היום השישי, ובו יסופר על טירה יפהפייה ועל אגמים נסתרים
בבוקר היום השישי שלנו בשוויץ קידם את פנינו מזג אוויר מעט סגרירי (להבדיל ממזג האוויר הרגיל בכל בוקר, שהוא "סתם" מעונן). לאחר הביקור באגם ברינץ, החלטנו להקדיש את היום לטיולים באזור של אחיו התאום, הלא הוא אגם טון. נסענו ממרינגן מערבה, ועצרנו בעיירה אוברהופן, על מנת לבקר בטירה היפהפייה שלוס אוברהופן. הטירה שוכנת ממש על גדת אגם טון, מעט מזרחית לעיר טון עצמה, והיא מציעה גם גן מקסים, שבו ניתן לבקר ללא תשלום. התרשמנו מאד, והגשם שהחל לרדת רק שיפר עוד יותר את מצב הרוח. צילמנו שלל תמונות והמשכנו בנסיעה קצרה מזרחה, אל עבר טון. טון היא העיר הגדולה ביותר לחופו של האגם הנושא את שמה, וכמו לא מעט ערים אחרות בשוויץ, גם בה מצאנו מבצר המשקיף על העיר, נהר החוצה אותה ורובע עתיק, עם בניינים מעניינים ומיוחדים. הקדשנו כשעתיים לסיור בעיר הנעימה והשלווה ושבנו למכונית.
טירת אוברהופן, על שפת אגם טון. צילום אלין קרני סטרוזר.
המשכנו מטון דרומה, והיעד הבא שלנו היה בלאוסי, או בתרגום חופשי: האגם הכחול. מדובר באגם קטנטן ויפהפה, החבוי בתוך יער מסתורי, ונמצא על הכביש המוביל לעיירה קנדרסטג (Kandersteg), בין פרוטיגן (Frutigen) לבין מיטהולץ (Mitholz). מספר מסלולים מתפתלים בתוך היער, ומגיעים בסופו של דבר אל האגם, שצבע הטורקיז העז של מימיו העניק לו את שמו. ליד האגם ישנם מספר מתקני שעשועים ומסעדה שבה מגישים דגים טריים, שמגיעים ישירות ממימי האגם אל הצלחת. למשך כשעה, הרגשנו כאילו אנחנו בתוך ספר אגדות, והיינו בטוחים שבכל רגע תגיח לקראתנו מהיער מכשפה רכובה על מטאטא ותוביל אותנו לבית הממתקים של עמי ותמי. בסופו של דבר נפרדנו מהמראות הקסומים, והמשכנו דרומה, לעבר קנדרסטג, על מנת לראות אגם נוסף, יפה לא פחות.
האגם הכחול. לקוח מתוך ספר אגדות. צילום: אלין קרני סטרוזר.
אגם אושננזה מסתתר בין פסגות הרים גבוהות. על מנת להגיע אליו יש לעלות תחילה ברכבל מקנדרסטג, ואח"כ ללכת עוד כחצי שעה ברגל, במסלול מסומן ומשולט בבירור. ערפל סמיך קידם את פנינו כשעלינו ברכבל, והראות הייתה כמעט אפסית, מה שבמידה רבה העצים את החוויה. עשינו מאמץ רב להדחיק את המחשבות על המסקנה הבלתי נמענת לגבי הדרך חזרה, בהתחשב בעובדה שהדרך אל האגם היא כמעט כולה בירידה, והגענו אל האגם, שהוא גדול בהרבה מבלאוסי, אך מי שזמנו בידו (וכושרו ברגליו) יכול להקיף אותו בהליכה מתונה ונעימה. בשלב הזה התחלנו להתווכח איזה משני האגמים יפה יותר, לא הצלחנו להגיע להסכמה, ונאלצנו לחזור על מנת שלא לפספס את הרכבל האחרון חזרה אל קנדרסטג (מי שמפספס, וגם מי שלא, יכול לעשות את הדרך למטה ברגל). חזרנו למרינגן אחרי עוד יום עמוס חוויות ומראות בלתי נשכחים.
אגם אושננזה. מסתתר בין פסגות הרים. צילום: אלין קרני סטרוזר.
היום השביעי, ובו יסופר על כיבוש פסגת הפילאטוס ועל עיר אחת יפה ושמה לוצרן
ביום השביעי שלנו בשוויץ יצאנו ממרינגן צפונה, לכיוון העיר לוצרן, שנחשבת לאחת הערים היפות ביותר בשוויץ, ובצדק רב, כפי שהתברר לנו בסופו של היום. לאחר נסיעה של כשעה, כאשר הנוף בדרך, מיותר לומר, מהמם, חנינו בחניון הגדול שליד תחנת הרכבת של לוצרן, וניגשנו אל לשכת המידע לתיירים שנמצאת בסמוך, על מנת לברר פרטים על טיול להר פילאטוס. לפסגת הפילאטוס, המתנשאת לגובה של יותר מ 2000 מטר, ניתן להגיע בשתי דרכים: בשני רכבלים מהעיירה קרינץ (Kriens) או בפוניקולור מהעיירה אלפשטד (Alpnchstad). הפקידה האדיבה בלשכת המידע המליצה לנו על טיול מעגלי: נסיעה באוטובוס לקרינץ, עלייה ברכבלים לפילאטוס, ירידה בפוניקולור לאלפשטד וחזרה ללוצרן בהפלגה באונייה. לחלופין, מי שמעוניין לחסוך זמן, יכול לחזור ללוצרן ברכבת (20 דקות, במקום 90 דקות באונייה).
החלטנו לאמץ את ההצעה, פנינו אל תחנת האוטובוס הסמוכה ותפסנו את קו מספר 1 שהוביל אותנו אל קרינץ. בהתאם להנחיות, ירדנו בתחנת "לינדה פילאטוס" וצעדנו על פי השילוט אל הרכבל. שמחנו לגלות שהרכבל זמין כל הזמן, כך שלא היינו צריכים כלל להמתין. עלייה נעימה של כחצי שעה הביאה אותנו אל תחנת הביניים, בה יש להחליף רכבל, וניתן גם למצוא בה מגוון מתקני שעשועים לילדים. חמש דקות נסיעה נוספות ברכבל השני הביאו אותנו אל פסגת ההר. המתח הרב בקשר לתנאי הראות התחלף בתחושת הקלה, כאשר אגם לוצרן היפהפה נפרש כולו לרגלינו. פרט לחנות המזכרות הבלתי נמנעת והמסעדה, ניתן לשפר את חווית הצפייה בנוף באמצעות שני מסלולי הליכה קצרים, המציעים הרבה מדרגות וגם הרבה נוף. ישנו גם מסלול נוסף, ללא מדרגות, העובר דרך ההר ומציע תצפית החוצה דרך חלונות החצובים בסלע. שווה. כאשר מיצינו, נדחקנו עם המוני יפנים בתור לפוניקולור היורד אל אלפשטד. דווקא הפעם הדייקנות השוויצרית לא ממש הוכיחה את עצמה, והיינו קרובים מאד להחמיץ את ההפלגה חזרה ללוצרן. ממש ברגע האחרון, ואחרי ספרינט שלא היה מבייש אתלט אולימפי מתחנת הפוניקולור אל הרציף, הספקנו לעלות לאונייה, ואחרי הפלגה נעימה של כשעה וחצי מצאנו את עצמנו שוב בלוצרן.
אגם לוצרן מפיסגת הר פילאטוס. צילום: אלין קרני סטרוזר.
את שארית היום הקדשנו ללוצרן עצמה. מצוידים במפה שקיבלנו בלשכת המידע, עקבנו אחרי המסלול המומלץ ולא הצטערנו. ראינו בתים מעניינים וכנסיות יפהפיות, הלכנו על חומות העיר העתיקה, עברנו על פני הגשרים הרבים שמעל נהר הרויס החוצה את העיר, כולל גשר העץ המפורסם עם הציורים היפהפיים והתעכבנו דקות ארוכות ליד פסל האריה הגוסס, אולי האטרקציה המדהימה ביותר שמציעה העיר. את ארוחת הערב אכלנו במסעדה איטלקית רומנטית ואינטימית בשם "לה-גונדולה", ונהנינו מאוכל מצוין ומשירות אדיב בצורה יוצאת דופן. לבסוף, בצער רב, נפרדנו מלוצרן ונסענו חזרה למרינגן.
שניים מהסמלים המפורסמים ביותר של לוצרן: פסל האריה הגוסס וגשר העץ. צילומים: אלין קרני סטרוזר.
היום השמיני, ובו יסופר על מפל טרומלבאך ועל איך לא עלינו לפסגת הר שיטלהורן:
בוקר היום השמיני הגיע, וסיום הטיול הולך ומתקרב. בחרנו להקדיש את היום לשתיים מהאטרקציות היותר יפות שיש לשוויץ להציע, מפל טרומלבאך והר שיטלהורן. שני האתרים נמצאים בסמוך מאד האחד לשני, דרומית לאינטרלאקן ואחרי העיירה לאוטרברונן (Lauterbrunnen), לכיוון העיירה סטקלברג (Stechelberg). בחרנו להתחיל בשילטהורן, הר המתנשא לגובה של כ 3000 מטר, ומפורסם בעיקר בזכות המסעדה המסתובבת הנמצאת בפסגה, ומעניקה תצפית פנוראמית על הנוף תוך כדי אכילה, כאשר גם הסחרחורת כלולה במחיר. הגענו אל תחנת הרכבל, הנמצאת בעיירה סטקלברג, וניגשנו לקופה, לקנות כרטיס. הקופאית האדיבה הצביעה על המסך המציג את התמונה העדכנית מראש ההר, והמליצה לנו לוותר: במסך ניתן היה לראות בעיקר כלום ושום דבר, משום שהפסגה כולה הייתה עטופה היטב בתוך ענן ענקי. הסכמנו שבמצב הנוכחי אין טעם לעלות להר, חזרנו למכונית ולאחר נסיעה של כשתי דקות הגענו למפל טרומלבאך.
מפל טרומלבאך הוא למעשה סידרה של מפלים יפהפיים השוצפים בתוך נקרות וסלעים, בשלל צבעים וצורות וברעש אדיר. המסלול העובר בין המפלים אורך כשעה, חציו בתוך מנהרה החצובה בסלע. כמעט כל המסלול מורכב ממדרגות, אך הבשורה הטובה היא שניתן לעלות חלק ממנו במעלית, ולראות את המפלים שהוחמצו בדרך למטה. התענגנו על היופי האינסופי, ולאחר שסיימנו את המסלול החלטנו לתת צ'אנס נוסף לשילטהורן, אך הענן הסרבן נותר על משמרתו, ולפיכך החלטנו לעבור לתוכנית ב': שינגה פלאטה.
מפל טרומלבאך. יש גם מעלית לעצלנים. צילום: אלין קרני סטרוזר.
שינגה פלאטה היא רמה מישורית בגובה של כ 2000 מטר, דרומית לאינטרלאקן. העלייה היא בנסיעה של כשעה ברכבת מהעיירה ווילדרסוויל (Wilderswill), והיא מהווה חוויה בפני עצמה, אודות לדרך המקסימה שבה עוברת המסילה. בפסגה ישנם מספר מסלולי טיול שמהם נשקף נוף יפהפה: צמד האגמים ברינץ וטון בצפון ורכס יונגפראו בדרום. כמו כן ישנו גן בוטני שבו גדלים צמחים שונים האופייניים לרכס האלפים, אם כי בתקופת ביקורנו (ספטמבר) לא היה יותר מדי מה לראות בו, והוסבר לנו שמרבית הפרחים פורחים, כמה מפתיע, באביב. לאחר שסיימנו להתרשם מהנוף, ירדנו חזרה ברכבת, ונסענו חזרה לצימר במרינגן.
הנוף המרהיב הנשקף משינגה פלאטה. צילום: אלין קרני סטרוזר.
היום התשיעי, ובו יסופר על כיבוש יונגפראוך - הפסגה של אירופה:
את הדובדבן שבקצפת של שוויץ שמרנו ליום הלפני אחרון בטיול. חיכינו בסבלנות ליום שבו מזג האוויר יאיר לנו פנים, תרתי משמע, והסבלנות השתלמה. התעוררנו לבוקר מקסים, עם שמיים כחולים ונקיים לחלוטין מעננים - פשוט יום מושלם לטיפוס אל הפסגה המפורסמת ביותר בשוויץ, שמתהדרת (שלא בצדק) בשם "הפסגה של אירופה" (Top of Europe), הלא היא יונגפראוך. יונגפראוך הוא למעשה אוכף ברכס ההרים יונגפראו בגובה של כ 3500 מטר, הנמצא בין שתי הפסגות הגבוהות ביותר ברכס, מונך מהצד האחד ויונגפראו מהצד השני. במקום נמצאת תחנת הרכבת הגבוהה ביותר באירופה, ולמעשה זו הנקודה הגבוהה ביותר שאליה יכול להגיע מי שאינו מטפס הרים מקצועי. הרכבת אל יונגפראוך יוצאת מהעיירה קליינה שידג (Kleine Scheiddeg), והנסיעה אורכת כחמישים דקות, רובן בתוך מנהרה, עם שתי הפסקות צילום קצרות בדרך. גם אל קליינה שידג עצמה ניתן להגיע אך ורק ברכבת, מלאוטרברונן (Lauterbrunnen) או מגירנדלוולד (Grindelwald). יש גם אפשרות לקחת רכבת מאינטרלאקן. העלות הכספית של המסע תלויה בתחנת המוצא, ובכל מקרה אינה זולה, בלשון המעטה, אך ללא ספק שווה את המחיר.
אנו תכננו לעלות ליונגפראוך דרך לאוטרברונן, אך עד מהרה מצאנו את עצמנו משתרכים בטור מכוניות אין סופי בכניסה לעיירה. לרגע חשבנו שטעינו בדרך, והגענו לנתיבי איילון ביום חמישי אחרי הצהריים, אך עד מהרה התבררה הסיבה לפקק: מרתון יונגפראו, שנערך דווקא באותו היום, תוך חוסר התחשבות בולטת בתוכניות שלנו. בעצת שוטר מקומי התפרססנו ונסענו לגירנדלוולד, ומשם התחלנו בנסיעה מעלה מעלה, כמובן בלוויית המוני יפנים. כשהגענו לפסגה, קידמה את פנינו טמפרטורה של כ 2 מעלות. הכפפות, הצעיפים וכובעי הצמר נשלפו מהתיק, וקדימה - לשלג.
האתר מציע שלל אטרקציות, ובהן מצפה הנמצא בגובה של כ 50 מטר מעל פני הקרקע, ומספק תצפית נהדרת על האזור כולו, ארמון הקרח, שבו מוצגים פסלי קרח יפהפיים, וכמובן שעשועי שלג. ישנן גם מספר מסעדות (כדאי ללכת על מסעדת השירות העצמי) והמון מלכודות תיירים היודעות בשם "חנות מזכרות". טיילנו, בילינו וסיימנו במלחמת כדורי השלג הבלתי נמנעת, שלאחריה חזרנו לתחנת הרכבת והתחלנו במסע חזרה למטה. המלצה שלנו: למרות הפיתוי הגדול להישאר כמה שאפשר, לא לרדת ברכבות האחרונות, משום שהן עמוסות מאד. עדיף להגיע כמה שיותר מוקדם ולרדת לפני שמתחיל הלחץ הגדול בתחנה.
יונגפראו. הטופ של אירופה. צילום: אלין קרני סטרוזר.
היום העשירי, ובו יסופר על שתי ערים יפות ועל מפל אדיר
בבוקר היום העשירי והאחרון שלנו בשוויץ נפרדנו באופן סופי ממרינגן המקסימה, ויצאנו צפונה. המטרה הייתה להספיק לבקר בשטיין אם ראיין, בשאפהאוזן ובמפל הריין לפני שניסע לשדה התעופה בציריך ונסיים את הטיול. הדרך לשטיין אם ראיין, הנמצאת בקרבת הגבול השוויצרי עם גרמניה, התארכה שלא לצורך עקב בירבור רציני (ראשון ואחרון בכל הטיול. ככלל, השילוט בכבישי שוויץ מצוין), אך בסופו של דבר הגענו לעיירה הקטנה, חנינו וניגשנו לראות על מה כל המהומה. מוקד העניין בשטיין אם ראיין הוא המדרחוב, שבו בתים מתקופת ימי הביניים המעוטרים בציורים מיוחדים ויפהפיים. ישנן גם חנויות שונות, בתי קפה וטיילת מקסימה ורומנטית לאורך נהר הריין. נהנינו מאד מהסיור בעיר ומכל היופי שהיא מציעה, והמשכנו בנסיעה מערבה, אל העיר הסמוכה שאפהאוזן.
שטיין אם ראיין. בתים מצויירים יפהפיים. צילום: אלין קרני סטרוזר.
שאפהאוזן היא עיר יפה השוכנת בסמוך למפל הריין. נסענו עד למצודה (Munot) המשקיפה על העיר, חנינו, ערכנו סיור קצר במצודה והשקפנו על העיר העתיקה. אח"כ ירדנו במדרגות אל העיר עצמה וערכנו בה סיור קצר. עוד בתים יפים, עוד כנסייה, עוד מגדל ועליו שעון.. כנראה שאין גבול ליופי שיש לשוויץ להציע, אבל הזמן התחיל לדחוק. טיפסנו חזרה אל המצודה, הגענו אל הרכב ונסענו מספר דקות אל התחנה האחרונה בהחלט בטיול - מפל הריין.
שאפהאוזן. מבט על העיר העתיקה מהמצודה. צילום: אלין קרני סטרוזר.
מפל הריין אינו גבוה במיוחד, כ 23 מטרים בסך הכול, אולם רוחבו ועוצמת המים הנופלים בו ברעש אדיר מרשימים מאד. ליד המפל ישנו מעגן קטן שממנו ניתן להפליג בסירות לסיורים שונים העוברים בקרבת המפל, כולל האפשרות לרדת מהסירה ולטפס על צוק שנמצא ממש מתחת למפל. אנו בחרנו בסיור של כחצי שעה בלוויית הסברים, ולא הצטערנו. למדנו על ההיסטוריה המעניינת של המפל ועל שלל טיפוסים הרפתקנים שניסו (והצליחו) לרדת במפל על גבי קיאקים. לאחר השייט אכלנו באחת המסעדות באזור והתחלנו להתרגל אט אט ובצער רב לרעיון שהטיול הנהדר שלנו הגיע אל קיצו. נסענו אל שדה התעופה ונפרדנו בדרך מכל הנופים המרהיבים שליוו אותנו בעשרת הימים הקסומים שלנו בארץ ההרים והאגמים היפהפייה שוויץ...
מפל הריין. 23 מטרים של עוצמה אדירה. צילום: אלין קרני סטרוזר.
