רקע
34 שנים אני מחכה לרגע החזרה להודו, מאז הטיול אחרי צבא ועד היום, אך את סיגל זה פחות משך. באמצע שנת 2023, אל על הכריזה שהיא פותחת קו טיסות חדש להודו והחלה למכור כרטיסים במחיר דמיוני של 450$ בלבד. אנחנו ראינו בזה סימן שהגיע הזמן לנסוע ורכשנו את הכרטיסים הראשונים. אין לי צורך לספר מה קרה כעבור מספר חודשים באוקטובר, אבל אל על ביטלה את הקו והנסיעה בוטלה. שנתיים לאחר מכן נוצרה הזמנות נוספת והחלטנו שוב שהגיע הזמן. הודו מדינת ענק, אך מסלול מתוכנן שמתאים לעונה כבר היה לי מהפעם הקודמת ורכשנו זוג כרטיסים לטיול של 27 לילות, שמתחיל במומבאי ומסתיים בדלהי. מגוון היעדים בהודו אינסופי וחשוב מאוד להתמקד ובעיקר להחליט על מה לוותר. היעדים המרכזיים של הטיול היו ברורים לי, אך היו לנו כמה דילמות על מספר יעדים קטנים או על יעדים שמאוד רחוקים. להודו נדרש להוציא ויזה מראש. סוכנים רבים מציעים לסייע בהוצאה תמורת תשלום נכבד, אך אני הוצאתי אותה בקלות (למרות שתהליך מילוי הפרטים מעיק) באתר האינטרנט הרשמי. ויזה לחודש עולה 25$ לאדם בלבד. קישור. שעון הודו (אזור הזמן) מאוד ייחודי כי הוא לא בשעה עגולה, אלא GMT+5.5 שעות. הם עשו את זה כפשרה על מנת שיהיה רק אזור זמן אחד במדינה הגדולה. רעיון מעניין. הפוסט מחולק לארבעה חלקים.
כרטיסי טיסה
להודו אין טיסה ישירה מישראל ואחרי שבחנו את האפשרויות, הבנו מהר מאוד שהאפשרות הכי טובה היא חברת Emirates. גם חברה טובה, גם מחיר נוח יחסית וגם אפשרות לנחות במומבאי ולחזור מדלהי, שזה היה חשוב לנו מאוד. לצערי, הטיסות מתל אביב לדובאי וחזרה מבוצעות על ידי חברת הבת הפחות טובה Fly Dubai מכיוון שאמירייטס לא טסים כעת לישראל. הכרטיסים עלו 1920$ לשנינו כולל מזוודה והושבה. שילמנו בנוסף 108$ בגין מושבי יציאת חירום בטיסות להודו וממנה. הטיסה הלוך בלילה (00:40) ונוחתת במומבאי בצהרים (14:15) אחרי עצירת ביניים בת 4:35 שעות ואילו הטיסה חזור בשעת בוקר נוחה (11:00) ונוחתת בישראל בשעת ערב (18:15), אחרי עצירת ביניים בת 2:45 שעות. טיסות מאוד נוחות. קישור.
בפועל, הטיסה למומבאי יצאה באיחור קל, המטוס של פליי דובאי היה מאוד לא נוח ונחת הרחק מהטרמינל שההגעה אליו באוטובוס ארכה כ-25 דקות. למרות ששילמנו מחיר מלא, הטיסה בפליי דובאי אינה כוללת שימוש במסכי המולטימדיה וזה כרוך בתשלום נוסף של החל מ-20 דירהם (18 שקלים) לחבילת סרטים ועוד תשלום לאזניות. השירות במטוס והאוכל היו טובים. בטיסה חזור חווינו תורי ענק וטיפול איטי להחריד בצ'ק אין, המראה באיחור של 50 דקות, שוב נסיעה ארוכה מאוד באוטובוס של יותר מ-20 דקות בדובאי ועוד המתנה של 25 דקות בגלל תקלת מזגן במטוס. אחרי שכבר עלינו למטוס המזגן עדיין לא עבד והמראנו אחרי שעה וחצי כשאנחנו כבר על סף עילפון מהחום הכבד ששרר במטוס. נתנו לחברת התעופה ציון 7.
בתי מלון ונהגים
בהודו יש נסיעות ארוכות במיוחד מיעד ליעד, התחבורה הציבורית גרועה ונהיגה עצמית בכלל אינה אופציה בשל תנאי כביש גרועים ותרבות נהיגה מקומית בלתי אפשרית. גם בחירת בתי מלון אינה משימה קלה בשל ריבוי יעדים, קושי בהבנת האזורים הרצויים ללינה בכל יעד וציונים נמוכים ומרתיעים למלונות בבוקינג. לכן היה לי ברור שבטיול הזה אני רוצה ספק מקומי שידאג לנו לכל היבטי התחבורה והלינה. הספקים השונים ניסו למכור גם הדרכה, אך לזה סירבנו בתוקף כי אני אוהב ללמוד את המקומות בעצמי ומגיע מוכן לטיול עם חומרי הדרכה. גם אין לנו סבלנות למדריך צמוד והספיק לנו הניסיון הרע בטיול בוויאטנם. חודשים רבים לפני הטיול קראתי לא מעט המלצות על ספקים מקומיים וביקשתי הצעות מחיר מארבעה מהם למסלול שאני בניתי בעצמי. אחד מהם דרש תשלום רק על משלוח הצעת מחיר ואיתו סיימתי את התהליך מיידית. מהר מאוד הבנתי שיש כימיה עם אחד מהם, שסיפק הרבה תובנות חשובות והצעות לשיפורים קלים, זרם עם השיגעונות שלי ונתן הצעת מחיר הוגנת. את המחיר בחנתי למול מחירי בוקינג ומחירי נהגים בהודו והיה נראה לי שהמרווח של הספק הוגן לשני הצדדים.
השם שלו Vikram (Jolly) Bansal והוא הבעלים של Jolly Tours & Travels. ההתכתבות איתו הייתה במיילים ובמהלך הטיול גם בווטסאפ. סך הכל שילמנו לו 6470$ וזה כלל את כל בתי המלון בטיול ברמת 4 עד 5 כוכבים במיקומים טובים מאוד, שתי טיסות פנים, כרטיסי רכבת, נהגים צמודים בכל היעדים ומספר סיורים מאורגנים בחלק מהיעדים (ספארי לאופרד, ספארי גמלים, טקס פוג'ה, שיט בסירה וטיול רגלי בעיר העתיקה של ווראנאסי). תנאי התשלום היו 20% מקדמה, תשלום של 45% ביום הרביעי של הטיול ותשלום של 35% אחרונים לפני ההגעה לדלהי בסיום הטיול. ניהול הטיול שלו היה מושלם, הוא דאג כל הזמן לבדוק שאנחנו בסדר, היה זמין לשאלות והכל תופעל בשלמות. נתנו לו ציון 10. הטלפון שלו 919810932470+. כתובת המייל שלו: [email protected].
חבילות שי לעובדי המלונות והנהגים
סיגל הכינה לפני הטיול 20 חבילות שי עם מוצרים ייעודיים מישראל שכללו חלווה, דבש ושוקולד עטוף בדגל ישראל. על החבילה היא הדביקה מדבקה עם כמה מילות תודה מודפסות באנגלית. בכל מלון נתנו את זה אישית לעובד מסוים שנתן לנו יחס יוצא דופן והסברנו לו מה משמעות התכולה אחרי שגם נתנו לו טיפ כספי. קבלת המתנה לוותה בהתרגשות רבה של המקבל ואנחנו שמחנו מאוד לראות כמה מחווה כזו עושה טוב לאנשים. השיא היה באגרה, שם פקידת הקבלה במלון ביקשה לעשות איתנו סלפי עם המתנה והנהג סיפר לנו שהיא רצה לספר לכל חבריה במלון על המתנה שקיבלה.
מסעדות ואוכל
פרק האוכל בטיול הזה היה אחד הגדולים, המאתגרים והמשמעותיים אי פעם. לא פשוט להכין רשימת מאכלים מומלצים במדינה שכל אזור בה מאופיין במטבח משלו ועם מידע כל כך מועט על מסעדות. סיגל עבדה קשה מאי פעם והכינה מילון שלם לאוכל הודי שכלל לא פחות מ-138(!) לחמים, מאכלים ומשקאות. היא הכינה בנוסף רשימה של עשרות (אולי מאות) מקומות הכי מומלצים לאכול כל דבר ואני שמרתי הכל במפות גוגל וצרפתי תווית מה לאכול בכל מקום. ככה ראינו בקלות במפה בכל מקום אליו הגענו, איפה ומה לאכול. זה אפשר לנו לנווט נהדר בתוך ים אפשרויות האוכל וכך הצלחנו להתוודע היטב לנפלאות המטבח ההודי ולאכול במקומות שלא היינו מעלים על דעתנו להיכנס אליהם ללא ההמלצות.
בהודו אין מסעדות עם כוכבי מישלן, אך כן מצאנו שתי מסעדות שנכללות ברשימת ה-Best50 של מסעדות העולם או אסיה. קישור. לשתי המסעדות הללו הזמנו מקומות מראש ושילמנו מקדמה. מסעדת Masque במומבאי מדורגת 68 בעולם ו-19 באסיה ואכלנו בה בתחילת הטיול. מסעדת Indian Accent בניו דלהי מדורגת 46 באסיה ואכלנו בה בסיום הטיול. פירוט כל המסעדות נמצא בימי הטיול ובחשבון האינסטגרם אוכל שלי. קישור.
ביטוח ותקשורת
ביטוח עשינו באתר האינטרנט של הראל, אתר ידידותי וכיסוי בריאותי נרחב. הביטוח עלה לשנינו 131.32 דולר ל-28 ימים כולל מזוודה. קישור. חבילת אינטרנט רכשנו E-Sim כמו תמיד ב-Airalo. סים וירטואלי זול במיוחד שמתאים לטלפונים שתומכים בטכנולוגיה הזו. שנינו רכשנו חבילת 10 ג'יגה ל-30 יום במחיר 24$ לכל אחד. הסים מאוד נוח, הוכיח את עצמו בטיולים קודמים והספיק לנו לכל התקופה. קישור.
תרבות ומנהגים
הודו כל כך מגוונת וכל כך מיוחדת שהיא מספקת למטיילים בה מידי יום הפתעות תרבותיות מסמרות שיער. ניסיתי לאסוף את המרכזיות שבהן:
א. נהיגה היא חתיכת אירוע בהודו. הכאוס בכבישים בלתי ניתן לתיאור. הם לא מפסיקים לצפצף בלי סיבה ומבלי שמישהו מבין מי מצפצף למי ולמה, על כל נתיב נוסעות שתי מכוניות במקביל, בכביש יש בורות עצומים או שהוא פשוט נגמר ומתחלף בדרך עפר, מכוניות נוסעות בקביעות נגד כיוון התנועה ובאמצע הכביש נחות פרות וחוסמות נתיבים. כל מה שתיארתי נכון למרכזי הערים או לכבישי אגרה מהירים באותה מידה ולכן התנועה איטית בצורה מחרידה ונסיעה של 250 ק"מ אורכת חמש שעות.
ב. ההודים מאוד חברותיים. בכל יום נשאלנו פעמים רבות מאיפה אנחנו על ידי מקומיים שניגשו אלינו ברחוב. סתם ככה. למעט מקרה אחד, הם תמיד הגיבו בפירגון לישראל ולעוצמתה.
ג. הם מכניסי אורחים מצטיינים. אמנם באתרי התיירות המחיר לתייר גבוה פעמים רבות פי 10 מהמחיר למקומיים, אך הם תמיד ידאגו שלא תעמוד בתור ותמיד יעניקו לאורח יחס מיוחד.
ד. הם מאוד אוהבים להצטלם, בייחוד עם זרים ובייחוד עם סיגל. בכל אתר תיירות שהיינו נדהמנו לראות מקומיים שמצלמים עשרות תמונות על כל רקע, בכל תנוחה אפשרית ועם הוראות בימוי מדויקות. בכל מקום הם ביקשו מסיגל סלפי. בהתחלה זה היה מוזר, אחרי זה היא הרגישה סלב ולפעמים קצת העיק. למרות זאת, סיגל כיבדה אותם ונענתה באהבה לכל בקשה. פעמים רבות ניצלתי את הסיטואציה לצלם גם בעצמי.
ה. פרות הן סיפור מרתק בפני עצמו. הן נמצאות בכל מקום, חוסמות מדרכות וכבישים, אוכלות מדוכני אוכל ברחוב ומשאירות אחריהן שובל של לכלוך מבלי שזה מפריע למישהו כי מדובר בחיה קדושה להינדים. הפרה קדושה כי היא נחשבת כאם כל האלים, מאמינים שבגופה יש מיליוני אלים ושהיא המקור לבני אדם בגלגול הנשמות. ההודים אינם אוכלים בקר ורובם גם אינם צורכים חלב פרה ומסתפקים בחלב בפאלו.
ו. האלים הם דמויות מאוד מרכזיות בחיי ההינדים ועל מנת להבין קצת יותר מה אנחנו רואים וחווים, קראנו מעט על המיתולוגיה ההינדית בספר חביב שהיה ברכב בו נסענו, ספר שמיועד לילדים ולכן ההסברים בו היו מאוד קלילים ופשוטים ופשוט נהנינו מהסיפורים. כך הכרנו את ראמה, ברהמה, שיווה ואשתו פרוואטי, ווישנו, גאנשה האהוב בעל ראש פיל והאל הקוף האנומן. זה מאוד עוזר להבין את הטיול.
ז. ההודים פיתחו שיטות מגוונות לייצור הכנסה נוספת. הם קופצים על כל הזדמנות לעזור לתיירים, לכאורה בהתנדבות. בכל אתר אליו הגענו הם ישר התנדבו להראות לנו את הדרך, לגלות לנו איפה פינות הצילום הכי טובות, לצלם אותנו ולהדריך. פעמים רבות היו אלה עובדי המקום שיצרו לעצמם הכנסה נוספת ולא היססו להציע שירותים ולפתוח שערים נעולים. החוכמה היא להבין מתי זה באמת יוצר ערך ומתי לסרב בנימוס.
ח. הם מוכרים אגרסיביים ויכולים לרדוף אחריך ברחוב דקות רבות עם המוצר אותו הם רוצים למכור. כל פעם נדהמנו מהעיקשות והנחישות שלהם. הנחישות הגבוהה ביותר הייתה של ילדים מקבצי נדבות ומצאנו את עצמנו נכנעים לה לא פעם. לך תעמוד בפני ילד שמבקש 10 רופי בשביל לקנות צ'פאטי.
ועכשיו לטיול עצמו:
ימי שני שלישי 8-9/9/25
אל שדה התעופה הגענו עם מונית בשעה 21:35. רמת העומס בשדה בינונית, אך אנו צולחים הכל מהר, קונים שוקולד לילדים וממתינים לטיסה בסמוך לשער העלייה למטוס. המראנו בשעה 00:40, בדיוק בזמן ונחתנו בדובאי לאחר כמעט 3 שעות בשעה 04:35 שעון מקומי. הטיסה הייתה מאוד לא נוחה, אבל חלפה לה ומהמטוס נסענו לטרמינל באוטובוס במשך 25 דקות שנראו כמו נצח. לכל מי שמתכנן קונקשן, לקח לנו 70 דקות מרגע הירידה מהמטוס, הנסיעה, הבידוק הביטחוני ועד ההגעה לדיוטי פרי. את שאר הזמן העברנו בנעימים בארוחה קלה ובהמתנה למטוס, שהמריא באיחור של כמעט חצי שעה בשעה 09:55 ונחת אחרי 2:45 שעות במומבאי בשעה 14:10. בסך הכל הטיסות עברו בסדר גמור. בשדה התעופה בדקתי את שער ההמרה כי רציתי להחליף סכום כסף קטן, אך ראיתי שהשער הוא 82 רופי לדולר ועוד 12% עמלה, כלומר שער אפקטיבי גרוע של 72 רופי. העדפתי לחכות להחליף בעיר עצמה בעזרת הנהג ובשעה 15:15 יצאנו בדרכנו למלון עם הנהג Mukesh, שחיכה לנו בשדה התעופה והתברר מיד כהצלחה גדולה.
בדרך משדה התעופה קיבלנו הסברים מקיפים ממוקש על העיר ועל כל מה שראינו בדרך, כאילו היה מדריך ולא נהג. הוא שלט היטב בדרך ובמראות וידע לענות על כל שאלה. בדרך נחשפנו לראשונה לשכונות העוני המפורסמות של העיר. הוא הסביר לנו שלריקשות אסור לחצות את גשר Bandra Worli, על מנת שחלילה לא יפריעו לעשירים שגרים מדרום לו ובראשם Mukesh Ambani, האיש העשיר באסיה. הוא גם מראה לנו את הבית שלו, מגדל בן 27 קומות, שנחשב לבית היקר בעולם ושוויו מיליארד דולר. בחניון שלו חונות 168 המכוניות שלו ואנחנו תמהנו בכמה מהן הוא משתמש.
לפני ההגעה למלון, מוקש לקח אותנו להחליף כסף וקיבלתי שער של 87 רופי לדולר, שהיה זהה לשער היציג על פי גוגל וזו תופעה יוצאת דופן כי שער החלפה אמור להיות נמוך יותר. בהמשך הבנתי שאפשר לקבל שערים גבוהים יותר וגם על כסף מומלץ להתמקח.
מלון Faryas הוא מלון 4 כוכבים במיקום מעולה במומבאי ברובע Colaba, לא רחוק משוק קולבה ושער הודו. החדר היה חביב, אבל מעט מיושן, ריח טחב קל, מקלחת מוזנחת ואפילו מצעים מלוכלכים שהוחלפו במהרה. ארוחת הבוקר הייתה בינונית ובדיעבד הייתה מהחלשות בטיול. נתנו למלון ציון 6.5. קישור.
אחרי התארגנות מהירה במלון יצאנו ברגל לכיוון שער הודו. כבר בדרך אנחנו מתחילים להרגיש את הודו. ערמות זבל מכל עבר, נשים בתלבושות סארי ססגוניות, מנקי אוזניים שמציעים לי את שירותם, שכונת עוני שוכנת לה בצד ומי הים מלוכלכים מפסולת. ככל שאנחנו מתקרבים לשער הודו, הולכים ומתרבים האנשים וכשאנחנו מגיעים אליו נראה כאילו כל ההודים נמצאים שם יחד איתנו. בהמשך נראה שהתופעה אינה יוצאת דופן ובכל מקום אליו נגיע נרגיש שמיליארד וחצי הודים הגיעו איתנו.
שער הודו (Gateway of India) הוא שער אייקוני שנבנה בשנת 1911 לציון ביקורו של המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי בעיר ובנייתו נסתיימה בשנת 1924. הוא עשוי בזלת וגובהו 26 מטרים. בשנת 1948 עברו דרך השער אחרוני החיילים הבריטים שעזבו את הודו בדרך לעצמאותה. המונים מטיילים באזור השער, בייחוד כעת לקראת השקיעה, אך השער פונה מזרחה ולכן מרהיב במיוחד דווקא בזריחה. לא באמת ברור לנו למה, אבל השער הוא אתר התיירות הפופולרי ביותר בעיר וזה לא מחמיא לה. מיליון צלמים מציעים לנו תמונה על רקע השער ומלון טאג' מהאל, אבל אנחנו מתאמנים על תרגילי התחמקות ראשונים בהודו. בהמשך נבין שזו יכולת חשובה מאוד שצריך לפתח. מסביב המוני רוכלים שמוכרים מזון, פירות, שתייה, מזכרות ועוד. בסמוך לשער נמצא פסלו של Swami Vivekānanda בן המאה ה-19, שהיה אחד המאסטרים הגדולים של יוגה והאחראי להפצתה בעולם המערבי לאחר שהוזמן לבקר בארצות הברית בשנת 1893.
מול השער נמצא המלון האייקוני ביותר בהודו ואחד המפורסמים בעולם, מלון טאג' מהאל. ההיסטוריה של המלון מעניינת במיוחד. הוא הוקם בשנת 1903 על ידי Jamsetji Tata, אבי קבוצת Tata, אחד התאגידים הגדולים של הודו, אחרי שהוא לא הורשה להיכנס למלון בריטי בעיר ורצה שיהיה מלון מפואר שפתוח לכולם. לאורך ההיסטוריה, המלון אירח מנהיגים, אנשי מלוכה וידוענים מכל העולם, אך פרסומו הגדול בא לו אחרי מתקפת הטרור של נובמבר 2008, במהלכה מחבלים השתלטו על המלון, לקחו בני ערובה וניהלו קרבות במשך 48 שעות. 31 בני אדם נהרגו במתקפה ושנתיים לקח לשקם את המלון. מחר נגיע לביקור בתוכו.
אחרי הביקור בשער הגיע הזמן להתנסויות האוכל הראשונות של הטיול. לא רחוק מהמלון נמצאת מסעדת Bademiya, מוסד קבבים ידוע שהוקם בשנת 1946 על ידי מוכר בדוכן קבבים נייד. אנחנו מבקשים לטעום Chicken Bhuna Roll, מעין טורטייה במילוי עוף ללא עצמות שבושל באיטיות עם בצל, עגבניות ותבלינים והוא אכן מצוין. לצידו שתינו Faluda.פאלודה הוא קינוח קר ומרענן, בבסיסו אטריות ורמיצ'לי דקות עשויות קמח אורז ובנוסף חלב, מי וורדים וזרעי בזיליקום. במשקה שלנו היו גם פירות יבשים ואגוזים והוא היה יפיפה ויוצא מן הכלל. בהמשך הטיול נאכל גם גלידת פאלודה. הארוחה עלתה 705 רופי (28 שקלים).
משם יצאנו לטייל בשוק קולאבה (Colaba), שמתחיל ליד המסעדה ומשתרע עד קרוב למלון. זהו רחוב קניות תוסס, עתיר דוכני רחוב עם ביגוד, תכשיטים ומזכרות וכן דוכני אוכל.
תוך כדי טיול עצרנו לאכול את אחד ממאכלי הרחוב שהכי מזוהים עם העיר, Vada Pav, שהמקומיים מכנים "ההמבורגר של מומבאי". Vada הוא כדור תפוח אדמה מבושל שנמעך, מתובל, מצופה בקמח חומוס ומטוגן בשמן עמוק ו-Pav היא הלחמניה הרכה שהוא מוגש בתוכה. לא מאוד אהבנו את זה ובהמשך למדנו שכל דבר שמוגש ב-Pav הוא לא להיט גדול. זה עלה 20 רופי (0.8 שקלים).
בעודנו אוכלים את החטיף שמענו רעש הולך ומתגבר של כלי הקשה ומהר מאוד ראינו חבורה של נגני תופים שמובילים תהלוכה עם עגלה, עליה מונח דבר מה כנראה קדוש ולאחריה חופת משי. הנהג שלנו הסביר לנו למחרת כי מדובר בחג מוסלמי ושמו Eid e Milad, פסטיבל בו חוגגים את הולדת הנביא מוחמד.
משם המשכנו לטייל לכיוון המלון דרך שוק מקומי ססגוני עם דוכני פירות וירקות, קצבים שבחזית חנותם נמצאים כלובי התרנגולות, עיזים מטיילות בין הקונים והמון אנשים צבעוניים. ככה הסתיים לו יום ההגעה להודו. תוסס, צבעוני ומרתק כפי שנחווה לאורך כל הטיול.
יום רביעי 10/9/25
בשעה 09:45 אסף אותנו הנהג לביקור בתחנת הרכבת המרכזית Chhatrapati Shivaji הנקראת גם תחנת ויקטוריה והיא תחנה היסטורית, אתר מורשת עולמי וביקור חובה לכל חובב היסטוריה וארכיטקטורה. הנהג מסביר לנו כי אחרי עזיבת הבריטים, מקומות רבים שינו את שמם הבריטי לשם מקומי וכך גם התחנה. היא נבנתה בשנת 1887 בסגנון גותי ויקטוריאני והחזית המדהימה שלה מעוטרת בצריחים, כיפות וגרגוילים (מרזב מפוסל בצורת יצור מיתולוגי או מפלצת, שממוקם על שפת גגות מבנים גותיים).
לא פחות מרשים הוא המחזה בו עשרות אלפי אנשים נוהרים אל מסע הרכבת שלהם בכאוס מסודר. בתחנה נתקלנו בפעם הראשונה בתופעה בה הרכבת נוסעת עם דלתות פתוחות ואנשים פשוט נכנסים ויוצאים תוך כדי נסיעה איטית. מסוכן, אך יעיל. הרכבות המקומיות מיושנות במיוחד ואינן ממוזגות.
בכניסה לכל רציף יש צמד מצחצחי נעליים וכולם עסוקים כי בהודו מקובל להגיע לעבודה עם נעליים מצוחצחות. בעבר שכן בתחנה פסלה של המלכה ויקטוריה, אך הוא נלקח למוזיאון העירוני.
מול תחנת הרכבת נמצא הבניין המרשים במיוחד של עיריית מומבאי (BMC), שהיא הרשות העירונית העשירה ביותר בהודו, שתקציבה גדול מתקציבן של הרבה מדינות קטנות.
משם לקח אותנו הנהג אל תחנת הרכבת Churchgate, שם נמצאת נקודת המפגש של הסיור המאורגן שקנינו, המשלב שלושה אלמנטים תרבותיים מפורסמים בעיר, אותם מומלץ לקחת עם הדרכה. אנחנו קנינו סיור ששמו Dharavi Slum, DhobiGhat and Dabbawallas Tour באתר Get Your Guide במחיר 1200 רופי (48 שקלים) בלבד לאדם. קישור. המדריך Denish פגש אותנו מספר דקות לפני השעה 11:00 ובישר לנו כי אנחנו הנרשמים היחידים לסיור, שלמעשה הפך לפרטי. נהדר לנו, אך הרבה פחות טוב למדריך שמתפרנס בעיקר מטיפים.
Dabbawala הם שליחי האוכל המביאים למיליוני המקומיים את ה-Lunch Box, ארוחת הצהריים שלהם, מאז שנת 1890. הם משתמשים ברכבות ואופניים על מנת לספק לעובדים את הארוחה שארוזה בתיק בד ועושים זאת באפס טעויות. אנחנו לא מכירים תהליך דומה באף מקום בעולם ולשאלתנו מדוע העובדים לא לוקחים את הארוחה בבוקר בעצמם, ענה המדריך כי רק כך האוכל המהביל מגיע טרי וחם ולא נהרס אחרי ששכב כמה שעות. בימי השיא, שונעו מידי יום כ-200,000 תיקי מזון לעובדים, אך המספר הולך ופוחת עם השנים ועם התפתחות אפשרויות הזמנת אוכל באפליקציות. ההזמנה מסופקת עד לקומה בה עובד הלקוח שמשלם על המשלוח 1500 רופי (60 שקלים) בחודש. חלק קטן מהמשלוחים מגיע מחברות קייטרינג וזה עוד יותר מוזר.
דניש לוקח אותנו לראות את חניון האופניים של השליחים ומסביר לנו כי תיקי המזון מסודרים על המדרכה על פי אזורי המשלוח. לאט לאט מגיעים יותר ויותר שליחים עם אופניים שהגיעו מבתי הלקוחות, מפזרים את התיקים על המדרכה לפי אזורי המשלוח הרשומים על הרצפה ושליחים נוספים מגיעים לקחת את התיקים אל המשרדים. הוא מספר לנו ואחר כך גם מראה לנו כי בכל רכבת עירונית יש קרון אחד ששמור לשליחי האוכל. יש מספר אזורי חלוקה כאלו בעיר והאזור המרכזי בו אנחנו צופים נמצא מול תחנת הרכבת בה נפגשנו עם המדריך. ההסבר של המדריך הנהדר מרתק, באנגלית טובה וברורה ומדהים לראות שדברים כאלה קיימים. משם הוא לוקח אותנו ברכבת המקומית, שגם זו חוויה בפני עצמה אל היעד הבא. בנסיעה פגשנו לראשונה נשים טרנסיות שנקראות Hijra. הן מוחאות כף בחוזקה ומציעות לברך את הנוסעים תמורת תשלום. המקומיים משלמים להן כי הם מאמינים שעדיף לקבל מהן ברכה ולא להידבק חלילה בגורלן הרע.
מומבאי היא העיר עם מספר התושבים הגבוה בעולם שחי בשכונות עוני (Slums). בסך הכל חיים בשכונות העוני שלה כ-9 מיליון תושבים (כ-40% מתושבי העיר) והשכונה הכי גדולה והכי מפורסמת בהן היא שכונת Dharavi, בה מתגוררים כמיליון אנשים בשטח של 2.5 קמ"ר. בשכונה לא מומלץ לבקר לבד ובדיעבד גם אין ערך ללא ההסברים של דניש. אחרי 20 דקות נסיעה, ירדנו בתחנת הרכבת Mahimהסמוכה לשכונה וממנה צעדנו כמה דקות על גשר עילי, תוך שאנחנו חולפים מעל גגות הבתים המכוסים ביריעת פלסטיק כחולה כהגנה מהגשם. רשמית אסור לצלם בסיור, אך דניש מבטיח לי כי יגיד לי בכל פעם שאפשר.
כשירדנו מהגשר העילי אל תוך השכונה נשארנו פעורי פה אל מול ערמות הזבל ודניש מסביר שזה עוד מצב טוב כי מידי בוקר העירייה אוספת את האשפה. התחלנו את הסיור באזור התעשייתי של השכונה. בכל מבנה קטן פועל "מפעל" וכך ביקרנו במפעל מיחזור פלסטיק, במאפיות צ'פאטי קטנות, במפעל בגדים, במפעל סבונים ועוד. הכל מזוהם ומעל כל מפעל גרים העובדים, כולם מהגרים מכפרים ברחבי הודו, בחדר קטנטן, שמטפסים אליו בסולם תלול, ללא מים ולעיתים ללא חשמל.
בבתי השכונה אין שירותים ואת התושבים משרתים 900 שירותים ציבוריים. דניש מספר שכל אונייה שיוצאת מהודו עם סחורה לאירופה וארצות הברית חוזרת משם מלאה בפלסטיק למיחזור ובשכונה ישנם מפעלים רבים שמפרקים וממחזרים אותו. אנחנו רואים פועלים עומלים על פירוק חלקי רכב שבורים מפלסטיק.
מהאזור התעשייתי אנחנו ממשיכים דרך מעברים סגורים ברוחב של 40 ס"מ וללא תאורה אל עבר אזורי המגורים. מהצדדים אנחנו רואים יחידות דיור בנות חדר אחד שגודלו 9 מ"ר ומתגוררים בו 4-5 בני משפחה יחדיו ואנחנו מתקשים להאמין למראה עינינו. לפני הפרידה מהשכונה אנחנו נכנסים לבקר במפעל קטנטן לעיבוד עורות ומקבלים הסבר על המכונות המיושנות. אני מאמין שנתקשה לשכוח את הביקור בשכונה המרתקת הזו, שמספקת לך פרספקטיבה אחרת לחלוטין על החיים ונזכרים בנהג שלנו מוקש, בן השכונה. משם חזרנו ברגל אל תחנת הרכבת.
התחנה הבאה היא המכבסה העירונית (Dhobi Ghat), אחד הפלאים התרבותיים הגדולים בעיר. כ-3000 איש עושים כביסה לאורך 140 שנה במכבסה העירונית הפתוחה הגדולה בעולם. ירדנו מהרכבת בתחנת Mahalaxmi הסמוכה למכבסה, חצינו את הגשר מעל הכביש הראשי ומיד משמאל נמצאת נקודת התצפית הכי מרשימה על המכבסה, שנקראת במפת גוגל Dhobi Ghat Viewing Deck. לעינינו נגלה מראה מרהיב עם אלפי פריטים תלויים לייבוש וברקע מגדלי מגורים גבוהים.
לדניש אסור להדריך במכבסה ואלינו מצטרף אחד העובדים במקום. הוא מראה לנו את בריכות הבטון בהן מכבסים את הבגדים בשיטה מסורתית של חבטת הבגדים על אבן עם סבון על מנת לנקות אותם. אנחנו לא מאמינים למראה עינינו. ההספק של הכובסים הוא 1000 בגדים ליום לכובס ויש גם מכונות כביסה ענקיות ומייבשים. חלק מהכביסה מגיעה מבתי החולים בעיר ועוברת תהליך סטרילי במים מורתחים.
בפינות אחרות אנחנו רואים ערמות עצומות של בגדים חדשים שרק הגיעו מייצור על מנת לעבור כביסה ראשונה לפני מכירה ללקוחות ולצידן בגדים רבים שמגיעים לכביסה לפני מכירתם כמשומשים. יש גם פינות גיהוץ בהן עובדים עם מגהצי ענק כבדי משקל ועל חבלי הכביסה תלויים אלפי פריטים, במה שנראה ככאוס מאורגן במיטבו. איך כל פריט יודע לחזור ללקוח הנכון? הלקוחות הם בעיקר עסקים, מסעדות, מלונות ובתי חולים. מחזה מרתק על תהליך בו מיליוני פריטי לבוש מנוקים בעזרת אבן, מיובשים ומגוהצים מידי יום. במכבסה מתגוררים 5000 תושבים, שרובם עובדים בכביסה והם ממש גרים בין חבלי הכביסה או מעליהם. כשאנחנו הגענו הם היו כבר לקראת סיום יום העבודה ורבים מהם התרחצו בין בורות הכביסה.
כאן הסתיים הסיור המאורגן שלנו, נפרדנו מדניש הנהדר עם טיפ נאה ופגשנו את מוקש שהגיע למכבסה לקחת אותנו. הוא הציע לנו לבקר בבית מגוריו של מהאטמה גנדי Mani Bhavan. בבית הדו קומתי שנבנה בתחילת המאה ה-20 התגורר אבי האומה בשנים 1917-1932 והבית הפך למוקד המרכזי של המאבק ההודי לעצמאות. הביקור בבית מאפשר להתוודע קצת לחייו ופועלו של האיש, שהוביל מהלך התנגדות לא אלימה עד שחרור המדינה מהשלטון הבריטי וקבלת העצמאות בשנת 1947. בשנת 1955 הוקדש הבית כמזכרת לגנדי וכסמל לשלום עולמי.
בבית אפשר ללמוד על תחנות בחייו ועל הרקע שלו באמצעות גלריית תמונות מילדותו ועד רציחתו, לראות את הספרייה העצומה שלו, הכוללת 50,000 ספרים ואת הספרים שהוא קרא בעצמו, לעמוד על המרפסת בה נעצר גנדי בשנת 1932 ולראות את חדרו האישי כולל המזרן עליו ישן ושולחן הכתיבה שלו.
על לוח שיש שחור בכניסה נרשם: ב-30 בינואר 1948 בשקיעה, מהטמה גנדי נורה על ידי מתנקש. ברגע הירי היה שרוי גנדי במצב רוחני עמוק והספיק להגיד: "אם נגזר עליי למות מכדורו של מטורף, עליי לעשות זאת בחיוך" וכך נפטר. הוא היה מנצח במותו כפי שהיה בחייו. הערך הגדול של הביקור במוזיאון היה שהוא הביא אותנו ללמוד יותר על האיש ובכך להבין יותר את ההיסטוריה של הודו ואת המורשת של האיש האהוב הזה. בסיום הטיול נבקר בדלהי במקום בו נשרפה גופתו. הכניסה עולה 20 רופי (0.8 שקלים) לאדם. קישור.
בדרך למלון ביקשנו ממוקש לעצור לנו במקום בו נוכל לאכול סמוסה מצוינת. Kailash Parbat נמצא לא רחוק מהמלון ואכלנו שם סמוסה נפלאה ולצידה תבשיל חומוסים, צ'אטני מנטה ובצל. מנה עם שתי יחידות עלתה 70 רופי (2.8 שקלים). סמוסההוא מאכל הרחוב הפופולרי ביותר בהודו. משולש בצק מטוגן, במילוי תפוחי אדמה, אפונה ובצל. אנחנו אוהבים סמוסה מאוד ואלו של הודו טובות משמעותית מכל גרסה אחרת בעולם. חשוב להקפיד ולאכול סמוסה רק במקומות בהם אתם רואים שהם מוגשים טריים מיד לאחר הטיגון.
סמוך למסעדה הייתה חנות מתוקים ושמה Punjabi Chandu Halwai Colaba. מוקש סיפר לנו לפני כן כי יש להם Gulab Jamun מצוין. עבור סיגל, גולאב ג'אמון זה חלום והיא לא תפספס הזדמנות לאכול את המאכל המתוק המפורסם הזה. אלו הם כדורי גבינה, קמח וחלב, שמטוגנים בשמן או בגי (חמאה מזוקקת) ומוגשים בסירופ סוכר, מי ורדים, הל וזעפרן. הם אכן היו חלומיים ועלו 56 רופי (2.2 שקלים). קישור. משם חזרנו למלון למנוחה והתארגנות לפני ארוחת הערב החגיגית.
מסעדת Masque נחשבת למסעדה הטובה ביותר בהודו. היא מדורגת במקום ה-68 בעולם בדירוג Best50 ומקום 19 באסיה. המסעדה מגישה ארוחת טעימות בת 10 מנות במחיר 6500 רופי לאדם (260 שקלים) לא כולל מיסים ושירות. הזמנו מקומות חודשיים מראש ושילמנו מקדמה של 5000 רופי. המסעדה ידועה במנות המשלבות בישול וחומרי גלם הודיים עם השפעה בינלאומית. קישור. התיישבנו בהתרגשות בקומת הגלריה המשקיפה על החלל התחתון. המלצר הגיע והזמין אותנו להפתעתנו לאכול את המנה הראשונה במטבח, שם הכינו לנו את המתאבן הראשון ונתנו לנו לטעום חטיפי צ'יפס במגוון טעמים שהמסעדה מייצרת לבד.
המנה השנייה הייתה מורכבת משלוש טעימות. פאני פורי תירס, צ'אי תירס וקרקר כוסמת עם מקרל מעושן. מנה יוצאת מן הכלל, מיוחדת ומדגימה איך מייצרים ווריאציה חדשנית לקלאסיקות מקומיות.
אחריה הגיעה מנה עם רצועות קלמארי מאודה וחמוצים במגוון צבעים שנראתה כמו דגל. היא הגיעה בציר סודה גויאבה. מנה מרהיבה. כעת קיבלנו צלע חזיר עם אורז קריספי ורוטב צ'וריסו ולאחריה מנה יוצאת מן הכלל של רביולי עדשים על קונפי דג ומעל קראמבל בוטנים.
הסבב הבא היה הצגה. קיבלנו מנה עטופה בשק יוטה וכשפתחנו אותו היה מונח בפנים דג בורמונדי שבושל בעלה בננה ולצידו הוגשו סלט אצות וקוקוס ופראטה עם רוטב קוקוס, שגנבה את ההצגה. צורת ההגשה היא פרפרזה לצורה בה בישלו בעבר למלך את הארנבות שצדו על ידי עטיפת הבשר והטמנתו באדמה. מעניין.
כעת הוגש מרענן חך, סורבה Sea Buckthorn (היפופיאה בעברית) מקשמיר וסלט פומלה. למנה עיקרית הגישו צוואר כבש וקבב כבש עם מיני אספרגוסים ופטריות. לצדו הוגש אורז עם שום שחור, אספרגוס ובצל. כעת הגיע שלב הקינוחים ולקדם קינוח קיבלנו מנה יוצאת מן הכלל, מלון עם גבינת מסקרפונה ונקודות של ליים. נשארנו חסרי מילים. אחריו קיבלנו קינוח גלידת שוקולד, טוויל קקאו, פודינג תפוחים, מוס שוקולד ואגוז מסוכר. חגיגה לחובבי שוקולד. אם זה לא הספיק, הגיעה עוגת ביסקוויטים בציפוי מרשמלו, מספר חטיפים מלוחים מקומיים מוזרים ושתי קוביות שוקולד צבעוניות. ביציאה קיבלנו מתנה בדמות אבקה להכנת השוקו שלהם. יצאנו משם אחרי שלוש ורבע שעות של חוויה עצומה, שילמנו 16500 רופי (660 שקלים), כולל יין, מיסים ושירות ונתנו למסעדה ציון 10 והיא כנראה תזכר כאחת הטובות Ever.
משם חזרנו עם אובר למלון.
יום חמישי 11/9/25
ארוחת הבוקר של המלון צנועה יחסית, אך המלצר יוזם ומציע לנו לאכול את אחד המאכלים המפורסמים של הודו בכלל ודרום הודו בפרט, מסאלה דוסה. דוסה הוא מעין קרפ הודי דקיק במיוחד, עשוי קמח אורז ועדשים, שמגיע עם מגוון מילויים. מסאלה בעברית זו תערובת ובמקרה הזה זו תערובת של תפוחי אדמה מבושלים, בצל ותבלינים. המנה מוגשת בדרך כלל עם צ'אטני קוקוס והיום גם עם צ'אטני עגבניות. זו מנה שמוגשת בעיקר בארוחות בוקר, אך ניתן לפגוש אותה כל היום ובכל מקום.
יצאנו מהמלון בשעה 09:00 בדרכנו לשער הודו, משם יוצאות הסירות ליעד הראשון שלנו, מערות אלפנטה (Elephanta Caves). המערות נמצאות במרחק שיט של שעה שיוצא משער הודו מידי חצי שעה החל משעה 09:00 והשיט חזרה החל משעה 12:00. מחיר השיט הלוך ושוב 290 רופי (11.5 שקלים) לאדם ואת הכרטיס קונים על הרציף בעליה לספינה. שעת היציאה בהודו היא המלצה בלבד והסירה יצאה באיחור של 25 דקות והגענו למערות רק בשעה 11:05. מהשיט יש נוף נפלא של מלון טאג' מהאל ושער הודו שהולכים ומתרחקים מהספינה. מהמזח יש הליכה של כ-750 מטרים עד למדרגות למערות, ניתן לקחת רכבת מגוחכת במחיר של 18 רופי (0.7 שקלים) לאדם, אך אנחנו העדפנו לא לחכות לה. בכניסה לאי נגבה מס מצחיק של 5 רופי (0.2 שקלים) לאדם. אל מתחם המערות מטפסים במעלה 120 מדרגות שאינן אחידות בגובהן ומשני צידי הדרך יש דוכני מזכרות ומסעדות. העלייה לא מאוד קשה. הקופות סגורות ואת הכרטיסים אפשר היה לקנות רק באונליין, אך במחיר מוזל של 550 רופי (22 שקלים) לאדם. קישור.
מתחם המערות ממוקם על האי אלפנטה, שנמצא במפרץ מומבאי ויש בו מכלול של מקדשים חצובים בסלע בזלתי מהמאות 5-7 לספירה. רוב המקדשים מוקדשים לאל שיווה ובתוכם יש פסלים מרהיבים בגודל של עד 7 מטרים. שם האי ניתן לו על ידי הפורטוגזים במאה ה-18 לאחר שהם מצאו בו פסל אבן ענק של פיל. הפסל Trimurti נמצא במערה הראשונה, גובהו 6 מטרים והוא נחשב לפסל החשוב במערות וליצירת מופת של פיסול. זהו פסל של שיווה הכולל שלושה ראשים המייצגים את שלושת ההיבטים השונים של שיווה, הרס, שימור ויצירה. סביב הפסל יש שמונה תבליטים שממחישים את האנרגיה הבלתי פוסקת של שיווה.
המקדשים הבאים הרבה פחות מעניינים, אך ביניהם מתרוצצים לא מעט קופים ואפילו חמורים, שאחד מהם התחבא וארב לי בתוך אחד המקדשים. מסתבר שחמור באפלה יכול להיות מאוד מפחיד. את סיגל הקופים מאוד משעשעים ואני ממהר להנציח אותה עם אחד מהם. השומרים במתחם לא מפסיקים להציע שירותי הדרכה וצילום וזו הפעם הראשונה בה אנחנו נחשפים לתרבות ההכנסה הנוספת של עובדי אתרי התיירות. המשפט שלהם "אל תדאג, אני עובד פה", משמעו בעברית "אשמח לקבל טיפ עבור העזרה".
בסיכומו של דבר, אנחנו חושבים שהמערות אינן מצדיקות את ההגעה אליהן, בזבזנו על הביקור 5 שעות וזה היה מיותר. חזרנו לרציף במומבאי לקראת השעה 14:30. הנהג חיכה לנו בסמוך ונסענו איתו לראות את חוף Chowpatty, שהוא החוף הציבורי הפופולרי ביותר בעיר שנמצא בקצה הצפוני של טיילת Marine Drive. בדרך אנחנו עוצרים לתמונה של הטיילת היפה, שעמוסה במקומיים.
החוף עמוס במיוחד בסופי שבוע, אומרים שיש בו שקיעות יפות, אבל מוקש מזהיר אותנו שהמים מלוכלכים במיוחד כמו כל החופים בעיר ורק מעטים מעזים לטבול בהם.
אחת הסיבות המרכזיות להגיע הנה היא שרשרת דוכני האוכל הנהדרים לאורך החוף ולנו יש המלצה חמה על דוכן שמוכר פאני פורי. חטיף הרחוב הזה הוא ללא ספק אחד האהובים בהודו. פורי זה כדור בצק ופאני זה מים בהינדית והמשמעות היא כדור בצק במילוי עם רוטב. המוכר מוזג מילוי לתוך הכדור ומגיש לנו בכל סבב צמד כדורים. אין לנו מושג מה אנחנו אוכלים אבל הכדורים מתוקים ומעט חריפים ואנחנו מתענגים על כל ביס. שישייה עולה 50 רופי (2 שקלים). שמו של הדוכן המומלץ במיוחד Badshah Pani Puri.
משם נסענו 20 דקות ליעד הבא. מתחם Haji Ali Dargah הוא מוזוליאום בסגנון מוגולי, בו נמצא קברו של הקדוש המוסלמי מאוזבקיסטן, פיר חאג'י עלי שאה בוכרי (Pir Haji Ali Shah Bukhari), שהגיע למומבאי והתיישב בה וצמוד אליו מסגד. המתחם נמצא על אי בנוי בים המחובר ליבשה בשביל הליכה ופתוח לבני כל הדתות.
כשהגענו, נדהמנו מכמות המבקרים המגיעה לפקוד את קברו של הקדוש ונדחסנו בתוך נחיל של אלפי אנשים כשבצד עשרות דוכני אוכל ומזכרות. לא הבנו אז עד כמה קדוש האיש. לפי האגדה, כאשר חלה הוא ביקש מחסידיו להשליך את גופתו לים וארונו נסחף בים עד למקום שבו נמצא כעת קברו, שהפך אתר עלייה לרגל וסמל של סובלנות דתית ונחשב לאחד המקומות הרוחניים החשובים ביותר בהודו.
התחנה האחרונה להיום והאחרונה בעיר היא שוק קרופורד (Crawford Market), הנמצא בסמוך לתחנת הרכבת המרכזית במבנה משנת 1869, שנתרם לעיר על ידי הנציב העירוני הראשון שלה ונקרא על שמו. זה היה המבנה הראשון בהודו שחובר לרשת החשמל בשנת 1882. זה השוק המפורסם בעיר ונמכרים בו פירות, ירקות, עופות, תבלינים ושוקולד לצד ביגוד, צעצועים, תיקים, תכשיטים, חיות מחמד ועוד. כל אזור מוקדש לסוג פריטים אחר. בבוקר הכי עמוס ואילו אחר הצהרים פחות צפוף והמחירים זולים. השוק סגור בימי ראשון.
המוכרים בשוק מאוד אגרסיביים ולחלק מהדוכנים יש אנשי מכירות שמקבלים את הבאים כבר בפתח השוק. אותנו קיבל אחד כזה והוא לא הניח לנו עד שהגענו לבקר בחנות התבלינים שלו (שלדבריו היא בכלל לא שלו והוא רק ממליץ). כך שוטטנו לנו במשך 40 דקות בין מדפי האוכל, דוכני הפירות והירקות, חנויות התבלינים ואפילו בין כלובי חתולים וכלבים מהממים. בסוף יצאנו בלי כלום, אבל נהנינו מהמראות, הריחות, הצבעים ומהתבוננות על המקומיים. חלק מהמוכרים יושב ממש בתוך הסחורה ואנחנו תמהנו כיצד הגיעו לשם.
משם חזרנו לכיוון המלון וביקשנו ממוקש להוריד אותנו בבית קפה מפורסם. Leopold Cafe היא מסעדה בת יותר מ-150 שנים, שנמצאת ברחוב קולבה לא רחוק מהמלון, שהתפרסמה גם בשל האזכור שלה בספר Shantaram (שהפך לסדרת טלוויזיה) וגם בשל מתקפת הטרור שפגעה בה בנובמבר 2008. על פי בקשתנו, המלצר הראה לנו על קירות המסעדה את סימני פגיעת הכדורים במתקפה. המסעדה דו קומתית ואנחנו ביקשנו לשבת בקומה השנייה הממוזגת. הזמנו על פי ההמלצות של סיגל ChickenTikkaMasala, שזה נתחי עוף טנדורי מבושלים ברוטב עגבניות, שמנת, חלב קוקוס ותערובת תבלינים, מנה מופלאה שבדיעבד תזכר כאחת הטובות בטיול. לצידה הזמנו Mutton Biryani, תבשיל נהדר של אורז מוסלמי עם בשר כבש, ביצים, ירקות ותפוח אדמה, שהגיע עם Raita(יוגורט עיזים עם ירקות, כוסברה ותבלינים) ובצד Paratha, לחם שכבות שטוח ועגול עשוי קמח חיטה וגי, מטוגן על פח לוהט ומזכיר במרקמו מלאווח. הלחם הנפלא הזה יכול להגיע במגוון מילויים וימשיך ללוות אותנו לאורך כל הטיול. ארוחה נפלאה במקום יוקרתי ומפורסם שעלתה 2640 רופי (105 שקלים). קישור.
משם חזרנו לביקור במלון טאג' מהאל, אך הפעם נכנסנו פנימה. קשה לתאר את היופי והפאר של המלון הזה שלאורכו משובצות חנויות של מיטב מותגי הצמרת של העולם והעובדים לבושים בתלבושות מסורתיות יפות במיוחד. היה מאוד מסקרן לראות את מחירי הלינה ובדיקה מהירה העלתה כי מחיר החדרים מתחיל ב-20900 רופי (835 שקלים) בלבד ללא ארוחת בוקר, כמו מחיר צימר זול בישראל. קישור.
יום שישי 12/9/25
מוקש אסף אותנו מהמלון בשעה 08:00 ולאחר 45 דקות הגענו אל שדה התעופה של מומבאי בו נחתנו, נפרדנו ממוקש עם טיפ נאה וחבילת שי שסיגל הכינה, שלחנו את המזוודה ועברנו תהליך ביטחוני מעיק, במסגרתו ביקשו מאיתנו להוציא מהתיקים אפילו את הכבלים של הטלפונים. אכלנו ארוחה קלילה לפני ההמראה בסטארבאקס והמראנו בטיסת איר אינדיה לאודייפור באיחור של כחצי שעה.
אחרי שעה בדיוק נחתנו באודייפור ולאחר 20 דקות כבר היינו בחוץ ופגשנו את הסוכן Vikram, שבא לגבות את התשלום השני ואת הנהג Manoj, שילווה אותנו בשבועיים הבאים ובדיעבד יהפוך כמעט לבן משפחה. שדה התעופה מרוחק כ-20 ק"מ ממזרח לעיר, אך לנו יש תכניות עוד לפני ההגעה למלון.
אודייפור היא עיר גדולה בדרום חבל רג'סטאן, שמספר תושביה מעל חצי מיליון. היא מכונה "העיר הלבנה", אך זוכה גם לכינויים נוספים כגון "עיר האגמים" או "וונציה של המזרח" מכיוון שהיא ממוקמת סביב שבעה אגמי מים. היא מוקפת בגבעות Aravalli וידועה בארמונות שלה ובאוכל יוצא מן הכלל. העיר נוסדה בשנת 1559 על ידי המהרג'ה Udai Singh השני כעיר הבירה החדשה של ממלכת Mewar והוא קרא לה על שמו. זה אחד המקומות המוצלחים ביותר לחוות יוקרה ורומנטיקה בהודו.
אחרי 45 דקות נסיעה הגענו ליעד הראשון שלנו Saheliyon ki Baari (גן העלמות). זהו גן מלכותי מהמאה ה-18, שנבנה על ידי המהרג'ה Sangram Singh השני כמקום בילוי עבור נשות בית המלוכה והמשרתות שלהן וכמקום התבודדות שלו עם אהובתו. בגן היפה ארבע בריכות מים, בהן משובצות מזרקות יפות (בייחוד מזרקת הציפורים), פסלים, בריכת לוטוס, פביליונים עשויים שיש עם גילופים, פילים משיש וגינות וורדים. בגן מתרוצצים מאות סנאים והוא אכן יפה, אבל פחות מלהיב מהתיאור שלו כאחד הגנים היפים בהודו שנרשם על שלט בכניסה. בגן אנחנו נחשפים לראשונה לרצון העז של המקומיים להצטלם עם סיגל והיא מתמסרת לתמונות בשמחה. הכניסה לגן עולה 150 רופי (6 שקלים) לאדם.
משם אנחנו ממשיכים לתצפית על אגם פטה סגר (Fateh Sagar Lake), אחד מאגמי אודייפור. הוא נמצא מצפון לאגם פיצ'ולה ובדומה לו, גם הוא אגם מלאכותי. באגם יש שלושה איים זעירים, מגוון עשיר של צומח וחי, הוא המקור השני בחשיבותו של מי שתייה לעיר ומימיו נחשבים כאיכותיים במיוחד. הוא נקרא על שמו של המהרג'ה Fateh Singh, שבנה את הסכר שיצר את האגם ב-1888. הסכר נמצא במזרח האגם ונפתח ונסגר בפרקי זמן קבועים על מנת לספק מים. שיט בסירה הוא דרך טובה ליהנות מהאגם ויש מספר רציפים מהם יוצאות סירות, אך אנחנו הסתפקנו בתצפית עליו וכמה תמונות.
בשלב זה כבר היינו רעבים במיוחד ומנוג' עצר לבקשתנו ליד מספר דוכני אוכל על הכביש סביב האגם. בחרנו את אחד הדוכנים והזמנו Butter Pav Bhaji, שזה תבשיל ירקות מתובל עם חמאה, שמוגש עם לחמניות (Pav). בנוסף הזמנו Paneer Paratha, כלומר פראטה במילוי גבינת פניר (גבינה רכה וטרייה שאינה נמסה בחום וניתנת לחיתוך לקוביות כמו טופו. היא נפוצה מאוד במטבח ההודי הצמחוני). יחד עם האוכל הזמנו לאסי(Lassi), המשקה הלאומי, שעשוי יוגורט מוקצף עם סוכר, קרח ותבלינים ותפקידו הוא למתן את החריפות. יש לו גרסה מתוקה או מלוחה והוא יכול להגיע במגוון טעמי פירות או עם תוספות כגון פירות יבשים, תבלינים או זעפרן. הוא מוגש לרוב בכלי חרס חד פעמי וידידותי לסביבה שנקרא Kulhad. הפעם הזמנו מנגו לאסי, אך מומלץ מאוד לגוון בטעמים. הארוחה עלתה 400 רופי (16 שקלים).
משם המשכנו לאתר נוסף לפני ההגעה למלון. ארמון Sajjangarh (ארמון המונסון) ממוקם בפסגת גבעת ארוואלי בגובה 945 מטרים ונבנה בשנת 1884 כבית המגורים המפואר של המהרג'ה Sajjan Singh. נשקף ממנו נוף עוצר נשימה של העיר ושני אגמיה המרכזיים, ארמון העיר ועד Chittorgarh במזרח, עיר המוצא של אבותיו של השליט. כניסה עולה 569 רופי (23 שקלים) לאדם ועוד 338 רופי (14 שקלים) לרכב. קישור.
הארמון עשוי שיש לבן ובמקור תוכנן עם 9 קומות, אך בשל מותו המוקדם של המהרג'ה, התכנון המקורי נגנז והארמון הושלם על ידי יורשו. המשפחה המלכותית השתמשה בארמון כבית ציד ולצפייה בענני המונסון וכך קיבל את שם החיבה שלו. עמודי שיש עם גילופי פרחים ועלים תומכים בארמון, במרכזו חצר מרכזית גדולה עם גרם מדרגות מרשים ומסביבו מגדלי שמירה. הכיפות, חלונות האבן והמזרקות הם דוגמא לאדריכלות רג'סטאנית במיטבה. הארמון מרהיב במיוחד בשקיעה, אז קרני השמש צובעות אותו בכתום מוזהב. הארמון שימש כמקום משכנו של הנסיך האפגאני בסרט אוקטופוסי של ג'יימס בונד. ארמון נחמד, נוף מושלם, אבל בזה פחות או יותר זה מסתכם והארמון עצמו אינו מעניין בשום צורה.
אחרי חצי שעה נסענו משם למלון. הנהג הפתיע אותנו כשסיפר שהמלון נמצא בלב העיר העתיקה, באזור שאינו נגיש למכוניות, אלא רק לריקשות ושהוא יעצור לנו בקרבת מקום ומשם נעבור לריקשה. בהודו אתה נהיה חשדן מיידית לסיפורים כאלה, אבל במקרה הזה, זה היה נכון. מנוג' דאג לנו לריקשה למלון בעלות של 150 רופי (6 שקלים), העמסנו עליה את המזוודות ויצאנו יחד עם מנוג' לכיוון המלון, לא לפני שאנחנו עושים לסיגל תמונה למזכרת עם נהג הריקשה ומסמנים במפת גוגל את המקום על מנת שנדע לאן לחזור למחרת.
מלון Jagat Niwas Palace היה המלון ארמון הראשון שלנו בטיול. המיקום שלו מושלם בלב העיר העתיקה ואפשר לנו לעשות כמעט הכל ברגל ובנוחות רבה. הוא לכאורה מלון 4 כוכבים, אבל הוא היה מפואר במיוחד, החדר נראה ממש כמו חדר של ארמון, חדר האוכל והמסעדה על הגג צופים לאגם ועל הגג בריכה קטנה. החדר נראה מלכותי מצד אחד, אך חדיש מצד שני. הקירות עוטרו עם צמחים וציפורים, משני הצדדים היו חלונות ויטראז' ואת התפאורה השלימה מיטת רביצה בתוך נישה יפה. המקלחת הייתה נוחה וחדישה למדי.
המלון שימש בעבר כארמון ונראה בהתאם. במרכז הייתה חצר יפה עם דשא מלאכותי עליו נערכו מידי ערב ריקודים בהשתתפות האורחים. אל החדרים הובילו מדרגות תלולות, אך בצד הייתה גם מעלית. הנוף מחדר האוכל הפתוח וממסעדת הגג לכיוון הנהר היה מרהיב ואת התפאורה השלימה בריכת השחייה הקטנה. נתנו למלון המופלא ציון 9, בעיקר בשל הפסקות חשמל תכופות, שגרמו לנו לא להשתמש במעלית בגלל החשש להיתקע. קישור.
אחרי התארגנות מהירה בחדר יצאנו ברגל אל מקדש ג'גדיש (Jagdish Temple), המרוחק כמה דקות הליכה מהמלון. זהו אחד המקדשים הגדולים המוקדשים לאל וישנו וחשיבותו גדולה עוד יותר בשל קרבתו לארמון, יופיו וההיסטוריה שלו. המקדש בן שלוש קומות נבנה בשנת 1651 ובנוי על פלטפורמה מוגבהת עם עמודים מגולפים להפליא, אולמות ענק וקירות ותקרות מעוטרים בציורים צבעוניים מרהיבים. צמד פסלי פילים עשויים אבן מקבלים את פני הבאים במעלה גרם המדרגות. לוח אבן הנמצא בסמוך מעיד על תרומתו של המהרג'ה Jagat Singh לבניית המקדש.
המקדש מתנשא לגובה של 24 מטרים, בולט מאוד בסביבה ומעוטר במאות פסלי פרשים, פילים, מוזיקאים ורקדנים, פיסול מדויק שמזכיר בדיעבד את הפיסול במקדשי קג'וראו, אליהם נגיע בהמשך הטיול. באולם הראשי נמצא פסל של הציפור המיתולוגית גארודה עשוי פליז, שמאמינים שהיא שומרת על המקדשים של וישנו. בסמוך נמצא פסלו של האל וישנו עם ארבע זרועות, פסל מאוד מרשים מכיוון שהוא חצוב מחתיכה אחת של אבן שחורה. אומרים שהפסל מהפנט ומביא רוגע ושלווה, אך אנחנו לא הרגשנו שלווים יותר אחרי הביקור במקדש. בכל אחת משתי הקומות הראשונות יש 50 עמודים עם גילופים מורכבים מדהימים. אולם התפילה, מרפסת וצריח בצורת פירמידה תורמים ליופיו של המקדש. על פי האגדה, ללוחות השיש במקדש יש כוח קסם ואם משפשפים בהם את הגב, הכתף או הברכיים, הכאב חולף במהרה. ניסינו, לא עבד. מסביב נמצאים ארבעה מקדשים קטנים יותר המוקדשים לאלים אחרים. הכניסה חופשית.
אחרי הביקור במקדש אנחנו יוצאים לסיור טעימות קולינרי בשווקים מסביב, אבל עוד לפני, אנחנו מנסים לאתר את המקום עליו כולם ממליצים לכביסה, שאמור להיות מול המקדש, רק כדי לגלות שהוא סגור. "היא כבר תחזור" אומר לנו השכן, ואני אחזור לשם מאוחר יותר. הטעימות שלנו מתחילות ברחוב הנושא את שם המקדש לכיוון צפון. Raju Bhai Rabdi Wala הוא אחד המקומות המומלצים לטעום Rabdi (שנקרא גם Rabri), קינוח מסורתי דייסתי, עשיר וקרמי, שמכינים מחלב מרוכז שמבושל באיטיות, עד שהוא מצטמצם ומסמיך. הוא מוגש בדרך כלל קר עם פיסטוקים, זעפרן, שקדים, הל וסוכר.
בכניסה למקום אנחנו רואים שני כלים עצומים בגודלם, עליהם מבשלים ומצמצמים את החלב. אנחנו מנסים להבין מה ההבדל בין שני הכלים, אך ללא הצלחה. התיישבנו על כיסאות הפלסטיק וטעמנו. סיגל מאוד לא אהבה את ה-Rabdi ואני חשבתי שזה היה ניסיון חד פעמי נחמד. זה עלה 50 רופי (2 שקלים).
לקראת מגדל השעון בסוף הרחוב נמצא Lala Misthan Bhandar, מקדש מתוקים בו אנחנו טועמים שני מתוקים חדשים ועוד גולאב ג'אמון מצוין שעליו סיגל לא תוותר לעולם. הראשון הוא Malpua, קינוח פנקייק רג'סטאני מסורתי עשוי קמח, חלב, מוצקי חלב ופירות יבשים המטוגן בשמן עמוק. הקינוח השני היה הגרסה המושחתת שלו שגם נטבלת בסוף בסירופ סוכר והייתה חלומית. קישור. שלושת הקינוחים עלו יחד 90 רופי (3.5 שקלים).
מעט אחרי חנות המתוקים נמצא מגדל השעון Ghantaghar, שנבנה בשנת 1887 כמזכרת לבני משפחת המלוכה של מוואר. גובהו 15 מטרים, השעון עדיין פעיל והוא נחשב לאחד הסמלים התרבותיים הבולטים של העיר. אחרי המגדל טיילנו עוד מעט ונוכחנו לדעת שכל הטעימות שנותרו לנו באזור כבר אזלו בשעה הזו והחלטנו לחזור למחרת. משם לקחנו ריקשה לנסיעה קצרה למסעדה מאוד מיוחדת.
מסעדת Natraj היא המקום הכי מפורסם לאכול Thali רג'סטאני, שמוגש פה כבר מעל 55 שנה. לא היה לנו מושג לקראת מה אנחנו הולכים וגם לא ידענו שאין תפריט ופה מגישים רק מנה אחת. אחרי שהתיישבנו הגיע מלצר לשולחן, הפך את צלחת הכסף הגדולה ומיד אחריו הגיעה שרשרת של מלצרים כשכל אחד שם מאכל אחר על הצלחת וכך נוצרה המנה. Thaliהיא מנה המבוססת על מגש עגול (טאלי), שבמרכזו אורז ומסביב מגוון מטבלים קטנים מכל ששת הטעמים. המלצרים המשיכו להגיע לשולחן ללא הפסקה וכל פעם הקפידו למלא כל מאכל שרק היה נראה להם כאילו נגמר, עד שהיינו צריכים להדוף אותם בכח. טאלי יכול להיות בשרי או צמחוני, אך הטאלי הרג'סטאני צמחוני. זו הייתה ארוחה מופלאה, על אף שאינה פוטוגנית במיוחד והיינו הזרים היחידים. השכן בשולחן לידנו מאוד הופתע ששמענו על המקום המפורסם ועזר לנו כל הארוחה להבין מה אנחנו אוכלים. הארוחה הבלתי נגמרת עלתה בסך הכל 520 רופי (21 שקלים). קישור.
משם חזרנו עם ריקשה למלון ואני קפצתי לתת את הכביסה שצברנו ארבעה ימים.
יום שבת 13/9/25
בארוחת הבוקר במלון טעמנו מאכל חדש מרשימת המאכלים המומלצים. Poha הוא אורז מיובש ושטוח שמוקפץ עם תבלינים, אטריות חומוס (Sev) ובצל קצוץ. הוא לא יותר מנחמד (ולכן אפילו לא זכרתי לצלם אותו), אבל נמשיך לפגוש אותו כמעט בכל ארוחת בוקר בטיול.
אחרי ארוחת הבוקר לקחנו ריקשה אל היעד היחיד היום שלא במרחק הליכה, רכבל למקדש קרני מאטה (Mansapurna Karni Mata Ropeway). הריקשה לכאן עלתה 150 רופי (6 שקלים). זהו הרכבל הראשון שהוקם ברג'סטאן והוא עולה אל מרומי מקדש קרני מאטה בנסיעה שנמשכת 5 דקות לאורך 387 מטרים. העלייה והירידה ברכבל עלו 233 רופי (9.5 שקלים) לשנינו. התור יכול להיות ארוך ויש כרטיס יקר ללא תור. מזוכיסטים יכולים לטפס למעלה 1050 מדרגות בעלייה קשה.
אחרי שיצאנו מהרכבל וצילמנו עשרות תמונות, פנינו לכיוון המקדש. המקדש הקטן עצמו מוקדש לקדושה הנערצת karni Mata, שנחשבת להתגלמות האלה ההינדית דורגה ונודעה בזכות סיפורי ניסים וחסד במאה ה-14. המקדש אינו מעניין כלל, אך ראינו מאמינים רבים שהתאספו לפני פסל האבן הקטן של האלה ושרו שירי תפילה קולניים. למקדש לא נדרש קוד לבוש של מקדשים והכניסה חופשית. בחזיתו יש מרפסת תצפית המספקת מראה מרהיב של העיר והאגם, אבל אם תצליחו להתאפק מעט, התצפית הכי יפה נמצאת מעל הרכבל, כשתחזרו אליו לרדת למטה. נראה שהתצפית יפה במיוחד בשעת השקיעה כי הנוף נמצא ממערב. אחרי 40 דקות חזרנו למטה ולקחנו את נהג הריקשה ששמח לחכות לנו אל ארמון העיר.
ארמון העיר (City Palace) הוא מתחם עצום בגודלו, אחד מפלאי האדריכלות של רג'סטאן והארמון הגדול ביותר בהודו. הוא כמובן גם האטרקציה התיירותית הפופולרית והחשובה בעיר, ניצב על גדות אגם פיצ'ולה ונשקף ממנו נוף מרהיב של הסביבה. המהרג'ה Udai Singh השני החל לבנות אותו בשנת 1553, אך הבנייה נמשכה תוך כדי שיפורים לאורך תקופה של כ-400 שנים. הארמון עשוי שיש וגרניט ומשלב סגנונות של ימי הביניים, אירופאי וסיני. הוא מורכב מ-11 ארמונות קטנים, הומוגניים בעיצובם, הניצבים אחרי חזית, שגובהה כ-30 מטרים, המשתרעת לאורך כ-244 מטרים, שנבנתה על רכס האגם. פנים הארמונות מרשים לא פחות מהחיצוניות. אי אפשר שלא להתפעל מהחללים, המרפסות, המגדלים והכיפות, המעוטרים בעבודת מראות ושיש, שילוב של ציורי קיר, עיצובי כסף ושיבוץ זכוכית צבעונית. מהמרפסת העליונה של הארמון נשקף נוף עוצר נשימה. גם כאן צולמה סצנה מהסרט אוקטופוסי. הכניסה עולה 400 רופי (16 שקלים). קישור.
אחרי שדחינו עשרות הצעות של מדריכים בתשלום, נכנסנו לארמון דרך השער Badi Pol (השער הגדול) ואחריו דרך שער Tripolia המרשים, ממנו מגיעים לחצר הראשונה, החיצונית לארמון. מיד לאחריו קיבלו את פנינו שני פסלי פיל עצומים מאבן. אחרי הכניסה לארמון, הסיור מתחיל בתצוגת כלי נשק קטנה, ממנה יש יציאה למרפסת תצפית על החצר ומשם מובילות מספר מדרגות אל מוזיאון הארמון המכיל אוסף גדול מאוד של תרבות רג'פוטית, כולל ציורים, פסלים, מפות, טקסטיל, כלי כסף, אמצעי תחבורה ועוד. מהמוזיאון יצאנו אל Nau Chowki Mahal (ארמון תשע המרפסות), ארמון שיש מרשים עם גילופים בשיש בהם שולבו פתחי כניסת אור צבעוניים יפים במיוחד.
משם יצאנו אל Amar Vilas, הגנים העליונים של המתחם ובהם עצים וספסלי מנוחה משיש. מצידם השני של הגנים נכנסנו לארמון נוסף שבמרכזו ישב איש וניגן על חליל. מאחריו היו קירות נוספים, בהם נכנס אור במגוון צבעים וזה היה מרשים במיוחד. מהחלונות נשקף נוף יפיפה של קירות הארמון ומקדש ג'גדיש, בו ביקרנו אתמול.
אנחנו ממשיכים בסיור והחדרים הופכים למרשימים יותר ויותר מרגע לרגע. גם העומס והצפיפות הולכים וגוברים. הגענו לחדר ובו חלון ועשרות מבקרים עומדים בתור אליו. מעל הפתח רשום Dilkusha Mahal, שמשמעו חדר השעשועים והוא נראה חדר מראות יפיפה ונוצץ עם עיטורי קיר מרהיבים.
בהמשך אנחנו מגיעים אל חצר קטנה ומרשימה, המרוצפת לסירוגין שחור ולבן, מצידה האחד נופים מרשימים של האגם ומצידה השני חלון יפיפה עם קוביות צבעוניות סביבו והעיר אודייפור מציצה מתוכו.
סביב הקומה השנייה של החצר חלפנו על פני חדרי השליט המרוהטים ברוח התקופה עם שטיחים כבדים על הרצפה, כורסאות מנוחה, מיטות, פינות ישיבה וחדר רחצה. משם יצאנו אל החצר המרשימה Mor Chowk, כיכר הטווסים של הארמון. שלושה טווסים מפוארים המייצגים את שלוש עונות השנה מעטרים את הקיר. הם מעוטרים בפסיפס שברי זכוכית זוהרים עם כ-5000 חלקים.
התחנה הבאה היא ארמון האודם (Manak Mahal), ששימש כאולם לקבלת קהל ואחריו הגענו אל ארמון המלכה (Zenana Mahal), שהיה גבוה יותר מארמונו של המלך ונבנה בשלבים לאורך השנים. הוא הכיל חדרים יפים במיוחד, כולל חדרי שינה, חדרי משחקים ובהם משחקים מסודרים למשחק וחדרי אירוח צבעוניים וססגוניים במיוחד עם ישיבה על הרצפה.
בשלב זה הגענו אל אזור שהכיל מספר גלריות תצוגה כגון גלריית פסלים, כלי נגינה, טקסטיל ותלבושות מאווריות, כרכרות ואפריונים וכלי כסף. מהגלריות יוצאים לחצר הגדולה בה נמצא Chowmukha, מבנה מרשים בעל ארבע חזיתות (שזו משמעות שמו) וגרמי מדרגות סימטריים שיורדים ממנו לשני הצדדים. על קירות החצר מוצגות תמונות המהרג'ות החל מ-Udai Singh השני שהקים את העיר והארמון ועד הנוכחי, שהחל את תפקידו רק השנה ושמו Shriji Dr. Lakshyaraj Singh Mewar. כאן סיימנו את הביקור בארמון המרתק בו בילינו שעה וחצי.
כעת חזרנו להשלים את סיור הטעימות של אתמול, מרחק דקות הליכה משם. בדרך קנינו לעצמנו חצאית ושרוואל, שזכו לכינוי "ערכת מקדשים" כדי שיהיו מוכנים תמיד ברכב למקרה שנדרש לקוד לבוש מקדשים. הם אכן שימשו אותנו נאמנה לאורך כל הטיול ואפשרו לנו גמישות בלבוש.
המקום הראשון נקרא Paliwal, המקום הטוב ביותר לאכול Hing Kachori. קאצ'ורי הוא מאפה מסורתי מקמח לבן מטוגן במילויים שונים ובגרסה הזו המרכיב הדומיננטי הוא Hing, תבלין עם טעם וארומה חזקים, שמוסיף עומק ייחודי למנה וידוע ביכולתו לשפר את העיכול. המוכר מועך את הקאצ'ורי, מוזג עליו רוטב מתוק ומעט חרפרף והתוצאה יוצאת מן הכלל. כל הטוב הזה עולה 20 רופי (0.8 שקלים).
לא רחוק משם נמצא Roop Ji Nasta Centre. במסעדה הקטנטונת יש אולי ארבעה מקומות ישיבה והיא די אפלה, אך החיוך בו אנחנו מתקבלים מאיר אותה. מגישים שם למעלה מ-60 שנה מאכלי ארוחת בוקר ואנחנו מגיעים עם המלצות לאכול Masala Papad ולשתות צ'אי זעפרן.
Masala Papad הוא חטיף רחוב המורכב מ-Papad, שזה בצק פריך מטוגן, שעליו תערובת (מסאלה) של קוביות בצל, עגבניות, צ'ילי, כוסברה, תבלינים וצ'אטני ועל כל זה מוזגים רוטב קארי והתוצאה מעדן. הבעל בית החביב הציע לנו לטעום גם את הקאצ'ורי הטרי שלו ואנחנו נענינו בשמחה והוא אכן היה מצוין ואז הגיש לנו את התה זעפרן (Kesar Chai) המעולה שלו, שהיה פנטסטי. כל אחד מהחטיפים עלה 25 רופי, הושטתי שטר של 100 רופי וביקשתי מהבעלים לשמור על העודף. הוא סרב ובמקום זה ענה שהתה עליו ולא היה מוכן לשמוע אחרת. שילמנו 50 רופי (2 שקלים). הנהג הסביר לנו בדיעבד כי זה עלבון לתת טיפ לבעלים. למדנו. הבעלים החביב ביקש תמונה למזכרת ואנחנו הבטחנו לו שנעלה את זה לאינסטגרם שלי, מה שאכן עשיתי.
התחנה השלישית והאחרונה הייתה לא רחוק משם. כשהתקרבנו וראינו את המקום לא האמנתי שסיגל תסכים להיכנס, אבל היא המשיכה להיות נאמנה להמלצות שלה. מסעדת Gayatri מגישה את החטיף המטוגן Methi Key Gotay כבר יותר מ-40 שנה. המסעדה זעירה, אפלה, על הקירות כתמי שומן ובעל הבית רוכן מעל הכירה שנמצאת על הרצפה.
אנחנו מתגברים על הרתיעה הראשונית, נכנסים ומזמינים את מנת הדגל. אלו הם טוגנים מחבל גוג'אראט שהוא מכין מתערובת של קמח חומוס, זרעי חילבה מיובשים (Kasuri) ותבלינים נוספים. הם רכים ודחוסים מבפנים ופריכים מבחוץ ומוגשים עם Kadhiחמים, תערובת סמיכה עשויה יוגורט, קמח חומוס ותבלינים. הטוגנים עם הרוטב כל כך טעימים שאנחנו מפחדים להתמכר.
לאחר שבעל הבית סיים להכין את המנה, הוא הפתיע אותנו והתיישב בשולחן שלנו עם מנת סמוסה שהכין וביקש שנטעם גם אותה עם הרוטב קאדי וגם היא הייתה מופלאה. הוא פטפט איתנו קצת, סיפר על העסק הוותיק והפך את הביקור במקום האפל לחוויה תרבותית עשירה. שילמנו לו 40 רופי (1.5 שקלים) ונפרדנו.
בשלב זה חזרנו למנוחה קצרה במלון ולאחריה יצאנו שוב לכיוון הארמון על מנת לרכוש שיט שקיעה באגם. השיט הבא הוא בשעה 17:00 ואנחנו יצאנו משם להליכה קצרה לכיוון האגם. מחיר השיט הרגיל 600 רופי (24 שקלים) ואילו מחיר השיט בשקיעה 850 רופי (34 שקלים). לשמחתנו כנראה שהיו מספיק אנשים והשיט יצא כבר בשעה 16:35. אגם פיצ'ולה (Pichola lake) הוא אגם מלאכותי, שנבנה במרכז העיר בשנת 1362. במרכזו יש איים עם ארמונות ומלונות ומסביבו גהטות, מקדשים, אחוזות, בתי מלון ומסעדות. בחרנו שיט שקיעה כי אומרים שמראות הזריחה והשקיעה באגם הם בלתי נשכחים. אחת מתמונות השקיעה שצילמתי צורפה בתחילת התיאור של אודייפור. האגם נקרא על השם הכפר הסמוך Picholi, אורכו כמעט 5 קילומטר, רוחבו כ-3 קילומטר ועומקו כ-10 מטרים.
הסירה שטה באיטיות רבה שמאפשרת לעכל את הנופים המרהיבים. תחילה אנחנו שטים לכיוון צפון מזרח האגם, חולפים על פני ארמון העיר, המלון שלנו והאחוזה Bagore ki Haveli מהמאה ה-18, שבחזית שלה נמצא הגהט הראשי של האגם Gangaur, עליו מתקהלים מבקרים רבים. מנוג' המליץ לנו ללכת למופע ריקודים מסורתי שנערך באחוזה מידי ערב, אך לא הספקנו. מולנו נמצא הגשר האדום היפה Chand Pole Puliya, שחוצה את האגם בקטע הצר שלו.
בשלב זה הסירה מסתובבת ומקיפה את אחד מארבעת האיים של האגם, האי הקטנטן Mohan Mandir שנבנה באמצע המאה ה-17 ושימש את השליט כנקודת תצפית על פסטיבל Gangaur אחת לשנה, שנערך בגהט בשם הזה ממול. זהו פסטיבל הינדי ססגוני שנחגג ברג'סטאן בחודש צ'יטרה, בסביבות מרץ אפריל.
לא רחוק משם נמצא האי היפה של האגם Jag Niwas, שם נמצא ארמון האגם (Lake Palace), שנבנה בשנת 1740 על ידי המהרג'ה Jagat Singh כמפלט קיץ עבור השליטים ומשמש כיום כמלון הפאר Taj Lake Palace. הארמון בנוי על כל האי ונראה כאילו הוא צף על פני המים. פנים הארמון מרשים לא פחות ויש בו ויטראז'ים מרשימים, מזרקות ופארקים. הארמון הזה מככב בכל התמונות המפורסמות של אודייפור.
התחנה האחרונה בשיט היא גם התחנה היחידה בה אנחנו יורדים מהסירה, האי Jag Mandir, בו נמצא ארמון ג'אג מנדיר. בנייתו החלה בשנת 1500 והושלמה על ידי המהרג'ה Jagat Singh, שהאי והארמון נקראים על שמו. הוא שימש כמעון קיץ וכמקום האירוח של אורחים חשובים של השליטים. בשנת 1623 שהה הקיסר שאה ג'האן מאגרה במבנה Gul Mahal בארמון וזה שימש עבורו השראה לבניית הטאג' מהאל. את פנינו מקבלים שמונה פסלי פילים לבנים גדולים מגולפים מאבן הנמצאים משני צידי המסעדה. גם הארמון הזה כיכב בצילומי הסרט אוקטופוסי של ג'יימס בונד בשנת 1983. המשיט מסביר לנו כי כאן אנחנו יורדים מהסירה לטיול עצמאי ונוכל לקחת סירה חזרה לסיום השיט בכל עת שנרצה ועד שעה 18:00.
הארמון כולל מספר נקודות עניין לביקור. Gul Mahal הוא החשוב מכולן והמבנה הראשון שנבנה בארמון. הוא נבנה מאבן חול צהובה ועליו כיפה עם סהר האסלאם. החלל עשוי שיש שחור ולבן בסגנון אסלאמי עם ציורי קיר חקוקים בשיש וציור תקרה מרהיב במיוחד. בחזית יש שלושה פביליונים עם כיפות. קירות הפנים מעוטרים באבנים טובות. החצר מעוטרת באריחים בצבעי שחור ולבן.
בפינות הארמון יש מגדלים מתומנים עם כיפות. גן הפרחים של הארמון הנמצא בחצר הגדולה מרשים ויש בו וורדים, דקלים, פרחי יסמין ריחניים, מגוון שיחים ועצים. מזרקה ובריכת מים עם אריחים שחורים ולבנים שימשו למסיבות של המהרג'ה ומארחים אירועים פרטיים גם כיום. Darikhana היא מרפסת פתוחה בצד הצפוני של הארמון שיש בה כיום בר ומסעדה. אחרי שהתרשמנו ועצרנו לקפה ויין בבר, טיילנו קצת בגנים שבמערב האי, רדפנו אחרי סנאים וחזרנו לסירה. בזמן ההמתנה, השקפנו על האי הרביעי באגם, Arsi Vilas, שנמצא במערב האגם ושימש במקור כמחסן נשק. כיום הוא שמורת ציפורים.
בדרך חזרה אנחנו חווים את השקיעה המפורסמת היורדת על האגם. ארמון האגם נצבע בצהוב, שמתחלף בכתום ולבסוף נצבע בסגול. מולנו ארמון העיר במלוא הדרו, אך האורות עדיין לא נדלקים ואנחנו תוהים איך בדיוק צולמו התמונות שראינו אותו דולק בשקיעה? אולי בפעם הבאה.
בשעה 18:30 חזרנו לרציף ומשם למלון. אני קפצתי לקחת את הכביסה שעלתה 150 רופי (6 שקלים) לקילו וחזרה נקייה וריחנית. בכניסה למלון החלפתי עוד קצת כסף בשער של 88 רופי לדולר. לפני השינה קפצתי לבר על הגג לכוס יין כיפית על רקע אורות העיר.
להמשך קריאת פוסטים נוספים בטיול:
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק א (הנוכחי)
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק ב
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק ג
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק ד
