בסוף מסלול מייגע, בשדה התעופה של דלהי בלילה, מחכה לנו שלט ששמותינו מתנוססים עליו (תמיד רציתי שיחכו לי עם שלט כזה), מונף בידי הסוכן, שאוסף אותנו למנוחה קצרה במלון שלו עד שניסע הלאה. העיר העצומה והסואנת מכה בנו בהלם הצפוי וכמה שעות אחרי שנחתנו בה אנו עולות על הרכבת לרישיקש (מח' ראשונה) שהסוכן הזמין לנו מראש. הוא אמנם שלח אותנו לרציף 12 והרכבת יצאה דווקא מרציף 16, וסבלים מכל עבר רדפו אחרינו, התנפלו עלינו ממש, וכל אחד מושך לרציף אחר וחוטף לנו את התיקים מהידיים, ועוד רגע אנחנו מאחרות את הרכבת, אבל גם הפעם ברגע האחרון זה מסתדר איכשהו ואנו מתחילות את המסע צפונה. מחלון הרכבת הממוזגת נשקפים משכנות עוני מזעזעים, הררי אשפה שמשמשים מגרש משחקים ורכבות עמוסות לאין קץ שחולפות מולנו על הפסים המקבילים. אחרי 5-6 שעות אנחנו מגיעות להרידוואר ולוקחות מונית (במחיר דיי מופקע) לרישיקש. המלון שלנו ברישיקש, כמו שיהיו רב בתי המלון שלנו במשך הטיול, למרות בקשתינו החוזרות, ממוקם מהלך כ20 דקות בעלייה תלולה בסמטאות חשוכות מעל אזור הגסטהוסים, אבל אנחנו יוצאות מיד לתור את העיר ולהתביית בה. אנחנו יורדות אל הנהר וחוצות על הגשר המזרחי לגדה הדרומית כדי לצפות בטכס הפוג'ה היומי. הטכס על גדתו של הגנגס הקדוש מתנהל ע"י עשרות נזירים צעירים, רובם נערים, וקהל של עוד עשרות תיירים, מקומיים וזרים, שבאים לצפות. אחרי כיממה ללא שינה המנטרות עושות את שלהן ואנחנו מנקרות ומתנדנדות אנה ואנה וחותכות לכיוון המסעדות לפני שנתמוטט לגמרי.
הרחוב ברישיקש הוא יותר בית ענק ומשותף מאשר רחוב. אנשים לא רק עוברים בו אלא גם גרים בו, עובדים בו, מבלים בו, חיים בו, ישנים בו, ולא רק אנשים אלא גם קופים, פרות, סנאים וכלבים (שקטים להפליא), וההליכה בתוך כל זה מקסימה מאוד. גם כשיורד חושך והרחוב מתרוקן קצת אנחנו מחליטות שבטוח לנו כאן לא יודעת אם בצדק, אבל זה איכשהו עובד. גם כאן וגם ביתר הערים שנבקר בהן.
האזור התיירותי 'לקשמן' ממוקם ליד הגשר המערבי. יש סביבו הרבה מסעדות מקסימות וטעימות, רובן צופות אל הגנגס, מספקות wifi ואפשר לרבוץ בהן שעות. אנחנו אכלנו בlittle Buddha ,freedom ו-la bella view.
רישיקש משרה תחושה של מרכז בלי עיר, בלי אזורי מגורים כמעט. מסתבר ש 60,000 תושביה לא גרים בה, אלא בכמה כפרים סמוכים.
אם מרימים את המבט רישיקש נראית ירוקה, צבעונית וחגיגית עם תמהיל מקסים של סארים צבעוניים, גלימות כתומות של נזירים, בבות גרומים (ולא הכי לבושים...), מקדשים ואשרמים ותיירים (רובם המכריע ישראלים) והרים גבוהים סביב לה, אבל כשמשפילים מבט רואים את ערימות האשפה, את הבורות באמצע הדרך וההזנחה. יש הודו של מעלה והודו של מטה. אולי זה חלק מהרוחניות של המקום הזה.
בגנגס הזורם לאורך העיר טובלים תיירים מקומיים, חלקם חבושי טורבן סיקהי, חלקן בסארי או בקורטה וצעיף מתנפנף, והם משיטים במים הקדושים סירות פרחים קטנות... הודו כמו בגלויות. כמו בספרי הילדים.
למחרת אנחנו יוצאות בהליכה אל המפלים הסמוכים לעיר. אנחנו דיי יוצאות דופן בין כל האופנועים והג'יפים, כנראה שלא נהוג כאן סתם ללכת, אבל זו הליכה נעימה, בחורש יפה, מלא קופים ועם תצפית על הרפטינג במורד הגנגס. בסופו של דבר הגענו, אחרי כמה שאלות והכוונות (אין שילוט בשטח) למפלים נחמדים עם בריכות ומערה (שאנחנו לא לגמרי בטוחות שהם הם המפלים המדוברים). בכל אופן אנחנו שוהות בהם שעה קלה ונעימה בחברת חבורת נערים הודיים שמנמנים (לא עושים פה ספורט החבר'ה?) וחובבי סלפי , וצועדות חזרה אל העיר שהיום כבר נראית מוכרת וביתית בהרבה מאתמול.
ביום השלישי אנחנו הולכות לעשות מסז' במכון עם שם פדופילי משהו – בבה מסז'. מתוך מגוון הסגנונות במכון קטן המידות אנחנו בוחרות במסז' אירוודי. במשך שעה תמימה אנחנו סופגות לתוך עורנו, שרירינו ולשד עצמותינו קיתונות של שמן ארומטי, שמעוסה בתהליך מענג (רב הזמן).
