לאחר כמעט שבוע לאחר חזרתי לארץ, כשבראשי לא מעט מחשבות על הטיול והחוויה שעברה עלי בצפון הודו, החלטתי שיש להקדיש פוסט מסוים, אולי קצת שונה באופיו אבל הכרחי לחשיפה בנושא תופעת הישראליזם בהודו. כשנחתתי בניו-דלהי הלוהטת, המראות ברחוב המיין באזאר ( Main Bazar ) בשכונתפהרגאנג' ( Paharganj ) לא היו חדשים לי, את רוב הישראלים המצויים פגשתי בעיקר במרחב הקטן שבין שני הגסטהאוסים: הרי-ראמה ואג'אי, שנמצאים באותה סמטה מלוכלכת האחד מול השני, שם גם תמצא משרד נסיעות בשם "אבי טורס" שכולו משולט בשפה הקודש ובית קפה שבו ניתן להזמין זיוה ושקשוקה בדיוק כמו במסעדת נאפיס בראשון לציון. זה לא הפיל אותי מהסנדלים, משום הסיבה הפשוטה שזה תמיד היה שם גם לפני שלוש עשרה שנה בביקורי הראשון בהודו, מה גם שזה דיי מצופה מגסט-האוס שעיקר דייריו הם בעלי דרכון כחול עם סמל מנורת שבעת הקנים. אמנם כמה סוחרים בחלקים אחרים של הרחוב שלטו באופן זיהוי הישראלי המצוי והיו מנסים מזלם בשיחה קלה שהתחילה בסגנון: "החי, מה נצ'מע" ? או כל דבר אחר בסגנון שנשמע להם סוג של עברית רצוצה, אך רוב הרחוב היה בהחלט תערובת קוסמופוליטית, ערב רב של תיירים מכל העולם, בריטים, קוריאנים, גרמנים, אמריקאים ועוד.


רחוב המיין באזאר בניו-דלהי

 יותר מכך כעשתיתי את דרכי צפונה לעיר התרמילאים מנאלי בנסיעת לילה של 17 שעות באוטובוס תיירים מתפרק, פגשתי רק שני ישראלים בני שמונה עשרה בטיול של לפני הצבא (זה עוד לא שמעתי...כנראה שדברים משתנים בשלוש עשרה שנים ) אך רוב האוטובוס היה מלא בתיירים הודים שניצלו את חופשת בתי הספר לנסוע לצפון לנפוש במדינת הימצ'אל פרדש. זה היה מעודד לדעת שאנו לא התיירים היחידים בהודו ויש עוד כמה שמחפשים טיול אתגרי במדינה לא מפותחת, לפחות לנו המערביים. לא כך היה הדבר כשהגענו לקאסול, עיירה קטנה באמצע עמק הפרבאטי, לרוב המקומייםקאסול היא סתם עוד מקום בין העיר הגדולה קולו השוכנת מן הסתם בעמק קולו לבין מאניקאראן, עיירה שבה ממוקמים כמה מהמעיינות הקדושים להינדואיזם. כך שבד"כ חוצים את קאסול עשרות אוטובוסים, משאיןת, ג'יפים ואופנועים רכובים פאנג'בים בזוגות חבושי טורבן ובנדנות כתומות, שועטים אל מאניקאראן ואפילו לא עוצרים לצ'אי בדרך.
 כבר כשירדתי מהאוטובוס הוצפתי בשלל המידע והשלטים שכמעט כולו, ואם לא אז 95% אחוז ממנו היו רשומים בשפת התנ"ך, לרגע קט הרגשתי שאני שוב בארץ, במחנה יהודה משולב עם נחלת בנימין, שלל חנויות גדים, סוכניות נסיעות, ירקות ודהאבות הודיות שהזכירו לי דוכני פלאפל במרכז אורן בשכונה ד' בבאר-שבע, רק הסרחון הטיפוסי ההודי החזיר אותי מהר מאוד למציאות והעיר אותי מחלום הארץ הקדושה. סקירה נוספת של הנוף ויכולתי לזהות בקלות קבוצות של תיירים, ארוכי שיער אסוף בסרט רחב, או עם שלל ראסטות מרשימות, לבוש שרוואלים וחולצות דהויות וקרועות ולרגליהם סימן ההיכר, סנדלי שורש. אי אפשר לטעות, כמות הישראלים שנמצאת בקאסול בעונת התיירות יכולות לגרום לשינוי דמוגרפי זמני באוכלוסיית הכפר, לו רק יכלו להגיש בקשה לאזרחות הודית, היו מצביעים בבחירות ואני בטוח שעם התוצאות יכולנו לבחור לנו ראש עיר יהודי סטלן ראשון בפרבאטי. רק תדמיין לך ראש עיר כזה המשנה את כל החוקים, ואז בכלל המקום יהיה גן עדן לכל מתפקדי עלה-ירוק. יש כאלו שהיו אומרים שהימצאות של ישראלים רבים במקום אחד מעידה על איכותו ומחיריו הזולים של המקום, וכמו שרוווחת הדעה של המטייל הישראלי: אם כולם כאן, בטוח יש סיבה טובה לכך. כל זאת טוב ויפה ועוד אפילו מרשים במידה מסוימת, עד שנכנסתי למקום המומלץ ע"י מדריך הלונלי פלאנטי בשם מסעדת בוהג' (Bhoj Restuerant) או הידועה בשמה הקליט והעברי "סמי בורקס", לא, לא טעיתם בתרגום המהיר, וכן, אתם צודקים, יש כאן הרבה בורקס בתפריט, מיד אפשר להבחין בשליטה המוחלטת של התרמילאים הישראלים בכל מקום אפשרי במקום, אם זה בחדר הצפייה במסך טלוויזיה ענק, אם זה בקומה התחתונה משחקים סביב לשולחן הסנוקר סטייל "חגיגה בסנוקר" ואו בקומה העליונה סתם נזרקים באזור הצ'ילאאוט על מזרונים לצד שולחנות נמוכים. הדבר המשותף שהיה לכל האזורים במסעדה היתה השפה העברית וריח הג'ראס שעלה מכל פינה, יכולת לראות בלי בעיה, כאילו אתה יושב בקופי-שופ באמסטרדם מטיילים מעבירים ג'וינטים אחד לשני בתנועה איטית, נהנים מכל רגע, בחדר אחר אפשר לתפוס תמונה של מישהו מרביץ שאיפה חזקה מצ'ילום ופולט ענן עשן אפור וסמיך לחלל האויר, והכל טוב, לגמרי מעולה ! בעצם הכל "בולינאט" בשפה המקומית. באנו להודו, לקחנו אוטובוס ישיר מניו-דלהי לקאסול, התארגנו על ג'ראס מקומי ותפסנו ראש, עכשיו רק אל תפריע, כי בשביל מה באנו עד לכאן...
העיירה קאסול

חטפתי בחילה רק מלראות את הצעירים האלו, בני העשרים פלוס, עוד לא יודעים מה הם החיים האמיתיים, רק השתחררו מהצבא וכבר ממלאים את עצמם בסמים מקומיים, רק כדי לתפוס ראש, רק כדי לא לחשוב יותר מידי, רק כדי מה....? איזו סיבה שבעולם צריך כדי להגיע למצב הזה ? לא ממש ברור לי. אמרתי לתיירת הגרמניה שהיתה איתי שאני לא יכול להישאר שם ויצאנו לחפש מקום אחר לאכול. לא שנחלנו הצלחה מרובה, כי בכל מקום שנכנסנו אליו רבצו תיירים ועישנו סוג כזה או אחר של סם, ובעיקר תיירים מישראל. כל זאת והשמש במרכז השמים, שעת צהריים, חשבתי לעצמי שאם כך התמונה בשעות בצהריים מעניין איך זה נראה בשעות הלילה וחבל שלא הבאתי איתי בתרמיל מסיכת אב"כ. זה לא שהכותב הינו טלית שכולה תכלת ואף גילה את הסם הסו-קולד לא חוקי כשעוד היה תרמילאי טרי וירוק בטיול השכיח של אחרי השירות הצבאי, אך עדיין לכל דבר יש מידה, ולדפוק צ'ילום על הבוקר נראה לי קצת יותר מידי. לא רק אני מחזיק בדעה הזו, תשאלו בעלי גסטהאוסים ותיירים זרים, הם יודו שאכן מדובר בתופעה חריגה, זה לא שאין זרים שאוהבים להוריד ראש על הבוקר, פשוט השכיחות בקרב דוברי הערית היא הרבה מעבר לממוצע, לעניות דעתם הסיבה נטועה בשירות הצבאי הממושך שאותו מבצעים הצעירים המטיילים מישראל, כך לפחות מסבירים להם, שהצבא "דופק" לצעירים את המוח...לך תסביר להם שבערך רק חמישים אחוז מהכשירים לשירות אכן מתגייסים ומתוכם רק עשרה אחוז מגיעים לקרבי, לא כל כך ברור למה ג'ובניק ששירת בקריה או בבסיס בגלילות מרגיש צורך לדפוק את הראש במשך עשרים ושלוש שעות ביממה, וזה בהנחה שהוא צריך רק שעה אחת כדי להיות מספיק צלול כדי להתקלח, גם זה לא בטוח שמתבצע לפי סבך השיער והסחנה העולה מהתרמילאי הישראלי הממוצע. רק חבל שהחבר'ה שלנו מנצלים לרעה את שמו של צה"ל כדי לתת תירוץ מקורי לבעיית השליטה שלהם בצריכת הסם המקומי. שיחות לא מעטות עם מטיילים ישראלים צעירים בטווח הגילאים עשרים עד עשרים וחמש מגלה תשובות לא ברורות המסבירות את התופעה כסוג של ניצול הזדמנות, פריקת עול, יישור קו יחד עם שאר הסטלנים הישראלים הנמצאים בהודו, חוסר בפעילות אחרת וחוסר עניין בהכרת אורח החיים המקומי בפרט או התרבות ההודית בכלל. סמים זולים, זמינים וסתם "תפיסת ראש" באויר הרים צלול כיין. אחרי כמה ימים בקאסול הופתעתי לשמוע שמתארגנת מסיבה, לא היה צריך הרבה כדי להבין שמדובר בעוד דרך של הסוחרים המקומיים לשווק את מרכולתם אצל הישראלים המשועממים ובעלי הממון הרב שצברו בשעות על גבי של תדלוק רכבים במשמרות לילה בתחנות דלק ברחבי ישראל. כשהגעתי לכפר בשם ראשול הנמצא רק שעתיים הליכה מפרכת במעלה העמק ובגובה של כ-2500 מטר מעל פני הים, עשיתי סיור לפני ארוחת הערב בכל ארבעת הגסטהאוסים במטרה לחפש תייר כזה או אחר להעביר ערב על כוס צ'אי וגיליתי שאני התייר היחידי בכפר, כנראה שטיפוס של שעתיים הוא קצת יותר מידי בשביל הסטלן המצוי שלא מסוגל ללכת יותר משלושים צעדים ביום, וכל מרחק גדול מכך נעשה רק באמצעות אוטובוס או ג'יפ. במקרים קיצוניים סופר לי על מטיילים שטיפסו כל הדרך לכפר בכדי לקנות כמה טולות לחבר'ה שנשארו בקאסולבמחיר זול ולהספיק לרדת בחזרה לכפר לפני החשיכה, ככה זה כשרגילים להתעורר בשעה אחת בצהריים, לך תצעד שעתיים או שלוש לכל כיוון ועל זה תוסיף שעה לפחות למשא ומתן עם אנשי הכפר ועישון כל סוגי הג'ראס המוצעים למכירה על מנת למצוא את זה המתאים ביותר במחיר הזול ביותר, ממש משימה לבוגרי סיירת גולני או צנחנים.
 
הכפר הפסטורלי ראשול


 ניסיתי להבין מה מביא אותם את הצעירים למצב הזה, לנסות להגיע למסקנה שבשורשה הסיבה לתופעה, יכול להיות שזה בשל הבריחה מהלחץ הקיים בארץ, אולי פשוט בשל הנורמה החברתית המקובלת בין התרמילאים הישראלים או פשוט סוג של דרך להפיג את השעמום ולתפוס ראש כי גם ככה לא עושים שום דבר מעניין אחר. מה שבטוח הוא שהחבר'ה שלנו, טובי בנינו ובנותינו, משוחררי הצבא, דור הסטודנטים ומעמד הביניים הבא לא מגלה את הג'ראס בהודו, ויש לו היסטוריה מוכחת של שימוש במקטרות, באנגים וג'וינטים כבר מהארץ, כך שבקאסול, עם כל האוירה המיוחדת של עמק הפרבאטי, החידלון של המשטרה המקומית במלחמה בשוק הסמים שכנראה עובד כמו שעון שוויצרי בעיקר באמצעות תשלומי שוחד המוסכמים על שני הצדדים, הן מצד המוכרים והן מצד שומרי החוק, נוצרת אוירה מתאימה שכזו לעישון מתמיד ואינסופי של ג'ראס מקומי איכותי או מעורבב בכימיקלים כאלו או אחרים. אז אם אתם מגיעים לפרבאטי באוטובוס מקומי, ולפני ההגעה לקאסול אתם רואים ענן עשן מרחף מעל הכפר, אתם יכולים להיות רגועים, הכפר לא נשרף, יותר נכון נמצא שם עדר ישראלים המפרנס בכבוד את מגדלי הגנג'ה מגלגלי הג'ראס החיים בשלווה בעמק, מאות בשנים עשו זאת דורות על גבי דורות, אך לעולם לא היו להם לקוחות כל כך מרוצים כמו העם היושב בציון.
אפשר לומר לסיום - הישראלים כבשו את קאסול, זה בטוח !