היום העשירי: הגדה המערבית
התעוררנו בבוקר, הצצנו מהחלון, ובחוץ - לא יאומן - שוב אפור וגשום. ואני לתומי חשבתי שהשארנו את הגשם מאחורינו, בהרי הדולומיטים. אז חשבתי, או כמו שאבי היקר נוהג לומר לי: "מחשבות זה לא הצד החזק שלך". בעלת הצימר הביטה עלינו במבט של השתתפות בצער כאשר הגענו לאכול ארוחת בוקר, ואיחלה לנו שמזג האוויר ישתפר בהמשך. הצטרפנו לאיחולים שלה, נפרדנו לשלום ויצאנו דרומה.
כביש SS45, העובר בצמוד לגדה המערבית של אגם גארדה, הוא אחד הכבישים היפים ביותר בהם יצא לנו לנסוע. הוא לא מהמהירים - מי שממהר, עדיף שייסע מהגדה המזרחית - אך הנוף, הנוף.. מפצה על האיטיות. הכביש חצוב בתוך הר, ולכל אורכו ישנם חלונות המאפשרים תצפית על האגם. וזה עוד לפני שדיברנו על העיירות היפהפיות הפזורות בדרך. כל עיירה שבה בוחרים לעצור תהיה בחירה מעולה, ואנחנו הלכנו על לימונה סול גארדה (Limone sul Garda) - מולדת הלימונצ'לו. מהכביש הראשי ירדנו שמאלה, לכיוון האגם, שם מצאנו מגרש חנייה גדול ומקורה.
כאמור, כל העיירות על שפת אגם גארדה יפהפיות ותענוג לטייל בהן, ובכל זאת - לימונה סול גארדה היא משהו מיוחד במינו, ואנחנו התאהבנו ממבט ראשון. פשוט תענוג להסתובב בין הסמטאות העתיקות של העיירה, להתבונן בבתים הציוריים ולהשתכר רק מהריח של הלימונצ'לו ושאר הליקרים המיוחדים שנמכרים בכל חנות. גם מזג האוויר הלך והשתפר לאט לאט, הגשם פסק, השמיים התבהרו והכל שוב התחבר לנו להנאה מושלמת.
Limone sul Garda. צילומים: אלין קרני סטרוזר
מלימונה המדהימה המשכנו דרומה, לעוד דה ז'ה וו קטן - העיירה סאלו (Salo), שגם בה ביקרנו בטיול הקודם שלנו, והטעם של המאפים המדהימים שקנינו בפטיסיירי המקומי לפני 3 שנים עדיין עמד לנו על הלשון. הגברת, GPS אנושי ידוע, ניווטה אותנו ללא כל קושי היישר אל המקום, שלמרבה האכזבה היה סגור הפעם. התנחמנו בעוגות מפטיסיירי אחר, הסתובבנו קצת בטיילת היפה של העיירה וחיפשנו הפלגה אל האי הקטן הסמוך, Isola del Garda. שוב מצאנו את עצמנו מאוכזבים, כשהתברר שאין הפלגות לאי בימי שבת. זו איטליה, או ישראל?
Salo. צילום: אלין קרני סטרוזר
בלית ברירה חזרנו לרכב ונסענו לדסנזאנו (Dezenzano), שם תכננו לבלות את הלילה. הגענו למלון Admiral Hotel Villa Erme, שהתגלה כמלון סביר בהחלט, שכולל אפילו בריכה פנימית קטנה. ולא פחות חשוב (כלומר - תלוי למי), במרחק של כ- 10 דקות נסיעה מהמלון שוכן קניון ענק, קניון לה וול (Le Vele). מיותר לומר מי רצה לבריכה ומי רצתה לקניון, מיותר גם לומר מה עשינו בסופו של דבר. שעה וחצי של סבל / הנאה חלפו לאט / טסו, וכשלא נותרה עוד אף חנות שבה לא ביקרנו - חזרנו למלון, אכלנו ארוחת ערב טעימה והלכנו לישון.
אז מה היה לנו:
לימונה סול גארדה האחת והיחידה, סאלו שומרת השבת וקניון בדסנזאנו.
היום האחד עשר - אל הריביירה
את הבוקר החלטנו להקדיש לסירמיונה (Sirmione). גם בסירמיונה כבר ביקרנו, כמובן, בטיול הקודם שלנו, ובכל זאת - מי שמגיע לאגם גארדה ולא עוצר בסרמיונה הוא קצת.. איך לומר בעדינות? לא חכם גדול. סרמיונה שוכנת בקצה לשון יבשתית ארוכה, בחלקו הדרומי של האגם. בסופי שבוע (ולא רק בהם), העומס בכביש הגישה לעיירה הוא רב, ומכיוון שהיה מדובר ביום ראשון - נשמענו לעצתו של קולגה איטלקי לעבודה, שהמליץ להגיע לסירמיונה בהפלגה מדסנזאנו, ולא ברכב (וזו, אם תהיתם, הייתה בדיוק הסיבה שבחרנו לישון בדסנזאנו).
הגענו לנמל, מצאנו את המעבורת ונעמדנו בתור עם עוד עשרות יפנים, שגם להם ככל הנראה יש קולגות איטלקים. 20 דקות של הפלגה קלילה ונעימה - ואנחנו בסירמיונה. מי שכבר היה בעיירה המדהימה הזו לבטח לא זקוק להמלצות, ומי שלא היה - שיעזוב עכשיו הכל, וירשום לעצמו להגיע בהקדם האפשרי. במרכז העתיק יש מבוך סמטאות שעמוס לעייפה בחנויות מזכרות, מסעדות, בתי קפה וכמובן - גלידריות. באזור הזה קשה עד בלתי אפשרי למצוא מישהו שלא אוחז בגביע מלא עד אפס מקום בכדורי גלידה בכל טעם אפשרי, ועד מהרה גם אנחנו מצאנו את עצמנו נאבקים בהר של גלידה מעולה (באמת מעולה). בהמשך הרחקנו קצת מהמרכז, אל הקצה הצפוני ביותר של הלשון, וגילינו צדדים נוספים ופחות עמוסים (אך לא פחות יפים) של סירמיונה.
הפלגה מ-Dezenzano. צילום: אלין קרני סטרוזר
Sirmione. צילום: אלין קרני סטרוזר
מסירמיונה חזרנו במעבורת לדסנזאנו, לטובת פגישה עם אותו קולגה איטלקי, אשתו ובתו. טיילנו איתם בהנאה רבה בדסנזאנו, שהתגלתה כעיירה יפה וחביבה בזכות עצמה, הרמנו לחיים ונישנשנו קצת מטעמים מקומיים, עד שהגיעה השעה להיפרד ולצאת לנסיעה הארוכה דרומה, אל הריביירה האיטלקית.
אם הטיול בדולומיטים היה הגשמת חלום שלי, הרי שהמסע אל הריביירה האיטלקית היה כל כולו הגשמת חלום של הגברת. למען האמת, הרעיון לשלב את הריביירה האיטלקית ביחד עם הדולומיטים נראה לי קצת הזוי. בכל זאת - בין 3 ל 4 שעות נהיגה מאזור אגם גארדה עד לריביירה, וכמובן - צריך עוד לחזור לשדה התעופה בוונציה.. מספר ניסיונות מוקדמים שעשיתי לרמוז על האפשרות לחשב מסלול מחדש נדחו על הסף, וכך מצאנו עצמנו על האוטוסטרדה דרומה, בדרכנו ללה-ספציה (La Spezia), שבה הזמנו מקום לינה.
הגענו לפנסיון B&B Via delle 5 Terre, מקום הלינה האחרון שלנו בטיול, לקראת השעה שמונה בערב, ובחוץ - אור מלא. תענוג. בהמלצתו של בעל המקום, נסענו מיד אל הכפר הסמוך, פורטו-וונרה (Portovenere). פורטו-וונרה לא נחשב רשמית לחלק מצ'ינקווה טרה, אך מדובר באותו עיקרון בדיוק: כפר דייגים עתיק, שעבר הסבה למלכודת תיירים. יפהפייה. הגענו בדיוק לשקיעה, מה שאומר חגיגת צילומים אינסופית, מכל זווית אפשרית. רק אחרי שהסתיים גם סשן צילומי הלילה הבלתי נמנע התפננו סוף סוף להשקיט את הרעב בפיצה, וחזרנו לפנסיון.
Portovenere. צילום: אלין קרני סטרוזר
אז מה היה לנו:
סירמיונה, דסנזאנו, נסיעה ארוכה, לה-ספציה, פורטו-וונרה. הספק מרשים.
היום השניים עשר - צ'ינקווה טרה
לטובת מי שכבר הספיק לשכוח את הטיפ מתחילת הכתבה (לא מאשים אותו), צ'ינקווה טרה, הם למעשה חמישה כפרי דייגים ציוריים, השוכנים על רצועת החוף היפהפיה שבין לה-ספציה לבין לבנטו (Levanto): ריומאג'ורה (Riomaggiore), מנארולה (Manarola), קורנלייה (Corniglia), וורנאצה (Vernazza) ומונטרוסו אל מארה (Monterosso al Mare). נשמענו שוב להמלצתו של בעל הפנסיון, השארנו את הרכב בחניון החינמי שליד מגרש הכדורגל ומשם הלכנו ברגל כ-10 דקות אל תחנת הרכבת. החניון, אגב, היה מלא כמעט עד אפס מקום, כך שמי שבונה על חנייה - כדאי שיגיע מוקדם.
בתחנת הרכבת של לה-ספציה קנינו כרטיס צ'ינקווה טרה, שמאפשר נסיעה חופשית בקו בין לה-ספציה לבין לבנטו, ועלייה וירידה בכל אחד מהכפרים. כשהגיעה הרכבת, נדחקנו פנימה, כמובן, יחד עם עוד המוני תיירים יפנים, כולם חמושים במוטות סלפי, וכעבור 10 דקות ירדנו בריומאג'ורה. מלכודת תיירים או לא מלכודת תיירים - חד וחלק מדובר במקום מדהים, וגם אני, שפחות מתחבר לנוף אורבני, נשארתי עם פה פעור. בתים עתיקים וצבעוניים, סמטאות צרות, לגונות יפהפיות ומזמינות - באמת מקום מיוחד במינו. הכפר בנוי על צלע של הר, מה שאומר שלא מעט סימטאות הן למעשה מדרגות אינסופיות - מומלץ לאחר שבועיים של חגיגת פסטות, פיצות וגלידות.
Riomaggiore. צילום: אלין קרני סטרוזר
המשכנו אל מונטרוסו אל מארה, ווראנצה ולבסוף, היהלום שבכתר מבחינתנו - מנארולה (על קורנלייה ויתרנו). הכפרים דומים זה לזה, אך גם שונים, לכל אחד יש את היופי המיוחד שלו ובהחלט לא בבחינת "היית באחד - היית בכולם". סיימנו את היום במסעדה נהדרת במנארולה, il Porticciolo, שבה אכלנו את הטרמיסו הטעים אי פעם (ותאמינו לי - יש לנו הרבה ניסיון עם טרמיסו). חזרנו ברכבת ללה-ספציה, הלכנו חזרה לחניון ונסענו לפנסיון, סחוטים לחלוטין, אך מאוד מרוצים מחוויה יוצאת דופן.
Manarola. צילום: אלין קרני סטרוזר
טרמיסו אלוהי במסעדת il Porticciolo. צילום: אלין קרני סטרוזר
אז מה היה לנו:
צ'ינקווה טרה - וכל מילה נוספת מיותרת.
היום השלושה עשר - ולפעמים החגיגה נגמרת..
היום האחרון של הטיול הגיע, ונותר עוד יעד אחד לכבוש - פורטופינו. הכפר הקטנטן הזה, ששוכן בפינה הדרום-מזרחית של חצי אי בצפון הריביירה האיטלקית, הוא סוג של התגשמות האושר (והעושר) עלי אדמות. במרכז הכפר: טיילת ומרינה שבה חונות יאכטות מפוארות, מסביב: וילות לרוב מצד אחד ובתים עתיקים ויפים מהצד השני. אל פורטופינו ניתן להגיע בהפלגה מאחת העיירות הסמוכות, דוגמת רפאלו (Rapallo) או סנטה מרגריטה (Santa Margherita), שתיהן אגב יפהפיות ומצדיקות ביקור בפני עצמן, או ברכבת, וכמובן גם ברכב.
אנחנו בחרנו באפשרות השלישית. הכביש המתפתל לאורך חוף הים מסתיים בכניסה לכפר, שם נמצא גם החניון היחיד שבו ניתן להשאיר את הרכב. עלות שעת חנייה גרמה לנו להתקף לב קל, ולאחר שהתגברנו עליו - יצאנו לקרוע את פורטופינו. עשינו סיבוב בטיילת, עלינו אל הטירה לתצפית משגעת על הכפר וסיימנו כמו שצריך, עם מגש גבינות ושתי כוסות יין באחת המשדדות, סליחה, המסעדות, שבמרינה. כמו צ'ינקווה טרה, גם פורטופינו הוא מקום באמת מיוחד במינו, בדיוק המקום לסיים טיול כל כך נפלא. 4 שעות של טיסה בגובה נמוך באוטוסטרדה הביאו אותנו חזרה אל שדה התעופה של וונציה, בדרך הביתה.
Portofino. צילום: אלין קרני סטרוזר
אז מה היה לנו:
פורטופינו - ההיית או חלמנו חלום?
אפילוג
בסיכומו של דבר, הטיול שלנו היה מוצלח מאוד. התכנון המוקדם (בעזרת אפליקציית תכנון הטיולים של סיג'יק, לשעבר טריפומאטיק) הוכיח את עצמו, ולמעשה הספקנו כמעט כל מה שרצינו. הטיפ החשוב ביותר שלנו בנוגע לתכנון: 2-3 מקומות ביום, ולא יותר. מעבר לזה - מדובר בלסמן וי, ולא בלטייל וחבל. כפי שכבר נכתב, כדאי מאוד להשתמש בתוכנת ניווט, דוגמת Waze או Google Maps (רק לא על מנת להגיע אל קפה Val d'Anna). הדבר חוסך בירבורים מיותרים ומאפשר ניצול מקסימלי של הזמן.
וחוץ מזה? מאחלים לכולם טיול לא פחות מוצלח!
איטליה - אנחנו עוד נחזור..
נהנים ב-Portofino. צילום: אלין קרני סטרוזר
החלק הקודם: איטליה 2016 – 13 ימים של שכרון חושים (חלק שלישי)
