שבועיים פלוס במדינת קראלה בדרום הודו – הקצה הדרומי של תת היבשת – בינואר 2019
קצת אחרי שיא עונת התיירות בדרום הודו יצאנו לתור את הודו השונה והדומה לשאר חלקי המדינה הענקית – קראלה האגדית או בפי תושביה – HEAVEN ON EARTH. שלושה מטיילים – אחד שיזם את הטיול כי רצה לחזור לקראלה המרתקת, שבה ביקר בעבר.
יום חמישי 17 בינואר – המטוס שלא המריא...
היינו אמורים לצאת בטיסה עם חברת "אייר אינדיה" בתשע ורבע בערב. הגענו בזמן ומראש ו...מחכים. רק אחרי הרבה זמן הודיעו על איחור. נכנסנו למטוס בעשר וחצי והמתנו להמראה. שעה חולפת ולא קורה דבר. גם לא מודיעים כלום. אחרי שעתיים אומרים, שיש תקלה במחשב של אחד המנועים, ושמהנדסי חברת "אייר אינדיה" מתקנים אותה...עוברת עוד כשעה. אפילו כוס מים לא קיבלנו. המטוס מנסה לנסוע על המסלול, משמיע חריקות ומרגישים ריח שרוף...
עוצרים את המטוס. אומרים עוד פעם שעובדים על תיקון התקלה. רק בשתיים וחצי בלילה הוציאו אותנו מהמטוס. לא ממש התנצלו, לא אמרו מה יקרה, לא ליוו 300 אנשים בחזרה לשדה. רק אמרו ללכת לדלפקי חברת "אייר אינדיה". המתנו בדלפק עד שבא מישהו מהחברה ואמר, שצריך לעבור לקומה 2 ולחכות שם ושמי מהנוסעים שרוצה לקבל החזר מלא על טיסתו – יוכל לקבל...
התחלקנו – אני הלכתי לעקוב מה קורה עם נוסעי הטיסה והאם תהיה טיסה אחרת ושני האחרים התחילו לחפש טיסה אחרת באינטרנט וגם להתייעץ עם מי שמצאו באמצע הלילה בשדה התעופה.. שוב נתנו לכולם לחכות. יושבים על הרצפה ומחכים לא ברור למה. בארבע וחצי בבוקר מצאנו במשרד קדמי של חברת "הדקה ה-90" טיסה לדלהי ומשם לקוצ'ין דרך מוסקבה. הטיסה יצאה בשבע בבוקר. רכשנו את הטיסה, במחיר זול משמעותית מהטיסה המקורית' והלכנו לחכות להמראה – מעטים מאוד עשו כמונו. הרוב, ביניהם הודים רבים, חיכו לחסדי "אייר אינדיה".
יום שישי 18 בינואר – מוסקבה – דלהי
הטיסה עם חברת "איירופלוט" למוסקבה יצאה בזמן...שוב ביקורות דרכונים וחפצים...4 שעות ואנחנו שם. בשל הבדלי השעות כבר צהרים בשדה התעופה. רואים את מוסקבה המושלגת מתחתינו. המתנה של שעה וחצי בשדה המחומם. מצאנו מסעדה אוזבקית נחמדה עם מטעמים גם לצמחונים כמונו. היה משיב נפש, אבל יקר – ודאי ביחס להודו...
עלינו לטיסה לדלהי שהגיעה בזמן – באמצע הלילה שם. שוב ביקורות דרכונים וכו'. מעבר באוטובוס כ-20 דקות ברחובות דלהי העמוסים גם באחת וחצי בלילה רק כדי לעבור מטרמינל אחד לטרמינל שני של שדה התעופה. היו לנו שעות המתנה עד טיסת הבוקר לקוצ'ין. הייתה אפשרות לשכור חדר עם מקלחת, אבל החמצנו אותה. לילה שני על כסאות שדה תעופה... והטיסה לקוצ'ין אחרה בשעה. כמו במוסקבה – ולא בגלל שהיינו רעבים - שוב "שברנו" סטריאוטיפ לגבי איכות האוכל המהיר בשדות תעופה – נקלענו למסעדת דלפק קטנה עם אוכל הודי "אותנטי" – ה"מסאלה דוסה" ההודית נראתה מזמינה כשיצאה ממכונה מיוחדת עבורה – מעין "פיתה" דקיקה ללא גלוטן, כי מורכבת מאורז ועדשים מותססים, שהופכים למעין "בצק" שעוד נכיר היטב. מקבלים מגש פלסטיק דמוי עלה בננה, ועליו הדוסה עם מרק סמבר – מרק ירקות ודלועים מתובל, אבל לא חריף מדי, ו-3 סוגי צ'אטני – מתרגלים לטעמים חדשים. טעים, זול ומשביע.
יום שבת 19 בינואר – דלהי – קוצ'ין – פורט קוצ'ין
הטיסה לקוצ'ין עם חברת "אייר אינדיגו" יצאה ב-7 בבוקר והגיעה בסביבות 11. הזמנו מונית דרך "אובר" בדרכנו למקום האכסון שהזמנו מראש (לילה אחד הצלחנו לבטל בזכות אפשרות הביטול ברגע האחרון דרך אתר "בןקינג". One Home Stay I – משכננו בפורט קוצ'י כפי שנקראת בפי המקומיים ליומיים הקרובים – המולה וצבעוניות, ומתחילים להרגיש את השלווה, שבה מתנהלים החיים כאן. בעונה זו מזג האוויר נוח – חמים אבל לא חם מדי.
ביום הראשון טיילנו ליד הים, ראינו את רשתות הדגים העתיקות, שעדיין משמשות לדיג, החלפנו כסף, קנינו פירות טרופיים עשירים בטעם: אננס (הפרי הכי זול בקראלה...), בננות, סאפוטה – פרי עשיר בטעם ובמרקם, קצת כמו לאכול עוגה רכה וטעימה. הגענו גם למתחם של ביאנלה בינלאומית, שעליו המליצה לנו ישראלית שחיה בהודו, בעיר השיתופית אורוויל, ופגשנו אותה בהום סטיי שלנו – באה לבקר בביאנלה. המתחם בדיוק נסגר – נחזור מחר.
בשבע בערב הזמנו (רק הבנים...) עיסוי הודי מסורתי דרך בעל המקום, שבו ישנו. העיסוי נעשה על מיטת עץ בוק מסורתית. קצת מוזר בהתחלה, אבל התרגלתי מהר, והמעסה היה מעולה – זה היה שחרור של כל השרירים בגוף אחרי יומיים של שדות תעופה וטיסות. המעסה משתמש בהרבה שמן – מתרגלים, ועושה גם עיסוי פנים עם משחת קמפור בריח משכר...
בסוף הפתעה – שואל אם אני רוצה STEEM – נשמע טוב. מכניסים אותך לארגז עץ בישיבה – רק הראש בחוץ – ולאט לאט מוזרם עליך קיטור עם מיצוי של צמחי מרפא בריחות נעימים – ממש כיף. אחרי הכל מוזמנים להתקלח במקלחת עם דלי גדול ודלי קטן – פעם ראשונה בהודו – הורדתי את השמן מהגוף עם הסבון הסטנדרטי והחביב MEDIMAX – יצאתי כמו חדש. והעלות -60 ₪.
יום ראשון 20 בינואר –היסטוריה יהודית ותיאטרון קאטאקלי
מתחילים את הבוקר שוב בארוחת פירות טעימים, ויוצאים עם "ריקשה" – רכב קטן עם גלגלים – הנהג מקדימה ומאחוריו ספסל קטן וצר ל-3 אנשים. נסענו לאזור ההיסטוריה היהודית של קוצ'ין. טוב שיצאנו מוקדם – כי המקום מפוצץ בתיירים מכל העולם.
אחרי שעוברים ברחובות של חנויות עם מזכרות מגיעים לבית הכנסת של היהודים ה"לבנים" של קוצ'ין – אתר שאליו מגיעים מכל העולם. היה מעניין מכיוון שקראנו מראש על כל ההיסטוריה של הנתק וההפרדה בין היהודים ה"לבנים" לבין היהודים ה"שחורים" בספרה של עדנה פרננדס "יהודים אחרונים בקראלה". דורכים על רצפת האריחים המצוירים כחול לבן – מסתבר שבכלל הייתה מיועדת לארמון אחר בקראלה, ואז התפתח סיפור, שלפיו עשו שימוש בדם של פרה כדי לייצר את האריחים, וה"מלך" המקומי לא רצה אותם – וכך הם הגיעו במחיר מוזל מאוד לבית הכנסת העתיק, שEיים כ-450 שנים, וכיום הנו אתר תיירות, כי כבר אין יהודים "לבנים" בקראלה (וכמעט גם לא "שחורים" ועל כך בהמשך).
מבין שלל החנויות ביצענו רכישה רק בביתה של שרה – אישה יהודייה בת 100 – שמטפלים בה ומוכרים בחנות זוג צעיר מוסלמי – הם מראים אותה בחדר השני – ישנה על מיטה – לא בטוח שזו באמת היא.. מוכרים בחנות תשמישי קדושה רקומים ביד לפי דוגמאות של שרה – קנינו כיסוי מפואר לחלות שבת. נעשינו רעבים ומצאנו מסעדה מקומית מומלצת. הזמנו SP MEAL – אורז עם יותר מ-10 סוגי תוספות בקעריות קטנות, כולל יוגורט רגיל וקינוח מיוגורט, וגם אורז ביראני – אורז עם ירקות ותבלינים ו"פאפאדם" דקיק ופריך מקמח עדשים, שמפוררים מעל האורז או טובלים במטבלים החריפים. מקבלים מים חמימים עם שורשים בתוכם ליצירת טעם.
אחרי המסעדה ביקרנו בארמון מאנטאצ'ורי – מבנה לא גדול עם מוצגים ותמונות מכל ההיסטוריה הארוכה של קוצ'י – מוצגים בצורה ניטרלית גם מי שהיו האויבים הגדולים ביותר של המקומיים, כבשו אותם וטבחו בהם. נסענו בריקשה חזרה לכנסיה הגדולה של פורט קוצ'י (הנהג רצה מחיר מופקע ושילמנו לו רק קצת יותר משעלתה הדרך בבוקר). הכנסייה היפה הייתה סגורה. לעומת זה, במבנה על ידה התקיימה חתונה, והזמינו אותנו להיכנס לראות את הכלה ואת החתן – היה שמח, משם למקלחת ולמנוחת צהריים מאוחרת בחדר.
בערב יצאנו לתיאטרון קאטאקלי – מגיעים לפני המופע כדי לראות את השחקנים מתאפרים על הבמה ולקבל הסברים על אמנות עתיקה זו, שהייתה זנוחה והוקמה לתחייה. מיוחד מאוד. אחר כך ארוחת ערב במסעדה העממית LUCKY STAR - אוכל טעים במחירים נמוכים. בכלל בהודו ארוחה במסעדה עולה מספר שקלים לאדם. רוב המחירים בכלל – בסדר גודל של עשירית המחיר בממוצע מהמחיר בארץ.
יום שני 21 בינואר – יוצאים מהעיר צפונה לכפרים
היום פגשנו את סאג'י הנחמד, הרגוע בנהיגה ודובר האנגלית – הנהג שלנו ל-10 הימים הקרובים. לקח אותנו לכמה השלמות קניות בקוצ'י ומשם צפונה לאזור העיר טרז'ור. היעד בית ה-AIRBNB היחיד בטיול, שנמצא קרוב לסיור בבית הספר הגדול לאומנויות הבמה, שבו נבקר למחרת. חשבנו שנספיק לטייל גם ליד הנהר היפה צ'אלקודי – אולם הפקקים בישרו, שהנהר יחכה להמשך הטיול. עצרנו לאכול במסעדת דרכים שבחר סאג'י – כרגיל – אורז ביראני, מרק סמבר, טורן – ירקות חתוכים דק מאוד ומבושלים, סלק קצוץ ועוד תבשילי ירקות וקטניות.
הגענו לכפר כמתוכנן קצת אחרי שלוש, אולם התקשינו למצוא את המיקום של דירת ה-AIRBNB – במהלך החיפושים הנהג שלנו הכניס בטעות גלגל אחד של הרכב לתעלה צמודה לכביש...ביקש עזרה מאנשים שהיו בסביבה, ומיד התכנסו כמה צעירים וזקנים לייעץ ולעזור. אחרי הצבת כמה אבנים בזוויות נכונות יצאנו מזה. המשיכו לסייע לנו בטלפון עם בעל הבית – במיוחד בחור צעיר נחמד בשם אקש, שליווה אותנו באופנוע שלו עד המקום ורצה להתיידד אתנו. הוא במקור מחבל פאנג'אב. מכיוון שגר לידינו, הצענו לו לבוא אלינו לארוחת ערב. הוא הציע לנו להצטרף אליו לתפילה במקדש לאל שיווה. האנגלית שלו הייתה טובה מאוד, ולדבריו הוא בעל השכלה במחשבים. טייל אתנו עד הנחל המקומי, שגדותיו חול ים כי האדמה בקראלה מאוד בראשיתית, כמו ליד ים. בעונת המונסונים הנהר עולה על גדותיו ומציף את האזור הקרוב אליו. לתפילה במקדש חייבים לבוא אחרי מקלחת או טבילה בנהר. גברים צריכים לבוא עם לונגי (החצאית המסורתית שגברים רבים בקראלה לובשים) או עם מכנסיים קצרים, ונשים צריכות לבוא עם סארי...אלתרנו סארי ולסאג'י הנהג היה לונגי נוסף. כשמגיעים למנזר הגברים צריכים גם להיות בלי חולצה כדי להיות קרובים לאל...במנזר, המלא בסמלי נחש, לייצוג הכוח של האל שיווה, לא הייתה תפילה של נזירים, אלא תפילה פרטית של כל אחד. יש איש שיוצא מתוך כוך אבן ומגיש לך מנחה על עלה בננה – עלים של צמח הטולסי, שנחשב אבי כל צמחי המרפא, פרחים לבנים וצהובים, שמסמלים אושר ושחרור ומשחה בהירה, שממנה שמים עם האצבע מעל האף – "עין שלישית" זמנית...הייתה חוויה. אקש נשאר אתנו ודיברנו, בעיקר הוא ואני, בזמן שהאחרים הכינו תוספות לארוחת ערב, שהוזמנה מראש מבעל הבית. סאג'י בישל שעועית ירוקה טעימה מאוד. סיימנו את הערב עייפים אך מרוצים.
יום שלישי 22 בינואר – בית ספר מרגש לאומנויות וטיול בנהר צ'אלאקודי
יצאנו מהכפר בשמונה וחצי ובנסיעה קצרה הגענו ל- Kalamandalam Art School - בית ספר לאומנויות הבמה המסורתיות, שבו לומדים מגיל 13 עד גיל 23 מגוון של אומנויות – ריקוד מסורתי, שירה, תיפוף, תיאטרון קטאקלי, איפור קטאקלי ועוד. בית הספר מורכב ממבנים רבים פזורים בחצר חול ענקית. מבנה אחד גדול יותר. התלמידים לומדים ומתאמנים בסוג האמנות, שבו הם מתמחים משעה מוקדמת בבוקר ועד הצהריים, ואחרי הפסקה לומדים משתיים עד חמש לימודי תיכון רגילים – חשבון, אנגלית וכו'.
המדריכה לקחה אותנו מכיתה לכיתה לצפות בשיעורים, שמתקיימים בקבוצות די קטנות – זמן צפייה קצר בכל שיעור. ראינו כמה שיעורי נערים מתופפים, בסוגים שונים של תיפוף וברמות שונות, שיעורי שירה הודית יפה, שיעורי ריקוד לבנים ולבנות. ריקודי הבנות היו מרשימים מאוד כי הן בו זמנית עושות תנועות ריקוד לא פשוטות, תנועות הודיות מסורתיות עם אצבעות הידיים ותנועות עם העיניים – מיוחד. בשיעורי שירה, שיש בהם בנים (הרוב בנות) הבנים והבנות יושבים על מחצלת אחת, אבל בשתי קבוצות נפרדות. היה מעניין ומרגש.
משם נסענו לנהר צ'אלאקודי. Google Maps לקח אותנו בדרכים כפיות עוקפות ויפות בדרכנו למלון הממוקם ממש על שפת הנהר – Riverine Suits. הגענו וקיבלנו את ה"סוויטות" (בחרנו במלון בשל המיקום. במקרה יצא "יוקרתי" ויקר יחסית). יצאנו לטיול אחר צהרים בנהר. הנהר במקום זה מלא סלעים בולטים מעל פני המים והמים רדודים. חוצים את הנהר על גבי הסלעים ומדי פעם צריכים לרדת למים. צריך להיזהר לא להחליק, אז ירדנו לתוך המים לעיתים קרובות או גלשנו למים מהסלע. קצת הרפתקני, אבל במידה. הצד השני של הנהר, שרחוק מהצד המיושב יותר פראי. ראינו עצים וצמחים רבים לא מוכרים. דקלים של שמן, צמח יפה בשם אוזני פיל. עברנו חזרה לצד שני לפני שקיעת השמש והלכנו על אדן תעלת מים, שמקיפה את הבתים – כנראה, מגן לתקופת המונסונים.
הגנו למלון להתארגנות – בדירה ה"מפנקת" התגלה "ים" של יתושים קטנים על המיטה. קראנו למי שקיבל אותנו, וטען שזה כנראה קרה כי פתחנו את החלון...החלפנו לדירה אחרת, התפנקנו במקלחות חמות ובאוכל שהזמינו לנו מהמלון והלכנו לישון מוקדם.
יום רביעי 23 בינואר – מטפסים להרי הגהאט המערביים – מאלהכפרה
קמנו מוקדם מאוד, בתקווה לראות חיות בדרך הארוכה להרי הגהאט המערביים. יצאנו בשש וחצי בבוקר בדרכנו ל-Malakkapara - - האלטרנטיבה הלא מתוירת לאזור המפורסם של מונאר. חיות כמעט לא ראינו, אולם הדרך הייתה יפה ויחסית פנויה, נכנסים למעבה יער בעל אופי של ג'ונגל בחלקו, עולים ועולים בדרך צרה ומתפתלת בלי סוף...בכניסה לשמורה הנהג שלנו קיבל הנחיות להתנהגות בה. השלטים מכריזים על אזור נקי מפלסטיק. בפועל, ראינו בהמשך זבל מפלסטיק זרוק בטבע.
המשכנו לנסוע עם עצירות קצרות לתצפית בנוף. הגענו למלהכפרה בעשר וחצי בבוקר – לחדרים של סנט ג'וזף. מקום מאוד מינימליסטי – בלי מיזוג, מקלחת מדלי, שולחן אוכל בלי מטבח – האירוח כולל ארוחות בוקר וערב. התארגנו ויצאנו לטייל בשדות התה היפים הפרושים למרחבים, וגם כדי להגיע למקדש טאמילי קטן, שראינו בדרך. מכיוון שאנו נמצאים בגבול מדינת טאמיל נאדו, והעובדים בשדות התה רובם מגיעים משם – המקדש משמש עובדים אלה.
בדרך פגשנו אישה כבת 50 או יותר, שאספה עצים למדורה והתחילה לדבר אלינו בשפה לא מובנת. לא הבינה מילה באנגלית. בהמשך התברר כפי שחשבנו, שהיא מגיעה מהשבטים החיים בהרים. המשכנו ללכת אתה ולעזור לה לאסוף עצים מתאימים למדורה ולסחוב אותם. פגשה מקומיים אחרים בדרך שהסתכלו עלינו...מכונית אחת של הודים אפילו עצרה והנוסעים צחקו וצילמו אותנו הולכים יחד אתה ועם העצים.... אחרי זמן לא רב של הליכה, שבמהלכו היא מדברת לעצמה ועונה לעצמה, הגענו למעין "כפר" קטן – הרבה חדרים קטנים מחוברים אחד לשני (מן הסתם כל חדר כזה הוא בית של משפחה) מסביב לחצר חול ענקית ושני קיוסקים. האישה הזמינה אותנו לאחד הקיוסקים לשתות תה – בתנועות ידיים...הכינו לנו צ'אי מוקצף, אבל לה לא הכינו. הזמנו גם עבורה. המוכרת סיפרה לנו, שמדובר באישה בודדה אלמנה, שבעלה נפטר בגיל צעיר, ואין לה ילדים. הכפר שלה הוא במרחק 5 ק"מ. היא מתכננת לנוח אצלם ולחזור לביתה בערב עם העצים.
קנינו בקיוסק בננות ונפרדנו מהאישה ומאנשי הקיוסק. בדרכנו חזרה ביקרנו במקדש הקטן ונחנו בו קצת עם תצפית לנוף שדות התה. טיילנו בשבילים המסומנים ופגשנו קוטפות תה נחמדות. חזרנו לנוח בחדר ה"פרטיזני". בערב קיבלנו ארוחה טעימה תוצרת בית המארח, ובתשע וחצי יצאנו לספארי לילה עם מדריך בשם מוטו, שלא מדבר אנגלית טובה, אבל נראה מקצוען. הוא התאמץ מאוד למצוא חיות בהרים אחרי שעברנו את הגבול למדינת טאמיל נאדו. רוב הזמן ראינו מעט מאוד חיות – קצת באפלו מרחוק, צבי או אייל מרחוק, צואת פילים, ואז אחרי יותר משעה וחצי, הנהג קלט פיל מרחוק ועצר. זו הייתה פילה עם 2 גורים, דווקא בשביל ליד הכפר. עקבנו אחריה בשקט מרחוק. מעניין. לאחר מכן ראינו גם עיניים של חיה, שאולי הייתה חתול בר ואולי אפילו נמר ומיד לאחר מכן ראינו מקרוב 2 איילים, שכנראה ברחו מאותה חיה.
יום חמישי 24 בינואר – פארק Vaiapary בטמיל נאדו
יום נוסף במלהכפרה. התחלנו מאוחר אחרי ספארי לילה אתמול. חיכינו שהמדריך שלנו מאתמול ישיג אישור לטיול יום לאזור של השבטים. בינתיים קיבלנו ארוחת בוקר של אופם – אותה עיסה של אורז מותסס עם עדשים, הפעם מרודדת לעיגולים עם חורים ומוגשת עם צ'אטני של בוקר. היה טעים. ההמתנה לקחה זמן. בסוף המדריך חזר ואמר שלא הצליח להשיג אישור כי בזמן כניסה לאזור של קבוצה אחרת, לאחרונה, הייתה היתקלות לא נעימה עם פילים. במקום זאת הציע לקחת אותנו לפארק Valapary במדינת טאמיל נאדו השכנה. הסכמנו ללכת לפארק זה. מטפסים עם הרכב גבוה גבוה לשדות התה הגבוהים הרבה יותר. פגשנו קוטפות תה בפעולה ובנקודת הריכוז שלהן. הצלחנו להיכנס לפארק בזכות התושיה של המדריך, שאמר לטאמילים, שאנחנו מאנגליה כי ידע שהם לא אוהבים ישראלים... נופים עוד יותר יפים ואוויר הרים צלול.
בנקודת תצפית גבוהה בפארק ראינו בחור צעיר עם חלק גוף עליון חשוף ועליו פסים לבנים, שנראים כי נמשחו מאותה משחה בהירה, שפגשנו במקדש הקטן עם אקש. הבחור דיבר עם המדריך רגע, והסכמנו ללכת אתו לנקודה קרובה, שלגביה יש אמונה, שהייתה בה התגלות אלוהית בשנת 1976. הבחור ערך לפנינו טקס של הודיה וברכות – הדליק אש במעגל שהוכן מראש, היו גם מים קדושים והחומר שמושחים בין העיניים. הוא ברך כל אחד מאתנו ובסוף הייתה ציפייה לתשלום...שילמנו. המשכנו משם לראות סכר גדול ואגם מלאכותי וירדנו בחזרה למלהכפרה. הגענו קרוב ל-5 בערב. הסתבר שהמדריך צריך להגיע למחרת לצ'אלאקודי, ולכן ייסע אתנו בירידה מההרים. בדרך בדיוק אחרי שאמרתי שטרם ראינו קופים, נגלה לעינינו קוף שחור.
יום שישי 25 בינואר – יורדים מההרים לאטומנור
יצאנו כמתוכנן בשש וחצי בבוקר כדי לתת סיכוי לראיית חיות וכדי לנסוע בירידות האינסופיות בזמן שבו יש פחות תנועה ובאות ממולנו פחות מכוניות. לקחנו כמתוכנן גם את המדריך מוטו. מסתבר שהוא גם חייט ותפר את בגדיו בעצמו...הדרך ארוכה ומפותלת, ללא חיות. עצרנו אחרי יותר משעתיים ב-Hotel – שבהודו זה שם למסעדה או אפילו בית קפה/קיוסק. רק שתינו משהו חם ואכלנו בננות, ואז פתאום הגיעו אלינו קופים – אכלו בתאווה את הקליפות של הבננות. לאחר מכן המשכנו עוד במעבה היער בדרך המפותלת. עצרנו בצד הכביש בבית של פעילה חברתית, שהמדריך מכיר. התקשורת הייתה קשה כי ידעה מעט אנגלית. האישה נראתה תחילה צעירה, ואחר כך הבנו שאינה כה צעירה. סיפרה לנו, שהיא אינה נשואה ועוסקת בפעילות פוליטית כדי לקדם את האוכלוסייה באזור.
לאחר מכן עצרנו ליד מפלים נחמדים ובמקום היו גם המון קופים. משפחות שלמות. פשוט מסתובבים באזור חופשי. נהנים כנראה משאריות המבקרים. אחרי הנסיעה הארוכה, עצרנו בסביבות אחת עשרה לאכול ארוחת בוקר, במקום שבחר המדריך מוטו. אכלנו מאסלה דוסה טעימה – הפעם הייתה מקופלת למשולש גדול – עם מרק סמבר ו-2 סוגי צ'אטני – קוקוס ועגבניות. הזמנו גם PUTU – גליל של עיסת האורז והעדשים הלבנה ובתוכו פרוסות של קוקוס. בהמשך ראינו שיש סירים מיוחדים להכנתו. אוכלים אותו עם מטבל עגבניות טעים.
חשבנו, שהדרך לאטומנור תיקח עוד כ-3 שעות, אבל הייתה מהירה יותר, ולכן לפני אטומנור הציע סאגי, שהוא בן הדת הנוצרית, כי נעצור בכנסיה גדולה ועתיקה. היה מעניין. מדובר ב-2 כנסיות -קטנה וגדולה, צבועות בלבן בוהק על הר. יש גם באר, שמשייכים אותה למריה הקדושה, וכתוב, שמי שיעשה סיבוב מסביבה וירחץ ידיו במים הקדושים – כל משאלותיו יתגשמו.
סאג'י התפלל קצרות בכנסיה הקטנה. הדת משמעותית עבורו. הראה לנו גם מקום מאחורי הכנסיה, שבו נמצאת ספינה קטנה, שאתה מסתובבים סביב הכנסיה בחג סן-סבסטיאן, שחל היום ואתמול. ראינו סרט וידאו של הטקס בפעולה. לארח מכן הביא אותנו סאג'י למלון, שבחר עבורנו במרכז העיר אטומנור. מלון סטנדרטי אך מפנק. היה נכון לעשות מנוחת צהרים וקבענו כי סאג'י שגר באטומנור, יחזור לקחת אותנו בשש בערב לחגיגות יום סבסטיאן הקדוש בכנסייה ולאחר מכן לארוחת ערב, שהייתה מתוכננת מראש בבית של קרוב משפחתו.
נסענו קצת אחרי שש לרחבה הגדולה מאוד של הכנסייה – כל הכנסייה הגדולה הייתה מוארת באורות מנצנצים – ממש תמונה של אורות. חגיגה צבעונית ומאוד מושקעת. בכיכר היו אלפי אנשים ובמשך שעה ארוכה עברה בה במעגל תהלוכה ענקית עם דמויות של קדושים נוצריים. דיברנו קצת עם ילדים שנשאו דגלים בתערוכה והיינו קצת אטרקציה עבורם – שאלו אותנו:
What is your favorite food? What is your favorite hobby?
נסענו לבית החדש של ההורים של מי שדרכו התוודענו לקראלה – עובד זר בישראל, שבא מאטומנור. בבית סלון קטן, ושטח גדול מוקדש למטבח ולמעין מחסן שלו. עשו לנו סיור בבית וישבנו על כיסא נוח מיוחד שמקובל בקראלה. קיבלנו על ההתחלה שייק טעים מאננס. ארוחת הערב הייתה טעימה. הייתה שם גם בתם של המאחרים, שחיה עם בעלה ובתה בת השנה בקנדה. בדיוק הגיעו לביקור מולדת. חזרנו לישון במלון ה"מפנק"....
יום שבת 26 בינואר – חוויות כפריות ועירוניות באטומנור
בעצת סאג'י הנהג יצאנו על הבוקר מהעיר המפויחת. הציע לקחת אותנו לחווה עם גן בוטני וכלים עתיקים ליד העיר. כשהגענו לשם הסתבר שביום שבת המקום סגור. הציעו לנו לחזור למחרת. טיילנו בחוות דגים סמוכה. קצת כמו באגם החולה בארץ. מקווי מים וציפורים. התחיל להיות חם. נכנסנו לאכול ארוחת בוקר מאחרת ב"פאב TODY" – מדובר במשקה, שההודים מפיקים מעץ הדקל, והוא בעצם משקה אלכוהולי, רק זמן קצר אחרי שמפיקים אותו אחוז האלכוהול נמוך יחסית, ולכן מתאים גם לבוקר...טעמתי על קצה הלשון ולא יכולתי להמשיך(אומרים שדומה למשקה הקבס של מזרח אירופה) ...המקום עצמו היה מגניב – מקום זרוק בשדות, שבחיים לא היינו מגיעים אליו בלי סאג'י. מי שאוכל דגים אכל FISH KARRY ארוז בעלה בננה, אחרי שבחר בעצמו את הדג שממנו הוכן. צמחונים כמונו הזמינו טפיוקה (סוג של תבשיל כמו "פירה" תפוחי אדמה לא לגמרי מעוך מפרי הטפיוקה) עם תבשיל עגבניות טעים. ישבנו בחוץ במבנה עגול עם כיפה ורוח מלטפת מהשדות.
משם נסענו לראות כנסיה גדולה באטומנור, שנמצאת על גבעה עם נוף יפה. ביקרנו גם במוזיאון קטן לזכר אדם שנחשב לקדום וחי במקום 33 שנים. ראינו מכתבים רבים שכתבו לו לפני עשרות רבות של שנים. שמענו בכנסיה מזמורים נעימים בשפה המקומית – מאלאיאלאם.
מכיוו שאמו של סאג'י אושפזה בבית חולים במפתיע, ערב קודם, הלכנו אתו לביקור קצר אצלה. היו אצלה אחותו של סאג'י ובעלה. שמענו מה מצבה וחווינו איך נראה בית חולים פרטי בהודו – חולים רבים באולם גדול. נראה כמו בית חולים מלפני עשרות רבות של שנים בארץ.
משם נסענו לחנות הגדולה לסארי ולביגוד הודי – זה בעצם מעין בית כלבו גדול לטקסטיל וביגוד. קומה שלמה מוקדשת לסארי מכל המינים, הבדים והמחירים. רצינו להביא סארי לבנותינו, לא כי ילבשו אותו אלא כי יתפרו ממנו בגדים...קשה לבחור מהשפע הצבעוני....שלחנו להן תמונות בוואטצאפ ובחרנו 2 סארי לא יקרים בצבעי טורקיז וכחול.
נסיעה לא ארוכה הובילה אותנו למקום הלינה הנעים שלנו ליד נחל – Kuticutil. סאג'י הלך לישון בביתו באטומנור. קיבלנו בית קטן צמוד קרקע וצמוד לדירת הבעלים – 2 חדרי שינה ממוזגים עם מקלחות חמות , מטבח מצויד, מכונת כביסה וחצר מטופחת, שממנה יש ירידה לטבול בנחל מקסים. קיבל את פנינו מארח הודי צעיר, שנראה כמו נער מתבגר, אבל לדבריו יש לו תואר שני בתיירות. קצת התיש אותנו עם מילוי טפסים, כמו בכל מקום בהודו. במקום היה בעבר מטע עצי גומי, אבל חיסלו אותו – תיירות הרבה יותר משתלמת. בילינו בנחל בתוך המים מול הנוף היפה. במקום הכול מעוצב ברוח הפנג-שווי, ועדיין זה מקום שחיים בו. למעשה, כבר חלק מאזור ה-BACKWATERS, שבו נבלה בימים הקרובים. ארוחת ערב הכנו בעצמנו ובהדרכה של אימו של ה"נער". הפעם הכנו "אפאם" מהתערובת המוכנה של אורז ועדשים מותססים, שקנינו בדרך. אבטיח, גזר, אנננס ולישון.
יום ראשון 27 בינואר – שוב עולים להרים לאזור Thekady
התחלנו את הבוקר בשתיית קפה ותה מול הנחל – הגישו לנו המארחים, ולאחר מכן גם ארוחת בוקר. ביקרנו בחווה האורגנית, שהייתה סגורה יום קודם לכן והתרשמנו מתצוגת דגים, עצים יפים וכלים עתיקים של קראלה. אז הגיע אלינו רסילין, נהג מחליף של סאג'י ליומיים, שהוא ארגן לנו בשל בעיות הבריאות של אמו. נפרדנו מסאגי ויצאנו לכיוון האזור העירוני של קוטאיים והעלייה להרים לאזור Tekady. התחלנו בדרכנו לקומילי שבהרים. בדרך רסילין בחר מסעדת דרכים מחולקת לשני אגפים – Veg ו-Non Veg....יש הרבה כאלו. הושיבו אותנו בחלק הממוזג – מספר פעמים קפץ החשמל ותוקן. הזמנו אורז ביראני, שהיה מלא בירקות וטעים, כרובית ברוטב צ'ילי ואוכלי הדג הזמינו ארוחה על עלה בננה. כל פעם באים המלצרים עם סירים קטנים ומוסיפים לך מהאוכל...
הדרך לקומילי מתפתלת בלי סוף. המפלים הקטנים, שהובטחו בדרך, היו ללא מים. עצרנו בכנסיה יפה, שעולים אליה בהרבה מדרגות קשות, והיא מתצפתת על הנוף. הגענו אליה בדיוק בשעה ארבע, כשהתחילה המיסה, והקשבנו למזמורים נעימים בשפת המאלאיאלאם. לפנות ערב הגענו ל – Spice Green Homestay בקומילי, עיירה תיירותית מלאה בחנויות תבלינים ו"שמונצאס" למיניהם. התארגנו בחדרים עם בעל בית נחמד, ורסילין, טען שמכיר שם מקום טוב לעיסוי איווורדי. הזמנו תור לשבע בערב. מקום די מפואר. מקבלים אותך לשיחה קצה, מסבירים לך על העיסוי – לקחנו את ה"חבילה" – שעה ומשהו של עיסוי רקמות, אחר כך עיסוי פנים, טיפול בשמן מעל המצח ועיסוי בכריות חמות, הממולאות באבקת עלים מהיער...הוצמדו לנו 2 מעסים צעירים ונמרצים והתחדשנו בטיפולים...העיסוי בכריות חמות היה נעים. הטיפול בשמן מעל "העין השלישית" הרגיש די מוזר – המעסה מחמם שמן, שנמזג לתוך סיר קטן מעל הראש שלך – ומנו איכשהו מטפטף שמן על המצח והאצבע של המעסה נעה בעדינות על המצח...
הלכנו לישון מוקדם במטרה לקום למחרת מוקדם לסיור בפארק Periar – גם בו תקווה לראות חיות בר.
יום שני 28 בינואר – פארק Periar ובוסתן תבלינים
יום שלא התחיל מוצלח. קמנו ויצאנו מוקדם כמתוכנן, והנהג לקח אותנו לכניסה לפארק Periar, שבה קונים כרטיסים כדי להיכנס. היו 2 אפשרויות – לקחת אוטובוס של השמורה שלוקח אותך לסיור בספינה באגם מלאכותי או להגיע לכניסה שנייה לפארק, שדרכה לדברי מוכר הכרטיסים, ניתן לטייל ברגל. ידענו וקראנו מראש, שניתן להצטרף לסיורים מודרכים, אבל הסיורים שבהם יש סיכוי לראות חיות – בשבע ובשבע וחצי היו מלאים.
נכנסנו בכניסה להליכה ברגל. זו הייתה הליכה של מספר קילומטרים. בדרך ראינו איילה אחת מקרוב. סיימנו את הדרך כבר בשמונה ורבע. לא ידענו מה לעשות. היה גם סיור רגלי מודרך לתוך היער בשעה עשר – שעה שכבר אין סיכוי לראות חיות וחם יותר. התייעצנו עם העובדים בפארק, והם המליצו לנו להירשם לסיור הערב בשעה שתיים בצהריים – היה קשה לדמיין איזה ערב זה, כשידענו שהחושך יורד בשש וחצי, אבל הסתבר בהמשך, שטוב שהקשבנו לעובדי הפארק. עזרו לנו גם להתגבר על הבירוקרטיה, כי הכללים אומרים שצריך לרכוש כרטיסים לסיורים מחוץ לפארק, וסוכם שיקבלו מאתנו כסף וירשמו אותנו לסיור הערב. הכרטיסים יחכו לנו כשנחזור.
בזמן ההמתנה לסידור העניין חטף מאתנו קוף לאמור שקית עם בננות...הקוף לקח מהשקית צרור בננות אחד והשאיר את הצרור השני שהיה בה...יצאנו מהפארק והלכנו לסיור בגן עצי הפרי והתבלינים Abraham Spice Garden. תחילה היה אתנו מדריך צעיר ולאחר מכן אברהם עצמו, איש מרשים, שמטפח את המקום כבר שנים רבות – הרבה עצים ושיחי תבלין מעניינים – גם מה שמוכר נראה בדרך כלל קצת שונה. ראינו עץ של תבלין הציפורן, שיחי הקרדמון (הל), שבהם מפורסם האזור, ג'ינג'ר רפואי, עצי פרי שונים, עץ לימונים עם לימוני ענק במשקל עד 6 ק"ג כל לימון, בננות מסוגים שונים, שיחי פלפל צ'ילי מסוגים שונים, גם בצורת פעמון, טעמנו מחלק מפירות הצמחים. היו גם עצי נוי מיוחדים, כמו עץ עם פרחים צהובים שחורים, שנראים ממש כמו נעל עם עקב.
משם הנהג לקח אותנו לאכול אוכל ביתי במקום ממש קטן, שמבחוץ נראה ממש כמו קיוסק פשוט. בחיים לא היינו חושבים שאפשר או כדאי לאכול ארוחה במקום כזה. אכלנו אפאם עם קדאלק – תבשיל גרגרי חומוס ברוטב אדום חריף.
חזרנו לשמורה לפני הזמן כדי לוודא, שהכול בסדר עם הסיור.. הגענו לאכן עובד הפארק שפגשנו בבוקר, ארגון לנו את הכרטיסים. שוחחנו אתו, והתברר שאחותו עובדת בישראל כמטפלת לקשישים. שוחחנו אתה טלפונית יחד אתו.
המתנו לסיור בבית קפה שנמצא בתוך כלוב גדול – כן, יושבי בית הקפה בתוך הכלוב, עם דלת כפולה, שצריכה להישאר סגורה אחרי שנכנסים – וכל זה כדי שהקופים, המסתובבים חופשי, לא ייכנסו ויחטפו לאנשים את האוכל.
הסיור נדחה לשתיים וחצי. כמה דקות לפני קרא לנו המדריך. בחור צעיר, רזה וחסון, שנראה ממש כמו בן שבט פראי, למרות המדים הרשמיים שלבש...הסתבר שאכן הוא בן אחד השבטים באזור, שרק להם מותר להתגורר בתוך השמורה. מובן שהוא רכש השכלה מחוץ לשמורה ודיבר אנגלית טובה. הסיור התחיל במעבר ברפסודה מקני במבוק מצד אחד לצד שני של הנהר ומשם לתוך היער העבות. אכן בשעת צהרים זו היכן שטיילנו בתוך היער הייתה כבר הרגשה של ערב. בהליכה איטית ושקטה הצלחנו לראות עוד ועוד חיות. הקבוצה הייתה קטנה, וחוץ מאתנו היה עוד בחור צעיר מצ'כיה, שכבר כמה שנים עוסק במעקב אחרי פילים במדינות שונות באפריקה, ועוד זוג יהודים מארצות הבית, שמטיילים כחודשיים בהודו.
טוב ששכרנו משקפת. ראינו קופים שחורים על העצים הגבוהים, באפלו, נמייה שחורה גדולה – שונה מאלו שרואים בישראל, ראינו בקרחות היער ציפורים שונות, ביניהם שלדגים. בהמשך ראינו מרחוק ביזון ענק וצפינו בו זמן רב. קיבלנו מהמדריך הנחמד הסברים על דברים מעניינים, שרואים ביער – עצים שיכולים לגדול רק כטפילים על עץ אחר – בהדרגה העץ, שאותו מקיף הטפיל מת, ונשאר בתוך העץ הטפיל. ראינו קן ענק של נמלים, שנראה כמו אבן תלויה באוויר, גזעי עצים דקים וארוכים מאוד, שמתפתלים ממרומי העץ עד הקרקע, והם בני מאה שנים ויותר. לעיתים הם כמו חבלים עבים וחזקים, והתנדנדנו עליהם.
לקראת סוף הסיור ראינו סנאי שחור ענק ושמענו סיפורי זוועות מהמדריך על תקיפות אנשים בידי דובים ופילים ביער זה. נפרדנו מהמדריך אחרי שעתיים וחצי. היה תור ארוך לאוטובוסים לקראת שעת הסגירה של הפארק, ואז עובד הפארק הנחמד, שארגן לנו את הסיור, קרא לנו לראות פילה עם הבן הקטן שלה...
חזרנו עייפים אך מרוצים לחדרים. התקלחנו ויצאנו עם הנהג לאכול. אחרי דיונים עם בעל הבית וחיפוש מקומות בקומילי, שאינם "מלכודת תיירים", חזרנו אל הקיוסק הקטן מהבוקר...תחילה המליצו לנו על מקום גדול יותר לא רחוק מהם, והלכנו אליו, אבל הוא לא נראה טוב לנהג...חזרנו לקיוסק וקיבלנו ארוחה ביתית וטעימה – טפיוקה עם מרק סמבר, תבשיל שעועית ירוקה, צ'אפטי ובורטה.
יום שלישי 29 בינואר – קומילי – קוטאיים – Backwaters
התחלנו את היום בנחת – יום נסיעה חזרה מההרים למישורי ה-Backwaters. עצרנו לסיור במפעל התה קונמרה, שנמצא לפני הכניסה לקומילי. מדריך, שמאוד "חי" את הנושא עשה לנו סיור של יותר משעה, בעיקר בשדות התה עצמם, שנושים למפעל. למעשה, מדובר בקהילת עובדים, שרובם מתגוררים בשטח המפעל ויש לילדיהם הקטנים מעונות וגני ילדים בתוכו. היינו גם ב"מרכז מבקרים" קטן, שבו רואים מצגת על עולם התה והכנת התה. בתום הסיור נכנסנו למפעל, שנבנה ע"י הבריטים בשנת 1941, ונראה כאילו לא השתנה מאז. בנוי כך, שמעט כל הקירות החיצוניים שלו עשויים חלונות עץ – זה טוב לאוורור. תקרות אזבסט, מדרגות לולייניות ממתכת, תנור גדול, שבו יוצרים אנרגיה ע"י עצים, שפועלי מפעל חוטבים בעצמם – ממש "נזרקנו" 80 שנה לאחור, ונראה ששיטות העבודה לא השתנו.
לקינוח שתינו תה שהכין המדריך. היו אתנו בסיור 3 הודים צעירים, שדיברו אנגלית טובה. הגיעו לחתונה של חבר בקראלה ושילבו זאת בטיול. פגשנו אותם שנית אחרי זמן קצר במסעדה צמחונית, שבה עצרנו לארוחת "בוהוריים", המקובלת כאן מאוד. במסעדה היה מבחר גדול של מנות, שפורטו בשלט גדול באנלית. קיבלנו הסברים מאנשי המסעדה ומהנהג שלנו. הזמנו מסאלה דוסה עם צ'אטני טעימים – צ'אטני ירוק, שעשוי מעלים טעימים, וצאטני עגבניות שונה וטעים מהרגיל. בנוסף מרק סמבר כרגיל. הזמנו גם VADA – קציצות עדשים עשויות מהעדשים הבהירות, שלא רואים אותן בישראל. עשויות בצורה "בייגלה" עם חור וטבולות ברוטב חריף. היה זול, נעים וטעים.
עצרנו בעצת הנהג בחנות תבלינים קטנה בדרך, שהיא כמו קיוסק גדול. היינו בה הרבה זמן יחסית וקנינו מזכרות ומתנות – במקום בחנויות התיירים בקומילי. קנינו סבונים ושמן מסאג', טיפות בתרסיס לכאב ראש, הל, קפה מקומי, פרי הקודיאמפולי, שמשתמשים בו בבישולים בקראלה, אבקת מרק טבעית מירקות מיובשים להכנת סמבר.
המשכנו בירידה מההרים. בסבביות שלוש וחצי הגענו לקוטאיים, ושם התחלפו הנהגים וקיבלנו שוב את הנהג סאג'י. הגענו לחנות כלי נירוסטה וקנינו כל מיני כלי מתכת קטנים להגשה ולאחסון. עצרנו שוב בכלבו הגדול של הסארי – הפעם לבדוק את המחלקות האחרות. קנינו כמה בדים לתפירה ובחנות על יד חרוזים מאבן ג'ייד. משם למקום לינה שלנו ב-Backwaters – חלפנו בשעת דמדומים על פני תעלות רבות וחצינו על גשר ענק את האגם הגדול. באור אחרון הגענו למקום הלינה שלנו על פני המים –
Lovedale Home Stay – המארח הכין לנו ארוחת ערב ושוחח אתנו זמן רב.
יום רביעי 30 בינואר – שיט ב-Backwaters
הבוקר החל בארוחה מפנת וביתית בגינה של לאבדייל, כשאנו צופים בציפורים ובסירות של חיי היום-יום במקווי מים. הגישו לנו שייק מאננס, דוסה טעימה עם מרק סמבר, אידלי (לחמניות תפוחות מאותה עיסת אורז ועדשים) טעימים, צ'אטני קוקוס מעולה וקנקני קפה שחור ותה.
נסענו בריקשה לנקודת המפגש של הסיור ב-Backwaters, שיצא מהעיירה ואיקום. הגענו ראשונים לסירת משוטים, ובה 20 מקומות ישיבה נוחים מקש. חיכינו יותר מחצי שעה לקבוצה מהעיר קוצ'י של תיירים הודיים. הפלגנו בשלווה בין האגמים והתעלות של האזור. זו הופרה מדי פעם על ידי מעבר של סירות אחרות – אחת גדולה במיוחד, שהשמיעה מוזיקה שמחה וקבוצת רקדנים מקומית הופיעה עליה כדי לעשות שמח לתיירים.
עצרנו בכפר קטן ליד האגם. המדריך הסביר לנו, שכפרים הם בתהליך שינוי – כל מי שיכול בונה לעצמו בית אבן – עצרנו ליד בית אבן כזה, עם מדרגות שיש... תושבת המקום הדגימה לנו כיצד קולעים משטחים מעלי עץ הקוקוס – ואלו משמשים במקום קירות למבנים שונים. ראינו מבנים כאלו בצד בתי האבן המודרניים.
המשכנו בהפלגה הפסטורלית ועצרנו לארוחת צהרים על עלי בננה במבנה ליד המים. אחת הנשים ההודיות באה לשוחח אתנו. גרה במדינת מהרשטה, שבירתה בומביי/מומבאיי. סיפרה כי כל ילד הודי לומד בבית ספר 3 שפות – הינדי, אנגלית ושפת המדינה, שבה הוא חי.
בחלק השני של הטיול נפרדנו מקבוצת תיירי הפנים ההודיים, ושטנו בסירה קטנה, בעיקר בינות לתעלות צרות. מאוד שלו. פגשנו אישה עושה כביסה בנהר, ראינו נחש מים וציפורים שונות. עצרנו בעוד כפר קטן לראות אישה טווה חבלים מסיבי קוקוס בעזרת מכשיר חשמלי פשוט. הסבירו לנו, שזו עבודה מקובלת לעקרות בית בכפרים כאלו, אחרי שסיימו את עבודות הבית...המשכנו בהסעות לעוד מקומות של מלאכות קדומות. ביקרנו בבית של מישהי, שטווה בנול תלבושות לבתי ספר. ביקרנו אצל מישהי, שמכינה שטיחים קלועים מסוג של צמח דומה לקש. ביקרנו אצל קדר, שמכין כלי חרס והוא עשה לנו הדגמות של עבודתו. לאחר מכן לקחו אותנו לבקר במקדש של העיירה ואיקום. דומה למקדש, שבו היינו באטומנור, אבל קטן יותר.
לקינוח לקחו אותנו לשתות תה ולטעום עוגיות מקומיות כחלק מהסיור. חלק מהעוגיות לא היו מתוקות – קיבלנו גם את ה-VADA שאכלנו אתמול – רק כאן כ"בייגלה" לא מתוק ובלי רוטב. עוגת הקוקוס הייתה טעימה. החלטנו לחזור מהסיור באוטובוס כדי להרגיש פעם אחת את חווית האוטובוס בהודו – מדובר ב"עגלות" כמו שהיו בישראל עד שנות השישים בערך, ונראה שגם אוטובוסים אלה הם באמת בני חמישים שנה ויותר, רק שיפצו והחליפו מנוע....
יום חמישי 31 בינואר – מרכז צפרות וחוזרים לקוצ'י
תכננו יום "רגוע", אבל רצינו לתת צ'אנס אמיתי למרכז הצפרות של ה- BACKWATERS ולכן יצאנו אליו בריקשה, שהוזמנה מראש כבר בשעה 06:15 בבוקר, בעצת בעל מקום הלינה שלנו. המאמץ היה די שווה. לקחנו מדריך בכניסה ב-300 רופי (15 ₪), בנוסף לכרטיס הכניסה, שעלה 200 רופי לאדם. שמענו ממנו על תולדות המקום, שהיה במאה ה-19 מטע גומי והפך ליער, ולאחר מכן בשנות ה-50 היה למרכז צפרות. טיילנו אתו ביער כשעתיים וראינו כל מיני ציפורים, מוכרות ולא מוכרות – קוקיות, תרנגולת מים, אנפות רבות, קורמורנים, שלדגים ועוד ציפורים קטנות. עלינו למגדל, שמשקיף על אזור הקינון, ומשם ראינו מקרוב יחסית תנועה ענפה של בעלי כנף.
הנהג שלנו סאג'י, שהיה ביום "חופשה" מאתנו אתמול, בא לקחת אותנו להמשך החוויה באזור הייחודי. בינתיים, אכלנו ארוחת בוקר טעימה ליד המים, תוך צפייה בציפורים ובסירות. קיבלנו שייק אננס (כמובן...) ו-PURI – פיתות ממש דקיקות, כאן היו עשויות מקמח חיטה, אך יש ואריאציות מקמחים אחרים. פותחים את פיתה וממלאים אותה בתבשיל טפיוקה מעוך היטב הפעם וטעים מאוד.
פגשנו במקום פנסיונרית מהולנד, שמטיילת להנאתה בנחת וכותבת בלוג יומי למשפחתה וגם מתרגמת ספר להולנדית תוך כדי המסע – נשמע שילוב מהנה בין בילוי ועבודה. סיימנו לארוז ונפרדנו מ"לאבדייל" ומהמארחים הנחמדים, שגם עשו לנו כביסה תמורת 200 רופי...
נסענו צפונה דרך תעלות, אגמים וגשרים לכיוון קוצ'י. עצרנו קצת בחוף הים – חוף האוקינוס הערבי. ראינו דייגים פורקים רשת. משם המשכנו למוזאון הפולקלור של קראלה – יוזמה של אדם פרטי, שפיתח מוזאון פרטי עם אלפי פריטים והרבה השקעה בעיצוב הפנים של המוזאון הלא גדול, אולם מכיל 3 קומות צפופות וגדושות במוצגים – כל קומה בסגנון של אזור אחר בקראלה. מוצגים של כל הדתות ומכל התקופות – חלקם מוצגים לפי נושאים וחלקם בערבוביה. די שונה ממוזאונים מערביים, שאליהם אנו רגילים. ביקשנו וקיבלנו קצת הדרכה מעובדת צעירה של המקום. בקומה השנייה פגשנו את אשתו של מייסד המקום, שהלך לעולמו לא מזמן. סיפרה לנו על מפעל החיים שלהם. סיפרה כי מתוכננת לבקר בישראל ביקור קצר בחודש אפריל. שם המשפחה שלהם בא מהמילה העברית "טלית" – כנראה לפני דורות היה בעלה ממוצא יהודי. דיברנו אתה על השימוש בטלית בדת היהודית.
יצאנו מהמוזאון וכבר היה חמש בערב. הלכנו למשרדים של Air India בקוצ'י, כדי לטפל בהשגת החזר מלא על הטיסה שלא הייתה. למרות שתחילה הם אמרו שקנינו את הכרטיסים מחברת אקספדיה, ואנו צריכים לפנות אליהם, כן עזרו לנו אחרי שסיפרנו להם את כל תלאותינו, ועד כמה לא היו קואופרטיביים באקספדיה. לקח זמן, אולם הם דאגו לביטול כל הטיסות ולקבלת החזר מלא. נתנו לנו מסמכים על כך. משם נסענו למקום הלינה שמצאנו בפורט קוצ'י – Good Karma.
המקום היה סביר. מיטות גבוהות מדי לטעמי, התקלחנו, הלכנו לאכול, שוב ב-Lucky Star , שכבר הכרנו, ולילה טוב...
יום שישי – 1 בפברואר – יהודים אחרונים בקראלה
יצאנו בבוקר עם ריקשה אל המעבורת הציבורית, שמפליגה לפרבר Erankkulam של קוצ'ין, בעיקר כדי לבקר ב"רחוב היהודים" שם. קראנו שעל אחד משני בתי הכנסת שומר היהודי האחרון בקראלה, בעל חנות לאקוואריומים ולדגי נוי, שצמודה לבית הכנסת.
הגענו למעבורת העירונית. תורים נפרדים לגברים ולנשים. מחיר הנסיעה רק 4 רופי לכל כיוון. את הקופה פותחים רק זמן קצר לפני ההפלגה, ויש תור גדול.. בסוף היה לנו אפילו מקום ישיבה. הגענו לארנקולאם וראינו שאפשר לטייל בטיילת לחוף הים, שעוברת תהליך פיתוח, ולאורכה נבנים רבי קומות חדישים. טיילנו ואז היינו צריכים לעבור כביש רחב – משימה לא פשוטה בהודו, כי כמו במקומות רבים אחרים, לא נראו מעברי חצייה באופק, והאנשים פשוט עוברים – נראה מסוכן, אבל לא הייתה ברירה.
הגענו לרחוב היהודים – Jue Street – חוץ מהשם, שמופיע על שלטים בחלק מהבתים, לא נראה זכר למשהו שהיה פעם יהודי...בהמשך הגענו למבנה של אחד מ-2 בתי הכנסת, אולם הוא היה סגור, ומכיוון שנמצא מאחורי בניין אחר, שגם הוא היה סגור בשער, לא היה ניתן להתרשם ממשהו. שוטטנו ברחוב המסחרי. מצאנו עוד חנות טובה של כלי נירוסטה וקנינו 3 כלי אחסון קטנים, שנכנסים זה לתוך זה, כלי להגשת אורז מהסיר לצלחת עם כף רחבה, ואז הגענו ל"Kochi Blosomes" – חנות דגי הנוי של אליאס יוסף, אחרון היהודים המתפללים בבית הכנסת של ארנקולאם. מדובר בחנות אקווריומים ודגי נוי גדולה, שנראה כי פועלת גם כסיטונאות. שלט מבשר כי היא פתוחה גם בימי ראשון, אבל סגורה בשבת. פגשנו את אליאס יושב בפתח חנותו. פתחנו בשיחת נימוסין, שבה שמע שאנחנו מחיפה, וסיפר לנו כי בתו הבכורה מתגוררת בחיפה, ברחוב התמר בכרמל מערבי לא רחוק ממקום המגורים שלנו. בתו נשואה לבחור אמריקאי. שניהם למדו יחד לתואר שני בטכניון, ונישאו לא מזמן. שניהם עובדים בחיפה...בהמשך נשמע עוד על סיפור זה.
לאחר מכן לקח אותנו אליאס לבית הכנסת, שנמצא מאחורי חנות הדגים, וזו כניסה מאוד מפתיעה למבנה משופץ ומרשים. לדבריו, המקום היה די מוזנח, והוא שופץ בתרומות שהשיג. שיפוץ מאוד יפה, והמקום גדול יותר מבית הכנסת הפאראדסי, שכאמור מהווה אתר עלייה לרגל של תיירים מכל העולם. במקום רצפת מרצפות מצוירות, ארון קודש ובמת תפילה עשויים מעץ עם חריטות מיוחדות, חלונות עץ מושקעים עם דוגמאות, והרבה מנורות תלויות, כמו בבית הכנסת הפאראדסי. ישבנו על אחד הספסלים במקום, ואליאס סיפר לנו את סיפורו באנגלית טובה, אולם במבטא, שלעיתים קשה להבנה ולוקח זמן להתרגל אליו. השיחה התארכה וכן גם הטונים והרגש הנלווה אליהם, כשאליאס הבין, שאנו מכירים את הסיפור העצוב על הנתק רב השנים בין היהודים ה"שחורים" בקראלה לבין היהודים ה"לבנים" הפאראדסים. טוען שהיסטוריון ידוע עיוות את הסיפור באופן בלתי נסלח, ואמר לו זאת כשסוף סוף ביקר אצלו בבית הכנסת, שנים אחרי שכתב על יהודי קראלה. אותו היסטוריון שהה בקוצ'י כשנה כדי לכתוב את היסטוריה של יהודי המקום, ולמרות זאת, כף רגלו לא דרכה בבית הכנסת באראנקולאם, שעליו שומר אליאס.
לקראת סוף השיחה אליאס שר לנו כמה פסוקים מהתפילות בעברית לאחר שסיפר לנו כי הוא מתפלל לבדו בבית הכנסת בערב שבת. היהודים האחרונים, שעדיין חיים בארנקולאם רחוקים מהדת. לא אמר שהם מתבוללים. הזכיר לנו שהיום יום שישי, ושאל אותנו מה אנחנו עושים היום בערב, ואם נרצה לבוא להתפלל אתו תפילת מנחה וערבית בחמש וחצי בערב ואז לבוא לארוחת ערב עם אשתו עופרה ובתו השנייה לאה. לאה בת 27 ועובדת בביטחון של חברת אל-על בעיר מומבאי(בומביי). במקרה היא נמצאת בשבוע חופשה בקוצ'ין – הצעירה הרווקה היהודייה האחרונה בקוצ'ין...
הרגשנו קצת כמו ב"סרט" לא צפוי...כאילו שאנחנו כותבים פרק נוסף בספרה של עדנה פרננדס , "יהודים אחרונים בקראלה", שבו יש פרק, המוקדש לאליאס...הספר יצא לאור לפני כ-10 שנים. קבענו עם אליאס שנחזור בחמש וחצי – היינו רעבים וקצת מזיעים ורצינו גם להתקלח לכבוד שבת.. חזרנו לקוצ'י במעבורת יותר רגועה עם הרבה מקומות ישיבה, והלכנו לאכול במסעדה צמחונית ליד המלון שלנו בשם "Grandmama's Kitchen". בעל המסעדה הוא ממדינה אחרת בהודו – נוג'יראת. פתח את המסעדה רק לפני 9 חודשים, במטרה להגשים חלום ילדות. ישב אתנו וסיפר את סיפורו. היה יודע להבדיל כילד לפי ריח התבשילים, שעלה באפו כשהתקרב לביתו אחרי בית הספר, האם בישלה היום את האוכל אמא שלו או סבתו...למד מהסבתא כיצד לבשל אוכל טעים, ואז לימד את אמא שלו כיצד לבשל יותר טעים...הארוחה אכן הייתה טעימה ושונה – תבלון אחר ואופי יותר מעודן של המנות.
התקלחנו והחלפנו בגדים כמעט בלי לנוח ויצאנו שוב בארבע וחצי אל המעבורת בריקשה. מהמעבורת לקחנו ריקשה נוספת לחנות דגי הנוי. בדיוק יצאו ממנה העובדים ואליאס התחיל בתפילתו. לקחנו סידור והצטרפנו אליו לתפילת מנחה...כך, לדבריו, כל שבוע הוא מתפלל לבדו. לאחר מכן ישבנו אתו בתוך בית הכנסת וחיכינו לשקיעת השמש לתפילת מעריב. המשכנו בשיחה, והיא עברה למה שקורה בישראל, יחסי יהודים-ערבים וכדומה. לאליאס יש אח בארץ ועוד קרובים, והוא ביקר כאן פעמים רבות. הגיע זמן תפילת מעריב, ולאחריה יצאנו מבית הכנסת כשכבר חושך. עובד אחרון שנשאר של חנות הדגים תפקד לרגע כ"גוי של שבת" וכיבה את האורות בבית הכנסת ובחנות.
אליאס יהודי מסורתי. מבית הכנסת הוא חוזר לביתו באופנוע. לנו הוא ארגן ריקשה, שתיקח אותנו לשם. הגענו לביתו – שנמצא במבנה, שאותו הקים לפני כ-8 שנים. כל הבניין שייך לו, והוא השכיר את החלקים, שאינם משמשים כביתו, למשרדים ועסקים שונים, ולא למגורים – עירוב שימושים, שנפוץ בכלל בבניינים בקוצ'י – כמו שהיה לפני כמה דורות – עסק או משרד ומעליו ביתו של בעל העסק. בבית סלון גדול מחובר למטבח פתוח, והכל בתכנון מוקפד של נגרות מעוצבת, שתכנן אליאס – ובנגרות משולבים סמלים של עיצוב בית הכנסת, כך, למשל, במרכז אחד המזנונים תמונה גדולה של 12 שבטי ישראל והסמלים שלהם....
פגשנו את עופרה אשתו של אליאס, שהמשיכה לטרוח על השלמת ארוחת הערב, ואת בתו הצעירה לאה, דוברת אנגלית טובה. היא ישבה אתנו וסיפרה לנו על החיים כצעירה שגדלה בארנקולאם. לאורך השנים עזבו את המקום עוד ועוד משפחות של יהודים שעוד נותרו, וכיום, כבר אין צעירים יהודיים בקראלה. היא, כאמור, למדה לתואר ראשון וכיום עובדת במומבאי בחברת אל -על. לאה ביקרה בישראל 6 פעמים. נמנענו משאלות שהיו עלולות להתפרש כמביכות, כמו היכן היא תרצה לגור בעתיד. סיפרה לנו כי רוב היהודים בהודו בכלל מתגוררים במומבאי – כ-4000 יהודים. שאלנו את אליאס בכל זאת על האפשרות להתחבר בעתיד לבתו וליתר קרובי משפחתו בישראל, אולם התרשמנו כי עיקר עניינו כעת הוא בעתידה של בתו לאה, ומקווה כי יימצא לה זיווג בקרוב...
אליאס סיפר לנו כי בתו הבכורה למד מחשבים בקראלה לתואר ראשון, והתחילה לעבוד בחברה מסוימת, אולם העבודה לא הייתה ברמה גבוהה ורצתה ללמוד תואר שני. אחת האופציות שעליה חשבו הייתה לימודים בארץ בטכניון – אליאס העדיף זאת על פני שתלמד בארצות אחרות, אולם הסכום שנדרש ללימודים ולמחיה בארץ הינו מאוד גבוה (ברור – אמרנו שהמחירים בקראלה של כל דבר היו כעשירית מהמחירים בארץ בממוצע...). ניסתה לקבל מלגה, אולם זה לקח זמן וכבר די ירדו מהרעיון, ואז התקבל האישור למלגה המיוחלת. במסגרת הלימודים לתואר שני פגשה בחור יהודי אמריקאי, שגם הוא בא לארץ ללמוד תואר שני, הם התאהבו והחליטו להשתקע בישראל.. כיום שניהם עובדים בחיפה.
נהנינו מארוחת ערב טעימה וביתית וסיפרנו עוד על החיים בישראל. הצענו לאליאס ולעופרה לשלוח משהו דרכנו לבתם שבחיפה. הם בחרו לשלוח תרופות איוורדיות, שנארזו היטב ודאגנו בהמשך כי יגיעו לתעודתן. נפרדנו מהם בהמון תודה על שהזמינו אותנו לביתם ועל ההזדמנות להכיר אותם.
יום שבת ה-2 בפברואר – השלמות וטיסות לדלהי ודרך מוסקבה לישראל
היה לנו בוקר אחרון בקוצ'ין. תכננו עוד ביום הקודם ללכת לעיסוי אחרון בהודו באותו מקום, שבו היינו בתחילת הטיול. ביקשנו אותו מעסה, אבל לא התאפשר בסוף, אז התנסינו באחד אחר, שהיה משקיען וגם נתן יותר משעה אחת. לאחר מכן הסתובבנו בעיר – ביקרנו בביאנלה הבינלאומית לאומנות ובחנויות שונות – הגענו לחנות עם מוצרים טיבטיים. גם אכלנו במסעדה טיבטית, ליד תיאטרון הקטקאלי. לא היה משהו...הגענו לחדר והתארגנו לעזיבה בשעת צהריים מאוחרת. הטיסה לדלהי הייתה בערב.
הטיסה יצאה בזמן. המתנה לא ארוכה בדלהי ועלינו על הטיסה למוסקבה.
יום ראשון ה-3 בפברואר – עצירה במוסקבה והביתה
התכוננו מבעוד מועד למעבר החד מחופי השמש החמימים של קראלה לקור המקפיא של אמצע ינואר במוסקבה. כביכול, היה לנו כמעט יום במוסקבה – יכולנו לצאת מהטרמינל לכשבע שעות. ידענו שעם התחבורה הציבורית, השלג והכפור לא נוכל להספיק הרבה. תכננו ללכת למוזאון אחד ואז למצוא מקום סגור לאכול בו וזהו. הגענו למוזאון פושקין המפורסם אחרי נסיעות באוטובוס וברכבת התחתית הקודרת של מוסקבה וקצת הליכה ברחובות עטויי שלג. קור מקפיא בחוץ, ומשתרך תור ארוך לפני המוזאון...אחרי זמן קצר הבנו שיהיה קשה לשרוד בתור בקור הזה וויתרנו...החלטנו לחזור למעין מרכז קניות שבו נתקלנו בדרך בין האוטובוס לרכבת...סתם סוג של קניון ברמה נמוכה. מצאנו איזה מקום לאכול בו, די בקושי...לא היה נקי במיוחד...לא עשה חשק לחזור למוסקבה. חזרנו לטיסה הביתה, עם רצון לחזור פעם בעתיד לקראלה המיוחדת.
