אחרי לילה סהרורי משהו במוטל ה circle R, התעוררנו בבוקר השכם ויצאנו ל many glacier. היינו אמורים להגיע לשם ב 8:30 ליציאה למסלול iceberg lake- מסלול שרשמית הוא כ 8 ק"מ לצד, בפועל וע"פ מד הצעדים שלי מדובר ב 19.5 ק"מ הלוך ושוב, וכך הוא גם מרגיש, האמינו לי. החברה נקראת glacier guides and montana raft, אתר https://glacierguides.com/hiking/guided-hiking-glacier-national-park/. בפועל, החברה מציעה אפשרויות רבות לחקור את הפארק. וכפי שכבר ציינתי בפוסט חלק א', מה שהם מציעים נמצא מחוץ לתחומי הפארק הרשמיים, כך שכדי להגיע למסלול הנהיגה היפהפה going to the sun, צריך להזמין שירות על המסלול עצמו ולוודא כך מראש, כדי לא להתאכזב. למרות, שכאמור, ניתן לצאת למסלול לפני שש בבוקר, או אחרי חמש בערב. המסלול נסגר למי שאין כרטיס כניסה או שהזמין שירות על המסלול (מלון, שאטל וכו') בין השעות שש בבוקר לחמש בערב. בלילות הקיץ הארוכים ניתן לצאת למסלול בחמש בערב, ואחרי התור בכניסה, ניתן לנהוג בעצלתיים במשך שעתיים ולהנות מהמסלול. מי שרוצה לעשות טרקים, כדאי שייצא בשעות היום. כמובן, יש המוני דובים בפארק ויש להזהר במיוחד בשעות הבוקר והערב.

כדי להגיע למני גליישר בזמן, יצאנו בשש וחצי. היו עבודות בכביש מהכניסה למני גליישר, כך שנהיגה של רבע שעה הפכה בקלות ל 40 דקות מלאות אבק. לו"ז המסלול- כ 40 דקות מ east glacier ועד st mary. הנסיעה הזו היא בסדר בכיוון הזה. בכיוון חזרה, יש להזהר מאד מאחר ויש תהום בצידי הדרך ואין עמודים בצידיו, כך שניתן להדרדר חלילה במידה ומאבדים שליטה מפאת מהירות או תשומת לב. ראו הוזהרתם... בסט' מארי עצרנו בסופר הקטן וקנינו שוקו וחטיפי גבינה שעזרו לנו עם מנת החלבון של הבוקר. שם גם קיבלנו חידוד לסוגיית האין קליטה- רצוי להוריד מפות מראש, מאחר ורוב הדרך אין גישה לאינטרנט. לפעמים היינו מקבלים כמה דקות של קליטה. ילדים שרגילים להיות מחוברים יטפסו על קירות, או שילמדו להנות במחיצתכם...

צמחיה אופיינית לרוקי'ז

מ st mary ועד הפנייה למני גליישר כ 20 דקות, ומשם עוד 40 דקות. החלק הראשון של הכניסה למני גליישר הוא המקום שנמצא בשיפוץ כרגע, ויש לנסוע לאט, גם הכביש מגורד וגם יש מקומות עם גבעות קטנות (בלשון סקי הייתי קוראת לזה מוגולים, אבל זה לא שלג אלא אדמה). העובדים בצידי בדרך עם שלט העצור או האט "אוכלים" המון אבק, וכך גם המכונית שלכם תראה אחרי המסלול.

אייסברג לייק
המפל באמצע הדרך

הגענו קודם, והספקנו להכנס לשירותים וגם לעבור על המזכרות היקרות להחריד.

נקודת המפגש היא הטל' הציבוריים בתחנה האחרונה של הכביש. אי אפשר לפספס. יצאנו לדרך קצת באיחור כיוון שהיו אנשים שהגיעו ברכב נפרד.

המסלול עלה לנו 130 דולר לאדם, ובדיעבד, ניתן לעשות אותו לבד, בעצירות המתבקשות, ובזהירות המתבקשת. דובים נוטים להמנע מהמסלול מאחר והוא שוקק אדם, אולם קיבלנו כמה הנחיות, ודי מדהים להבין שבכל מקום אנחנו מקבלים הנחיות אחרות. הפעם ההנחיות היו- במידה וחוצה את הדרך דב, יש לעצור מייד ולתת לו לחצות. במידה והדב מתקרב, לא לברוח, לא לעשות את עצמך גדול אלא להמתין. לפעמים הדב ירוץ אליך כחלק מה"שואו", אולם יאבד עניין מהר. רק במידה והדב מראה סימני אגרסיה, כדוגמת הזזת הראש מצד לצד, נשיפות וכו', יש להשתמש בספריי הדובים שמין הראוי שיהיה לך. ספריי הדובים הזה הוא משהו אכזרי ביותר, ובמידה ומישהו משתמש בו על אדם אחר, זה מוגדר כתקיפה בנשק חם. מדובר בספריי פלפל על סטרואידים. עוצמת הספריי היא 10 מטרים ואף יותר קדימה, הוא גורם לדמעות, עיטושים קשים, והפרעה מיידית לנשימה לדב. אף דב לא ישרוד ספריי כזה בלי לברוח מכם מייד, ואף להמנע ממגע כזה בעתיד אולם צריך לוודא שמשתמשים בו בתבונה. כמובן, סוגיית האכלת בעלי החיים כאן היא קריטית, מאחר והאכלת דובים יוצרת קשר בין בני אדם לאוכל, שזה קשר מסוכן שחשוב להכחידו. דב שהתרגל להיות מואכל ע"י בני אדם יכול להיות אגרסיבי ביותר, ואלה דובים שיורים בהם אחרי כן. חבל לשני הצדדים ולכן יש להמנע בכל תוקף מהאכלת בעלי החיים. בכל מקום בצפון ארה"ב ראינו פחי דובים מסיבה זו.

נוף גליישרי אופייני

יצאנו לדרך קצת אחרי תשע בבוקר, כשהדרך מרשימה ביותר. בהלוך פרט לשני חלקים בהם הטיפוס אינטנסיבי, הטיפוס מתון ביתרת הדרך, אולם אנו נמצאים בטיפוס תמידי ואי אפשר לפספס את זה. הגובה שעולים במסלול הינו כ 300 מ'. חשוב לציין גם כי הגובה בפארק נע בין 1200 מ' ל 3500 מ', כך שמרגישים את הגובה ללא ספק, ובמיוחד למי שפחות מורגל לגבהים. מבדיקת גוגל, הגובה ההתחלתי לפני תחילת המסלול במני גליישר הינו 2500 מ'. הנופים-מרהיבים. עמקים, קרחונים, הצמחים הסגולים (purple lupine flowers), שתמצאו דומה להם בפארק הלאומי הסמוך בקנדה- הרוקי'ז הקנדיים, וכמובן באלסקה, שיחד עם השדות הירוקים והקרחונים ברקע, הם סמל אלפיניסטי לרוקי'ז. הדרך לא ממש קשה, אולם בגלל המרחק היחסית רב והגובה, וכן העובדה שלא עצרנו עצירות מרובות, המסלול היה מאתגר. ניתן ללכת בנעליים סגורות, בחזור חזרתי עם סנדלי הצ'אקו שלי, אולם בהלוך וחצי הדרך חזרה הייתי עם נעלי ספורט וזה היה מספיק. המדריך פגש אדם שסיים את המסלול בשעת הבוקר, ושאל אותו אם הוא ראה דובים- האדם ציין כי ראה דוב במרחק של מייל. כאמור, בשעות הבוקר או הערב שכיח לפגוש דובים, אולם בשעות הצהריים החמות הדובים נוטים לשכב מתחת לעץ ולנוח מהחום. לכל מי שחושב שניתן לברוח מדב- ובכן, דובים הם אצנים מטורפים, והם גם יודעים לטפס על עצים. עדיף להמנע. לעשות רעש במסלול, למחוא כפיים. אחד הסיפורים המצחיקים הינו שפעמוני דובים הם בד"כ הזמנה לסעודה עבור הדב, כך שרצוי להמנע מהם בכל תוקף, מאחר והדובים הצעירים סקרנים מאד לגבי הצליל. כמו כן, מוזיקה בטלפון אינה מספיק טובה ורצוי להרעיש- לדבר, לצעוק, למחוא כף כדי להזהיר את הדב שימנע מאיתנו. עוד דבר שמן הראוי להמנע ממנו הינו להפריד בין אמא דובה לגור דובים. סכנת נפשות אמיתית.

סימני ציפורני דב באמצע המסלול

דבר נוסף- אחד מחברי הקבוצה אכל פירות יער. מסתבר שיש כמה וכמה סוגים לאורך הדרך. הסוג שהוא אכל היה סוג לא טוב שיכול לגרום לכאבי בטן. היו סגורים על כך שמה שאתם אוכלים הוא תקין לאכילה. היו 2 סוגי גרגרים סגולים- דווקא הגדולים שנראו מפתים, הבנתי שאסורים לאכילה, והקטנים הם הנכונים. אני אכלתי כמה סוגים בדרך- טעים בהחלט. דובים לוקחים את כל הענף ו"שואבים" את הגרגרים פנימה. צילמתי במיוחד את כל הסוגים שראינו, ובמיוחד את ההוא שאסור לאכול לדברי המדריך.

גרגרי יער לדוגמא הם: האקלברי (מוכרים בצידי הדרך פאי שעשוי מהם), טימלבלברי, גוסברי ועוד.

הסוג הנכון
לא הסוג הנכון
הסוג הנכוו

במהלך הדרך הלוך ראינו על צידי ההר בעלי חיים שונים כדוגמת מוס ואפילו זאב. קיוויתי לראות דב, אולם כזה ראיתי רק בילוסטון וגם זה ממרחקים גדולים. דובים גדולים אמיתיים ראיתי בעיקר באלסקה בטבע.

עצרנו בחצי הדרך במפל מקסים, לארוחת הבוקר (עם ההדרכה, מקבלים שקית אוכל עם נשנושים נחמדים וסנדביץ' לפי העדפות התזונה שלכם). שטפתי את ידיי ורגליי, וזה היה מרענן מאד מאחר ומדובר בנהרות קרחונים, כמובן. כאמור, בגליישר יש ככל הנראה כ 20 קרחונים כיום, ולצערנו קצב ההתמוססות שלהם מדכא ביותר.

אחרי כשעתיים וחצי של הליכה, הגענו לאגם המדובר, ואז הואילה בטובה השמש לצאת החוצה ולהאיר את האגם בצבעים המוכרים לנו מלייק לואיז ולייק מוריין. כאמור, גליישר קרובה מאד מאד לקלגרי, שהינה תחנת היציאה המזרחית לפארק הלאומי הרוקי'ז הקנדיים. מדובר בעצם בהמשך הפארק אבל דרומה. החוויה אינה אותה חוויה מבחינתי, אולם גליישר הינו ללא ספק פארק לאומי מרשים ביותר.

היתה משפחה שקפצה פנימה למים הקפואים. ובכן, אני לא הייתי עושה זאת על אף הטמפרטורות החמימות. ללכת אחרי כן חזרה כ 10 ק"מ רטובים, לא נראה כייף גדול. כשעצרנו שוב במפל, ציין הבן הצעיר כי הוא עוד לא התייבש לגמרי. ובכן, אותי הוא שכנע שהחלטתי היתה נכונה.

מזג האוויר יכול להשתנות מיידית. סיפרו לנו כי באחד המסלולים האחרונים, החל לרדת גשם שוטף, וקשה לרדת את המסלול בגשם כזה, וודאי כשרוב הדרך חזרה היא בירידה תמידית. ללא ספק ניתן למעוד בדרך, וזה יכול להיות לא נעים ואף מסוכן. יש להתייחס למסלול ברצינות המירבית.

ישבנו באגם כחצי שעה. מי שרוצה ללכת לשירותים- ישנם שירותי בול קליעה ב 2 תחנות עיקריות, אולם הן מריחות בדיוק כפי שאנו מדמיינים. ניתן לעשות גם בצידי הדרך, אולם יש לקחת את הכל איתנו- נייר, ויש לקבור את הממצאים... תחליטו אתם מה עדיף.

בדרך חזרה עצרנו שוב במפל למנוחה נעימה וכה נדרשת, ופה כבר הרגשנו את היכולת השונה של החברים בקבוצה (היינו ס"ה כ 25 איש)- היו את אלה שדילגו כעיזי הרים, והיו את אלה שנאלצו לשבת כל 20 דקות בערך למנוחה. הגענו חזרה למחנה בסביבות שלוש וחצי. לקחנו שוב את הגלידה הטעימה שנמכרת שם, ויצאנו לדרך לכיוון הלנה-4 שעות דרומית לשם. בדרך הספקנו לראות לא מעט בעלי חיים כדוגמת עיט קרח, איילים ועוד. הדרכים שוממות להפליא, ולקח זמן רב עד שזכינו לאינטרנט המובטח.

ס"ה יום מרשים מאד וקשה מאד, וללא ספק אם אתם משפחה ניתן לעשות את המסלול לבד, רצוי החל משעות הבוקר, ויש לשקול לקחת ספריי דובים.

ועוד מילה אחת על הרכב- בסיאטל לקחנו רכב באלאמו, תחנת החזרה לאס וגאס, עלות החזרה כ 300 דולר, וכן roadside assistance. הרכב שבחרנו היה AWD, ובפועל היה מדובר בניסאן מוראנו, רכב גדול ומוצלח, קצת שותה דלק (הדלק היה הוצאה כבדה למדיי בכלל המסלול). אבל נכנסו לשם 2 מזוודות והמוני שקיות שופינג ואוכל בנחת. כמו כן דבר נוסף שהייתי שוקלת הוא קלקר קולר- כולם משתמשים בו עם קרח שקונים בכל הסופרמרקטים. שאלמלא כן, האוכל יתקלקל בקלות