לחלק א: אוסט טירול והוהא-טאורן
יום 8 – פרידה קורעת לב ממיטרסיל ומעבר לאיזור האגמים
קמים, אורזים, מתארגנים, מפרידים אשפה, משלמים, נפרדים.
בעלת הבית אומרת את משפט הקאלט ש-'המון אורחים מישראל מתארחים אצלה. הנה רק היום בצהריים משפחה מישראל צריכה להגיע...'
זה מדהים איך כל מקום לינה שאני עוזב אני שומע את המשפט הזה
אנחנו אמורים לטייל את דרכנו לכיוון הלינה הבאה שלנו - אוברטראון אשר באגם האלשטט.
באיזור אפליקציות המז"א - שוב קטטה.
עוכר השמחות yahoo weather מבטיח (סורפרייז סורפרייז...) יום גשום. הוא אפילו מרהיב עוז לסמן את זה בחמש טיפות - אייקון מתועב לגשמים חזקים.
הוא גם די בטוח בעצמו, הכלב.. ונותן לזה סבירות של 80%...
האתרים האוסטריים אומרים: ערפל וגשם בשעות הבוקר ואז סבירות נמוכה לממטרים קלים מפעם לפעם ושמש בשאר.
ממש בא לנו לטייל בטבע. טיול אמיתי כמו שצריך לפני שנפרדים מהאיזור
נשארו לי עוד מספר מקומות שלא הספקנו באוטס טירול - איזור לינץ, איזור קאלס אם גרוסגולקנר...
אדיס מציעה את מפלי קרימל (פחות מחצי שעה נסיעה לפי וייז)... אבל כל אלו מנוגדים לכיוון הנסיעה שלנו, והאיזור הדרומי של אוטס טירול גם נראה יותר גשום ומעונן לפי האתרים.
אפליקציות מז"א רומזות שדוקא באיזור הקרוב לנו יתבהר קודם.
אז אנחנו מתקדמים לכיוון kitzbuhel panorama lift
הרכבל הזה היה אצלי ברשימות בתור אופציה רזרבית... לא ייחסתי לו חשיבות רבה מידי - אולי בגלל שהוא ממש לייד הבית - למרות שמו הוא קרוב יותר למיטרסיל מאשר לקיצבוהיל (יושב בהרים שבין מיטרסיל לקיצבוהיל - ולמעשה ממוקם לא יותר מעשר דקות נסיעה מהדירה.
הנהיגה כולה בתוך ענן אחד גדול. לא רואים כלום. ההחלטה לעלות על רכבל במז"א הזה נראית, בשלב הזה – הזוייה.
הסיבה היחידה שהתקדמנו היתה ש-'ממילא זה כולה עשר דקות נסיעה אז לא הפסדנו הרבה...'
בחנייה חונים מספר רכבים. מעודד דוקא.
בשוויץ, בהרבה תחנות רכבל, יש מסך טלויזיה בתחנת המוצא שמשדר את הראות בתחנת ההר - כך אפשר להחליט אם יש טעם לעלות או לא. פה, באוסטריה, לא נתקלתי בזה. אנחנו מתייעצים עם הגברת הנחמדה בקופה, והיא עונה חד משמעית: לעלות. למעלה מתבהר, ועוד חצי שעה יהיה יום יפה! ('תאכל ת'לב yahoo weather)
אנחנו עולים, ועולים ו…
פתאום יוצאים מחושך לאור ופורצים מתוך הענן החוצה!! מראה מהמם ובלתי נתפס!!! כל העננים שהיינו בתוכם בטיפוס לרכבל נמצאים עכשיו מתחתנו.
ומעלינו יחסית בהיר. הראות טובה, הנוף עוצר נשימה. בתוך מסך העננים שמתחתינו מתחילים להווצר קרעים של נוף שהולכים ונפתחים לסירוגין.
מדהים כבר אמרתי?…
התצפית מלמעלה עוצרת נשימה (****1/2)
ולחשוב שכמעט ויתרנו על הרכבל הזה כי מעונן, כי יאהו אמר, כי זה היה מדורג אצלי נמוך ברשימות…
אנחנו מתלבטים בין מסלול רגלי חזרה למטה (שעתיים וחצי לפי השילוט) לבין מסלול בפסגה. מחליטים על מסלול פסגה.
באמת שלא זוכר איך קוראים לו, פנורמה ווג, או פנורמה סירקל, או וונדר-ווג, מה זה משנה? כל המסלולים שם כנראה די דומים, יש המון, והמסלול היה מהמם!!!
הילד, לעומת זאת, במצב-רוח עצלני. את רוב המסלול (שעתיים וחצי) הוא עשה על הכתפיים שלי...
מז"א מתבהר יחסית, ומתחמם. אני כבר בקצר (אדיס לא. אבל היא באמת לא דוגמא...)
אנחנו מאושרים מאד מהמסלול המקסים, ועוד יותר מאושרים כשבנקודת הסיום יש מסעדה עם טרסה לנוף מדהים, ובפתחה טרמפולינה ומתנפחים.
ארוחת צהריים מספר 3 במסעדה בטיול, כולל קפה מעולה (!!!). אין על אוסטריה
בטרמפולינה, אגב, הילד מצא חברה. זו לא היתה חברה אוסטרית. (בכלל, קיבלנו את הרושם שילדונים בגילאי 4 וצפונה באוסטריה כבר מתחילים לקבל את האופי ה-'אוסטרי' הצונן והמנומס ופחות זורמים עם הפרא המסתחבק שלנו...)
החברה שלו בטרמפולינה היתה לגמרי מזרח-תיכון, ולא מישראל
היה משעשע למדי לראות את הילד שלנו מתעקש לדבר איתה בעברית…
תכננתי לנו עוד מסלול הליכה בדרך למפלים בשם Schrabachfall וגם את קניון ליכטנשטיין...
אבל פה ברכבל למעלה בילינו חצי יום מדהים בלי שבכלל התכוונו לעשות ממש מסלול - אז מחליטים לוותר על המסלול השני ולנסוע לקניון ליכטנשטיין בדרך לאיזור האגמים. הרי זה יעד חובה. וכבר הייתי פעמיים באוסטרייה וטרם ביקרתי בו...
אז היינו. נחמד.
(***1/2)
האמת שהקניון מרשים ויפה, והמסלול יחסית ארוך ומושקע. ולא ריגש אותנו.
עמישראל והרפובליקה של סין השתלטו על המקום. המסלול צפוף בטירוף. צריך להתחכך באנשים שהולכים בכיוון השני...
נראה לי שהרגשתי איזשהו סלט של נקיקים בראש. אני חושב שאהבתי אותו יותר מקיצלוך וקפרון. אבל הוא לא ריגש.
ואיזה קניונים כן ריגשו?
אז במקרה הכינותי רשימה מטיולים קודמים:
1. פארטנך-קלאם - גרמיש, בוואריה
2. קניון רוזנלאוי - מרינגן, האלפים הברניים
3. קניון השטן - מורצין, אלפים צרפתיים
4. קניון גילפן - ויפיטנו, גבול אוסטריה-איטליה
מהקניון ממשיכים ללינה הבאה - אגם האלשטט היר ווי קאם…
יום 8 – האלשטט, אגם, מנוחה. מה, כל יום צריך לטייל לעבוד קשה?
אחרי אתמול, יום גדוש ואינטנסיבי, שכלל הרבה מאד הליכה ברגל וגם נסיעה ארוכה יחסית, אנחנו מחליטים על יום רגוע.. פה באיזור.. ובעיקר בונים על שחייה באגם האלטשטט :-)
האפליקציות מז"א כבר מזמן ברוגז ולא מדברות בינהם. כל אחת מנסה להסית אותי מאחורי הגב של השנייה....
מה אומר yahoo weather? 'יתהפך העולם לא תשחה היום. יהיה קריר, מעונן, מבאס. אולי באמת לא ירד גשם אבל שמש? במקרה הטוב קצת לקראת אחה"צ מאוחרות...
ומה אומרת האפליקציית האוסטרית? 'אל תקשיב לו. הוא זבל. תשחה באבו-אבואה תשחה... כולה טיפה עננים בשעות הבוקר המוקדמות, ועד 10 בבוקר יתבהר ותהיה שמש נעימה וכיפית. תארוז בגד ים להיום...'
אנחנו עושים סיבוב קצר על האגם בחוף של אוברטראון.
אוברטראון עצמה - סתם עיירה. אבל –
המיקום שלה מעולה. היא נמצאת ממש 3 דקות נסיעה מהאלטשש, ו-5 דקות מתצפית 5 האצבעות.
יש לה חוף מקסים שכולל דשא אינסופי, קיר טיפוס בתוך המים, מתקנים לילדים, וגולת הכותרת מבחינת הילדון שלנו - מגלשה יחסית גבוהה וארוכה לתוך המים. מאד מזכיר את גן השעשועים על החוף של האלטשט.
בחוץ עדיין טיפה קריר בשביל להכנס למים ('אמרתי לך... סתם סחבת בגדי-ים...' מגחך יאהו...)
היום משאירים את הרכב בחנייה ולוקחים שייט קצר מאוברטראון להאלשטט.
איזה כיף (!!!) - הילד מתעניין בתא של הקפטיין... שמתאהב בילד שלנו ושמח לארח אותו, ואנחנו מקבלים 20 דקות של שייט זוגי עם בירה (!!!)
עושים סיבוב בעיר העתיקה. אני פעם שניה בהאלשטט (****) - הביקור הקודם שלי היה בגשם שוטף.
מז"א מתבהר, נהיה חמים ושמשי. העיר עמוסה מאד, אבל זה לא מפריע.
סיבוב קצר (מידי!!) בעיירה - הילד מאבד מהר סבלנות כלפי שוטטות בעיירות. הוא צריך אקשן.
אנחנו מגיעים לחוף המפורסם של האטשטט עם המגלשות והנדנדות.
הילד לא יודע נפשו מרוב אושר, וגם אני
למקומות:
מוכנים?
ו….
קפוץ!!!
ספלאשששששש
מבלים שעות ארוכות בחוף של האלטשטט, הולכים (לסירוגין...) לאכול גלידה בעיירה, הילד מדגים כיצד הוא ירש את הגנים המשובחים של אביו בכל הקשור לעמידות במים בטמפרטורת קולר של תמי4, וחוזרים באונייה לאוברטראון כדי לרדת לחוף (למה בעצם הביטוי הזה 'לרדת'? אם זכרוני אינו מטעני החוף הוא דוקא באותו גובה כמו שאר העיירה...) ושם בעצם להמשיך לעשות אותו הדבר – להתגלש במגלשה למים, לשחות, לתפוס שמש – ובאופן כללי לא לעשות שום דבר.
איזה יום מאושר מושלם עבר עלינו!
ומחר – קואליציה בלתי אפשרית וחד פעמית בין אפליקציות מז”א – יום קיץ חם אמיתי מגיע.
יום 9 – זה היה בסוף הקיץ (תצפית 5 האצבעות ואגם גוסאו)
מתעוררים לשמיים בהירים ומזג-אויר של כמעט-קיץ-ישראלי. יום חם. בצהריים כמעט 30 מעלות. רק בלי הלחות.
אני מלא מוטיבציה אחרי יום של מנוחה. היום שמים וי על האטרקציה מספר 1 באיזור (חוץ מהאלטשטט כמובן) וזה תצפית 5 האצבעות.
הרכבל מרוחק 7 דקות נסיעה. מגיעים מוקדם. מגרש החנייה כבר די מפוצץ (כשיצאנו - אחרי כמה שעות זה כבר היה בלתי נסבל - רכבים 'אורבים' לכל מי שמגיע לחנייה ו-'מתחרים' אחד בשני על כל מקום חנייה שמתפנה...'
קונים כרטיסים. תור גדול בקופה. עומס ברכבל. המון עברית.
אגב - למי ששומע צליל קיטור על עניין העברית - אז ממש לא - כל הישראלים שפגשנו ושוחחנו איתם קצת היו חביבים להפליא
הרכבל גדול - מכיל הרבה אנשים - תחנת האמצע זו מערת הקרח שלא ממש מתאימה לנו - אנחנו מחליפים רכבל ועולים לתחנה העליונה.
מהתחנה העליונה יש הליכה של 45 דקות, אולי קצת פחות, לתצפית.
הילד עייף. כבר לא בא לו ללכת. כמעט את כל ההליכה, הלוך וחזור, הוא עושה על הכתפיים שלי מבסוט מהחיים…
הנוף בתצפית (****) מדהים –
אדיס טוענת שזו נקודת השיא של הטיול מבחינתה.
התצפית מרשימה מאד, אבל העומס גדול. יש תורים של אנשים שמחכים 'לצעוד' על אחת האצבעות ולהצטלם....
מצד שני, אלו שכבר 'על האצבע' לא ממהרים לפנות לאלו שממתינים, ומצטלמים, ומצטלמים, ושוב מצטלמים...
אנחנו מבלים שם כשעה, עושים פיקניק, מצטלמים, וחוזרים חזרה לרכבל.…
היעד הבא שלנו - אגם גוסאו
פלאשבק: טיילתי באגם גוסאו לבד לפני מספר שנים.
הילד היה אז בבטן עדיין ואמא שלו לא יכלה לראות אותי יותר סביבה ו-'גירשה' אותי לאוסטריה...
אגם גוסאו היה אחד משיאי הטיול שלי אז - עשיתי מסלול מקסים לאגם גוסאו העליון, שחיתי בשניהם, כיף גדול...
את הרכבל פספסתי אז - באיזשהו שלב התענן, וזה היה בסוף הטיול והייתי רווי נופים ורכבלים. הרגשתי שנשאר לי חוב של כבוד לאוסטריה.
וחוץ מזה אין לי לב שאדיס והילד לא יראו את המקום המופלא הזה.
huge. huge mistake
הילד נרדם בנסיעה הקצרה לגוסאו. הוא מתעורר בחנייה עצבני וכועס. הוא לא רוצה לטייל. הוא רוצה שנחזור לחדר..
אני ואדיס רבים על עניין החנייה (מפוצצת. אין איפה להשאיר את האוטו. רק בחניונים הרחוקים...)
אנחנו עולים ברכבל. חום אימים. הילד מסרב לעלות את העלייה הקצרה לנקודת התצפית. פתאום כולנו מרגישים עייפים ורוויים…
אדיס אומרת: 'למה בכלל הבאת אותנו לעוד רכבל אחרי הרכבל הקודם...'
היא בכלל לא מתלהבת מהנוף של אגם גוסאו בעלייה - היא עדיין בתצפית 5 האצבעות...
אנחנו עושים פיקניק על ספסל ממש על יד הרכבל ויורדים חסרי חשק…
אגם גוסאו עצמו מקסים אבל הילד ואדיס רוצים לחזור לחוף 'שלנו' באוברטראון. כי אגם גוסאו פראי מידי, אין בו חוף נוח, אין בו כניסה נעימה למים ואין בו מגלשות שנופלות לאגם...
ככה התפספס לנו אחד האגמים היפים באוסטריה...
אנחנו חוזרים בשתיקה רועמת לאוברטראון ומבלים אח"הצ כיפי בחוף 'שלנו'
ומכיוון שאין טיול באגם בלי תמונה של ברווז – אז הנה המקומי שלנו:
ומחר? גשם!
יום 11 - ריח של נתב"ג כבר נישא לו באויר...
אנחנו מתחילים להרגיש את סוף הטיול מתקרב.
מז"א, לעומת זאת, אוסטרי לחלוטין.
עוד בארץ - שבוע וחצי קודם, כשהוא היה בקצה של הקצה של התחזית, דיברו כל האתרים על היום הזה - שיהיה סוער. יום חורף אמיתי. גשם, קור, ערפל, 0% אחוז לשמש, 100% גשם...
בפועל קיבלנו יום מעונן, סגרירי, ובאמת טפטף פה ושם - לא מעבר.
לאור ההצלחה המסחררת של יום המרחצאות הקודם בחלקו הראשון של הטיול אנחנו מחליטים לרכב על גלי ההצלחה ולחזור על הז'אנר. היעד – מרחצאות grimming therme (****)
הספא נמצא בעיירה בשם מיטנדורף, 25 דקות נסיעה מאוברטראון.
המקום לא מוזכר בכלל בשום אתר ישראלי – ובניגוד למרחצאות בבאד-גאסטיין לא נמצא ישראלי אחד לרפואה.
הנסיעה לשם מקסימה ושונה מאד מהנסיעות בטירול:
הנסיעות בטירול הן לרוב באחד העמקים, וגם כשלא – הן תמיד גלויה. תמיד יהיו מכל עבר הרים נישאים, וכרי אחו אינסופיים עם פרות זחוחות…
הנסיעה באיזור האגמים שונה. רובה בכבישים צרים שעוברים ממש בתוך יערות. בחלקן העיצים משני צידי הכביש יוצרים חופה מקסימה ותחושה של טיול בתוך מעבה היער.
המקום מקסים. מזכיר מאד את אחיו הגדול מבאד-גשטיין:
אותו עקרון: בריכות חמימות עם מעבר של הבריכה ממבנה מקורה לבריכה חיצונית בה אפשר להמשיך להשתכשך במים החמים בתוך הנוף המקסים כשבחוץ סגרירי קריר ומטפטף.
כאמור, מזכיר מאד את אלפן-תרמה, רק בלי ישראלים ובקטן יותר
במתחם יש מסעדה די מפורסמת שקראנו עליה המון המלצות בטריפ-אדוויזור -
אנחנו אוכלים בתורות... כל אחד יושב בגפו במסעדה בזמן שהשני נשאר עם הילדון שמסרב בתוקף לצאת מהמים…
אני אוכל 'grimming burger' ואדיס אוכלת 'grimming schnizel with grimming salad'
משפט יפה אומר שאדם נבון יודע לצאת מצרה שאדם חכם לא היה נכנס אליה מלכתחילה
והדאלי לאמה אמר: כשמפסידים, לא להפסיד את הלקח...'...
אז אנחנו לא חכמים ולא נבונים, וגם מפסידים את הלקח מפעם קודמת, ושוב קונים כרטיס ל-4 שעות, ושוב נדהמים כשהשעות חולפות במהירות והילדון בכלל לא מראה סימנים של עייפות או שעמום מהבריכות החמימות האלו…
זהירות הגיג כבד משקל:
גם במרחצאות בגרימינג וגם באלו שבבאד-גאשטיין (ובעצם גם בחופים המאד מסודרים באגם בהאלשטט, או בהינטרסטיינרסי או באוברטראון, או באוטנדורף….) – לא ראינו בכלל מצילים
זה קפץ לנו לעין בעיקר כי אנחנו רגילים לישראל – פה בכל בריכת שחייה/חוף ים/בריכת שכשוך לפעוטות תמיד יהיה מציל שידאג לשמור על הסדר והביטחון, יעשה זאת לרוב בקולניות רבה תוך שימוש מוגזם במשרוקית, ובאופן כללי ידאג שנוכחותו תהיה מורגשת בכל רגע נתון..
הגישה באוסטריה שונה. פעוטות אוסטרים נכנסים בחופשיות לכל הבריכות, ואף מציל לא צורח על ההורים או משתולל עם המשרוקית.
לשיטתם המוזרה של האוסטרים הורים אמורים להיות יצורים מספיק אחראיים כדי לאבטח פעוטות שלא יודעים לשחות במים עמוקים, שתינוקות לא גמולים יהיו עם חיתול-ים (לא. לא ראיתי שלטי אזהרה כל שני מטר), שבאופן כללי ילדים, קטנים או גדולים, יכבדו את המרחב האישי של הסובבים אותם.
אין לי מושג מה סטטיסטיקת מקרי הטביעה באוסטריה. אבל בכל אופן – זה נחמד לראות, וגם נעים להתנהל בתחושה המוזרה הזו שסומכים עלי ש-
א.אתנהג בצורה ראויה
ב. אדע להשגיח על הילד שלי בכוחות עצמי
חוזרים עייפים ומותשים אחה"צ לאוברטראון. אדיס והילדון נשארים בחדר ואני עושה טיול על החוף בגשם שוטף.
אוברטראון בגשם:
ועוד אחת
ועוד אחת אחרונה:
יום 12 - 'מחר חוזרים לחדר הישן...' (נ.פ)
קמים ליום מעונן, נעים, וללא גשם.
מחר חוזרים לארץ בטיסת ערב, כלומר מחר יהיה לנו חצי יום לטייל ואז לנסוע חזרה לוינה ולהחזיר את הרכב.
אז היום זה בעצם היום האחרון.
בא לנו לטייל.
בא לנו לצעוד בטבע
בא לנו לנסוע ברכב בכבישים מיוחדים שעוד לא נסענו
בא לנו לראות מקום חדש שאנחנו לא מכירים
מבין עשרות האגמים שיש באיזור, כולם רואים שלושה: אגם וולפגנג, אגם גוסאו ואגם האלטשטט.
רואים אותם ובצדק - הם יפיפיים! אבל הם לא היחידים שיפיפיים -
הכנתי לי רשימה של 'טיולי אגם' באיזור והחלטנו לנסוע לאגמי langbathseen.
seen - הכוונה 'אגמים' - ברבים (בניגוד ל-see - 'אגם' - ביחיד - סחבק נהיה מומחה לשפה הגרמנית!)
נסיעה של שעה (עשרים הדקות האחרונות בתוך כביש 'גישה' לאגם - כביש צר ומקסים שעובר ביער האגדות ומגיע עד לשפת האגם...) מביא אותנו ליעד.
אפשר, ביום יפה, לשחות באגם (המים יחסית נעימים ולא קרים. בדקתי), אפשר להקיף אותו, בשביל מקסים, אפשר ללכת בשביל קצר יחסית ל-'אגם העליון', ואפשר לעשות את המסלול המקיף שכולל את שני האגמים, והאוסטרים מגדירים אותו כמסלול קל של שעתיים.
בחרנו באופציה השלישית. מסלול מלא של שני האגמים.
'רוצה על הכתפיים של אבא' (נ.פ, 22.8.16)
הביטו וראו נא כמה יפה הוא האגם:
המסלול, בחלקים שעל גדות האגמים, וכמובן האגמים עצמם - מקסים (*****1/2)
חלקו האחר של המסלול מטפס ביער - פחות מרשים. לא שסבלנו חלילה, אבל כבר התרגלנו לסטנדרט גבוה יותר של מסלולים בטיול, וזה, עוד מסלול נחמד שהולך ביער, לא משהו שהפיל מהרגליים.
הילד הולך את חלקו הראשון של המסלול, עד סוף האגם הראשון - מרגע שמתחילים לטפס ביער הוא איבד מוטיבצייה וטיפס בקלילות על הכתפיים שלי.
סה"כ עם המון עצירות צילום, ועצירה ארוכה לפיקניק, לקח לנו כ3 שעות.
האגם נראה כמו מראה כחולה בתוך היער. לא יכול להיות שלא אשחה פה...בתמונות בגוגל אפשר לראות את האגם ביום שמשי עם המוני אנשים נופשים לצידו ומתרחצים. אבל היום מעונן וקריר…
התלבטות
ואז שומע קול אישה מדבר אלי: 'תעשה מה שאתה רוצה רק תזכור שבשנייה שאתה נכנס למים הילד שלך קופץ אחרייך וזה לא ממש מתאים היום...'
אז ויתרתי.
בימים כתיקונם, אחרי מסלול כזה, אדיס היתה מושכת לכיוון של 'מספיק להיום בוא נחזור הביתה לנוח' - היא גם היתה נוהגת לנופף בטיעון ש-'הילד עייף...' (כן. ממש)
אבל גם היא מבינה את גודל המעמד. מחר חוזרים לארץ. ננוח כבר בקבר. או בהוד השרון. מה שיבוא קודם.
מחליטים לחזור לשכונה שלנו - להאלשטט.
בקצה של האלשטט יש מפעל שוקולד. סתם. בקצה של האלשטט יש פוניקולר.
וואלה לא זוכר את השם שלו אבל הוא מעלה למכרות המלח.
אנחנו לא מעוניינים במכרות המלח אבל קראתי שיש משם תצפית מאד יפה על האגם.
למען האמת – לא ממש בניתי על התצפית הזו, בגלל זה היא איכשהו נשארה ליום האחרון.
ראינו אותה כשהיינו בתצפית 5 האצבעות. היא היתה ממש ממולנו, על הגדה השניה של האגם, ונראתה מעמדת התצפית של 5 האצבעות כל-כך נמוכה, קטנה, עלובה ולא מרשימה...
אדיס טענה שזו 'תצפית עצובה...'
אבל החלטנו לנסות -
ואיזה פינאלה מדהימה לטיול קיבלנו. תצפית מהממת (*****)
קצת הזכירה לי את התצפית ב-קול דה שמברוט על אגם בורג'ה באלפים הצרפתים.
התצפית לא מאד גבוהה וככה מקבלים את האגם בצורה מאד דרמטית לתוך הפרצוף. פשוט תצפית מדהימה!!
כשקנינו כרטיסים לפוניקולר המוכרת ציינה שאי אפשר כבר להכנס למכרה כי מאוחר, ואמרתי לה בגאווה - 'כרטיסים לפוניקולר בלבד, בכיוון אחד...'
כן כן. ירדנו ברגל. מסלול מקסים וכיפי עם דרך סלולה ועם שיפוע די סביר.
הילד כבר מזמן מיצה את העניין של ההליכה והוא היה על הכתפיים שלי כל הירידה שלקחה לנו כ-45 דקות מקסימות. נהנינו מכל רגע.
מומלץ מאד מאד - גם התצפית וגם הירידה הרגלית.
יום אחרון. חוזרים לארץ. ומה קשור וינה עכשיו
הבה ונפתח את העניין הזה של תכנון הטיול...
אצלנו, תכנון הטיול לפרטים, המסלולים, שעות פתיחה של רכבלים, זמני נסיעה, מיקומים, מרחקים, עליויות, תורים, חנייה - כל אלו זו רזולוציה שלא מעניינת את אדיס בשלב התכנוני...
סומכת עלייך... היא נוהגת לומר לי.
אותה מעניינים פרטים מאד ספציפיים בטיול: מקומות הלינה, סופר קרוב, והיום הראשון והיום האחרון.
לפחות 3 או 4 פעמים בטיול תזכרנו אחד את השני בתכנון ליום האחרון - יום הטיסה - שהוא יום די מאתגר מבחינתנו.
אז מה תכננתי ליום הזה?...
לקום בבוקר, לסיים לארוז, לעשות צ'ק אאוט מהחדר, לשים את המזוודות ברכב, להשאיר אותו בחנייה ולרדת לחוף המדהים של אוברטראון ששלושתנו התאהבנו בו, בייחוד הילדון שלנו.
לבלות במנוחה חצי יום נינוח ואז להתחיל להתגלגל בנחת לוינה.
כל פעם שהזכרתי את התכנון הזה זכיתי לשבחים על הרעיון. חוזרים לארץ, 'עבדנו פה מספיק קשה', וחצי יום מנוחה לסיום 'יבוא טוב' לכולם.
גם מז"א יישר קו עם התוכנית - כל האתרים בישרו שהיום מתחיל שבוע קיץ עם שמש, טמפרטורות גבוהות, ושמיים בהירים...
בארוחת הבוקר אדיס אומרת:
'לא יודעת. נראה לי בזבוז להתבטל עוד פעם חצי יום בחוף פה...'
אני בוחר להתעלם. היא ודאי דיברה לעצמה ותיכף העניין ישכח.
מעמיסים מזודות. משלמים. מחזירים מפתח.
אני כבר בבגד ים...
ואז זה בא שוב:
'לא יודעת... לא בא לי כל-כך להשאר פה באגם...'
אני: אז מה כן?...
היא: ראיתי בדפים שלך שיש מגלשת הרים. הוא ימות על זה
אני: כן, אבל זה 50 דקות נסיעה בכיוון ההפוך. זה לפחות עוד שעה וחצי נהיגה להאריך את היום. לא בא לי. גם ככה יום קשה עם המון נהיגה.
היא: מה עם הרכבל ההוא בדפים שלך שלמעלה יש מסלול מכוניות?...
אני: לא כל-כך באיזור, מאריך מאד את הנהיגה. והרכבל גם סגור בצהריים, זה יהיה לנו מסוכן...
שתיקה. אני מציע (סורפרייז) אגם אחר.
היא: 'לא בא לי, בשביל מה עכשיו עוד אגם?… אז כבר היה עדיף להשאר פה לפחות יש פה את המגלשה שהוא אוהב...
אני: מעולה. אז סגרנו? נשארים פה?
היא: אבל לא בא לי להשאר פה. מרגיש לי בזבוז של יום...
שתיקה
היא: החלטתי. נסע לוינה ונטייל בה את החצי יום הזה.
אני שותק.
ובלב חושב:
וינה. איזה רעיון גרוע.
כי –
א. לא קראתי עליה כלום. אין לי מושג מה עושים בה ולאן נוסעים בה. אבל כלום. אני יודע עליה רק שהיא בירת אוסטריה.
ב. אה כן... אני כן יודע שאין לי מושג איפה מחנים בה... יש בה 'חנה וסע'? ואיפה? ואיך מגיעים אליהם?…
ג. אין לנו מושג על תחבורה ציבורית בוינה. מי? מה? כמה? למה?…
ד. החצי יום הזה הוא לא באמת חצי יום. אם רוצים וינה אז כבר עדיף לחזור קודם לשדה תעופה. צריך להזדכות על הרכב, צריך לאפסן את החפצים בשמירת חפצים, צריך למצוא תחבורה ציבורית לעיר ולהגיע אליה.
ה. לילדון שלנו לא מתאים שוטטות בעיר. אם אין אטרקציה ממוקדת שמתאימה לו זה יהיה סבל. מה, היא לא מבינה את זה?… אין שום טעם לשוטט איתו בעיר גדולה ועמוסת גירויים!
אני לא אומר את כל הדברים האלו בכל רם.
פעם, בצעירותי, עם קצת פחות שערות שיבה, כנראה שכן הייתי אומר. זה היה הופך לויכוח שהיה הופך לריב ובסוף כדי לפצות אותה ממילא היינו עושים מה שהיא ביקשה.
אז מה כן אמרתי?
'יאללה, נוסעים לוינה'
יוג' מיסטייק.יוג'!!
השלוש שעות נסיעה, עם עצירה ועם התברברות קטנה כי לא בדיוק מצאנו את המגרש איפה מחזירים האוטו לקחה 3 וחצי שעות…
ואז היה צריך לחפש עגלה לציוד. ואז לחפש את השמירת החפצים, ואז לחפש את תחנת האוטובוס, ולהמתין לו חצי שעה כי בדיוק אחד יצא…
בדרך אדיס הקריאה בכל רם, על חשבון שאריות חבילת הגלישה שלי, מה עושים בוינה.
וואלה, יש גלגל ענק.
ואפשר לשוט בדנובה, ולהכנס למוזיאונים ולהסתובב בעיר היפה...
אנחנו יורדים ב-'מרכז העיר' - וכבר עוד שעה צריך לחזור חזרה כי יש פקקים וצריך לאסוף את הציוד ולעשות צ'ק אין - פה, בוינה, אין לנו פטור מתורים ואנחנו צריכים לעמוד כמו פשוטי העם בתור, כמו כולם – כמו כל אלו שאין להם ילד אוטיסט...
במהלך השעה הזו הילדון שלנו 'איבד' את זה לחלוטין, אנחנו שעטנו אחריו בזמן שהוא רץ ברחובות וינה.
אבל הצלחנו, בתורות, לקנות בדוכן ברחוב נקניקיה בלחמניה עם כרוב, וגלידה.
אז בדיון המסורתי שלנו בטיסה חזרה, אדיס אמרה:
'בא לי הולנד בשנה הבאה. תתכנן לנו?...
אני: מה קשור הולנד? למה לא קרואטיה?...
אדיס: לא יודעת, ממש בא לי הולנד...'
אני: אבל היא שטוחה, וגשומה...'
אדיס: אני כבר סומכת עלייך. תארגן לנו טיול להולנד…
אפילוג
ג'ורג' ופליסיטי הם זוג פנסיונרים בריטיים שפגשנו באונייה להאלשטט. הם שכרו בית באוברטראון לשבוע.
הם 11אנשים: הם (סבא וסבתא) עם 2 ילדים (ובני זוגם) ו-5 נכדים.
אחרי שהם סיפרו לי שכל שנה הם מבלים שבועיים בירושליים (עובדים בעמותה נוצרית כלשהי) דיברנו קצת על אוסטריה וטיולים.
הם חוזרים מחר לאנגליה:
הנכדים כל הזמן משחקים פה כדורגל על שפת האגם. והם, ג'ורג' ופליסיטי בדרך להאלשטט 'כדי לשתות קפה נורמלי, כמו שצריך' ואז יחזרו באונייה של 14:00 למנוחת צהריים.
לא. עדיין אין להם תוכניות לאחה”צ.
ג'ורג' סיפר לי איך בילו פה בשבוע החולף:
יום אחד הם שכרו סירה ושטו באגם.
יום אחר שכרו אופניים ודיבשו על שפת האגם.
ביום אחד עלו לתצפית 5 האצבעות, בעוד יום נוסף עלו למכרות המלח.
ויום אחד, גשום, התלבשו 'כמו שצריך' ועלו למערת הקרח.
'ומה? לא ביקרתם באגם גוסאו?' (שנמצא 20 דקות נסיעה) - שאלתי
'אגם גוסאו?... השתומם ג'ורג' 'באגם גוסאו נבקר בקיץ הבא בטיול שיוקדש לאגם גוסאו...'
THE END
אגם גוסאו. ג'ורג' ופליסיטי לא היו שם. ואתם?…
