לרוב סדר ההליכה היה כזה: קרישנה המדריך ראשון ולצידו רונית, לעולם לא מתעייפת, שומרת על קצב קבוע ומגבירה כשהיא עייפה, נושפת בקול ואסור לדבר איתה כדי לא לבלבל את קצב הנשיפות. אחריה רוני, שנזהר על הגב, רגל פה רגל שם, ובפיו תמיד בדיחה מתאימה. במרחק מה (הולך וגדל) אני, מתנשפת בשקט ושומרת על חיוך אופטימי, גם כשבלבי אני מקללת, את עצמי בעיקר, על הרעיון המבריק שהיה לי לנסוע לנפאל במקום לרג'סטאן – יעדנו המקורי. אחרון חביב ירון שצעד בעקבותיי ועל-פי הקצב שלי כדי לא להפקירני, ולכן עבורו הטיול היה קליל (גם בזכות הכושר הרב שלו שהוא מטפח כבר שנים בהליכות ארוכות וברכיבה על אפניים – שלא זה ולא זה מעולם לא עזרו לו להוריד ולו סמטימטר אחר מהיקף הבטן). הסבלים היו עוזבים איתנו בבוקר ומגיעים למחוז חפצנו כמה שעות טובות לפנינו.
בכל כפר ולודג' ישנה מפה המתארת את המסלול, את שמות הכפרים ואת הזמן הממוצע שההליכה בין כפר לכפר לוקחת. אבל אנחנו לא פריירים, ובכל מקום שהיה כתוב שעתיים הליכה – דאגנו להגדיל את הזמן ב50% לפחות. וכך, אחרי יומיים של תסכול הולך וגובר, קרישנה סוף-סוף הבין עם מי יש לו עסק ולמד לומר: “מפה לשם זה ארבע שעות, אבל בשבילנו שש או שבע” או “היום ההליכה היא 5 שעות, אבל בשבילנו שבע” ובא לציון גואל.
הזמן העודף נוצל על ידנו להליכה איטית יותר אבל גם להפסקות ארוכות לשתיית תה, להתפעם מהנוף, לשוחח עם קרישנה, ובקיצור להסתלבט. אלה היו הדקות היפות ביותר של הטרק: בראש ההר, אחרי מאמץ גדול, נושמים אוויר פסגות.
למרות שהיו לנו ממתקים, פירות יבשים ופיצוחים, חשבנו בדיעבד שזו טעות להביא ולסחוב אוכל מהארץ מכמה סיבות: קודם כל, אין בזה צורך כלל. אמנם נהננו לנשנש מידי פעם ולהתפנק בערב על קוביית שוקולד, אבל זה ממש לא הכרחי. שנית, יש הכל בדרך: שוקולד, צ'יפס, עוגיות, ואם כבר אפשר לגרום לנפאלים להרוויח עוד כמה גרושים אז למה לא. וגם, צריך לזכור שאת הכל הסבלים סוחבים על הגב, אז כמה שפחות יותר טוב.
ורונית באוטובוס ל Nayapul בלווית מוזיקה מחרישת אוזניים והבנים שישבו על הגג, מחזיקים חזק בכל מה שיכלו לתפוס כדי לא ליפול ומרכינים את ראשם בזמן לפני כל חוט חשמל מזדמן...מטבע הדברים לא הייתה לנם יד פנויה לצלם...
