יום שישי 26/9/25
היום יצאנו מעט מאוחר בשעה 09:30 אחרי ההגעה המאוחרת אתמול. האתר הארכיאולוגי הבודהיסטי של סרנאת (Archaeological Buddhist Remains of Sarnath) נמצא כרבע שעה נסיעה מצפון לורנאסי וזה המקום בו נשא בודהה לראשונה דרשה לפני חסידיו והחל ללמדם את תורת הבודהיזם ואת שמונת השלבים המובילים לנירוונה בשנת 538 לפני הספירה. מיותר לציין את חשיבות המקום לבודהיסטים ובודהה ציין את סרנאת כאחד מארבעת המקומות הקדושים שבודהיסטים צריכים לבקר בהם. כשהגענו, התאכזבנו לגלות שהמוזיאון הארכיאולוגי סגור בימי שישי ואשוק הבטיח לנו לחזור אליו גם מחר. המונומנט החשוב והמרשים ביותר באתר הוא סטופה Dhamek, שקוטרה 28.5 מטרים והיא מתנשאת לגובה של מעל 33 מטרים. חלקה התחתון בנוי מאבן ומעוטר בגילופים עדינים של פרחים, ציפורים ודמויות אנושיות ואילו חלקה העליון נבנה מלבנים. היא נבנתה בתקופה המאורית במאה ה-3 לפני הספירה, אך הורחבה ושופצה לאחר מכן. היסודות שלה הם המקוריים מיום הקמתה.
סטופה Dharmarajika נמצאת בסמוך ונותרו ממנה רק היסודות. Ashoka Pillar הוא אחד המונומנטים החשובים ביותר במתחם. העמוד שהתנשא לגובה של מעל 15 מטרים אמנם נשבר בפלישה במאה ה-12, אך חלקיו נותרו במקום. על העמוד היו מונחים גלגל דהרמה וראש האריה של אשוקה, שהפכו לסמליה של הודו. גלגל הדהרמה מופיע במרכז הדגל הלאומי ושניהם נמצאים בסמל בית המשפט העליון. ראש האריה ושרידי הגלגל נמצאים כיום במוזיאון הארכיאולוגי של סרנאת. נחזור אליהם מחר.
בין הסטופה הגדולה ושרידי העמוד נמצא Mulagandha Kuty Vihara, שרידי המקדש העצום שבו בודהה בילה את עונת הגשמים הראשונה ונשא את הדרשה. המקדש המרהיב שובץ באבנים יקרות והיה מוקף גדר אבן. לידו מצאו פסל אבן חול מהמאה ה-5 של בודהה מטיף את דרשתו הראשונה, שנמצא אף הוא במוזיאון הארכיאולוגי. בצפון המתחם נמצאים שרידי מנזר ענק ומגורי הנזירים Dharm Chakra Jina Vihar ומעבר לגדר של המתחם אפשר להציץ אל פארק האיילים של סרנאת. יצאנו אחרי 45 דקות. הכניסה לכל המתחם עולה 300 רופי (12 שקלים).
מול המוזיאון הארכיאולוגי נמצא המקדש התאי (Wat Thai Sarnath). המקדש החדש עצמו אינו מעניין, אך ניצב בו פסל בודהה עומד מרשים מאוד (שעדיין בשלבי בניה) ולפניו גן פרחים יפיפה. הוא נמצא מהצד השני של הכביש ונבנה על ידי ממשלת תאילנד עבור עולי רגל בודהיסטים תאים המבקרים בהודו.
כ-700 מטרים דרומה משם נמצאת סטופה Chaukhandi, שם פגש בודהה את חמשת תלמידיו הראשונים. זו אחת האנדרטאות הבודהיסטיות הקדומות ביותר בהודו והיא נתגלתה רק בשנת 1982. הסטופה הראשית עגולה, קוטרה כ-17 מטרים, גובהה 9 מטרים, היא בנויה על פלטפורמה מוגבהת ומסביבה יש שביל הליכה. החפירות באתר חשפו ממצאים חשובים, כולל דמויות טרקוטה, חרוזים, צמידים וחפצים נוספים. הכניסה עולה 300 רופי (12 שקלים).
בדרך חזרה הנהג עצר לנו לתת כביסה. לא מצאנו כביסה לפי משקל והמחיר היה 50 רופי לפריטים גדולים ו-25 לפריטים קטנים. משם ביקשנו שיקח אותנו לטייל קצת באחד הרחובות המרכזיים של העיר העתיקה. אם אני לא טועה זה היה רחוב Benia Bagh, רחוב עמוס וצפוף ללא מדרכה. כשהולכים על הכביש מספיק רגע אחד של חוסר ריכוז כדי שיסתיים במפגש לא נעים עם רוכב ריקשת אופניים ויש כאלו לא מעט ברחוב מכיוון שאין שם כניסה למכוניות. לאורך הרחוב המון חנויות קטנות, בעיקר של בגדים ועל הכביש דוכני מזון שמוכרים פאני פורי, לחמים ועוגיות, מיץ קנה סוכר ועוד. אחרי שהבנו שלא כל כך נעים להסתובב ברחוב, חיפשנו מקום ראוי לארוחת צהריים.
ההמלצות של המסעדות שהיו לנו לא נראו לנו ובחרנו את מסעדת Annapurna Rasoi מהסיבה הפשוטה שהיה בה מזגן. הזמנו מנה נפלאה ושמה Kaju Paneer Masala, שילוב מושלם של שני מרכיבים שאנחנו כל כך אוהבים, קשיו וגבינת פניר. ברוטב היו גם יוגורט ותבלינים והוא היה מושלם. ניגבנו אותו ללא זכר עם מיסי רוטי ונאן. הכל עלה 530 רופי (21 שקלים).
משם חזרנו למלון לנוח ולהתארגן לפני הטקס על הגנגס בערב, אליו יצאנו בשעה 17:15. טקס פוג'ה נקרא גם Ganga Aarti, הוא הטקס הדתי החשוב מכולם ומוקדש לכבוד נהר הגנגס הקדוש. הוא נערך במספר גהטות בעיר, נמשך כ-45 דקות וכולל תנועות ריקוד, שירים, נגינה בכלים מסורתיים ומופעי אש ומנצח עליו כוהן דת. אל הטקס מגיעים המוני אנשים המצטופפים מול הבמה ומומלץ להגיע לטקס לפחות חצי שעה לפני זמן ההתחלה על מנת לתפוס מקום ראוי.
אנחנו צפינו בטקס בגהט Namo בצפון העיר סמוך לגשר Malviya. יתרונה הגדול הוא שפחות המוני וצפוף שם ועל גדת הנהר יש פסלים עצומים בגודלם של כפות ידיים מוצמדות, הגדולה מכולן בצבע ברונזה ועוד שתיים בינוניות ואחת קטנה יותר בצבע אפור כהה וזה היה יפיפה על רקע הנהר הקדוש.
חזינו במקום בשקיעה מרהיבה במיוחד, שצבעה את כל השמיים בכתום והיה נראה כאילו השמיים בוערים. בזמן ההמתנה לטקס שמענו נאום פוליטי סוחף, הטקס התחיל בשעה 18:30 ונמשך כחצי שעה. משם חזרנו בנסיעה של חצי שעה נוספת למלון. בהמשך נחזה בטקסים דומים נוספים ברישיקש והארידוואר.
אחרי שירדנו במלון החלפתי כסף וקפצנו לראות את הקניון הסמוך JHV. בקניון היה סניף של מקדונלדס ומאוד עניין אותנו לראות איזה מוצרים בתפריט ייחודיים להודו. היה ברור שאין המבורגרים מבקר, אלא רק מבשר כבש או עוף, אבל אותנו יותר עניין המבורגר שנקרא Tikki Burger, כשבתפקיד הקציצה מככבת לביבת תפוחי אדמה, שידועה כמאכל רחוב פופולרי אותו כבר אכלנו. היא עלתה 113 רופי (4.5 שקלים).
יום שבת 27/9/25
היום הוא יום השיא של ורנאסי, אך עוד לפני אספר כמה מילים על העיר. ורנאסי (לשעבר בנארס) היא העיר הקדושה ביותר עבור ההינדים והג'איינים. היא ממוקמת על נהר הגנגס הקדוש ומתגוררים בה כמיליון וחצי תושבים. שם העיר הוא שילוב שמם של שני הנהרות שזורמים בעיר אל הגנגס, נהר Varuna ונהר Assi. על פי המיתולוגיה ההינדית, העיר נוסדה על ידי האל שיווה, שנלחם עם האל ברהמה, תלש את אחד מחמשת ראשיו ונשא אותו איתו לכל מקום עד שהראש נפל מידו ונעלם במקום שבו נמצאת כיום העיר הקדושה. מרבית התושבים עוסקים במסחר וייצור זעיר והעיר היא מרכז של מלאכות, אמנות, מוזיקה וריקוד ונחשבת כיצרנית סארי איכותי במיוחד. העיר מפורסמת בעיקר בגהטות, בשריפת גופות ובפעילות עולי הרגל לגדות נהר הגנגס הקדוש ונמצאת בה האוניברסיטה ההינדית בנארס (Banaras), אחת הגדולות והחשובות בהודו.
יצאנו מהמלון כבר בשעה 05:45 על מנת לעשות שיט זריחה על הנהר ולראות את הפעילות המרתקת על גדותיו. בשעה 06:00 כבר הגענו לגהט Raj, שם יצאנו לשיט. גהט הן מדרגות אבן היורדות לנהר ומשמשות גם לטקסים דתיים, מדיטציה, רחצה, תפילה והעלאת מנחות לנהר הקדוש. במהלך השיט אנחנו רואים חלק קטן ממאות הגהטות על הנהר, חלקן מרכזיות יותר ואליהן נחזור מאוחר יותר בטיול הרגלי. הגהטות הן מוקד חיים חברתי ורוחני, מקום בו מתכנסים עולי רגל, נזירים ומבקרים מקומיים וזרים. לאורך הדרך אנחנו חוזים באנשים טובלים במי הנהר הקדושים, מכבסים בו, רוחצים את גופם, עושים מדיטציה על הגדה ועוד. עולם שלם של חיים על הנהר.
בגהטות המרכזיות כבר נאספים מאות אנשים ובגהטות השריפה הפעילות נמשכת ללא הפסקה 24 שעות ביממה. הרבה יותר מעניין לראות את השריפה מהגהט עצמה, לשם נגיע מאוחר יותר, אך אסור לצלם שם והדרך היחידה לצלם היא מהנהר. המראה בצדדים מרתק ויש ממש תחושה של קדושה באוויר. כשהגענו לגהט Assi בדרום הסתובבנו חזרה והפעם שטנו רחוק יותר מהגדה, מה שמאפשר זווית ראיה רחבה יותר. השיט נמשך קצת מעל שעה ולקראת השעה 07:15 חזרנו לגהט ממנה יצאנו ומשם לארוחת בוקר במלון.
בשעה 09:30 יצאנו שוב עם אשוק לטיול רגלי בעיר העתיקה של ורנאסי. את הסיור התחלנו בגהט השריפה הדרומי Harishchandra. בהינדואיזם, שריפת גופות היא הדרך בה מסיימים את מעגל החיים וחלומם של הודים רבים הוא שישרפו את גופתם בורנאסי הקדושה. הם מאמינים כי שריפת הגופה ופיזור האפר במי נהר הגנגס הקדוש משחרר את הנפטר ממעגל הלידה והמוות (סמסרה) ומזכה אותו במוקשה, שזה שחרור רוחני ונצחי. ליד הגהט יש מחסנים של בולי עץ ומשפחתו של הנפטר קונה את העצים שישמשו למדורה ומשלמת על פי משקלם, שנמדד עם מאזניים עצומים בגודלם.
משם אנחנו מטיילים צפונה בסמטאות הצרות, הקסומות והצבעוניות של העיר העתיקה ונזהרים בכל פעם שחולף על פנינו אופנוע. לאורך הסימטאות מוכרי שתיה ושרשראות פרחים למנחה לעולי הרגל, דוכני פירות וירקות, דוכני ממתקים, מקדשים ואנשים לובשי כתום שאשוק מסביר לנו שזה מסמל שאין להם משפחה.
הסמטאות מרתקות והעין לא שובעת. זקן יושב על הרצפה ומנקה עשבי תיבול, לידו דוכן בו מטגנים במרץ סמוסות טריות, מוכרים יושבים בתוך חנויות זעירות שלא ברור איך בכלל נכנסו לתוכן, סבלים נושאים משא כבד על ראשם, פרות רובצות וכמעט חוסמות את המעבר ואפילו כלב אחד שרוכב על אופנוע דומם.
בשלב מסוים הגענו אל הגהט המרכזית (Dasaswamedh Ghat). היא הגדולה, הצבעונית והתוססת מבין כל הגהטות, בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות והערב. אלפים מגיעים לגהט על מנת לטבול בנהר הקדוש, להתרחץ, להתגלח, להסתפר או לעשות כביסה. בערב נערך שם טקס הפוג'ה המרכזי. על המדרגות בנויות במות קטנות עם שמשיות המשמשות את הספרים, המברכים, המגלחים וכל בעלי המקצוע האחרים. אשוק מסביר לנו שהגהט הזה כל כך חשוב מכיוון שהאל ברהמה התפלל כאן עשר פעמים.
במים יש עשרות אנשים שטובלים לשם ברכה בנהר הקדוש, מכבסים בו את בגדיהם, מסבנים את גופם או סתם מתרחצים. שלוש מבקרות מקומיות מבקשות יפה שנצלם אותן ואני מנצל את זה לתמונת מזכרת גם עבורנו. בסוף העדפתי כאן את תמונת המתרחצים על תמונת הנשים.
אנחנו ממשיכים לטייל בסימטאות ורואים לאורך הדרך חנויות קטנות המשכירות לוקרים עבור המתרחצים. מידי פעם יש גרפיטי יפה בצדדים ואפילו האשפה על הרצפה נראית פה יותר חיננית. במקטע הזה כבר יש יותר עסקי אוכל, בעיקר כוכים קטנים בהם מטגנים מאכלי רחוב, מכינים צ'אי או מוכרים ממתקים. בסמטה צרה נמצא מקדש Shri Vishalakshi Mata Shaktipeeth המוקדש לפרוואטי בעלת העיניים הרחבות ונחשב כמרכז לאנרגיה נשית ולאחד המקדשים הקדושים ביותר בעיר. לידו מקדש נוסף בו נערך שיעור עם עשרות תלמידים, שנמצא בסמטה שצבועה כולה בירוק וצהוב זוהרים.
בשלב זה אנחנו מגיעים לצומת ומולנו פסלה של Rani Ahilyabai Holkar, מלכה הינדואית חשובה במאה ה־18, ששלטה במדינת אינדור במרכז הודו ונחשבת לאחת השליטות הגדולות והצדיקות בתולדות הודו. אם פונים בפסל ימינה לכיוון הנהר מגיעים אל המקדש הנפאלי (Nepali Temple), אחד מהמקדשים ההינדים העתיקים בעיר, שמוקדש לאל שיווה ונבנה במאה ה-19 על ידי מלך נפאל כהעתק זהה למקדש המפורסם Pashupatinath בקטמנדו. הוא מעוצב כפגודה ועשוי חימר, טרה קוטה, אבן ועץ. הוא מאוד מרשים ובולט בצבעי שחור וכתום. לצערנו, הגישה אליו הייתה חסומה בגלל מפלס מים גבוה בנהר ונאלצנו לוותר.
משמאל לפסל הייתה הכניסה אל מקדש Shri Kashi Vishwanath, אחד המקדשים המפורסמים ביותר המוקדשים לאל שיווה ואחד מ-12 הקדושים מכולם. הוא נבנה ב-1780 ונקרא גם מקדש הזהב של שיווה. המילה Kashi בשם המקדש היא אחד השמות של העיר ורנאסי. סביב המקדש הראשי יש מספר מקדשים קטנים המוקדשים לאלים נוספים. בראש המקדש כיפת זהב טהור בין שני צריחים מצופי זהב. למקדש אסור להכניס חפצים או טלפונים ואנחנו וויתרנו על הכניסה.
כעת הגענו אל גהט השריפה (Manikarnika Ghat) המרכזי. הגהט עתיק במיוחד ומספק הזדמנות ייחודית לצפות בדרך בה ההינדים מסיימים את גלגל החיים. ורנאסי נחשבת למקום הקדוש ביותר לשריפת הגופות וזה מביא לעיר מידי שנה מיליוני מאמינים על מנת להישרף בה אחרי מותם. מסיבה זו העיר זכתה לכינוי עיר המתים. הגהט נקרא כך משום שבמקום זה נפלו עגיליה (מניקרניקה בסנסקריט) של האלה סאטי על כדור הארץ. בגהט הזו מבוצעת שריפה של 150 גופות בממוצע מידי יום בכל שעות היממה, מה שמספק צלילים, מראות וריחות קשים במיוחד. תחילה נשטפת הגופה במי הגנגס הקדושים ולאחר מכן מונחת על מדורה של בולי עץ, חמאה מזוקקת וכפיסי עץ. הבן הבכור הוא זה שמדליק את האש ושומר עליה יחד עם האבלים עד לאפר מוחלט, אותו מפזרים במי הגנגס. מיקום המדורה וגובהה מצביעים על המעמד של המת. בני המעמד העליון נשרפים במדרגות העליונות של הגאט ועם כמות עצים הכי גדולה. הטקס מסמל את מעבר הנשמה מהעולם הזה אל העולם הבא ומספק תזכורת למעגל החיים. החוויה קשה ועוצמתית במיוחד, בייחוד שממש רואים את פני הנשרפים. מצד אחד אתה רוצה לברוח משם ומצד שני קשה להתנתק.
שמה הקדום של ורנאסי הוא קאשי, שמשמעו אפר. אשוק מספר לנו שזמן השריפה הממוצע הוא 3 שעות והאבלים עומדים לצד המדורה בבגדים לבנים. בסיום הם משליכים את האפר לנהר. נשים מתאבלות 16 ימים וגברים רק 13 ימים. בסיום האבל עושים ארוחה גדולה לקרובים, הנזיר אוכל ראשון ולסיום מזמינים לאכול אנשים עניים. לא שורפים אנשים קדושים, ילדים ונשים בהיריון ובמקרים כאלה קוברים או שמים בארון עם משקולות ומטביעים בנהר. אנחנו מקשיבים לו מרותקים ומנסים להבין תרבות כל כך רחוקה.
המומים המשכנו לטייל בסמטאות עד שהגענו אל Blue Lassi Shop, אימפריית לאסי וותיקה שמציעה מעל 75 סוגים שונים של לאסי בתפריט שלה. אפשר למצוא שם בין היתר לאסי מנגו, וורד מיובש, רוויון ועוד. בתוך החנות נמצא חדר הבישול, שם יושב על הרצפה בחור צעיר ומבשל לאסי במספר סירים עצומים בגודלם.
עיון בתפריט גורם לך לבלבול רב כי איך אפשר לבחור מתוך מגוון כזה ובדיוק במקרה כזה הכי טוב לבקש המלצה. המוכר עונה ללא היסוס שספינת הדגל שלהם היא לאסי עם זעפרן, פירות יבשים, קשיו, פיסטוק ושקדים. הוא היה יפיפה וללא ספק הטוב ביותר ששתיתי אי פעם. הוא היה סמיך כל כך, שאולי בכלל נכון יותר לומר שאכלתי ולא שתיתי. שילמנו 120 רופי (5 שקלים) והמשכנו ברגל עד לחניה, נסענו לאסוף את הכביסה, שעלתה 1050 רופי (42 שקלים) ונסענו שוב לסרנאת, לא לפני שנפרדנו מאשוק.
קצת אחרי השעה 13:30 הגענו שוב אל המוזיאון הארכיאולוגי של סרנאת (The Sarnath Archeological Museum), שהיה סגור אתמול. המוזיאון נוסד בשנת 1910 ומוקדש לממצאים בודהיסטיים עתיקים שהתגלו באתר הארכיאולוגי הסמוך, בו ביקרנו אתמול. במוזיאון מוצגים פריטים החל מהמאה ה-3 לפני הספירה ועד המאה ה-12 אחריה. בחזית יש מדשאות מטופחות משני צידיו של שביל אדום מרכזי. ליד המוצגים החשובים יש לוחית הסבר ואנחנו מחפשים את שלושת הפריטים החשובים ביותר שנמצאו באתר. האולם הראשי נמצא במרכז המבנה ובו נמצאים שני הפריטים שהיו מוצבים על עמוד אשוקה. ראש האריה המפורסם נבנה על ידי אשוקה במאה ה-3 לפני הספירה ומופיע בסמל בית המשפט העליון של הודו. על בסיס עגול מוצבים ארבעה אריות גב אל גב ומביטים לארבעת כיווני האופק. הם מסמלים כוח, אומץ, גאווה וביטחון עצמי. סביב הבסיס פוסלו תבליטים של פיל, סוס, שור ואריה, המופרדים על ידי גלגלי דהרמה (אחד מסמלי הבודהיזם, המסמל את הפצת התורה).
בקיר מאחור נמצאים ארבעה שרידים של גלגל הדהרמה שהיה מונח על העמוד מעל ארבעת האריות. הם משובצים בתוך גלגל שלם על מנת להדגים כיצד זה נראה שלם במקור. הגלגל הוא הסמל של החוק בהודו ונמצא במרכז דגל המדינה ובסמל בית המשפט העליון. בנוסף, נמצאו מספר חישורים (הקורות המחברות את הגלגל) ומעריכים שמספרם הכולל היה 32, מספר הרומז ל-32 הסימנים של אדם גדול. בתמונה סמוכה אפשר לראות איך נראה העמוד כולו.
אחרי הרבה חיפושים מצאנו בהמשך המוזיאון גם את פסל אבן החול של בודהה שנוצר במאה ה-5 לספירה ומציג את בודהה בעת שהטיף את דרשתו הראשונה. בסך הכל בילינו במוזיאון המעניין 45 דקות, שהכניסה אליו עולה סכום סימלי בגובה 5 רופי בלבד (20 אגורות). קישור.
כעת ביקשנו מהנהג שייקח אותנו למסעדה טובה באזור המלון. לא הצלחנו לתקשר איתו אפילו עם התרגום של גוגל אז עשינו זאת בווטסאפ באמצעות אשוק. הוא לקח אותנו למסעדת The Urban Food Court, מסעדה רחבת ידיים ופשוטה למראה. רצינו לאכול מנה מקומית אז הזמנו Dum Aloo Banarasi, תבשיל קארי תפוחי אדמה מקומי. לצדו הזמנו Kesari Malai Kofta, גרסה יוקרתית עם זעפרן ומילוי פירות יבשים של המנה שאנחנו אוהבים כל כך. את שתיהן אכלנו עם נאן נהדר. הארוחה עלתה 1220 רופי (49 שקלים).
אחרי ארוחת הצהריים המאוחרת חזרנו למלון מוקדם מהרגיל לנוח לפני הטיסה המוקדמת מאוד מחר.
יום ראשון 28/9/25
בשעה 04:15 יצאנו לשדה התעופה של ורנאסי, אליו מוביל כביש עילי נהדר שכל התאורה לאורכו בצבעי הדגל הלאומי וזה יפה ומיוחד. אחרי 25 דקות הגענו ותוך כמה דקות היינו בשער העלייה למטוס, ממתינים עם קפה ועוגה. היעד היום הוא עיר הסיקים אמריטסאר (Amritsar), אך אין טיסה ישירה ואנחנו טסים דרך דלהי עם חברת הלואו קוסט הגדולה ביותר בהודו Indigo. המראנו בשעה 06:40 במטוס כמעט ריק ונחתנו בדלהי אחרי 70 דקות. הטיסה נחתה בטרמינל 1 והיינו צריכים לנסוע עם אוטובוס לטרמינל 3, אבל לא ידענו שמדובר באוטובוס ציבורי בתשלום ושנדרש להוציא קופון לנסיעה. מזל שסיגל הספיקה להתיידד עוד קודם עם אוסטרלית ילידת הודו, שהגיעה לביקור והסבירה לנו את זה. אחרי נסיעה של 16 דקות הגענו אל טרמינל 3, בשעה 12:50 המראנו שוב ונחתנו באמריטסאר אחרי 50 דקות בשעה 13:40.
בשעה 14:10 כבר יצאנו לדרכנו עם הנהג החדש Rajesh, שילווה אותנו עד סיום הטיול.
אמריטסאר היא העיר הגדולה והחשובה ביותר במדינת הסיקים פנג'אב ומונה כ-1.5 מיליון תושבים. היא נמצאת כ-25 ק"מ מהגבול עם פקיסטן ומשמעות שמה היא "בריכת הנקטר", הנוזל ששותים ההינדים על מנת לשמור על חיי נצח. העיר נוסדה בשנת 1577 על ידי הגורו הסיקי הרביעי Ram Das, שגם החל בבניית מקדש הזהב, אליו אנחנו מגיעים אחרי 25 דקות נסיעה.
מקדש הזהב (Golden Temple) נקרא גם Sri Harmandir Sahib ונחשב למקדש הקדוש ביותר והמרכז הרוחני עבור הסיקים. המקדש נחנך בשנת 1604, הוא מרשים במיוחד, עשוי שיש וחלקו העליון כולל כיפת הנחושת שלו מצופים בזהב, מה שהקנה לו את שמו. הוא נמצא על אי קטן במרכז בריכה עם מים קדושים, הנקראת Amrita Saras (בריכת הנקטר, כשם העיר) ומחובר עם שביל שיש מעל המים בצידו המערבי. מול השביל נמצא Akal Takht, מרכז הסמכות של הסיקים ומטה המפלגה הסיקית, בצלע הצפונית של המתחם נמצאת הכניסה הראשית ומגדל השעון ואילו ממזרח נמצא Langar Hall, חדר אוכל ציבורי עצום בגודלו, שבו נמצא מטבח הנחשב לאחד הגדולים בעולם, שמאכיל בחינם אלפי עולי רגל ומבקרים מידי יום על גבי מחצלות פרושות על הרצפה. המטבח פועל מתוך ערכים של שוויון, ענווה וחוסר אנוכיות. מומלץ להצטרף לארוחה ולחוויה הייחודית, אך אנחנו נכנסנו לראות ובחרנו לא לאכול. שיישאר למי שבאמת צריך.
לאורך השנים המתחם הורחב ושופץ מספר פעמים. במקדש נערך מידי ערב טקס Palki Sahib, במהלכו מוליכים ללינת לילה את ספר הקודש הסיקי (הנקרא Guru Granth Sahib) ממקדש הזהב אל עבר המבנה המערבי Darbar Sahib באמצעות אפיריון מזהב. טקס זהה מתקיים לפנות בוקר ואז מחזירים את הספר חזרה. על השביל המוביל למקדש עצמו משתרך תור של מאות אנשים וזה לא מאפשר לראות אותו מבפנים. קוד לבוש מקדשים נאכף בקפידה בכניסה למתחם כולל כיסוי ראש לנשים (שמחולק בכניסה). קישור.
פארק ג'אליאנוואלה באג (Jallianwala Bagh) נמצא לא הרחק מהמקדש ונמצאת בו האנדרטה לזכר 379 מפגינים הודים לא חמושים, שנטבחו על ידי חיילים בריטים בשנת 1919. בשנת 1984 התרחש בעיר אירוע פוליטי אלים נוסף, כאשר חיילים הודים תקפו מאות בדלנים סיקים שהתבצרו במקדש הזהב. מאות קיצונים סיקים נהרגו לפני שהושלם הפינוי של המקדש. לצערנו לא הספקנו לבקר במקום כי מיהרנו לנסוע לטקס בגבול עם פקיסטן.
טקס בגבול הודו פקיסטן (Attari Wagah Border) הוא טקס משעשע של חילופי משמר והורדת הדגלים הנערך על ידי הודו ופקיסטן במשותף מאז שנת 1959 משני צידי הגבול לקראת השקיעה. הטקס די תמוה לאור היחסים המתוחים בין שתי המדינות. הגענו למקום אחרי נסיעה של 45 דקות. מהחניה מוביל מסלול הליכה לא קצר ולאורכו דוכני אוכל ושתייה ואנחנו נוהרים פנימה יחד עם ההמונים. בסוף אנחנו מגיעים אל יציעים גדולים ועמוסים בקהל וממול רואים את היציעים של פקיסטן עמוסים הרבה פחות. בזמן ההמתנה לטקס, המקומיים רוקדים בהתלהבות במעבר במחזה תוסס ומלהיב, שכולו נסוב סביב האגו הלאומי.
הטקס הצבעוני מתחיל בתרגילי סדר דמויי ריקוד של חיילים במדים עם נשק, כרוז שמשלהב את ההמונים לצעוק חזק יותר מאשר בצד של פקיסטן, חיילים שחולפים עם כלבים שעוטים כיסוי קטיפה אדומה חגיגית, חיילים חבושים בכובעי נוצות המניפים גבוה את הרגליים ולבסוף תרגילי סדר מול השער המשותף והורדת הדגלים משני צידי הגבול. הטקס אורך כ-45 דקות והוא זהה כמעט לחלוטין בשני הצדדים. קראתי שבעבר השער היה נפתח במהלך הטקס ונסגר חזרה אחרי לחיצת יד קרירה בין חיילים משתי המדינות, אך זה לא קיים יותר. אנחנו הגענו למקום בשעה 16:30 והטקס התחיל בשעה 17:10. הכניסה חופשית.
אחרי הטקס נסענו למלון והגענו אחרי שעה. מלון Ramada by Wyndham הוא מלון 4 כוכבים במיקום מצוין במרכז העיר במרחק הליכה ממקדש הזהב. החדרים נמצאים סביב פטיו עם דקלים, מעט מיושנים, אך מרווחים ונוחים. ארוחת הבוקר הייתה מספקת וטובה ונתנו למלון ציון 9. קישור.
אחרי התארגנות מהירה, ראג'ש לקח אותנו למסעדה שהכינה סיגל ושמה Beera Chicken House, מקום מאוד צנוע ופשוט, אליו הגענו על מנת לאכול Amritsari Fish, אחת המנות המזוהות ביותר עם העיר. זהו דג מושרה במסאלה חריפה שכוללת שום, ג'ינג'ר וכורכום, מצופה בתערובת של אורז וקמח חומוס ומטוגן בשמן עמוק. הוא הגיע עטוף בנייר, הוגש יחד עם מיונז סתמי והיה מאכזב למדי. לצדו הזמנו עוף בחמאה, שגם הוא לא היה טוב מידי וניגבנו את הרוטב עם נאן רגיל ו-Keema Nan, שזו הגרסה היוקרתית של נאן, במילוי בשר טחון. הכל עלה 1200 רופי (48 שקלים) ולא היה הצלחה גדולה. קישור.
משם יצאנו לטיול טעימות בסביבה. התחלנו עם Ramesh Sharma Sweet Shop, מוסד וותיק וידוע המוכר גולאב ג'אמון וג'אלבי נהדרים. קנינו גולאב ג'אמון, אותו סיגל הגדירה כחלומי, לא פחות. נדמה לי אפילו שהיא אמרה שהוא הטוב ביותר שאכלה. צמד כדורים עלה 40 רופי (1.5 שקלים).
לא רחוק משם נמצא Lubhaya Ram Aampapper Wala, שם מתמחים ב-Aam Papad, ממתק עשוי תערובת מנגו בשל שמעורבב עם סוכר ומיובש בשמש. הוא מזכיר בטעם לדר וייחודי לאמריטסאר. בהמשך הרחוב נמצא Bansal Sweets, חנות מתוקים גדולה שם טעמנו Pinni, חטיף פנג'אבי מסורתי עשוי קמח, גי, סוכר והמון אגוזים, שמוגש חם. אני אהבתי יותר, סיגל פחות. הוא עלה 50 רופי (2 שקלים).
משם חזרנו עם ריקשה למלון שעלתה 160 רופי (6 שקלים).
יום שני 29/9/25
בארוחת הבוקר טעמנו שני מאכלים חדשים. Lapsiהוא מאכל בוקר עשוי חיטה שבורה עם גי, חלב, פירות יבשים ואגוזים. מעין סוג של דייסה, שהייתה מתוקה וטעימה.
בנוסף טעמנו לראשונה Kulcha, לחם שטוח מצפון הודו, עשוי קמח לבן, יוגורט, אבקת אפייה וגי. אופים אותו בתנור טנדור או במחבת והוא נהדר לארוחת בוקר כשהוא במילוי ירקות או כליווי למאכלי קארי. בהמשך הטיול נאכל אותו עוד לא מעט פעמים.
בשעה 08:30 יצאנו לדרך והגענו אחרי 4 שעות ללא עצירה אל צ'אנדיגר (Chandigarh), בירת המדינות פנג'אב והריאנה הממוקמת בדיוק בין שתיהן. זו אחת הערים החדשות והמודרניות בהודו, נבנתה רק לאחר עצמאותה ותוכננה במדויק עם רחובות ישרים, השונים מאוד מהבלגן המוכר בערים אחרות בהודו. משמעות שמה מבצר צ'אנדי, על שם מקדש האלה צ'אנדי הנמצא בקרבת מקום. לאחר חלוקת הודו בשנת 1947, בירת פנג'אב לאהור מצאה את עצמה בפקיסטן והוחלט לבנות עיר בירה חדשה לפנג'אב. נשיאה הראשון של הודו, נהרו, ניסה להביע באמצעות העיר את החזון שלו להודו המודרנית. העיר יפה מצד אחד, אך חלק מתושביה מרגיש שהיא מנוכרת. בעיר חיים 900,000 תושבים ברמת חיים מהגבוהות בהודו. יש לה תפקיד חשוב מאוד בלימודי תכנון עירוני כיום בעולם.
המלון שלנו Mercure Tribune Chowk היה ממוקם בדרום העיר ובדיעבד הייתי בוחר מקום יותר מרכזי ופחות מבודד. הוא היה מודרני ויפה, החדר היה מצוין, מרווח, חדיש ונוח מאוד וארוחת הבוקר הייתה טובה. הפריע לנו שבכניסה למלון עושים בדיקות ביטחוניות וזה היה די מעיק וליד החדר היו המעליות, שם היה מסך טלוויזיה שהשמיע מוזיקה והפריע לנו לישון. עדיין אהבנו מאוד את המלון ונתנו לו ציון 9. קישור.
אחרי התארגנות מהירה יצאנו לאכול בארוחת צהרים שהופיעה במומלצות, אך היא הייתה סגורה ואכלנו במסעדה סמוכה ושמה Nukkar Dhaba. הזמנו מנה מצוינת ושמה Corn Masala, מנת קארי מבוססת תירס ולצידה Dal Makhani, מנת קארי מצוינת נוספת שכבר אכלנו בעבר. ליווינו אותן עם נאן ואני שתיתי לאסי. הכל עלה 800 רופי (32 שקלים).
התחנה הראשונה היום היא גן הוורדים (Zakir Hussain Rose Garden), הגן הגדול מסוגו באסיה שנקרא על שם נשיא הודו לשעבר. בגן צומחים יותר מ-50,000 וורדים מכ-1600 זנים, שנשתלו בערוגות שתוכננו בקפידה. לאורך השבילים יש גם קשתות של פרחים, פסלים רבים, מדשאות ועצים עתיקים בעלי סגולות רפואיות. כנראה שאנחנו הגענו בעונה שהגן לא במיטבו והוא היה מאכזב. הכניסה חופשית.
גן הסלעים (Nek Chand) נמצא לא רחוק משם והוא הסיבה המרכזית להגיע לצ'אנדיגר. הוא הוקם על ידי אמן הודי מפנג'אב, שהתמחה בפיסול בזבל ופסולת באזור מיוער בפאתי העיר ומכיל אלפי פסלים של אלים, מלכים, ילדים, קדושים, קבצנים, חיות ועוד. הוא החל לאסוף חומרים להגשמת החזון שלו החל משנת 1958 ובשנת 1965 התחיל בהקמת הגן הלא חוקי בסתר על קרקע ציבורית. פקח עירוני גילה את הפרויקט הסודי שלו לאחר מספר שנים והוחלט להרוס אותו, אך לחץ ציבורי שינה את ההחלטה והוחלט להכניס אותו לפיקוח ממשלתי והוא אף קיבל עובדים על מנת לפתח אותו. הוא נפתח לציבור בשנת 1976.
הפסלים נוצרו ממלט שנוצק על צורה ממתכת ועוטר בשברי חרסינה, זכוכית, פקקי בקבוקים ופסולת אחרת ועל פניהם מסכה. הם מסודרים ברחבי הגן בקפידה בין אלמנטים אדריכליים כגון רחבות, קשתות, נדנדות, חצרות ואמפיתיאטרון אבן. הגינון מרשים ובמתחם יש נחלים, גשרים, מפלים וחיות מפסיפס. האמן זכה מאז בפרסים רבים והוזמן ליצור גנים רבים ברחבי העולם.
בלב הגן יש מספר אקווריומים שלא ברור הקשר שלהם למקום, מוזיאון בובות מקסים עם סצנות מחיי היום יום בהודו וגשר עילי הבנוי על עמודים עם שברי קרמיקה ועליו פסלים של סוסים ועצים. אין מילים לתאר את יופיו של הגן הזה ובילינו בו בלי להרגיש מעל שעה ורבע. הכניסה עולה 30 רופי בלבד (1.2 שקלים). קישור.
אגם סוקנה (Sukhna Lake) נמצא בסמוך לגן הסלעים, מקום שלו וציורי מעשה ידי אדם שתוכנן כחלק מבניית העיר המודרנית. ניתן לשוט באגם בסירת מנוע, משוטים או פדלים וליהנות מהנוף המרשים סביבו וממגוון הציפורים שהפכו את האגם לביתן. השתקפות הנופים במים מרשימה. מסביב לאגם ניתן לרכב על אופניים. ליד האגם נמצא גן הדממה (Garden of Silence), מרחב שלו למדיטציה. השכרת סירה עולה 250 רופי לחצי שעה לשני אנשים. אחרי הפסקת קפה קר חזרנו ספוגי זיעה למלון. במלון הייתה בדיוק שעה שמחה, אותה ניצלתי לכוס יין כיפית של אחר הצהריים וסיגל נחה.
בערב לקחנו ריקשה אל Shastri Market בעיקר בשביל טעימות אוכל. העיר מחולקת לסקטורים והשוק נמצא במספר 22, הוא בינוני בגודלו, תוסס ונחשב לשוק המרכזי של העיר. אפשר למצוא בו בגדים, נעליים, אביזרים, תכשיטים, כלי בית וכמובן אוכל רחוב, שלמענו הגענו.
אכלנו Bhalla Papri, דסקיות או שברי בצק מפוררים ועליהם מגוון צ'אטני מתוקים. מנה נהדרת שכבר אכלנו דומות לה בשמות אחרים. אחריה אכלנו Kulche Chole, התשובה של חבל פנג'אב לפיתה שלנו. בתוך הפיתה היה תבשיל קארי חומוס (Chole). שתי המנות עלו יחדיו 80 רופי (3 שקלים). אחרי ששבענו עוד טיילנו מעט ברגל באזור ולקחנו ריקשה חזרה למלון במחיר 150 רופי (6 שקלים).
יום שלישי 30/9/25
בארוחת הבוקר טעמנו מאכל חדש ושמו Sabudana Vada, לביבה מסורתית נהדרת בטיגון עמוק שמוצאה מחבל מהרשטרה והיא עשויה טפיוקה, תפוחי אדמה, בוטנים ותבלינים. בשעה 08:30 יצאנו בדרכנו לכיוון רישיקש, היעד הלפני אחרון בטיול שלנו.
האזור בו נסענו בין מדינות פנג'אב והריאנה הוא אחד האזורים החקלאיים הגדולים של הודו. ראג'ש הפנה את תשומת ליבנו לשדות קני סוכר רבים שביניהם משובצות תחנות טחינה שמייצרות סוכר מהקנים. יש להן ארובות גבוהות שבולטות מרחוק. בדרך גם פגשנו לראשונה את נהר Yamuna, שהוא הנהר הגדול ביותר שמזין את הגנגס. בתחילה הדרך הייתה איכותית, אך כ-80 ק"מ לפני רישיקש היא הפכה לאיטית במיוחד. בדרך גם עצר אותנו שוטר לבדיקה שגרתית ואני שמחתי שאני לא הנהג. הגענו לרישיקש אחרי חמש שעות נסיעה בשעה 13:30.
רישיקש היא אחת הערים הקדושות בהודו ונמצאת על גדות נהר הגנגס הקדוש בדיוק במקום בו הוא יורד מרכס ההימלאיה ומתחיל לזרום במישור. בשונה מורנאסי, כאן המים צלולים ונקיים במיוחד. העיר נחשבת לאחד המרכזים הרוחניים הגדולים בהודו, יש בה עשרות אשראמים ומקדשים ומבקרים רבים מגיעים אליה לזמן ממושך על מנת לספוג את האווירה וללמוד יוגה, רייקי ועוד. היא נמצאת באזור נופי מרשים.
מלון Divine Resort בו אנחנו משתכנים הוא בן 4 כוכבים ונמצא במיקום מצוין ליד גשר Lakshman. הוא נמצא על מצוק ורובו משתרע מקומת הלובי ומטה לכיוון הבריכה שנמצאת קצת מעל מפלס הגנגס. החדר שלנו נמצא בקומה הכי גבוהה, אחת מעל הלובי. החדר גדול ומרווח עם פינת ישיבה ומרפסת ונוף מרשים במיוחד לנהר הקדוש. נתנו למלון ציון 8.5 בעיקר בגלל ארוחת הבוקר הבינונית. קישור.
אחרי שהתארגנו יצאנו לטיול ראשון לעבר גשר לקשמן (Lakshman Jhula), אחד משני הגשרים, שהפכו לסימן ההיכר של רישיקש ומחברים בין שני עברי הגנגס. אל הגשר יורדים בגרם מדרגות קסום שמשני צידיו יש הוסטלים, בתי קפה וחנויות קטנות. בקצה המדרגות יש עוד הליכה מישורית קצרה, בסופה פונים ימינה ומתעקלים לכיוון הכניסה לגשר. זהו גשר מתכתי תלוי בפאתי העיר, שנבנה בשנת 1929 ואורכו 137 מטרים. עד שנת 2020 הוא שימש לתנועת הולכי רגל ואופנועים, מאז שימש להולכי רגל בלבד ובימים אלו מסיימים לבנות גשר חליפי חדש והגשר הישן נסגר לצמיתות. ככה חולפת תהילת עולם. ההינדים מאמינים כי האל לקשמנה חצה את הנהר על גבי חבל יוטה במקום בו נמצא הגשר. מהגשר נשקף נוף יפיפה של המקדשים והנהר. אנחנו עוד נחזור אליו מחרתיים כשנחצה לצד השני.
כשחזרנו למלון התיישבנו בבית הקפה בלובי לשתות קפה ולטעום קצת מתוקים בתקווה שסוף סוף נמצא מתוקים ראויים בהודו חוץ מגולאב ג'אמון. הזמנו ארבעה ממתקים שונים וקינוח. Kaju Roll הוא רול קשיו שכבר אכלנו בטיול וידענו שהוא טעים. Khajoor Roll הוא ממתק בריא מבוסס אגוזים ותמרים ללא סוכר. Chandra Kala הוא ממתק דמוי כיסון במילוי חלבה, אגוזים ופירות יבשים ומצופה סירופ סוכר. לכאורה הוא אמור להיות בצורת ירח שזו משמעות שמו, אך לא במקרה הזה. Kalakand עשוי חלב מצומצם, סוכר והל. בדיעבד הבנו שהוא נקרא גם עוגת חלב וכבר אכלנו אותו בג'איפור. אהבנו את הממתק הראשון ופחות את כל האחרים.
בנוסף הזמנו Ras Malai, קינוח נהדר מרשימת המומלצים של סיגל, שבמרכזו כופתת גבינה (צ'נה או פניר) ספוגה בסירופ חלב ממותק בתוספת הל, זעפרן ופיסטוקים או שקדים. לפחות סיימנו בטוב. הקינוח וארבעת הממתקים יחד עם קפה עלו 900 רופי (36 שקלים).
בשעה 16:30 הגיע ראג'ש לקחת אותנו לחזות בטקס פוג'ה נוסף בגהט המפורסמת של רישיקש. מהכביש הראשי לכיוון הגהט נמתח רחוב תוסס וצבעוני, עמוס חנויות ודוכני אוכל, ממנו מסתעפות סמטאות צרות להולכי רגל בלבד (ואופנועים). באחת מהן נמצא דוכן לאסי מומלץ סיגל ושמו Pappu lassi. הזמנו לאסי רגיל, שהוגש עם נגיעת מי וורדים ומעל שקדים והיה מצוין. המוכר מספר שהטעמים הכי פופולריים בנוסף לרגיל הם מנגו, אננס, בננה וזעפרן. הלאסי עלה 50 רופי (2 שקלים).
בהמשך הסמטה נמצא אשראם Bharat Mandir, שעל פי בעליו הוא העתיק בעיר. הוא מוקדש לאל וישנו, שפסל שלו בגודל מלא נמצא בתוכו. הפסל עשוי מהאבן הקדושה להינדים שליגרם. זוהי אבן יקרה במיוחד, שעשויה רכיכות מאובנות מלפני מיליוני שנים. הפסל נלקח אחת לשנה לטבילה במי הגנגס. על קיר המקדש ניתן לראות את גלגוליו של וישנו. באשראם יש מוזיאון קטן, בו ניתן ללמוד על אלים נוספים. מחוץ למקדש יש עץ מעניין המורכב משלושה עצים מזנים שונים הגדלים יחד. מותר לצלם במתחם, אך לא בתוך המקדש. הכניסה חופשית.
משם המשכנו לכיוון הגהט. ככל שאנחנו מתקרבים הרחוב הופך יותר ויותר צבעוני כי לאורכו יש עסקים רבים שמוכרים פרחים למנחות וסלסלות פרחים להשטה בנהר. בין לבין מטיילות פרות ולפעמים אפילו די חוסמות את דרכנו ברחוב. תנועת האופנועים שנוסעים ברחוב הצר כמו משוגעים מוסיפה לאתגר התנועה שלנו שם ומעל הכל מרחפת אווירת הקדושה שמתפשטת מכיוון הגהט.
גהט טריבני (Triveni Ghat) הוא גהט קדוש, שנודע בזכות טקסי הפוג'ה המסורתיים שנערכים בו שנקראים פה Maha Aarti. הוא הגהט הגדול והמפורסם ואתר חובה לצפייה במאות מאמינים רוחצים במים הקדושים של הנהר בתקווה להיטהר ולהשתחרר מחטאיהם ומשתתפים בטקסי הארטי. מאמינים רבים מגיעים לכאן בשעות הזריחה, שופכים חלב למים ומאכילים את הדגים. ההינדים מאמינים כי האל קרישנה ביקר כאן ופה נמצא מקום שריפתו. משמעות שמו של הגהט היא מפגש משולש והכוונה למפגש שלושת הנהרות הקדושים הגנגס, היאמונה והסארסוואטי.
בכניסה לגהט נמצא שער כניסה בצבע טרה קוטה ועליו פסלו של האל שיווה, אותו אנחנו כבר מזהים בשלב הזה של הטיול. הוא יושב בתנוחת מדיטציה, על ראשו סהר, על מצחו העין השלישית, על צווארו מלופף נחש ומאחוריו הקלשון שלו שמסמל בריאה, שימור והרס. שיווה הוא אל ההרס וההתחדשות.
על הגהט פזורים עשרות מוכרים שיושבים על מחצלות ומוכרים פרחים להשטה ובקבוקים איתם רוחצים במי הנהר הקדוש. השקיעה בעיצומה וזה מוסיף לתחושה המיוחדת במקום הקדוש הזה. חלק מהמאמינים טובל בנהר, חלקם ניצב על המדרגות, אחרים מדליקים נרות על רצפת הגהט או משיטים סירות פרחים קטנות עשויות עלי פיקוס הודי ובתוכן עלי כותרת צבעוניים מסודרים ונורת שמן דולקת. האווירה קסומה.
בהאנגר הסמוך כבר מתאספים מאות צופים שממתינים לטקס הפוג'ה שמתחיל בשעה 18:30 ונמשך כ-45 דקות. אותנו עניין לראות האם הוא שונה מהטקס בו חזינו בורנאסי והופתענו לראות שהוא זהה לחלוטין.
אחרי שמיצינו את הטקס חזרנו בהליכה אל הכביש הראשי, שם נמצאת המסעדה המומלצת Rajasthani Misthan Bhandar. זה מקום נהדר לטעום מגוון חטיפים מקומיים מטוגנים לצד ממתקים וקינוחים. אחרי לא מעט לבטים, החלטנו לבחור מספר חטיפים, שחלקם כבר אכלנו וחלקם חדשים מהרשימה. התחלנו עם Bikanery Patty, חטיף נהדר שמקורו בעיר ביקנר ברג'סטאן. זה בצק מטוגן פתוח במילוי מיקס של תפוחי אדמה, גבינת פניר ותבלינים.
בנוסף אכלנו Bread Pakora, לחם לבן משולש במילוי תפוח אדמה ותבלינים שנעטף בבלילה ומטוגן בשמן עמוק. זה היה חטיף הרחוב הראשון בהודו שלא אהבנו. PyazKachoriהיה קצ'ורי פנטסטי במילוי בצל ואת הארוחה הנהדרת חתמנו עם סמוסה, שזו תמיד בחירה טובה. שילמנו על הכל 99 רופי (4 שקלים). קישור. משם חזרנו למלון.
יום רביעי 1/10/25
חודש ספטמבר הסתיים לו ויש קצת תחושת סיום טיול באוויר. באסה. חדר ארוחת הבוקר נמצא ממש על קצה המצוק ומחלונות החדר נשקפים נופים מופלאים של רישיקש ונהר הגנגס שזורם מתחת.
בשעה 09:30 יצאנו לביקור באזור גשר Ram, אליו נגיע בהמשך. התחלנו באשראם Sivananda, שמקבל את כל הבאים אליו בזרועות פתוחות, מתקיים על תרומות ולכן אינו גובה תשלום על הפעילויות בו, כולל לינה וארוחות. הוא מתמחה ביוגה ומדיטציה ובמהלך השיטוט הקצר בו ראינו מספר כיתות לימוד ואת המקדש המרכזי.
אין באשראם נקודות עניין שמצדיקות ביקור בו למי שאינו מגיע ללמוד שם והביקור עבורנו היה מיותר. על אחד הקירות הייתה תלויה מסגרת שתפסה את עינינו ובה תפיסת העולם של מייסד האשראם Sivananda על מיהו באמת אדם מאושר? לדבריו אדם מאושר הוא רק מי ששולט על מחשבותיו ותחושותיו, חופשי מאגו, תאווה ורצונות, הוא דובר אמת ואדם עניו, פשוט, רחום ושלו. חומר למחשבה. האשראם נמצא בסמוך לצד המערבי של גשר ראם והכניסה חופשית בקוד לבוש מקדשים.
יצאנו מהאשראם וחצינו את הכביש אל גשר ראם (Ram Jhula). הגשר הוא אחד משני הגשרים האייקוניים המפורסמים מעל הגנגס. הגשר המתכתי תלוי משנת 1986, מחבר את מערב העיר עם מזרחה ומיועד רק להולכי רגל ואופנועים. אורכו 230 מטרים והוא ארוך יותר מגשר לקשמן הנמצא 2 קילומטרים במעלה הנהר מצפון לו. החציה על הגשר מספקת מראות מרשימים של הנהר והעיר לגדותיו ובכל הדרך אנחנו מפלסים את דרכנו בין שלל הפרות שמטיילות ושוכבות על הגשר.
בצד השני של הגשר נמצא הרחוב הראשי והצר של הגדה המזרחית. הוא מקביל לנהר ונמצאים בו לא מעט הוסטלים, מסעדות, חנויות, מקדשים ואפילו להקת קופים מנומנמים.
כמה דקות הליכה מדרום לגשר נמצא אשראם Parmarth Niketan. זהו אחד האשראמים הרוחניים, העתיקים והגדולים ביותר בעיר והוא מציע מגוון פעילויות כגון מדיטציה, איורוודה ויוגה. מחוץ לאשראם יש קיר כחול ססגוני ועליו שורת פסלי אלים, שאת חלקם אנחנו כבר מזהים. בפנים יש גנים יפים ובהם בריכות נוי ופסלים מרשימים. האשראם שוקק חיים עם לא מעט מבקרים ובעמדת הרישום לקורסים השתרך תור ארוך של נרשמים. הכניסה בלבוש חופשי.
האשראם נמצא על גדות הגנגס וסימן ההיכר שלו הוא פסלו של שיווה בגובה מעל 4 מטרים, שנמצא מחוץ למתחם על אי בטון קטן על עמודים בתוך הנהר, מול הגהט. הפסל כמעט זהה לפסל שראינו אתמול מעל שער הכניסה לגהט טריבני. את עינינו דווקא תופס פסל נוסף שנמצא בסמוך על הגהט ובו דמות של האל הקוף האנומן קורע את חזהו וחושף את האלים ראמה וסיטה כאות לכך שהם שוכנים בליבו. הפסל מסמל התמסרות מוחלטת ואהבה אלוהית.
מהאשראם המשכנו לטייל דרומה במקביל לגנגס עוד 750 מטרים, בדרך חצינו נחל קטן עד שפנינו שמאלה אל אשראם ביטלס (Maharishi Mahesh Yogi's). זהו המקום אליו הגיעה להקת החיפושיות בשנת 1968 ביוזמת ג'ורג' האריסון, כאשר חשו שהם נמצאים במעצור יצירתי. הם כתבו על המקום ויצרו רבים מהלהיטים שהרכיבו בהמשך את אלבומם הלבן. האשראם ננטש לאחר מכן, היער סביבו החל לכרסם בו, אך הוא הפך למוקד עליה לרגל למעריצים. אולם ההרצאות של האשראם הפך לפרויקט אמנותי בשם קתדרלת הביטלס ועל קירותיו צוירו תמונות של חברי הלהקה וציטוטים שלהם, מה שבעצם הפך אותו למוזיאון גרפיטי ואמנות רחוב. הבונגלוס בהם התגוררו חברי הלהקה עדיין קיימים וניתן לבקר בהם. הדעות על המקום חלוקות ועל פי המלצת מבקרים שבדיוק יצאו משם, החלטנו לוותר על הביקור. מחיר הכניסה 1200 רופי (48 שקלים).
משם חצינו את הגנגס על גבי גשר Janki ונסענו עם ריקשה למלון. אחרי מנוחה קצרה, הגיע ראג'ש לאסוף אותנו בשעה 14:30 ויחד יצאנו אל העיר הארידוואר, אליה הגענו אחרי נסיעה של שעה. הארידוואר היא עיר קדושה נוספת, שיושבת אף היא על גדות הגנגס. פירוש שמה השער לאלוהים והיא אחת מארבע הערים בהן נשפכו טיפות נקטר מקנקנו (קומבה) של האל וישנו בעת שרכב על ציפור הגארודה שלו ולכן נחגג בה החג הגדול קומבה מלה אחת ל-12 שנה. היא יותר גדולה ותוססת מרישיקש וחסרה את השלווה המאפיינת את השכנה מצפון.
ראג'ש הוריד אותנו בחניה ומשם חצינו את נהר הגנגס על גשר Hathi Wala ולאחריו פנינו שמאלה בדרכנו אל תחנת הרכבל המוביל אל מקדש מנסה דווי (Mansa Devi Mandir), המוקדש לאלה מנסה דווי ונקרא גם מקדש המשאלות. המקדש נמצא על פסגת הר Sivalik במורדות ההימלאיה, אליה מטפס רכבל לגובה של 169 מטרים לאורך 533 מטרים. בכניסה אליו משתרך תור ארוך במיוחד. אחרי 3 דקות ונוף יפיפה אנחנו מגיעים למעלה. בדרך אנחנו רואים לא מעט אנשים שבוחרים לעלות ברגל בשביל מסודר. הדרך הלוך ושוב עולה ברכבל 199 רופי (8 שקלים). את הנוף אפשר לראות בתמונה למעלה.
בתוך המקדש מתרחשת פעילות שוקקת של מאות מאמינים שמניחים לאלה פירות, פרחים וקטורת וקושרים חוטי בד סביב העץ המקודש על מנת שמשאלתם תתגשם. כשהיא מתגשמת, הם חוזרים לעץ ומתירים את החוט שקשרו. מעניין איך הם יודעים לאתר את החוט שקשרו. במקדש יש שני אלים. האל הראשון עם שמונה זרועות והשני עם שלושה ראשים וחמש זרועות. אין צורך בקוד לבוש מקדשים והכניסה חופשית. אחרי חצי שעה של חוויה רב חושית ירדנו חזרה למטה.
מתחנת הרכבל טיילנו צפונה לאורכו של הרחוב הראשי Upper Rd. משני צידיו המון חנויות ודוכני אוכל והוא מאוד צבעוני. בסופו הוא מתעקל ימינה אל גהט הר קי פאורי (Har Ki Pauri), הגהט המרכזית המפורסמת של העיר, שנמצאת על הגדה המערבית של הגנגס ובה מתקיים טקס הפוג'ה המרכזי. מאמינים שהנקטר הקדוש נפל בדיוק במקום הזה על כדור הארץ וכי האלים ווישנו ושיווה ביקרו במקום. הר קי פאורי, משמעו הצעדים של האל ובגהט יש קיר אבן ועליו טביעת אצבע שמאמינים כי שייכת לווישנו. הצופים יושבים על חצי אי בנהר שבמרכזו מגדל שעון מוזהב יפיפה והכל כל כך צבעוני.
אלפי מאמינים מגיעים לכאן מידי יום על מנת לטבול במי הגנגס הקדושים, להיטהר מהחטאים ולזכות במוקשה (גאולה בסיום גלגל החיים). במהלך הטקס, האלפים משיטים בנהר נרות דולקים ושרים שירי תפילה לנהר הקדוש. מומלץ להגיע בערב לפחות חצי שעה לפני ההתחלה על מנת לתפוס מקום סביר. אנחנו לא נשארנו לטקס כי כבר ראינו שניים כאלה וזה הספיק, אבל המראות שם יוצאים מן הכלל.
מהגהט יצאנו לרחוב שנמתח ממנו דרומה, אל Bara Bazaar, שוק נהדר עם דוכני אוכל ריחניים, תבלינים, כלי נגינה, כלי בית, חנויות שמוכרות אבקת Kumkum איתה עושים בינדי (נקודת צבע על המצח), צמידים, כלי מתכת ועוד. רחוב צר וססגוני. בקצה הדרומי שלו הוא הופך להיות Moti Bazaar, שם יש יותר דוכנים של אוכל רחוב וחנויות מתוקים.
הגיע הזמן לארוחת ערב ואנחנו הולכים למסעדה המומלצת שלנו Chotiwala, מסעדה אייקונית שמגישה אוכל צמחוני כבר 75 שנה וידועה במנות טעימות מצפון ודרום הודו. אנחנו ממשיכים במסורת של טעימת מנות חדשות ומזמינים Zeera Fires Aloo, תפוחי אדמה מוקפצים עם כמון (Zeera) ותבלינים, מנה מאוד פשוטה שלא התעלתה ולידה הזמנו Matar Paneer, גבינת פניר ברוטב קארי עגבניות ואפונה (Matar), אותה ניגבנו עד תום עם נאן נהדר שנעשה ממש מול עינינו. הארוחה עלתה 600 רופי (24 שקלים). קישור.
בדרך לאוטו הצצנו שוב לטקס הפוג'ה בגהט, שכעת כבר הייתה גדושה באלפי אנשים, שתינו צ'אי נהדר, פגשנו את ראג'ש וחזרנו למלון ברישיקש.
יום חמישי 2/10/25
בארוחת הבוקר טעמנו מאכל חדש ושמו Dhokla, חטיף צמחוני שנראה כמו עוגה, עשוי קמח חומוס או אורז עם יוגורט ומים שמותססים יחדיו כמה שעות, מתובל, נחתך לקוביות ומטוגן. התוצאה חמוצה מתוקה ואנחנו לא ממש אהבנו אותה. אחרי ארוחת הבוקר היינו אמורים לנסוע לאשראם מחוץ לעיר, אך ראג'ש הודיע לנו כי המצבר שבק חיים והוא במוסך. עשינו שינוי חד בתכנית ויצאנו שוב לעבר גשר לקשמן, אך הפעם גם חצינו אותו לעבר המזרחי של הגנגס.
הצד המזרחי של גשם לקשמן לא ממש עורר אצלנו עניין ודי הזכיר את עברו המזרחי של גשר ראם, דהיינו מיקס של הוסטלים, מקדשים קטנים, מסעדות ובתי קפה קטנים. זה גם היה המקום הראשון ברישיקש בו פגשנו שלטים בעברית, עדות למקום אהוב על ישראלים. אחרי זמן קצר, חצינו חזרה את הגשר ועצרנו בבית קפה ממוזג ומיוחד ששמו Honey Hut, שמתמחה במאכלים ומשקאות עשויים דבש כפי ששמו מרמז. סיגל שתתה שייק בננה ודבש וחזרנו למלון.
בצהריים הגיע ראג'ש אחרי שתיקן את האוטו ונסענו כ-20 ק"מ מזרחית לרישיקש בדרך מתפתלת בהרים כשכל הזמן הזה הגנגס זורם מימיננו למטה וסירות רבות עושות בו רפטינג, פעילות מאוד פופולרית באזור. בשלב מסוים ראינו משמאלנו שלושה מגדלי באנג'י מפחידים למדי. אחרי קצת מעל חצי שעה הגענו אל מקדש מערת וסישטה (Vasishta Guha Temple). המקדש המיוחד נמצא בתוך מערה, אליה מגיעים מאמינים לעשות מדיטציה באחד המקומות הכי שלווים ורוחניים שיש. הוא נקרא על שם החכם וסישטה שעשה מדיטציה במערה עם אשתו במשך מאות שנים. על פי המיתולוגיה ההינדית, וסישטה היה בנו האנושי של האל ברהמה ואחד משבעת החכמים הגדולים ביותר. במשך השנים נבנה אשראם קטן ליד המערה.
החניה הקטנה נמצאת בכביש הראשי וממנה מוביל שביל הליכה של כמה דקות למטה אל המערה שנמצאת במפלס הנהר. מעט לפניה נמצא מקלט לפרות והאשראם הקטן שעל גגו מתרוצצים קופים. לפני המערה יש גישה אל הנהר, שם נמצאים עשרות מאמינים. מרחוק אנחנו רואים גשר תלוי שיחד עם הנהר וההרים משני צידיו יוצרים תמונת נוף מרשימה.
משם חזרנו לרישיקש וביקשנו מראג'ש שיוריד אותנו ליד מסעדת Bistro Nirvana. בהמלצות של סיגל יש המלצה חמה לאכול כאן Momo, שזה כיסון צפון הודי ונפאלי עשוי בצק חיטה במילוי בשר או ירקות שאפשר להכין מטוגן או מאודה. אנחנו הזמנו אותו במילוי עוף בשתי גרסאות. האחת, גרסת טנדורי נהדרת והשנייה בגרסה מטוגנת, שהייתה פחות מוצלחת. הוא הוגש עם צ'אטני מנטה. בנוסף הזמנו עוף טנדורי (עוף עם יוגורט ותבלינים) עם נאן. לקינוח אכלנו שלום למלכה, קינוח שאלתר מטייל ישראלי בהודו ונתן לו את שמו המיוחד. הוא עשוי ביסקוויט שבור, בננות, אגוזים וסירופ שוקולד. הוא הגיע גם עם גלידה והיה קינוח ילדותי למדי ומיותר. חבל שלא הקשבתי לסיגל. הארוחה עלתה 1200 רופי (48 שקלים). קישור.
משם חזרנו למלון ברגל כשלפתע שמענו רעש הולך וגובר של כלי נגינה. מולנו הופיעה תהלוכה ססגונית במיוחד שכללה רכבים עם רמקולים ועליהם פסלי אלים, משאיות שחילקו אוכל בחינם, רקדנים ומתופפים, חתיכת חגיגה. בדיקה מהירה העלתה שמדובר בחג ההינדי החשוב Navratri, שנמשך תשעה ימים ומוקדש לאלה דורגה, אלת הניצחון של הטוב על הרע ואלת הכוח הנשי. אלה שמחזיקה שני תיקים היא חתיכת כוח נשי. בחג מציינים את ניצחון הטוב על הרע באמצעות תפילות, טקסים וריקודים מסורתיים. איזה כיף היה להשתתף בחגיגה הזו ולצפות בשמחת המקומיים.
יום שישי 3/10/25
בשעה 08:35 יצאנו בדרכנו לנסיעה האחרונה, אל היעד האחרון במסע, עיר הבירה דלהי. ראג'ש כבר קלט שאנחנו בענייני טעימות אוכל ועצר בדרך ליד דוכן שמכר Jaggery, ממתק מסורתי עשוי קנה סוכר, שאצלו בבית מאוד אוהבים ונמכר במשקל. אנחנו חשבנו שזה מתוק בקיצוניות.
בשלב מסוים עשינו עצירת ריענון במסעדה שבפתח שלה היה דוכן ממתקים. טעמנו Ladooעשוי פירות יבשים, שהיה טעים במיוחד וסיגל טענה שהם למעשה הכניסו את כל ט"ו בשבט בכדור אחד. היה מרגש לטעום סוף סוף ממתק טעים. יחד איתו טעמנו Balushahi, שכבר טעמנו בעבר, ממתק עשוי קמח, גי, יוגורט, סירופ סוכר והל ולעיתים גם זעפרן. יחד עם קפה זה עלה 186 רופי (7.5 שקלים).
בדרך חלפנו ליד עיר מגוריו של הסוכן שארגן לנו את הטיול ומסרנו לו את התשלום האחרון. בשעה 13:30, אחרי 5 שעות נסיעה ברוטו הגענו אל דלהי, ישירות אל האתר הראשון, אבל תחילה כמה מילים על דלהי. דלהי (Delhi) היא בירת הודו מאז 1912 ואוכלוסייתה עולה על 34 מיליון תושבים. העיר נמצאת בתנופה גדולה מאז עצמאות הודו והיא אחת הערים המשגשגות במדינה והמפותחת ביותר בצפונה. העיר מהווה מרכז תחבורתי חשוב של רכבות, יש בה רכבת תחתית, אבל גם שימוש נרחב בריקשות. המטרו של דלהי מודרני, נוח וממוזג ומגיע כמעט לכל המקומות החשובים בעיר, כולל שדה התעופה. מוניות כדאי מאוד להזמין באפליקציות דוגמת Uber ו-Ola. בית חב"ד בעיר נמצא ב-Main Bazar, מרכז התרמילאים. רוב אתרי התיירות נמצאים בחלקה הישן של העיר. העיר מאפשרת לחוות את כל הסממנים של הודו. שכונות פאר לצד עוני מחפיר, מסעדות מקומיות ואלפי דוכני אוכל רחוב, חנויות מותגים לצד שווקי ענק, קבצנים ברחובות, ריחות חריפים של תבלינים המתערבבים בריח הביוב, אתרי מורשת מרהיבים לצד אתרים מודרניים והרבה בלאגן. אנחנו גם הרגשנו ירידה חדה באיכות האוכל בעיר, בוודאי לעומת רג'סטאן.
מקדש אקשרדאם (Akshardham Temple) נמצא במזרח העיר והוא האתר הראשון בו אנחנו מבקרים בעיר וללא ספק אחד המונומנטים המרהיבים בה. משמעות שמו משכנו של האל, הוא בנוי אבן חול וורודה ושיש, מה שמשווה לו מראה יותר עתיק מגילו האמיתי. הוא נחנך בשנת 2005 ונמצא על גדת נהר יאמונה. המקדש הוא רק מבנה אחד במתחם העצום המהווה קמפוס תרבותי ורוחני עם מגוון פעילויות ותערוכות הקשורות לדת ההינדית. מידי ערב מתקיים במקום מופע מזרקות מים יצירתי באורך 24 דקות המציג את מחזור החיים והמוות על פי הפילוסופיה ההודית. המופע משלב סילוני מים, אש, סאונד, לייזרים והקרנות וידאו באמצעות טכנולוגיה מתקדמת. לצערי הרב אין אפשרות לצלם במקדש או להכניס תיקים והבדיקה הביטחונית בכניסה למתחם קפדנית ביותר, כך שהתיעוד היחיד שיש לי הוא מהחניה. נדרש קוד לבוש.
המקדש משקף את הארכיטקטורה, האמנות והתרבות של הודו העתיקה. כ-20,000 פסלים מגולפים של אלים נמצאים על 234 עמודיו, יש לו 9 כיפות ו-20 צריחים. בחלל המקדש נמצא פסלו של המנהיג הרוחני החשוב Bhagwan Swaminarayan, לו מוקדש המקדש ונחשב על ידי מאמיניו להתגלמותו האנושית של האל קרישנה. הוא ייסד בתחילת המאה ה-19 את הזרם הגדול בהינדואיזם שנקרא על שמו. את המקדש מקיפה בריכת מים, אליה הביאו מים קדושים מ-151 נהרות, אגמים ובארות קדושים מרחבי הודו.
המיצג המתקיים במקום הוא אחת הסיבות המרכזיות לביקור וכרוך בתשלום. התחלנו עם מיצג מולטימדיה מרשים בו עוברים מחדר לחדר ולומדים בדרך חווייתית על המנהיג החשוב ועל ערכים אנושיים חשובים כגון אי אלימות, רוחניות, ערכי המשפחה וכנות. החוויה מרגישה מאוד אמיתית. אגב, אנחנו העדפנו לא לחכות חצי שעה למיצג באנגלית ונכנסנו עם דוברי הינדית. הצלחנו לנחש לא רע על מה מדובר. משם ממשיכים לסרט בן 40 דקות על מסך ענק המספר על התרבות המקומית, עליו החלטנו לוותר. המיצג מסתיים בשיט יפיפה עם סירה שנמשך 12 דקות בתוך תצוגות של אורח החיים והתרבות בהודו העתיקה. ביקרנו במתחם כולו מעל שעתיים מרתקות, הכניסה למתחם חופשית ואילו המיצג עולה 260 רופי (10.5 שקלים). קישור.
משם נסענו כ-20 דקות אל קבר הומאיון (Humayun's Tomb), המבנה שעליו נאמר כי היה יכול להיות היפה בעולם אם שאה ג'האן לא היה בונה את הטאג' מהאל אבל אני חושב שזה מוגזם. הקבר נבנה בשנת 1562 על ידי חמידה, אשתו של הומאיון, הקיסר המוגולי השני בשושלת. הוא מהווה דוגמא נהדרת והקדומה ביותר לארכיטקטורה מוגולית, הכוללת בנייה באמצעות אבן אדומה עם כיפה לבנה, קישוטי שיש ועיטורים הכוללים צורות וקווים (ערבסקות). המתחם כולל גם את קברה של אשת הקיסר וכ-150 קברים נוספים של שליטים מוגולים מאוחרים יותר ולכן מכונה נקרופוליס של האימפריה המוגולית. מסביב יש גנים סימטריים יפים המחולקים לרבעים בסגנון פרסי וכל רבע מחולק לשמונה גנים. הבריכות במתחם מחוברות ביניהן עם תעלות מים.
הקבר מאוד מרשים במבט עליו מהגנים, אך אין מה לראות בתוכו חוץ ממספר קברים פשוטים. כדאי לשים לב למספר חריטות מגן דוד בחזיתו ולעלות למרפסת העליונה לתצפית על הגנים. בכניסה אל מתחם הקבר נמצא השער המערבי (West Gate) המרשים, שמתנשא לגובה של 16 מטרים, משני צידיו חדרים ומעליהם מרפסות, בפינות למעלה שני פביליונים ובחזית מגן דוד, ששימש את המוגולים כסמל קוסמי דקורטיבי.
סמוך לשער המערבי נמצא שער Arab Serai, שער מרשים בפני עצמו שגובהו 14 מטרים. הוא מוביל אל מתחם מוקף חומה, שבו התגוררו בעלי מלאכה פרסים שהגיעו לכאן לצורך בניית קבר הומאיון. השער היפיפה נבנה מאבן חול אדומה ושובץ בו שיש לבן ואריחי קרמיקה. מערבה משם, מדרום למסלול ההליכה נמצא הקבר שאנחנו חשבנו שהוא המרשים מכולם. קברו של Isa Khan נבנה 20 שנה לפני קבר הומאיון והצבע הכחול של כיפותיו בשילוב אריחי הקרמיקה הלבנים מעניקים לו את יופיו הרב. היינו שם 45 דקות. הכניסה עולה 600 רופי (24 שקלים).
בדרך למלון עצרנו באחד הסמלים של העיר. שער הודו (India Gate) מתנשא לגובה של 42 מטרים ומזכיר במראהו את שער הניצחון בפריז. הוא נמצא בקצה המזרחי של הדרך הלאומית המטופחת Rajpath (שדרת Kartavya) המחברת אותו עם מעונו של נשיא הודו. שמו הרשמי הוא אנדרטת דלהי והוא נחנך בשנת 1931 לזיכרון יותר מ-70,000 החיילים ההודים והבריטים שנפלו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת אפגניסטן השלישית. השמות של מעל 13,000 מהם מונצחים על גבי עמודי השער. השער מואר יפה בלילה והמזרקות הסמוכות מציגות משחק אורות צבעוני. בסמוך נמצא קבר החייל האלמוני (Amar Jawan Jyoti). המצבה עשויה שיש שחור ומונחת על במה שבפינות שלה ארבעה לפידי אש. היא הוצבה במקום בשנת 1972, מעט לאחר הניצחון במלחמת הודו פקיסטן השלישית.
משם נסענו למלון האחרון בטיול. The Lalit New Delhi הוא מלון 5 כוכבים יוצא מן הכלל שנמצא במרכז העיר באזור כיכר Connaught. מלון גדול, מודרני ושוקק חיים. החדר המודרני היה מרווח מאוד, המקלחת עם ראש גשם חדיש וארוחת הבוקר גדולה ומגוונת. נתנו לו ציון 10. קישור.
אחרי התארגנות יצאנו עם ריקשה לנסיעה של שתי דקות אל שוק פאליקה (Palika Bazar), שוק תת קרקעי בכיכר קונאוט בין המעגל הראשון לשני, הנחשב לאחר הטובים בעיר. נהג הריקשה טען כי השוק סגור והציע לקחת אותנו למקומות יותר טובים, אבל אנחנו כבר מכירים את כל התרגילים. בשוק הגדול ניתן למצוא מגוון בגדים, אביזרים, מזוודות ותיקים, נעליים, תמרוקים, תכשיטים, שעונים, גאדג'טים וגם לא מעט זיופים. אין בשוק תאי מדידה וחובה להתמקח. אנחנו לא מצאנו את עצמנו שם כנראה בגלל שהיינו עייפים ואחרי כמה דקות של שוטטות עזבנו את המקום, טיילנו קצת בכיכר קונאוט והלכנו לאחת המסעדות המומלצות שלנו.
מסעדת Kake da Hotel נמצאת במעגל השלישי החיצוני של הכיכר ומתמחה בתבשילי פתיליה. בכניסה אליה מוצבים סירי ענק על האש ורוב מקומות הישיבה בקומה השנייה. על פי המלצת המלצר הזמנו תבשיל כבש בקארי ו-Butter Chicken. העוף בחמאה הגיע עם עצמות והכבש היה כמעט כולו עצמות. המנות היו מאוד חריפות והנאן שאכלנו איתן לא סייע. זו הייתה הארוחה הראשונה המאכזבת של הטיול. שילמנו 750 רופי (30 שקלים). קישור. אחרי הארוחה החלפנו קצת כסף אצל חלפן ליד, שגם הסכים לקנות מאיתנו שטר של 500 רופי קרוע תמורת 350 רופי וחזרנו ברגל למלון.
יום שבת 4/10/25
בשעה 08:30 יצאנו ליום טיול בדלהי העתיקה. אנדרטת גנדי (Raj Gaht) מרוחקת 10 דקות נסיעה מהמלון ומנציחה את זכרו של גדול המנהיגים ההודים בעת החדשה, מהאטמה ("הנפש הגדולה") גנדי. גנדי הוביל את תנועת העצמאות עד השחרור מבריטניה ונחשב כסמל להתנגדות לא אלימה ולאבי האומה. הוא נרצח בשנת 1948 על ידי מתנקש הינדי שהתנגד להסכמתו לשלם פיצויים לפקיסטן אחרי פיצול המדינות. הגופה נשרפה כאן ועל פי בקשתו אפרו נטמן תחת מצבה פשוטה ונמוכה עשויה שיש שחור הנמצאת במרכז רחבה מרובעת מאבן ועליה להבה נצחית שבוערת ללא הפסקה. בכניסה למתחם ניצב פסל ברונזה של גנדי ועליו הכיתוב: "היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות", במילים אחרות, תן דוגמא אישית. במתחם נמצא גם מקום שריפתם של מנהיגים מקומיים נוספים. הכניסה חופשית והביקור אורך דקות ספורות.
משם נסענו ללב העיר העתיקה, אל המבצר האדום. המבצר האדום (Red Fort, בהינדית Lal Qila) נבנה על ידי שאה ג'האן במאה ה-17 אחרי שהבירה עברה מאגרה לדלהי. המבצר המוגולי שימש למגורי הקיסרים וכמרכז הטקסי והפוליטי של המדינה. הוא עצום בגודלו ומוקף חומה בלתי חדירה עשויה אבן חול, שגובהה 23 מטרים. הוא נמצא על גדת נהר יאמונה, שמימיו הזינו את תעלות ההגנה שלו. על מנת להגיע לקופות ולשער הכניסה נאלצנו להקיף ברגל רבע מההיקף שלו במשך רבע שעה. לכל אורך הדרך משמאלנו פארק שעשועים גדול, שנראה ארעי ובו לא פחות מששה גלגלי ענק.
משני צידיו של שער הכניסה מוצבים שני תותחים ואחרי שאנחנו חולפים על פניו ממתין לנו שער כניסה נוסף מרשים עוד יותר ושמו Lahori. אחריו נמצא השוק המקורה Chatta Chowk, שייחודו בכך שהיה ממש בתוך הארמון. הוא שירת את גבירות הממלכה והחצרנים ונמכרו בו פריטים יוקרתיים כגון משי, זהב ואבנים יקרות. בעלי העסק התגוררו מעל החנות שלהם. מול היציאה מהשוק נמצא מוזיאון אמנות עליו בחרנו לדלג. מולנו ניצב היכל קבלת הקהל הציבורי Diwan I Am, שיש בו 60 עמודי אבן חול אדומה שתומכים את הגג. במרכז ההיכל נמצא כסא הקיסר תחת חופה שהוצבה על ידי הבריטים על מנת להגן עליו. הצד האחורי של ההיכל לא פחות יפה מהחזית.
אחרי היכל קבלת הקהל הציבורי אנחנו ממשיכים ישר ומולנו נמצאת שרשרת ארמונות ומבנים מעניינים. הימני ביותר הוא Mumtaz Mahal, ארמונם הצנוע של הקיסר שאה ג'האן ואשתו האהובה שעל שמה נקרא הארמון. הוא עשוי אבן חול אדומה שצבועה בלבן. אחריו נמצא Rang Mahal (ארמון הצבעים), שנקרא כך משום שהיה צבוע בעושר. הוא הכיל ששה חדרים והיה ידוע גם בשם Sheesh Mahal (ארמון המראות) כי שובצו בו הרבה מראות ועיטורי תקרה מזכוכית. הוא שימש את נשות המלוכה.
הבא בתור הוא Khas Mahal, הארמון הפרטי של הקיסר. עיטורים של בעלי חיים, פרחים וצורות גיאומטריות צוירו במקור על הקירות והתקרה. הוא מורכב משלושה חלקים: חדר שינה, חדר ישיבות וחדר תפילה אישי. בחלקו הצפוני יש מרפסת שיש עם גילופים מרשימים והוא ניצב כולו על בימה מוגבהת. מחובר אליו מגדל מתומן עליו היה מופיע הקיסר בפני הציבור. הוא נחשב לאחד המונומנטים המרשימים במבצר האדום.
אחריו נמצא המבנה המרשים מכולם, היכל קבלת הקהל הפרטי Diwan I Khas, שהוא קטן יותר, עשוי כולו שיש ושימש את הקיסר לפגוש מנהיגים ואנשי חצר. המבנה כולל חדר מרכזי מלבני, מוקף בחדרים צדדיים וארבעה ביתנים קטנים בפינות. החלק העליון מעוטר בעיצובים פרחוניים ועמודים מגולפים תומכים בארבע תקרות שכל אחת מהן בעלת עיצוב שונה. על כן השיש במרכז חקוק פסוק: אם יש גן עדן עלי אדמות, זה זה.
את שרשרת המבנים חותם החמאם המלכותי, שהיה הבילוי האהוב על הקיסרים ואחד המקומות בו קיבלו את ההחלטות החשובות ביותר. בסמוך נמצא Moti Masjid (מסגד הפנינה), שנבנה על ידי אחרון הקיסרים המוגולים אורנגזב לשימושו האישי. הוא נבנה משיש לבן ובהמשך טויח בלבן על מנת לשמור על המראה הבוהק. יש לו שלוש כיפות ואין כניסה אליו.
בקצה הצפוני נמצא Shah Burj, שהיה מקום העבודה המועדף על הקיסר. בין לבין יש תעלות מים וגנים גיאומטריים שמטופחים בקפידה וזוג פביליונים תאומים שנבנו משיש לבן והם חלק ממערך תעלות המים המרהיב. בין שני הפביליונים נמצאת בריכת מים גדולה ובתוכה Zafar Mahal, מבנה קטן ששימש להנאה, מנוחה ובילוי ונראה שהגישה אליו חייבה מעבר במים. המבצר גדול ומעניין ובילינו בו כמעט שעתיים. הכניסה עולה 600 רופי (24 שקלים) או 950 רופי (38 שקלים) עם המוזיאונים. קישור.
בשעה 11:00 יצאנו מהמבצר בדרכנו למסגד הגדול. כשעצרנו ברמזור זינקה על מכסה המנוע ילדה קטנה והחלה לנקות במרץ את החלון הקדמי. כשסיימה ניגשה לגבות את התמורה וכמובן שהעדיפה לבוא לחלון שלי. היא יודעת היטב איפה הסיכוי הכי גבוה לקבל כסף.
המסגד הגדול (Jama Masjid) נבנה באמצע המאה ה-17, הוא המסגד השני בגודלו בהודו ודוגמא נהדרת לאדריכלות מוגולית. הוא נמצא לא רחוק מהמבצר האדום ושניהם נבנו על ידי שאה ג'האן. כ-5000 פועלים לקחו חלק בבניית המסגד שנבנה בעיקר מאבן חול אדומה וגם משיש לבן. שני צריחים מתנשאים לגובה של 40 מטרים בפינות שלו ועל אולם התפילה שלו יש שלוש כיפות שיש גדולות. מהצריח שלו יש תצפית יפה על דלהי העתיקה. התושבים המוסלמים מתאספים מידי יום שישי במסגד הזה לתפילת יום שישי והחצר שלו יכולה להכיל עד 25,000 איש. חלל התפילה שלו מאוד צנוע כפי שמקובל במסגדים ואחרי שהתרשמנו כמה דקות מיופיו החיצוני מיצינו את הביקור. משמעות שמו של המסגד היא מסגד יום שישי ומומלץ מאוד להימנע מהגעה ביום זה בגלל העומסים. הכניסה עולה 400 רופי (16 שקלים) וטיפוס לצריח עולה 200 רופי נוספים. נדרש לבוש צנוע כולל שרוול ארוך לנשים. ממזרח למסגד יש שוק תשמישי קדושה ששמו Meena Bazar.
שוק צ'אנדני צ'וק (Chandni Chowk) הוא השוק הוותיק, הגדול והעמוס ביותר בעיר כבר מאות שנים. הוא משתרע מצפון ומערב למסגד ומורכב מלא מעט שווקים קטנים. אי אפשר בכלל לתאר את העומס בשוק וזה די מאתגר לפלס את הדרך בין מאות הריקשות שנעות בכביש. פעם ראשונה שאנחנו פוגשים גרסה מוקטנת של ריקשות ממונעות ולצידן ריקשות אופניים מסורתיות.
אחרי שאנחנו מתאוששים מההלם הראשוני שהשוק יוצר, אנחנו עוצרים בחנות Shyam Sweets וטועמים Nagori Halwa, תבשיל חם ומתוק עשוי סמולינה, גי, סוכר, חלב, הל, שקדים וקשיו שמוגש עם נגורי, שזה פורי פריך. מאכל נהדר שאוכלים בארוחת בוקר. הוא עלה 100 רופי (4 שקלים).
בדיוק במקום בו נמצאת החנות התחלנו לטייל צפונה ברחוב Nai Sarak, אזור עם התמחות במוצרים מנייר וספרים, מפלסים דרכנו בין ההמונים, הריקשות ודוכני אוכל רחוב רבים עד שלפתע הבחנו בטור אינסופי של מאות אנשים ממתינים בכניסה לחנות. מסתבר שהיה שם סייל של 50% הנחה על סארי ואנשים עמדו שעות בתור על מנת לקנות ויצאו משם עם שקיות רבות, חלקם עם ריקשות עמוסות סחורה.
עוד צפונה משם נמצא שוק המשקפיים והנעליים Balli Maran ואחריו הגענו אל הרחוב המרכזי של השוק Chandi Chowk Rd, שהשוק נקרא על שמו, שם פנינו שמאלה. בקצה המערבי של הרחוב נמצא מסגד ומימין לו נמצא שוק התבלינים הנפלא Khari Baoli, אותו אסור להחמיץ. עשרות חנויות שנראות אותו דבר וכולן מוכרות בעיקר פירות יבשים, מיני אגוזים ופיצוחים ותבלינים. עשרות אנשים סוחבים שקים על ראשם ומחלקים סחורה לחנויות.
צפונית משוק התבלינים נמצא שוק הגבינות Fatehpuri Market, בו מוכרים בעיקר גבינת פניר באריזות גדולות, שלא היה נעים ולא היה מעניין. חזרנו לרחוב הראשי וטיילנו בו מזרחה, חולפים על פני שוק הבגדים והבדים Katra Neel ואחריו שוק הפנינים והצעיפים Moti Bazar ושוק החתונות Kinari Bazar. סמוך לקצה המזרחי של הרחוב נמצאים שלושת השווקים האחרונים, שוק החשמל והתאורה Bhagirath Palace, שוק הצילום Kucha Choudhary Market, בו גם אפשר למצוא ציוד צילום וינטג' ושוק והתכשיטים וכלי הכסף Dariba Kalan. בסך הכל טיילנו בשווקים מעל שעתיים ומשם צעדנו למסעדה מומלצת ליד המסגד.
מסעדת Karim's היא מסעדה אייקונית שנפתחה בשנת 1913 ומגישה אוכל מוגולי נהדר בבניין היסטורי. לסיגל היו כמובן מנות ספציפיות שמומלץ לטעום והתחלנו עם Seekh Kabab, קבב כבש שמאוד פופולרי בדלהי, אותו מומלץ לאכול בעיקר במסעדה הזו. המשכנו עם Mutton Burra, מאכל מוגולי עשוי צלעות כבש שמשרים במרינדת יוגורט ותבלינים ואופים בטנדור. טעמים מאוד חזקים שאני אהבתי וסיגל הרבה פחות. סיימנו עם Chicken Jahangiri, מנה שנקראת על שם הקיסר ג'הנגיר, תבשיל מלכותי של עוף רך עם תבלינים ארומטיים. אכלנו אותה עם נאן, העוף היה עם עצמות ולא אהבנו אותו. פעם ראשונה נתקלנו בטיול במידת חריפות שלא הייתה נעימה. הארוחה עלתה 1100 רופי (44 שקלים). קישור.
משם נסענו בפקקים נוראיים מעל שעה אל המקדש הסיקי. בדרך ראג'ש סיפר לנו שריקשה ממוצעת עולה חצי מיליון רופי (20,000 שקלים) ונהג ריקשה מכניס מידי יום כ-1000 רופי לפני הוצאות. זה יוצא 50% יותר מהשכר הממוצע ואני תוהה אם המידע נכון. בשעה 16:00 הגענו אל Gurudwara Sri Bangla Sahib. המקדש הסיקי נבנה בשנת 1783, צבעו לבן, כיפותיו זהובות ולצידו בריכה, בה רוחצים המאמינים הגברים. הוא די מזכיר לנו את מקדש הזהב באמריטסאר וגם פה יש קוד לבוש קפדני כולל מטפחות לראש.
האתר האחרון להיום נמצא כמה דקות נסיעה משם. זהו מקדש Shri Laxmi Narayan הנקרא גם Birla Mandir ונבנה בשנת 1939 לכבוד זוג האלים נאראיאן (הידוע גם בשמו וישנו, האל השומר) ואשתו האלה לקשמי (אלת השגשוג). זהו אחד המקדשים הגדולים בדלהי, הוא מעוצב בשילוב מודרני ומסורתי, צבוע חום וצהוב ועל קירותיו ציורי סיפורים מהמיתולוגיה המקומית. במתחם יש הרבה מזרקות ופסלים. במקדש אסור לצלם ועשו עלינו ממש חיפוש בכניסה ועוד בסוף ביקשו על זה טיפ. הכניסה חופשית. קישור.
משם חזרנו למלון למנוחה קצרה לפני ארוחת הערב. אני לא כל כך הרגשתי טוב והחלטנו לא לצאת ולאכול ארוחת ערב במלון. המסעדה הראשית של המלון מגישה מטבח בינלאומי ובכניסה אליה עמד בחור שהציע לנו לעלות למסעדה בקומה השניה שמגישה מטבח מקומי והחלטנו לנסות. החלטה מעולה בדיעבד. שמה של המסעדה Baluchi. הזמנו מנת קוביות גבינת פניר שהושרו ביוגורט ומנטה וניצלו על גחלים, שהייתה מנה פנטסטית ולצידה Butter Chicken עם רוטב קשיו ושקדים, שהיה מהטובים ביותר שאכלנו. יחד איתן אכלנו Kulcha וזו הייתה ארוחה יוצאת מן הכלל שעלתה 5000 רופי (200 שקלים).
יום ראשון 5/10/25
יום אחרון של הטיול. מחר טסים הביתה. כבר לא נשאר לנו הרבה מה לראות אז התפנקנו ויצאנו רק בשעה 10:00. חצי שעה אחרי הגענו אל המקדש הבהאי (Lotus Temple), אחד המקדשים היפים ביותר בדלהי, בטח המיוחד שבהם. הוא חדיש יחסית, הוקם בשנת 1987 והוא אחד משמונה מקדשים בהאים בעולם. הוא מצופה אריחי שיש לבן ומעוצב כמו פרח לוטוס עם תשע צלעות ושלושה עלי כותרת בכל צלע. העובדה שעלי הכותרת מתנשאים לשלושה גבהים שונים משווה לו את מראה הפרח. האולם המרכזי יכול להכיל עד 2500 אנשים. יש לו תשע חזיתות וכניסות וסביבו גנים מטופחים ותשע בריכות מים, בהן משתקף המבנה. בכניסה למקדש יש מקום מסודר לאחסון הנעליים ואסור לדבר ולצלם בחלל המקדש. המקדש היפיפה מזכיר מאוד את בית האופרה של סידני. בכניסה היה תור ארוך של מבקרים, אך נכנסנו מהר מאוד. הכניסה חופשית.
משם נסענו אל קוטאב מינאר (Qutab Minar). האתר המרוחק נמצא בדרום העיר ובשל כך הרבה אנשים בוחרים לוותר עליו ומפספסים בגדול. המינרט (עמוד) הוקם על ידי קוטאב (הסולטן הראשון של דלהי) לזכר ניצחון האסלאם על עובדי האלילים הרג'פוטים. הוא התחיל לבנות אותו בשנת 1193, אך הספיק לבנות רק את הקומה הראשונה. שאר ארבע הקומות נבנו על ידי יורשיו. הוא מתנשא כעת לגובה של 73 מטרים ונחשב למינרט לבנים הגבוה בעולם. הגובה שלו נועד להפגין את עוצמתו של האסלאם ואת עליונותו על המקדשים ההינדים. קוטרו של העמוד קטן ככל שעולים בגובה ולכל קומה יש מרפסת. למגדל יש 379 מדרגות, אך אין אפשרות לטפס עליו.
במתחם יש עוד מספר מונומנטים מעניינים. בסמוך נמצא המסגד הקדום ביותר בהודו, שהוקם בסוף המאה ה-12 והורחב בהמשך. הוא מחובר לחצר מלבנית המוקפת באולמות עם עמודים מגולפים שנלקחו מעשרים ושבעה מקדשים הינדיים וג'איינים.
בהמשך נמצא הקבר המרשים של Iltutmish, חתנו ויורשו של קוטאב. הוא בנה אותו בעצמו בשנת 1235. המבנה כולל חדר קבורה עם מצבת קבר מרכזית. הכיפה המעגלית נשענה על קשתות זוויתיות שמסייעות לגשר על ההבדל בין התוכנית המרובעת של הבסיס לבין הצורה המעגלית של הכיפה. הוא מעוטר בעושר.
בהמשך יש עוד מספר קברים פחות מרשימים ובמרכז החצר ניצב עמוד הברזל (Iron Pillar) מהמאה ה-4. העמוד שוקל 6 טון ועשוי ברזל עמיד בפני קורוזיה, שהיה פלא בתקופה ההיא. ברזל עמיד פותח רק בשנת 1854, מאות שנים אחר כך. בסיום הביקור ראינו את קברו של Imam Zamin, קדוש שמילא תפקיד חשוב במסגד הסמוך, בנה בעצמו את קברו במאה ה-16 ונפטר שנה לאחר מכן. המבנה נבנה בסגנון מוקדם של אדריכלות מוגולית ומכוסה כיפה. מאחוריו נמצא שער הכניסה המרשים Alai Darwaza. האתר הזה הפתיע אותנו מאוד לטובה, הוא מרשים ומעניין מאוד ובילינו בו 45 דקות. הכניסה עולה 600 רופי (24 שקלים).
בכל נסיעה שלנו לחו"ל אנחנו לא מפספסים ביקור בסופר מרקט מקומי. ביקשנו מראג'ש שיקח אותנו לאחד כזה גדול והוא הביא אותנו למיני מרקט שכונתי קטן. כנראה פער בתפיסות עולם. חיפוש מהיר בגוגל ואיתרנו סופרמרקט כמו שרצינו ושמו Modern Bazaar שנמצא במרכז הקניות Nexus Select CityWalk. קנינו לא מעט חומרי גלם למטבח על מנת שסיגל תוכל לשחזר בבית את המנות המופלאות שאכלנו בטיול.
התחנה האחרונה שלנו היום ובטיול כולו היא לא יותר מפיסת נוסטלגיה שהייתי חייב לעצמי. ראג'ש לא הבין מה יש לחפש שם, אבל ביקשתי ממנו לקחת אותנו אל Main Bazar, רחוב התרמילאים של דלהי והמקום בו ישנתי בטיול תרמילאים שלי לפני 34 שנים. הרחוב נמצא בשכונת Paharganj בין העיר הישנה לחדשה, הוא השוק המרכזי של השכונה ומכאן שמו. פעם זו הייתה הגרסה ההודית הקשוחה לרחוב קאוסן בבנגקוק, נמצא שם בית חב"ד ויש שם הוסטלים רבים וכל מה שתייר צריך.
פעם הרחוב היה שוקק חיים וכיום הוא די שקט. אני ישנתי בגסט האוס Hare Krishna והוא עדיין קיים. בקצה הרחוב היו מספר דוכני אוכל רחוב וסיגל מאוד רצתה סמוסה אחרונה. תראו כמה היא מאושרת. משם חזרנו למלון למנוחה והתארגנות לפני ארוחת הערב המפוארת שמחכה לנו לסיום הטיול.
בשעה 18:15 יצאנו למסעדת Indian Accent שנפתחה בשנת 2009 ומגישה מטבח מקומי יצירתי שמשלב טעמים ומסורת הודית עם חומרי גלם וטכניקות מהעולם. היא מדורגת במקום 46 באסיה ברשימת Best50. המסעדה מציעה ארוחת טעימות בת 6 מנות במחיר 5500 רופי (220 שקלים), כולל מקדמה ששילמנו בעת ההזמנה.
התחלנו עם נאן גבינה כחולה דנית ומרק סלרי עם גראם מסאלה. המנה הראשונה כללה שלוש טעימות צמחוניות, כולל ווריאציה שלהם לאלו טיקי. אחלה טעימות. אחריה קיבלנו סרטן שריון רך בציפוי סמולינה בתוך קונג'י, שזה דייסת אורז. למנה שלישית הוגשה קציצת כבש במילוי גבינה ומעל שערות עדשים ונגיעת רוטב. מנה מעט מוזרה.
למנה רביעית הוגש צלע חזיר עם רוטב מנגו, מנגו מוחמץ ותפוח ירוק. מנה מדהימה והמלצר סיפר שהיא הנמכרת ביותר במסעדה. בשלב זה שאלו אותנו האם נרצה לחזור ולאכול שוב את אחת המנות שאהבנו, שזו מחווה יוצאת מן הכלל של המסעדה. סיגל בחרה את הצלע חזיר ואני אכלתי שוב את שלושת הפתיחים. כעת הוגש מרענן חך ארטיק תותים בתיבול מקומי. מנהל המסעדה הגיע לשאול לשלומנו וסיפר לנו שבשנת 2017 הם עשו פופ אפ בתל אביב עם מסעדת טאיזו. למנה עיקרית בחרנו שתי מנות שונות. האחת, דג סיבס בציפוי סמולינה על אורז הודי ברוטב כומין וקוקוס והשנייה קבב עוף על סטיקי רייס ורוטב שרימפס. לצידם הוגשו קולצ'ה באטר צ'יקן וקולצ'ה ברווז, עדשים וראיטה עם חציל מעושן.
השף הגיע לשאול איך הארוחה והציע לחם נוסף. למרות שלא ביקשנו, הגישו לנו נאן שום. לחמים יוצאים מן הכלל. פה נסתיימה הארוחה והגיע שלב הקינוחים. לקדם קינוח קיבלנו סורבה קוקוס בגביע שוקולד. נהדר. הקינוח הראשי היה עוגת גבינה עם פלחי אפרסק, ריבת אפרסק ומעל מאלאי ופיסטוקים.
עם החשבון קיבלנו ארבע קעריות של חטיפים, שניים מלוחים ושניים מתוקים. הארוחה עלתה בסך הכל 16600 רופי (664 שקלים) ונתנו לה ציון 8. קישור. אל המלון חזרנו עם מונית שהזמנו באובר ושילמנו 200 רופי (8 שקלים).
יום שני 6/10/25
בשעה 07:20 יצאנו לשדה התעופה, אליו הגענו בדיוק בשעה 08:00. בדרך חלפנו בין שער הודו ומשכן הנשיא ורגע אחרי חזינו בעשרות קופים וטווס חוצים את הכביש. הניגוד של הודו במיטבו. בהמשך הדרך ראינו את בית ראש הממשלה ואת שכונת השגרירויות. כבר בכניסה לטרמינל השתרך תור שנועד למנוע כניסה מאלו שלא טסים. נזכרנו שהנהג במומבאי סיפר לנו שהחלום שלו זה לראות את הטרמינל מבפנים. כעת הבנו למה. בצ'ק אין היה תור ארוך מאוד והמתנו כמעט 45 דקות ומשם עברנו להמתנה של עוד מעל חצי שעה בבדיקה הביטחונית. הגענו לדיוטי פרי הקטן והמראנו באיחור של כמעט שעה. איחור לא מתאים לאמירייטס. אחרי פחות משלוש שעות טיסה נחתנו בדובאי והמעבר מהמטוס ועד שער היציאה לטיסה לתל אביב לקח לנו שעה שלמה כולל בדיקה ביטחונית נוספת. מהשער נסענו למטוס במשך 20 דקות, רק כדי לגלות שבשל תקלת מזגן במטוס אנחנו צריכים לחכות באוטובוס עוד 25 דקות. בסופו של דבר המראנו באיחור של מעל שעה וחצי ונחתנו בארץ בשעה 19:25. תם ונשלם.
סיכום ועלויות
טיול של פעם בחיים זו קצת קלישאה, אבל זו התחושה איתה חזרנו לארץ. הטיול שנדחה בשנתיים בשל המלחמה היה יוצא מן הכלל מכל היבט אפשרי. זה התחיל בבחירת ספק מצוין שהעמיד לרשותנו נהגים טובים מאוד ודאג שהכל יתקתק ללא כל תקלה, נמשך בבחירה מצוינת של בתי מלון (ונראה שאלו שהיו פחות טובים, היו יותר טובים מהאלטרנטיבות), המסלול והתכנון היו מצוינים והחומרים שהכנתי סייעו לנו להבנה של כל אתר ואתר מבלי צורך להזדקק למדריך ונגמר בהמלצות אוכל מעולות של סיגל שהפכה את הטיול הזה למסע קולינרי מרתק וטעים במיוחד. בדיעבד, אני מבין שאפשר היה לחסוך יום בורנאסי ועוד יום ברישיקש ולבקר באולפני בוליווד במומבאי במקום במערות אלפנטה. אפילו הנסיעות הארוכות מהן חששנו התבררו כנעימות וקלות גם כי הדרך מעניינת וגם בגלל השיח המרתק עם הנהג שסיפר לנו הרבה סיפורים על התרבות המקומית ועל משפחתו. מזג האוויר היה חם מאוד וללא גשמים בכלל למרות שלכאורה זה היה החודש האחרון של עונת הגשמים באזור בו טיילנו. אין לי ספק שנחזור להודו לאזורים בהם לא היינו כמו הדרום או ההרים בצפון.
עלויות: טיסות 1924 דולר, בתי מלון ונהגים 6470 דולר, תחבורה (ריקשות) 42 דולר, אוכל 910 דולר, אטרקציות 351 דולר, ביטוח 131 דולר, שונות (בעיקר טיפים) 313 דולר. סה"כ: 10,141 דולר.
להמשך קריאת פוסטים נוספים בטיול:
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק א
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק ב
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק ג
טיול זוגי להודו ספטמבר 2025 - חלק ד (הנוכחי)
