למחרת אנחנו יוצאות לכיוון שימלה. הנסיעה שנראית במפה קצרה וסבירה אורכת כ -10 שעות. ככה יהיו כל הנסיעות שלנו בהודו. הנהג מעולם לא עבר את ה70 קמ"ש, המהירות הממוצעת 50 קמ"ש ומידי פעם סתם עומדים...
שימלה ממוקמת בגובה של כ- 2000 מטר בתוך יער אורנים וארזים. זכרתי אותה מספר ישן על הבריטים בהודו, שנהגו לבלות בה את חופשות הקיץ הקסומות שלהם, וגם התיאורים באינטרנט דיברו על עיר אירופאית מצוחצחת. כשהתחלנו לעלות ברכב בתוך הסמטאות הצפופות זה לא כל כך הסתדר עם התיאורים הללו, אבל כשחנינו ועלינו במדרגות (אפשר גם במעלית) אל הרחוב-המדרחוב הראשי (הנקרא -mall road כמו גם במנאלי ובאמריצר) התחלנו להבין. הבתים והאנשים ברחוב אכן נראו לקוחים מסרט אירופאי נושן ורומנטי, סופסוף אנחנו לא משתחלות בין מכוניות ופרות והניקיון יוצא דופן ושונה מאוד ממה שהתרגלנו אליו עד כה, אבל רק למחרת בבוקר כשאנו עולות לריג', האזור שמעל הmall road, אנחנו נחשפות ליופיה האמיתי של העיר. כיכר רחבת ידיים והומה תלמידים מעונבים והודים מהודרים, מוקפת במבנים נאים וכל כולה אלגנטיות קולוניאלית.
בשימלה אנחנו נחשפות לראשונה לתופעה מגניבה שתלווה אותנו לאורך הטיול. אנשים ברחוב, כל מיני אנשים –ילדים/מבוגרים/גברים/נשים/משפחות מבקשים להצטלם אתנו. לא ברור מה כל כך יוצא דופן בנו ואם זה חיובי או שלילי (ואולי זה קורה לכולם?), ובכל אופן אנחנו מצטלמות גם במצלמה שלנו וככה נאספות לנו הרבה תמונות חמודות עם מקומיים.
שימלה, יותר מיעדים אחרים בטיול שלנו היא עיר תיירות מקומית ומהמקומות שפגשנו בהם הכי פחות זרים. היא מאוד יוצאת דופן בניקיון ובגינונים המוקפדים שלה, אבל אם סרים מטר ימינה או שמאלה מהמרכז שבים לפגוש את הודו המוכרת.
מהריג' אנחנו מטפסות למקדש ג'אקו לאל הקוף, הנומן, מהלך כשעה במעלה 200 מטרים תלולים. הכינו אותנו להתמודדות עם המוני קופים חצופים וחטפנים ואנחנו נערכות בהתאם עם כל הציוד ארוז היטב בתיק, ודווקא חבל כי החמצנו ככה כמה תמונות קופים מקסימות. בסוף הדרך אנחנו מגיעות למקדש הקופים היפה ומנסות לקלוט את המנהגים. אנחנו רואות אנשים כורעים בתפילה, חגים בסיבובים ומעלים מנחות פרחים וחטיפים לשמחת הקופים, ומנסות לעשות אותו דבר. אם אנחנו טועות הם מעירים לנו בסלחנות ואנחנו מתקנות. ליד המקדש ניצב ירום הודו, פסל הנומן עתיר מידות וכתום מכף רגל עד ראש, שאותו זכרנו מהלילה הקודם, נישא מואר ובולט מתוך היער, צופה אל העיר מלמעלה,.
אח"כ אנחנו חוזרות לmall road בעל השם המבטיח וחורשות אותו עד רמת ההתפצלויות הקטנות וגם את השווקים האחרים בעיר. יש כאן הרבה פסלים ובדים ומזכרות כמו שנראה לכל אורך הטיול, יש גם חנות ממשלתית עם סחורה קצת יותר איכותית מאחרות ו- 'fixed prices', וכמה רשתות בינלאומיות במחירים בינלאומיים. אופנה עכשווית מקומית לא ראינו כאן וגם לא במקומות אחרים. רב רובן של הנשים שראינו לבשו קורטות (טוניקה וצעיף מעל מכנסיים), או סארי (שאינו אלא יריעת בד באורך 5 מטר כרוכה בצורה מסוימת, כדאי להיכנס לחנות וללמוד) או בגדים מערביים בסיסיים ביותר. הן נראות נפלא ככה, אבל אנחנו לא.... לא קנינו. בכניסה לשוק לאקאר יש חנות בשם tomorrow's antiques עם אוסף יפה של עתיקות ומוכר ארמני שלא מעוניין למכור, אבל שמח לספר באנגלית קולחת על הודו, על ההיסטוריה המשפחתית שלו, על החנות שלו בארץ ועוד הרבה דברים מעניינים.
בהמלצתו אנחנו הולכות למסעדת - ashina בפינת רחבת הריג', מסעדה עגולה ויפיפייה עטורת וילאות כבדים ורהיטים מסוגננים ופתוחה למרפסת נוף נהדרת. אנחנו מרגישות כמו שתי עלמות בסרט בריטי ישן כשאנחנו אוכלות את ה- utapam הטעים שלנו ולוגמות תה.
המחירים, אגב, אחידים למדיי (וזולים!) בכל טווח המסעדות שביקרנו בהן.