענו מאחורי רב"מ (רכב בלתי מזוהה, או "Trandulet" בפי הגברת), שנסע לאיטו (באמת לאיטו), ונראה היה שנהגו נהנה מאוד מההזדמנות שנקרתה בדרכו, לאלץ אלפא רומיאו ג'ולייטה לנסוע במהירות של 5 קמ"ש. כשהצלחנו סוף סוף לעבור את הרב"מ, נגמר הכביש, פשוטו כמשמעו, והדרך הפכה לכזו שגם רכב 4X4 היה מתקשה לצלוח.
זה כבר היה באמת יותר מדי. מה שווה מקום ראשון ב Tripadvisor אם גם Waze וגם Google Maps לא מסוגלים להביא אותך למסעדה? השעה כבר הייתה מאוחרת במונחים מקומיים, כמעט 21:00, וחששנו שלא נמצא כבר שום מקום פתוח לאכול, ואכן, מרבית המסעדות שבעיירה כבר היו סגורות ומסוגרות, אך למזלנו היה צדיק בסדום (צריך להיות חוצפן לא קטן כדי לקרוא למקום כמו אורטיזיי "סדום"): מסעדת Cascade, הנמצאת ממש ליד תחנת הרכבל הנוסף שבעיירה. האוכל היה פשוט מעולה (ריזוטו לגברת, סטייק פילה לאדון, וכמובן - טרמיסו לקינוח), וגם השירות ללא דופי. מומלץ בחום לכל מי שמגיע לאורטיזיי, ותגידו שאלין סער שלחו אתכם.
אז מה היה לנו:
סנטה קריסטינה ומפל טבלה ואורטיזיי המ-ה-מ-מ-ת. רק איפה זה לעזאזל קפה Val d'Anna?
היום השישי: הנה קפה Val d'Anna!
היום השישי אמור היה להיות אחד היותר מבטיחים בטיול. התפריט ליום זה כלל ביקור במפל סטנגה (Cascate di Stanghe) ובעיירה הסמוכה אליו ויפיטנו (Vipiteno, שם גרמני: Sterzing), ואח"כ גיחה אל העיירה ברסנונה (Bresanone/Brixen), שוב בהמלצתה של היועצת. התכנון היה ללון אח"כ באזור בולצאנו, אך מכיוון שכל כך התלהבנו מאורטיזיי ומהפנסיון שבו לנו, החלטנו להישאר במקום ללילה נוסף. גם מזג האוויר החליט לשם שינוי להתחשב בנו, והתעוררנו לבוקר פשוט מקסים. השארנו את כל הפקלעך בחדר ויצאנו צפונה, לעבר הגבול עם אוסטריה.
הטיול במפל סטנגה היה ללא ספק אחד היפים ביותר שעשינו (וכפי שכבר הבנתם - עשינו לא מעט כאלה). המסלול עובר בתוך ערוץ עמוק, במקביל ומעל לנהר הגועש, ורובו ככולו נעשה בהליכה על גשרוני עץ, שמאפשרים תצפית אידיאלית על הנהר ועל שלל המפלים שבו, קטנים וגדולים. ישנן שתי כניסות, עליונה ותחתונה, וניתן להתחיל ולסיים בכל אחת מהן. העלייה לא קלה, אך עדיין מדובר ב"מאסט" לכל חובבי הטבע. המסלול כולו (עלייה + ירידה) לקח כשעה וחצי, ושוב - עדיף לתת לתמונות לדבר בעד עצמן.
Cascate di Stanghe. צילומים: אלין קרני סטרוזר
ממפל סטנגה נסענו אל ויפיטנו, שהתגלתה כעיירה קטנה ויפה. הסתובבנו במדרחוב, עברנו בין החנויות והתפנקנו עם גלידה איטלקית משובחת. כשמיצינו, חזרנו לרכב ונסענו אל ברסנונה, שהתגלתה כעיירה אפילו עוד יותר יפה. את העיירה חוצה נחל גדול, ובמרכז העתיק - קתדרלה גדולה ופיאצה עם שלל מסעדות. טיילנו בסמטאות הציוריות, וישבנו לנוח בגן ורדים קטן וריחני. ולמרות הטיול המדהים של הבוקר, למרות היופי של ברסנונה, למרות מזג האוויר שחייך אלינו היום אחרי כל הימים האפורים והגשומים, למרות כל זה - עדיין דבר אחד הטריד את מנוחתנו: איפה זה לעזאזל קפה Val d'Anna?!?
הקתדרלה של Bressanone. צילום: אלין קרני סטרוזר
חזרנו לאורטיזיי, ונחושים (ורעבים) מתמיד יצאנו לפתור את התעלומה. חנינו ליד הרכבל השלישי, איתרנו את היעד על המפה והכנו תוכנית מקורית לכיבושו: ללכת ברגל. הדרך ממגרש החנייה התפתלה בין העצים, ולידנו זרם גם פלג מים קטן, אבל לא נתנו לכל הפסטורליה הזו להסיח את דעתנו מהמשימה. עד מהרה התחברנו לכביש, שעבר בדיוק מתחת לכביש שבו נסענו אתמול והוביל לשום מקום. פספוס קטן של פנייה - ותסכול כל כך גדול! מגמת העלייה של הכביש הלכה וגדלה, ואנחנו מתנשמים ומתנשפים, ממשיכים לעלות, הולכים ומתקרבים, מתקרבים והולכים.. עד שסוף סוף הגענו. קפה Val d'Anna בכבודו ובעצמו, המדורג ראשון באורטיזיי על פי Tripadvisor, נגלה לנגד עיננו במלוא הדרו - כשהוא חשוך וסגור. "נו.. לפחות עכשיו אנחנו יודעים איך להגיע.." ניחמתי את הגברת. חזרנו לאוטו, נסענו למסעדת Cascade וכשהגיע האוכל - כבר לא הצטערנו שקפה Val d'Anna היה סגור.
אז מה היה לנו:
טיול נהדר במפל סטנגה, ביקור בויפיטנו ובברסנונה היפהפיות והעיקר: מצאנו את קפה Val d'Anna.
היום השביעי: מקום מהאגדות
התעוררנו לעוד יום עם מזג אוויר בהיר ויפה. נפרדנו בצער מאורטיזיי ומעמק גרדנה, ויצאנו מערבה, אל בולצאנו (Bolzano, ובגרמנית: Bozen). אם קורטינה ד'אמפצו נחשבת לבירת הדולומיטים המזרחיים, (ומדונה דה קמפיליו, שאליה עוד נגיע, נחשבת לבירת הדולומיטים המערביים), הרי שבולצאנו נחשבת לבירת הדולומיטים כולם. הפעם לא מדובר בעוד עיירה ציורית, אלא בעיר גדולה ומודרנית, שיושבת על אחד הצירים הראשיים המחברים בין איטליה לבין אוסטריה וגרמניה.
Mareccio Castle, Bolzano. צילומים: אלין קרני סטרוזר
חנינו באחד החניונים המסודרים שליד המרכז העתיק, ויצאנו אל הפיאצה המרכזית, הלא היא פיאצה ולטר פון דר פוגלוויידה (Piazza Walther Von Der Vogelweide). במרכז הפיאצה פיסלו של ולטר הנ"ל, ובאחת מפינותיה - הקתדרלה הענקית של העיר. בין לבין יש כמובן שפע של מסעדות, בתי קפה וחנויות. הסתובבנו מספר שעות בין הרחובות והסמטאות, ונהננו מיופיה של העיר. באחד הרחובות נתקלנו בשוק ססגוני וריחני, וממנו המשכנו אל הפארק המשקיף על טירת מארקיו (Mareccio Castle) - מקום נפלא למנוחה קלה וצבירת כוח לקראת ההמשך.
לאחר הביקור המהנה בבולצאנו המשכנו אל עוד אחד מכוכבי הטיול - אגם טובל (Lago di Tovel). אגם טובל נמצא בלב יער, וכביש אחד ויחיד (SP14) מוביל אליו. הכביש יוצא מהכפר הקטן טואנו (Tuenno), ולאחר שפנינו אליו - נסענו בכביש המקסים במשך כ 20 דקות, רק אנחנו והעצים, בלי נפש חיה מסביב, עד שהגענו לפנסיון שלנו, שאלט טובל (Chalet Tovel), שנמצא ממש ליד האגם - הסימן הראשון והיחיד לציווליזציה מאז שעלינו על כביש SP14. קשה עד בלתי אפשרי לתאר במילים עד כמה המקום שלו ופסטורלי. פשוט צריך להיות שם כדי להבין. החדר שקיבלנו היה מקסים, ובעלת המקום שלא דיברה מילה אחת באנגלית, רשמה לנו על פתק את שעת הארוחות.
Lago di Tovel. צילום: אלין קרני סטרוזר
מכיוון שעד ארוחת הערב נותרה עוד יותר משעה, לא ביזבזנו זמן וירדנו מיד אל האגם. השמיים הכחולים והשמש של הבוקר כבר הספיקו להתחלף בעננים אפורים ובטפטוף מטריד, אבל כשנמצאים מול יופי כל כך מטריף - למי אכפת? התחלנו ללכת בין העצים המקיפים את האגם, והתחושה הייתה שבעוד רגע נפגוש את כיפה אדומה, בדרכה לבקר את סבתא. לאחר כחצי שעה קסומה, הבטן המקרקרת אותתה שהגיע הזמן לחזור לפנסיון. ארוחת הערב הייתה טעימה בטירוף, וכאילו כדי לתת חותמת סופית לכך שאנחנו נמצאים בתוך אגדה הגיח מבין העצים אורח אדמוני ובלתי צפוי - שועל. מה עוד אפשר לבקש? השועל הפך כמובן מיד לסלב מקומי, זכה לשלל כיבודים מהסועדים ולהרבה תיקתוקי מצלמות.
אורח לארוחת הערב. צילום: אלין קרני סטרוזר
אז מה היה לנו:
סיבוב בבולצאנו וביקור באגם טובל - מקום מהאגדות.
דירוג האגמים: קשה, קשה. אגם טובל בהחלט נותן פייט רציני ביותר לאגם בראייס, ובהחלטה דיפלומטית משהו אנו מעניקים את המקום הראשון לשניהם, במשותף.
-
אגם בראייס ואגם טובל
-
אגם קארצה
-
אגם כדורה
-
אגם דוביאקו
-
אגם מיזורינה
-
אגם סורגה
-
אגם פדאייה
היום השמיני: טיול אחד יותר מדי
היה קשה מאוד להיפרד מהפנסיון ומאגם טובל. לאחר ארוחת הבוקר (שהייתה גם כן מצויינת), יצאנו שוב אל האגם היפהפה, לסשן צילומים נוסף מכל זוית אפשרית. ממש לא מיצינו, אך הגיע הזמן להמשיך אל היעד הבא - מפל סאנט (Cascate Saent) בעמק ראבי (Val di Rabbi). לאחר נסיעה של כשעה, הגענו לנקודת ההתחלה של המסלול, חנינו, והתחלנו לצעוד. ההתחלה הייתה בהחלט מבטיחה: מסלול יפה ורגוע, לצידו של נהר, אמנם במגמת עלייה קלה אך בהחלט ברמה נסבלת. אך מכאן העניינים הלכו והתדרדרו: הטיפטוף שליווה אותנו כמעט מהרגע הראשון הלך והתחזק, והפך לגשם של ממש ואח"כ למבול רציני. העלייה הלכה ונעשתה תלולה והמפל לא נראה באופק (למעשה, שום דבר לא נראה באופק, בגלל העננים האפורים).
בדרך אל Cascate Saent. צילום: אלין קרני סטרוזר
השילוב של העייפות משבוע אינטנסיבי, העלייה הלא קלה ומזג האוויר הגרוע הפכו את הטיול למפל סאנט לחוויה מפוקפקת ביותר. לאחר כשעה וחצי של הליכה הגענו סוף סוף אל המפל הראשון במסלול (לא ה-מפל), והחלטנו להסתפק בכך. לפעמים צריך לדעת גם מתי לעצור, ועם כל הצער שבוויתור על חלק מהתוכניות - כדאי גם להקשיב מדי פעם למוח, ולא רק ללב. חזרנו לרכב, בתחושה שזה היה טיול אחד יותר מדי.
מקום הלינה הבא שלנו היה בקרבת העיירה מדונה די קמפיליו, העיירה המרכזית באזור הדולומיטים המערביים - Pra de la Casa. כהמשך ישיר לטיול הלא מוצלח של הבוקר, Waze וגם Google Maps התקשו מאוד לאתר את המקום, והובילו אותנו למבוי סתום. בעזרת ניפנופי ידיים של מקומיים שלא דוברים מילה באנגלית הצלחנו לבסוף להגיע ליעד, שבהחלט ניתן לומר עליו שהוא נמצא בסוף העולם שמאלה, בקצהו של כביש שמוביל אל תוך היער, ומסתיים מיד אחרי הפנסיון. בעלי המקום קיבלו אותנו בחיוך רחב, ראשית כל הביאו לנו נעלי בית יבשות ואח"כ הראו לנו את החדר.
פנסיון Pra de la Casa היה ללא ספק מקום הלינה המיוחד ביותר שבו שהינו בכל הטיול. החדר היה פשוט יחסית, אך מספק בהחלט, ומהחלון הענק נשקף היער הפסטורלי המקיף את המקום. הארוחות הוגשו בספק חדר אוכל, ספק חדר משחקים של ילדי הבעלים, לארוחת הערב הוגשו נקניקים וגבינות (האופיניים בד"כ לארוחות הבוקר), ואח"כ מאפה לא מזוהה וטעים להפליא. בארוחת הבוקר, המנה הראשונה הייתה עוגת שוקולד (!), ואחריה - חביתה. התחושה הכללית הייתה שאנחנו חלק ממשפחה איטלקית מסורתית, בהחלט שינוי מרענן לעומת כל שאר המקומות. כאמור, ההגעה לפנסיון לא פשוטה, אבל אנחנו בהחלט ממליצים.
אז מה היה לנו:
טיול רטוב ולא מוצלח אל מפל סאנט ומקום לינה יוצא דופן, בסוף העולם שמאלה.
היום התשיעי: פרידה מהדולומיטים
התכנון המקורי ליום הזה כלל ביקור בשמורת מפלי נארדיס (Cascate Nardis), שבעמק ג'נובה (Val di Genova). אך בעקבות הפיאסקו של אמש, התכנסה מועצת חכמי הטיול וקיבלה החלטה פה אחד לשנות את התוכנית. בסופו של דבר, גם ליופי שאפשר להכיל יש גבול, ולאחר שבוע עמוס לעייפה באגמים, נהרות, מפלים ונופים מטריפים בהחלט הרגשנו תחושת מיצוי. כמעט ללא ייסורי מצפון, נסענו לביקור במדונה די קמפיליו (Madonna di Campiglio), שכאמור נחשבת לבירת הדולומיטים המערביים. בפועל מצאנו עיירה די מנומנת, שלא עשתה עלינו רושם מיוחד, ולאחר זמן קצר עזבנו אותה בדרכנו דרומה, ובכך נפרדנו סופית מהרי הדולומיטים המדהימים, שליוו אותנו לאורך שמונה וחצי הימים האחרונים.
נסענו בכביש SS237, וממנו פנינו אל כביש SS240 היפהפה, בדרכנו אל העיירה פיאבה די לדרו (Pieve di Ledro), שם הזמנו מקום לינה ב B&B Villa Cinzia, שהתגלה כ Bed & Breakfast קלאסי, פשוט ונוח. מזג האוויר היה בהיר ויפה, ואנחנו מיהרנו אל העיירה טורבולה (Torbole), הסמוכה אל ריבה דל גארדה. המטרה: שיחזור של טיול שכבר עשינו לפני שלוש שנים, מפארק בוסטה (Busatte) אל טמפסטה (Tempesta) - מסלול נהדר שעובר מעל אגם גארדה ומציע שלל נקודות תצפית עליו. תחושת דה ז'ה וו נעימה ליוותה אותנו במהלך הטיול - ממש כאילו פגשנו חבר ילדות שלא ראינו זמן רב. מצב הרוח הרע מהיום הקודם נעלם סופית, ואווירת נופש ובילוי השתלטה עלינו.
טיול מעל אגם גארדה. צילומים: אלין קרני סטרוזר
על ריבה דל גארדה (Riva del Garda) נדמה שבאמת אין צורך להרחיב יותר מדי את הדיבור. העיירה השוכנת בקצהו הצפוני של אגם גארדה היא סוג של אילת משודרגת, והטיילת שלה עמוסה בבתי קפה ומסעדות. אכלנו ארוחת ערב מצויינת באחת מאותן מסעדות, הסתובבנו בין הסמטאות וסיימנו בטיול לילי רומנטי על יד האגם, בדרכנו חזרה אל המכונית ואל פיאבה די לדרו.
ריבה דל גארדה. צילום: אלין קרני סטרוזר
אז מה היה לנו:
ביקור קצר במדונה די קמפיליו, שיחזור הטיול מפארק בוסטה אל טמפסטה ובילוי לילי בריבה דל גארדה.
