הקדמה ופרטים כלליים
בסוף יולי 2023 יצאתי לטרק סובב המונטה רוזה. מדובר בטרק מעגלי, מסומן, העובר בשוויץ ובאיטליה, ומתוכנן ל-10 ימי הליכה. כל יום הסתיים בבקתה או בכפר/עיירה; ראיתי אנשים שעושים את הטרק עם אוהלים אבל יש לקחת בחשבון שמדובר בטרק קשה פיזית (אם כי ללא בעיות של הצטיידות בדרך). באיטליה ניתן לשים אוהל בכל מקום שגובהו מעל 2000 מטר, ובשוויץ אין הגבלה כל עוד אתם לא מפריעים לשלוותם ופרטיותם של אחרים.
אם אתם (כבר) לא בקטע של אוהלים, אז תקחו בחשבון שמדובר בטרק יקר משמעותית מTMB לדוגמא. הסיבה לכך היא שיש הרבה יותר ימים שמסתיימים בכפר או עיירה, ובמקומות כאלה צריך מלון. מחירי מלונות באזור זה בקיץ גבוהים (לאור הביקוש הרב... מדובר באיזור תיירותי מאד) ומחירם כפול ואף יותר מכך, ביחס לבקתת הרים. בנוסף מחיר המלון לרוב לא כולל ארוחת ערב, לכן תשלמו עליה בנפרד (ולא מעט). ציינתי מחירים בגוף הפוסט לידיעתכם ותכנונכם. בכל המקומות מקבלים כרטיסי אשראי, אך רצוי שיהיה לכם קצת מזומן (יורו וגם פרנקים) למקרה שבאיזה בקתה בדיוק המכשיר התקלקל, אין אינטרנט, וכיו"ב.
רמת קושי: קשה! מדובר באחד הטרקים המאתגרים ביותר באלפים. יש עליות וירידות ארוכות מאד, תלולות, דרדרת, בולדריידה, בוץ, וכן קרחון אחד (פירוט לגביו בהמשך). מאפיין בולט של הטרק הזה הוא ימים ארוכים מאד, של 8 ואפילו 11 שעות. צאו מוכנים פיזית ובעיקר נפשית; אני ממליץ לעשות את ה-TMB לפני הטרק הזה. יתרון מובהק באלפים הוא שאין צורך לסחוב ליטרים של מים. בקבוק 1.5 ליטר יספיק לכם די והותר; אין כמעט איזור בלי איזה מפלון או נחל עם מי קרחונים נקיים וטעימים. מה שכן, המים האלה חסרים במינרלים, ולכן אני ממליץ לקחת איתכם שקיות של אבקה להכנת משקה איזוטוני. חוסר באלקטרוליטים יכול להווצר בקלות במצבי מאמץ פיזי גבוה, דבר שיכול לגרום לכם לתופעות לא נעימות של חולשה, בעיות עיכול ועוד.
ספרות ומפות: לסיסרון היה פעם מדריך מצויין לטרק זה; אך הוא ירד מהדפוס ואינו נמכר יותר (אולי תהיה בשנים הקרובות גרסה מעודכנת אז שווה לבדוק). גדעון אייזנברג האלוף, שעשה גם הוא את המסלול (תוכלו לראות את סיפור הדרך המצויין שלו כאן), נתן לי את העותק שלו; הספר מספק מידע מעמיק על המסלול, ברובו בתוקף, ואת הדברים העיקריים אחלוק איתכם כאן. מבחינת מפות, מצאתי שהמפה הזו בהוצאת L'escursionista editore האיטלקית היא מצויינת. אני ממליץ לרכוש את הגירסא הדיגיטלית ולהתקין אותה על הסלולרי שלכם; המפה כוללת סימון ברור של נתיב ה- TMR. אני באופן אישי תמיד "מבטח" את עצמי גם עם מפה מודפסת, וגם הפעם עשיתי זאת. אבל לאורך כל הטרק כמעט ולא הזדקקתי לה ונעזרתי בסלולרי לטובת ניווט והתמצאות. אם תרכשו את המפה המודפסת, תדאגו לקחת אותה לבית דפוס שיעשו לה לימינציה על מנת שתישמר כראוי בתנאי לחות. שימו לב שהמפה הזו אינה מכסה את הוריאנט של Col Pinter (היום השלישי). אם תחליטו לעשות אותו, תצטרכו מפה אחרת, אני השתמשתי במפה של גרמין (ראו בסעיף הבטיחות להלן).
בטיחות: מדובר במסלול שברובו מסומן היטב, ורוב הקטעים אינם מרוחקים ממקום יישוב. להפתעתי, ברובו של המסלול הייתה קליטה סלולרית (אפילו במקומות מפתיעים בעומק השטח). עם זאת, בתקופה שטיילתי המסלול היה יחסית ריק מאדם. פגשתי מעט אנשים ברוב חלקי הטרק, למעט בימים האחרונים. השביל עובר במקומות רבים על שפת התהום, וכן חוצה גאיות שבהם יש סכנה למפולת אבנים (בעיקר הדבר נכון לשלושת הימים האחרונים; במקומות הבעייתיים ישנם שלטים רבים המזהירים את המטיילים וקוראים לתשומת לב מיוחדת, שמירה על שקט ומעבר מהיר של הקטעים בסיכון). פציעת מטיילים ממפולות אבנים היא נדירה בקיץ אך בתקופות אחרות בהן יש משקעים רבים, הסיכון עולה. במקומות המועדים לפורענות נבנתה תשתית מיוחדת המספקת הגנה למטיילים - ראו ביום התשיעי והעשירי. לאור כל זאת, החלטתי שלא להסתכן ולקחת איתי מהארץ מכשיר איתור לוויני. יש מספר חברות המשכירות מכשירים אלה, ואני ממליץ למי שמטייל בגפו, כמוני, להשקיע עוד כמה מאות שקלים. מכשירי האיתור של גרמין מאפשרים גם ניווט ע"ג מפות מעודכנות ומתחברים למכשיר הסלולרי, פונקציה מאד שימושית!
ביטוח חילוץ והצלה הוא כמובן חובה בטרק הזה.
מזג אויר: משתנה במהירות. בתקופה בה טיילתי (סוף יולי - תחילת אוגוסט) היו ימים נעימים, אך גם גשם, ברד, וערפל כבד... לפעמים באותו היום! מה שכן, לא היה חם מדי וגם לא היה קור מתחת ל10 מעלות למעט 2 נקודות גבוהות במיוחד, שם היה קר מאד ואף מושלג. תביאו כובע וקרם הגנה, כי השמש האלפינית מטגנת אתכם בלי שתרגישו; ציוד להליכה בגשם הוא כמובן חובה. חולצה טרמית, כובע חם ופליז דק הספיקו לי בהחלט מבחינת קור. טיפ להליכה בגשם - הדבר הכי הכי מעצבן בטרק הוא נעליים שנרטבות מבפנים. גם אם יש לכם את הנעל הכי טובה ויקרה, עם גורטקס וכו', וחלפס טוב, המים ימצאו דרך להכנס מלמעלה. בכדי למנוע את התופעה הורסת הטרקים הזו, רכשתי לי זוג חותלות (גייטרים) בדקטלון. זה עולה פחות מ-100 ש"ח, ועושה עבודה מדהימה. סיימתי את הטרק אחרי כמויות גשם נכבדות מבלי שהנעליים שלי נרטבו מבפנים ולו פעם אחת. את הגייטרים שמים מתחת למכנס החלפס. כמו כן חשוב לשים גרביים טובות, דוחות מים, עם צמר מרינו (אבל דקות, שהרגל שלכם לא תהפוך לדייסה). אני משתמש בגרביים של חברת Darn Tough (חפשו באמאזון) - ואני מבטיח לכם אחרי שנים של התנסות בסוגי גרביים שונים, שזו הגרב הטובה והנוחה ביותר ששמתי מימי.
אפשרויות הגעה והתחברות לטרק וממנו:
המסלול המתואר בספר של סיסרון מתחיל ומסתיים בעיירת הנופש והסקי השוויצרית צרמט (ZERMATT), וזה גם מה שעשיתי אני ומתואר להלן. בדיעבד, אני פה לספר לכם שזה לא בהכרח אופטימלי. צרמט היא עיירה מרוחקת וההגעה אליה היא אך ורק ברכבת. ניתן לקחת רכבת מציריך או מבאזל, שמגיעה לעיר VISP או לBRIG. משם, תמשיכו בסוג של טראם לנסיעה יפיפיה לתוך ההרים עד לצרמט (רכישת הכרטיס היא מתחנת המוצא עד צרמט, וכוללת את שני המקטעים). הנסיעה מבאזל, אליה הגעתי עם איזיג'ט, ארכה כ-4.5 שעות. הבנתי שמציריך פחות או יותר אותו דבר. ועכשיו הקאץ'. מחיר הנסיעה לכל כיוון הוא כ-120 פרנק!!! (תוכלו לחסוך 20 פרנק אם תזמינו באתר של SBB מראש, אבל זה הבנתי רק בדיעבד. שוויץ זה לא ישראל...). עדיין זה מחיר הזוי לרכבת! באתר של SBB תראו מחירים הרבה יותר נמוכים, אבל שימו לב שכתוב "החל מ...". בפועל, מי שיש לו TRAVELCARD מיוחד שנקרא HALF FARE (כרטיס שנתי, שמי, שיש בדרך כלל לשוויצרים ועולה 185 פרנק), אכן מקבל את מחיר ה"החל מ..." (חצי מהמחיר הרגיל). כל היתר ישלמו מחיר מלא. ואל תנסו להתחכם עם השוויצרים, יש כרטיסן בכל רכבת וטריקים מזרח תיכוניים של "לא ידענו לא שמענו לא הבנו" לא יעבדו עליו והוא בשמחה יזמבר אתכם בקנס של 500 פרנק.
אז מה כן לעשות?
מומלץ לבחון את האפשרות להגיע בטיסה למילאנו. ממילאנו, עליכם להגיע לעיירה האיטלקית Alagna Valsesia, ולהתחיל את הטרק למעשה מהיום החמישי המתואר להלן, ואף ישנה אפשרות לקצר את הטרק ביום - ראו בהמשך. בדיקה זריזה העלתה שיהיה עליכם לקחת רכבת איטלקית לVercelli (כשעה, 7.5 יורו) ומשם לקחת אוטובוס קו 50 ל-Alagna (שעתיים וחצי, פחות מ10 יורו). כך, תגיעו תוך כ-4 שעות למסלול ותחסכו ימבה כסף. מי שיעשה זאת ויצליח מתבקש להשאיר תובנות בתגובה לפוסט הזה, כשירות לאחרים.
ניתן לעשות את הטרק עם ונגד כיוון השעון, אני הלכתי נגד כיוון השעון כפי שמתואר בסיסרון.
פירוט המסלול
הגעתי לצרמט בשעות הערב ואחרי נשנוש במקדונלדס (המסעדות סוגרות את המטבח סביב 21.00 וזה המקום היחיד שעבד) הלכתי לישון במלון קטן חמוד והכי זול שהצלחתי למצוא מראש בבוקינג - Le Petit CHARME-INN , מחיר 110 פרנק ללילה, חדר בסיסי וקטן וארוחת בוקר נחמדה).
היום הראשון: Zermatt - Theodulpass
זהו, ללא כל עוררין, היום הקשה ביותר בטרק ואחד המאתגרים שהיו לי בכלל. העובדה שזה היה היום הראשון בכלל לא עזרה... מדובר בעליה רצופה של 1800 מטר (!) לנקודה הגבוהה ביותר בטרק זה, היא מעבר הTheodulpass (וגם הגבול בין שוויץ ואיטליה). היום החל בגשם שוטף. למרות האפשרות לקצר את הדרך באמצעות רכבל שעולה לTrockenersteg (וחוסך 1400 מטר עליה), החלטתי שהטרק חייב להתחיל רגלית. אחרי בוקר גשום, לקראת הצהריים הגשם די נרגע ובהחלט מדובר במסלול יפיפה שחבל להחמיצו בנסיעת רכבל. בערך בשעה 16.00, אחרי עליה מפרכת, הגעתי לבקתת הרים בשם Gandegghütte הנמצאת ממש לפני הכניסה לקרחון הנודע Theodul Glacier. כל מי שמחפש מידע על ה-TMR מנסה להבין מה העניין עם הקרחון. ובכן, עבדכם הנאמן יצא, בדק, וחזר כדי לספר.
כאשר הגעתי ל-Gandegghütte, חשבתי להשאר בה ללילה לאור העובדה שהייתי כבר עייף ומותש. אחרי התייעצות קצרה עם בעל הבקתה, הוא המליץ לי להמשיך עד ליעד הסופי שלי - Theodulhütte , זוהי הבקתה הנמצאת ממש על מעבר ה-Theodulpass. לדבריו, מדובר בתוספת של כשעה וחצי הליכה לא קשה על הקרחון; אך אם אני רוצה, אוכל להישאר לישון אצלו בבקתה. הסתכלתי על השמיים, הגשם נפסק, שתתי אצלו כוס תה במחיר מופרך של 8 פרנק והמשכתי בדרכי.
בתוך מספר רגעים הגעתי לקרחון, שנראה די הומה אדם. מספר תיירים עמדו והצטלמו, טרקטור ענק נסע על הקרחון ופינה שלג ממסלול סקי שעובר ממש על הקרחון עצמו. שום דבר לא הכין אותי לאירוע שעברתי בשעתיים הבאות. ובכן, סמוך ובטוח בעצמי, הרכבתי על הנעליים את הקרמפונים שרכשתי באמאזון, והתחלתי ללכת. הקרחון עצמו פשוט מאד להליכה - יש להיצמד למסלול הסקי (וניתן אף ללכת על המסלול עצמו, אם כי זה פחות נוח כי יש שלג). אין בו את אותם סדקים מסוכנים (crevasses) המצויים לעיתים בקרחונים, בקיצור - הליכה פשוטה מאד של כ-2 קילומטר, בשיפוע עדין. במעלה הקרחון אף נראית היטב הבקתה המיוחלת, הכל נראה נפלא.
ואז!
ברגע אחד, התהפך מזג האויר. הרוח התחזקה מאד והכתה בפני, תוך שהיא ממש מפריעה להתקדמות שלי. השמיים התכסו ענני סערה וגשם מעורב בברד החל לרדת. בנקודה זו הייתי בחצי הדרך על הקרחון והייתי צריך מיד להסתובב ולחזור חזרה ל- Gandegghütte. אבל, ישראלי עקשן שכמוני, החלטתי שאני לא מוותר ומגיע ליעד בכל מחיר. וזו הייתה טעות נוראית.
ככל שהמשכתי להתקדם, הרוח והגשם התחזקו, ואיתם הקור בגובה 3100 מטר. כמובן שהאנשים והכלים ההנדסיים נעלמו כלא היו. בשלב מסויים, בשל ההליכה הקשה נגד הרוח, נתלש לפתע אחד הקרמפונים וגרם לי ליפול על מקל ההליכה ולקבל מכה רצינית בצלעות, שאת תוצאותיה הרגשתי גם 3-4 ימים לאחר מכן. לאחר הרכבת הקרמפון בחזרה, ובניסיון להגיע מהר יותר לבקתה שבשלב זה הייתה ממש מרחק נגיעה, החלטתי (בעצת אחיתופל מאותו שוויצרי בבקתה הקודמת) לקצר את הדרך ולעלות בשיפוע תלול הישר לבקתה, במקום להמשיך עוד כ-50 מטר בעליה ולפנות לשביל המתחבר לקרחון. ובכן, קרחון בשיפוע תלול זה דבר לא טוב בכלל!! אחרי מספר נפילות והחלקות, הקרמפון המועד לפורענות פשוט נקרע. וכך מצאתי עצמי זרוק על קרחון בצלע הר, ללא יכולת להתקדם, מותש, ומתחיל להרגיש השפעה לא נעימה של טמפרטורה נמוכה. שלחתי את ידי למכשיר הלוויני, אך רגע לפני הלחיצה הוצאתי את הטלפון והפתעה! הייתה קליטה מצויינת. מצאתי את הטלפון של הבקתה וחייגתי אליה. בחורה איטלקיה ענתה לי בנימוס, וצרחתי בטלפון שאני צריך את עזרתם הדחופה ושאני 100 מטר מהבקתה. למזלי הגדול, באותו זמן בבקתה הייתה קבוצת מטפסי הרים יחד עם המדריך שלהם. הם קפצו החוצה לעזור לי, איתרו אותי וסייעו לי להחלץ מהקרחון. הגעתי לבקתה בשעה 18.30, בסטרס מטורף, רועד כולי. הבחורה הכינה לי תה והחבר'ה קצת הרגיעו אותי.
מה למדנו?
הקרחון עצמו הוא פשוט ביותר, אינו טכני, ובתנאי שיש מזג אויר טוב, תוכלו לצלוח אותו בקלות יתירה. ואולם, במזג אויר קשה, אפילו אל תנסו. ואם מזג האויר משתנה פתאום, תעשו אחורה פנה ואל תחשבו פעמיים. ואל תנסו לקצר.
הבקתה ממוקמת בגובה 3300 מטר, שזה כבר באיזור שבו מתחילים להרגיש בקטנה את השפעות הגובה. לא דרמטי, אבל בהחלט הנשימה הופכת מהירה יותר, הדופק עולה, והגוף מתעייף יותר.
סיכומו של יום, אחרי ארוחת ערב נחמדה בשעה 19.00, יחד עם קבוצת מטפסי ההרים וכן קבוצת נוער איטלקי מתנועת הצופים, הלכתי לנוח. Theodulhütte היא בקתה מאד בסיסית: אין מקלחות, ויש שירותי בול פגיעה. יש הרבה מיטות, ורובן היו ריקות. ב-80 יורו ללילה כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר, זו הייתה הבקתה הכי יקרה במסלול. לא שאלתי לגבי ארוחת צהריים ארוזה ליום הבא, וזו גם הייתה טעות - אבל על זה, בפרק הבא.
היום השני: Theodulpass - Resy
היום הזה מתחיל בנוף יפה, ממשיך עם קטע הליכה מעצבן ולא מעניין של כשעתיים במדרונות סקי, ולאחר מכן ממשיך לאיזור קסום ויפיפה. הוא ארוך מאד, בעיקר אם עוצרים לנוח ולהינות מהנופים, אז תתכננו את הזמנים בהתאם. לי לקח כ-10 שעות.
אחרי ארוחת בוקר ממש בסיסית יצאתי לדרכי. היום השני הוא במגמת ירידה של כ-1600 מטר עד לכפר פצפון שנקרא Resy. השמיים התבהרו, ואחרי התפעלות מהמראה המדהים הנשקף מהפס ומהשלג הרב שנערם במהלך הלילה, התחלתי בירידה תלולה מערבה.
בסיסרון מזהירים מפני מצב שבו המדרון מכוסה שלג או קרח (כנראה בעיקר בתקופות מוקדמות או מאוחרות בעונת הטיולים), אין לרדת במדרון ובמקום זה יש ללכת כקילומטר דרומה על הרכס, לתחנת רכבל Testa Grigia ולרדת תחנה אחת (Cime Bianche), ומשם להתחבר למסלול. ישנה גם תחנת רכבל שצמודה לבקתה עצמה, לדעתי מדובר במשהו די חדש, ואיני יודע האם הוא פועל בקיץ ובאיזה שעות. הרכבל הזה שנקרא Bontadini עובר מעל המסלול לכיוון מערב ואולי שווה להעזר בו במידה והירידה ברגל מסוכנת.
בניגוד למראה המרהיב מהבקתה, הירידה מהפס הרבה פחות אטרקטיבית. מדובר באיזור סקי ענק, ועבודות הפיתוח החריבו את הטבע לחלוטין (וגם פגעו בשבילים ובסימונים). ההרים המושלגים המקיפים את נתיב ההליכה עוזרים להרים את מצב הרוח, אך תהיו ערניים ותעזרו במפה כדי לא להתבלבל; המסלול אמור לעבור דרך כנסייה קטנה בשם Cappela Bontadini ולידה תחנת רכבל, ולאחר כמה מאות מטרים עליכם לפנות שמאלה (דרומה). אני פספסתי את הפנייה והצטערתי על כך שכן זה עלה לי בשעה של חזרה על עקבותיי בעלייה קשה. כעבור שעה נוספת של עליה מתונה הגעתי לפס Colle Supérieure delle Cime Bianche, אוכף רחב שעליו נבנתה בריכת אגירה גדולה. מהפס נשקף נוף מהמם לעמק בו שוכנת העיירה Breuil-Cervinia, ומצפון ניצב בגאון הר ה-Matterhorn (כן, זה מהעטיפה של הטובלרון), אותו תוכלו לראות שנית רק ביום האחרון לטרק.
מכאן, השביל עובר לעולם אחר לחלוטין: מדרונות הסקי, הרכבלים והבלאגן נעלמים ונפתח עמק אלפיני קסום. השביל עובר לירידה חדה ומפותלת לאגם קטן נסתר (Gran Lago), המקום הנכון לעשות בו עצירה ארוכה ולאכול משהו לצהריים. אם יש לכם. כי לי לא נשאר פירור אוכל בתרמיל, למרות כמויות צ'ופרים לא הגיוניות שנלקחו מהארץ (ונאכלו ביום הראשון).
מכאן השביל ממשיך, עולה לפס נמוך ונשפך מטה לתוך עמק נוסף, ובו זורם נהר. החלק הזה מסומן וברור מאד, אך לוקח זמן רב. הליכה לאורך הנהר הביאה אותי לבסוף לגשר החוצה אותו, השעה התקרבה ל-18.00 (איזה מזל שבאיזור הזה ובתקופה הזו השמש שוקעת רק אחרי 20.00!), ומכיוון שהארוחה האחרונה שלי הייתה בבקתה ממנה יצאתי בשעה 07.30 בבוקר, נהייתי רעב באופן קיצוני...
אחרי הגשר, זיהיתי שילוט ברור ליעד שלי: בקתת Rifugio Ferraro, בכפר Resy שיושב גבוה על צלע ההר. דרך אגב, מי שרוצה ללכת לעיירה עם מלון, יכול לרדת לSt Jacques - העיירה נמצאת ממש מתחת לResy ויש אפשרות לחתוך אליה עוד לפני ההגעה לגשר. מצד שני, למי שרוצה להמשיך במסלול יום למחרת, יצטרך לטפס עד Resy...
החלק האחרון של המסלול הוא עליה קצרה של כ45 דק' בתוך יער, ואז פתאום מתגלה קרחת ומספר מבנים - הראשון משמאל הוא הבקתה המיוחלת. מצד ימין, ישנה בקתה אחרת בשם Rifugio Guide di Frachey. אני כאמור ישנתי ב-Ferraro, ונהניתי מאד!
Ferraro היא בקתה המנוהלת על ידי שתי בחורות ובחור איטלקים צעירים ומאד נחמדים. 60 יורו, כולל ארוחת ערב ובוקר, מקלחת עם מים חמים (בחינם!) ותוספת של 8 יורו לארוחת צהריים ארוזה הכוללת סנדוויץ' ופרי. ארוחת ערב מטורפת של 3 מנות כיאה לאיטלקים החלה ב-19:30, קצת חסרה לי אווירת הבקתות של ה-TMB שבה כל האורחים יושבים ביחד סביב שולחנות גדולים ויש שיחה קולחת. מצד שני, היו מעט מאד אנשים... ישנתי בחדר של 6 מיטות לבד לגמרי.
היום השלישי: Resy - Gressoney La Trinité, או "וריאנט Col Pinter"
זהו אינו המסלול הרשמי של TMR, אלא וריאנט שלו, העובר בפס Col Pinter. הוא מומלץ ביותר משום שהנתיב הראשי של TMR עובר בחלקו באיזורים של מדרונות סקי ובתכסית פחות מעניינת; הוריאנט מאפשר גם להגיע ביום הבא לאגם Gabiet, שזה פנינה בפני עצמה. מה שכן, זה לא מסלול קל. מ-Resy מדובר בעליה מצטברת של כ-1200 מטר, ומרחק של כ-18 ק"מ. יום ארוך של כ-10 שעות. על מנת לנווט בקטע זה, יש להוריד GPX עם השביל, מצאתי את התיאור באתר הזה שתואם בדיוק למה שראיתי בשטח.
מ-Resy המשכתי דרומה עד ל- Crest; השביל אז מתעקל דרום מזרחה וממשיך עד הפס. ההתמצאות פשוטה מאד; השביל מסומן לכל אורכו באמצעות המספר 1. העליה לפס אורכת כ-4.5 שעות, והשעה האחרונה היא טיפוס עיקש במעלה תלול ומבולדר ביותר, אך השביל יפה מאד בעיקר כשעוצרים מדי פעם ומסתכלים אחורנית. הדרך שווה כל טיפת זעה ומאמץ: מדובר במקום ממנו נשקפים נופים מהממים לכל עבר. אחרי ארוחת צהריים ומנוחה של שעה על הפס - קשה לעזוב מקום כזה - ופטפוט עם משפחה מקטלוניה (שנתנה לי גם רעיונות לטרק הבא שלי) המשכתי בירידה ארוכה, בחלקה תלולה ומבולדרת בשביל מס' 1, עד לקרחת רחבת ידיים המיועדת לעדר בקר, עם מספר מבני רועים. כאן הסימון קצת מבולבל שכן יש לחצות את הקרחת ולזהות את השביל דרומה המוביל לבקתת Alpenzu, מדובר בבקתה גדולה שיש אליה כנראה גם נגישות ברכב כי ראיתי משפחות רבות עם ילדים מבלות סביבה. מכאן, השביל משנה כיוון צפונה ומתחבר לנתיב שנקרא ה-Walser Way, המסומן כ-1W. הירידה הופכת להיות די מתונה, ויש להקפיד ולבדוק את מיקומכם במפה, כדי לא לטעות; מדובר בשביל מסומן היטב אך לעיתים יש פיצולים שאינם מסומנים בבירור. הירידה נמשכת אל תוך היער, ולבסוף הגעתי לעיירה התיירותית Gressoney La Trinité. פה חייבים מלון, והמלונות לא זולים בכלל בקיץ, שכן מדובר באיזור מאד שוקק עם משפחות רבות שבאות להתארח בעמק. אחרי שיחה והתייעצות עם בחור שפגשתי ברחוב, נכנסתי למלון La Chambres D'Hôtes Wongade; אחד הזולים (עדיין 110 יורו ללילה... לפחות עם ארוחת בוקר טובה). ליד המלון יש מסעדה איטלקית עם פיצות לא מהעולם הזה, אבל היא מפוצצת ועדיף להזמין בטייק אווי. התפנקתי לי במקלחת המפונפנת והלכתי לישון במיטה הענקית (אגב, אם באים בזוג זה שווה ביותר). אני ממליץ לא לעשות כמוני אלא להזמין מקום מראש בבוקינג; ייתכן ותוכלו למצוא משהו זול יותר ופשוט יותר מבחינת לינה.
היום הרביעי: Gressoney La Trinité - Otro (המשך הוריאנט)
יום זה ממשיך את הוריאנט של היום הקודם, ומתחבר בחזרה לשביל הראשי אחרי אגם Gabiet.
אחרי ארוחת בוקר טובה במלון, יצאתי לדרכי בכיוון האגם. השביל מתחיל ממש מאחורי המלון, מסומן לכל אורכו במספר 4 וישנו שילוט ברור לכיוון Lago Gabiet - הרבה תיירים עושים אותו כטיול יומי מגראסוניי. זהו שביל מקסים לאורך נחל אלפיני, שבסיומו קטע תלול ומבולדר המסתיים למרגלותיו של סכר אבן גדול היוצר מאחוריו את האגם המיוחד. השביל מסתיים בצומת T ולדעתי ניתן לפנות ימינה או שמאלה (להקיף את האגם ממזרח או ממערב); אני לקחתי את השביל המערבי - כלומר שמאלה בשביל, הליכה מתחת לסכר, השביל מתעקל מעט דרומה, כביכול מתרחק מהאגם, אך כמה עשרות מטרים אחרי העיקול יש פיצול ימינה (כזה שמאד קל לפספס!), עליה קטנה נוספת - ולפניכם נפרש בכל הדרו אגם Gabiet -אחת מפנינות הטרק. השביל מתקדם בגדה המערבית של האגם, מסומן לכל אורכו (ומתפתל במקומות מסויימים בצורה קצת מוזרה, אז חשוב לחפש את הסימונים) ומהנה ביותר. בקצה הצפוני של האגם נמצא בית קפה עם טרסה מהממת הצופה אל האגם ומלאה מטיילי יום ומשפחות. אני לא זוכר הרבה פעמים בחיי שבהם כה נהניתי מפחית קולה קרה. למי שרעב בשלב זה (העליה לאגם מהעיירה לוקחת רק כשעתיים וחצי), ראיתי תפריט מכובד של מנות לצהריים. ממש מתחת לבית הקפה יושבת בקתה מפורסמת - Rifugio Gabiet,שכמה מטיילים המליצו לי בחום עליה, ובהמשך השביל צפון מערבה לתוך הערוץ הרחב, נמצאת עוד בקתה - Albergo del Ponte, שהיא הרבה יותר מפונפנת ונראית כמו מלון קטן. בשני המקומות חייבים להזמין מקום מראש שכן הם הומים מאדם; כפי שגיליתי מיד כשיצאתי מבית הקפה, ישנה גישה נוחה לאגם מצדו הצפוני ברכבלים. וכשיש נגישות, תמיד יש גם עומס.
בירידה מהאגם לתוך ערוץ רחב, נראית בבירור תחנת רכבל - ובסמוך שביל 4X4 רחב הפונה ימינה (מזרחה) עם סימון ה-TMR. זהו הנתיב הראשי וכאן מסתיים הוריאנט. נתיב ההליכה מתקדם על שביל 4X4 וממשיך עליו או בסמוך לו בעלייה קשה ומפרכת מתחת לקווי הרכבל כשהמטרה היא פס Col d'Olen. רק אחרי שעתיים של הליכה הבנתי כמה זה דבילי לטפס בקטע הזה (שבשלב מסויים בכלל הופך למדרון סקי, והשיפועים של מדרון סקי בכלל לא מתאימים להולכי רגל!). מדובר בקטע משעמם, חסר נוף, קשה ופשוט מיותר!! אז כרגיל, אני פה כדי שאתם לא תעשו את הטעות הזו. במקום זה אני ממליץ בחום לקחת את הרכבל המגיע תוך עשר דקות מ-Gabiet ל-Passo dei Salati. אחרי שתגיעו ל"פס הסלט" (ולפי המפה יש שם גם אחלה מסעדה איטלקית), תהנו מהנוף בגובה 2900 מטר (אמור להיות מרהיב) וקחו את אחד השבילים לכיוון Col d'Olen.
בכל אופן, אחרי טיפוס מפרך ומיותר ואירועי כמעט-ונפגע עם רוכבי אופני הרים שבודקים מהירות מכסימלית בירידה לכיוון Gabiet, הגעתי לCol d'Olen. על הפס חיכתה לי הפתעה לא נעימה נוספת: מאחורי - שמש זורחת ושמים תכולים. לפני - קיר ערפל סמיך המכסה את כל הערוץ היורד מהאוכף. בקיצור, לא רק ששרפתי שעתיים וחצי בטיפוס לא מהנה, גם לא נהניתי בסוף מהנוף. עצבני ועייף, התחלתי בירידה למטה בתוך מסך ערפל עם ראות גרועה. השביל טוב בסך הכל, תלול ומעט מבולדר, אבל מסומן לא רע. פתאום מתוך הערפל הגיחה לעברי משפחת יעלים! הם לא התרגשו יותר מדי מנוכחותי והמשיכו בדרכם. הירידה ארכה שעות רבות, השביל מסומן גם במספר 5.
בגובה של כ-2000 מ' הערפל התפזר מעט ומצאתי עצמי יורד בשביל צר, מתפתל ותלול מאד לצד נחל; אני משער שבגשם זה לא מקום נעים לרדת בו. לבסוף הגעתי לכפר רועים על צלע הר; השביל עובר בתוך הכפר ולאחר מכן מתרחב והופך לשביל 4X4 נוח. חצי שעה נוספת הביאה אותי בשעה 19.00, אחרי כ-10.5 שעות, לכפר הפצפון Otro ובו כנסייה יפה. זהו גם המקום בו נמצאת בקתת Rifugio d’Otro (נקראת גם Rifugio Zar Senni), ובה החלטתי לעצור. את הבקתה מנהלת משפחה איטלקית (ההורים לא דוברי אנגלית, רק הבת מדברת). 71 יורו כולל ארוחת ערב ובוקר. והארוחת ערב שם... היא בלתי נשכחת. כזה עוד לא פגשתי! בשלב מסויים הייתי חייב להתחנן שיפסיקו להביא עוד אוכל... אבל האמא האיטלקיה התעקשה על קינוח.
מקלחת חמה בתשלום (רוכשים אסימונים של 4 דקות, אסימון עולה 3 יורו, ותכלס זה הספיק לי). הבקתה הייתה ריקה לחלוטין - אני הייתי האורח היחיד שלהם באותו לילה, ומאד נהניתי.
הערה: במידה ולוקחים את הרכבל הנ"ל ל"פס הסלט", באופן עקרוני אפשר שלא לעצור ב-Otro אלא להמשיך היישר לעיירה Alagna שזה כשעתיים נוספות של הליכה (בדיוק מה שחסכתם אם לקחתם את הרכבל). זה נוח - במיוחד אם עקבתם אחרי המלצתי מתחילת הפוסט, להתחיל את הטרק מ-Alagna. ככה גם תחסכו יום הליכה (כלומר, הטרק יתקצר ל-9 ימים).
היום החמישי: Otro - Rifugio Pastore
אחרי 4 ימים מפרכים בהחלט, הגיע הזמן לעשות יום קצר ולנוח - מה עוד שהתחזית הבטיחה גשם אחר הצהריים. אחרי ארוחת בוקר נחמדה בבקתה, שילמתי למארחים הנחמדים ויצאתי לדרך. טיול נעים של כשעתיים ביער במגמת ירידה, והנה הגעתי לעיירת הנופש האיטלקית הציורית Alagna Valsesia. העברתי קצת זמן בהנאה מהשמש החמימה בכיכר הראשית של העיירה, ולאחר מכן הלכתי על שפת הנהר הזורם לאורכה והתיישבתי לקפה ועוגה בקונדיטוריה. אחרי שעה וחצי ב-Alagna, יצאתי לדרכי צפונה, תחילה על הכביש, ולאחר מכן בתוך שביל נחמד ביער, בעלייה מתונה, ולאחר שעה וחצי של הליכה נינוחה הגעתי סביב 14.30 לבקתת-Rifugio Pastore. הבקתה הייתה הומה מאדם (הרבה מטיילי יום שבאים לשם לאכול צהריים). את שארית היום העברתי במנוחה ובשיחות הביתה (יש אגב wifi אבל לא מהיר במיוחד).
Rifugio Pastore היא בקתה גדולה הבנויה כאוסף של מספר מבנים - מבנה ראשי עם המסעדה והקופה, מבני לינה עם חדרים מאד נחמדים (לא היו הרבה לנים, וכרגיל קיבלתי חדר לבד). כדי להגיע למקלחות ולשירותי בול פגיעה, יש לעשות מסע קצר למבנה נפרד. לפחות המקלחת החמה היא בחינם. 65 יורו ללילה כולל ארוחת ערב נהדרת וארוחת בוקר טובה - שווה ביותר.
הערה 1: Rifugio Pastore היא עצירה מחייבת ב-TMR, משום שהנקודה הבאה ללינה היא העיירה Macugnaga, וזה יותר מ-8 שעות הליכה מ-Pastore. זה כמובן לא תקף למי שהולך עם אוהל, או למי שעושה את המסלול בכיוון ההפוך.
הערה 2: למי שמתחיל את המסלול ב-Alagna, כפי שהמלצתי בפתיחת הפוסט - אם הגעתם ל-Alagna ממילאנו בשעה סבירה, תוכלו באותו היום לעלות Rifugio Pastore (עליה קלה יחסית וקצרה) ולהתחיל משם. זה מה שאני הייתי עושה לו הייתי יודע...
היום השישי: Rifugio Pastore - Macugnaga
זהו יום אלפיני קלאסי (ארוך...). עליה של 1250 מ' לאוכף, ולאחר מכן ירידה ארוכה של 1500 מ'. המסלול הזה מתוייר מאד ויש הרבה מטיילי יום.
לאחר ארוחת בוקר טובה ב-Pastore, התחלתי ללכת בשביל נעים צפונה במגמת עליה. בשלב מסויים השביל הופך להיות מסודר ומרוצף ממש כמו בטיילת - בקיצור עליה קשה אבל לא טכנית, עם מראות יפים מאחור, עד ההגעה המיוחלת לColle del Turlo. בשלב זה מזג האויר הורע, האיזור כולו כוסה בערפל כבד והחל טפטוף מציק. על הפס פגשתי שני שבדים, וקבוצה של צ'כים, ואחרי שקשקשנו קצת נפרדתי מהם והתחלתי בירידה, גם היא מרוצפת ומסודרת למשעי (אגב על הפס יש לוח מתכת עם הסבר באיטלקית על מי שבנה את השביל הזה, אין ספק שזו עבודה מעוררת התפעלות).
והנה יורד אני בערפל, ומולי מופיעה דמות ששרה בקול באס עמוק וחזק: "האמנם... עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד..." וחיוך נמרח על פניי. קבוצה של ישראלים, בגילאים שבהם חווה אלברשטיין הייתה כנראה המיינסטרים, עשתה את דרכה בכיוון ההפוך. בהחלט חבר'ה עם רוח לחימה כמו שאומרים, שכן כוונתם הייתה לעשות את הTMR כולו. אלה הישראלים היחידים שפגשתי במהלך הטרק. שיחה קצרה, והמשכתי בירידה למטה.
בשלב מסויים הסתיים לו הקטע המרוצף, ובמקביל הגשם התחזק והפך למעיק למדי. השביל הפך להיות חלק ולא נוח להליכה, עם בוץ ודרדרת, ולקח 6.5 שעות (במקום כ-4.5). לקראת 18.30 הגעתי לבסוף לעיירה Macugnaga (מאקוגנייגה). מדובר במקום מאד תיירותי וחייבים להזמין מקום מראש, אבל אני כרגיל שכחתי לגמרי מזה וכשהתחלתי לחפש בבוקר בבוקינג כבר לא נשארו מקומות נורמאליים. אנשים המליצו על Hotel Dufour, אך הוא היה מלא; לבסוף נאלצתי להתפשר על מלון בקצה העיירה בשם Casa Alpina De Filippi. מדובר באחד המלונות המצ'וקמקים ביותר שהייתי בהם באירופה אי פעם: בניין ישן, חדרים מתפוררים, אוכל מגעיל, והמוני ילדים שבאים במסגרת הצופים או משהו כזה ועושים המון רעש. 80 יורו ללילה + ארוחת בוקר, והוספתי עוד 18 יורו מיותרים על ארוחת ערב.
היום השביעי: Macugnaga-Saas Fee/Saas Almagel
הגעה רגלית לעיירה Saas Fee ממקוגנייגה מחייבת מעבר של פס גבוה מאד, Monte Moro Pass - הוא גם הגבול בין איטליה לשוויץ . פס המונטה מורו יושב ממש מעל מקוגנייגה, והעליה אליו תלולה וארוכה מאד (כ-1500 מ') ולוקחת כמעט יום הליכה שלם, שבסופו יש לעצור ללינה בבקתה-Rifugio Oberto Maroli שנמצאת ממש על הפס; ואז יום למחרת ניתן להמשיך ל-Saas Fee (סאס-פה). אופציה אחרת שבה בחרתי אני, היא לקחת רכבל המוביל ממרכז העיירה מקוגנייגה הישר אל הפס, ומשם להמשיך במגמת ירידה ל-Saas Fee וכך לעשות את המקטע כולו ביום אחד. ההחלטה התבררה עבורי כנכונה, משום שהשביל עליה לפס עובר כולו ממש מתחת לקווי הרכבל ולא נראה מזמין ומעניין במיוחד, וזה נורא מעצבן ללכת מתחת לקרוניות המסיעות אנשים בניחותא כשאתה קורע את עצמך בעליה מטורפת. חוץ מזה, בזבוז של יום שלם על העליה הזו לא בא עבורי בחשבון.
מסיבה זו, הגעתי בבוקר היום השביעי לרכבל (שמתחיל את פעילותו ב-08.30 ומסיים ב-16.30) ולאחר תשלום של 20 יורו עליתי למעלה. פה המקום לציין שאם הצלחתם ביום הקודם להגיע לרכבל לפני 16.30, שזה מאד מאתגר, קחו את הרכבל ותישנו בבקתה על הפס - שבטוח תהיה יותר מגניבה ממלון במקוגנייגה. למי שהולך בכיוון ההפוך בכלל מומלץ להשאר בבקתה הזו ואז בבוקר לרדת למקוגנייגה ברכבל.
הפס היה כולו טבול בערפל סמיך, אבל הנקודה הזו ידועה בכך שהיא בדרך כלל "foggy". למעלה מנשבת רוח חזקה וקרה, ולאחר שצילמתי את פסל המדונה המוזהב המפורסם מיהרתי לרדת מהפס בכיוון השני, להגיד אריבדרצ'י (וכבר להתגעגע) לאיטליה. הירידה לכיוון שוויץ אינה קשה פיזית אך מעייפת מאד שכן כולה על מדרון של סלעים ובולדרים כמעט ללא פיסת אדמה נורמאלית. במקומות מסויימים נדרש סיוע של ידיים כדי לא ליפול. במזג אויר קשה, ובמיוחד בגשם, מדובר בקטע בעייתי מאד ואף מסוכן!
לאחר כשעה וחצי-שעתיים של מלחמה בסלעים, השביל התייצב והמשיך בירידה יחסית נוחה עד לצומת דרכים, וכבר מרחוק רואים את האגם היפה הטבול בהרים - Mattmark Lake, שאת תמונתו שמתי בראש הפוסט. לקח עוד כחצי שעה עד הגעה לשפת האגם עצמו - מקום נפלא לעצור בו למנוחה. את האגם ניתן לעקוף ממזרח או ממערב, אבל עדיף ללכת בגדה המזרחית כי הצד שני (המערבי) סלול באספלט. המקום די הומה, וההליכה לאורך האגם נחמדה ומלאה בנקודות עצירה לצילום; חוץ מזה מדובר בקטע היחיד בטרק הזה שבו הלכתי על שביל מישורי לחלוטין... בסוף האגם יש סכר שניתן לטייל גם עליו ואפילו סוג של מסעדה או בית קפה בצדו המערבי.
ההליכה מהסכר ועד סאס-פה היא כ-11 ק"מ בירידה מתונה יחסית אך ארוכה - כ-4 שעות. שביל קליל (חלקו על נתיב 4X4) העובר בתוך יער וסמוך לנחל, אך לוקח זמן רב. סאס-פה, בדיוק כמו צרמט, היא עיירת תיירות שוקקת ויקרה מאד, נטולת כלי רכב. אחרי חיפוש רב באינטרנט, החלטתי לעצור כשעה לפני סאס-פה בכפר Saas Almagell (סאס אלמאגל) במלון נחמד מאד בשם Hotel Olympia - מומלץ ביותר! 102 פרנק כולל ארוחת בוקר, המלון נמצא מול סופרמרקט שבו אפשר לקנות אוכל וצ'ופרים; יש מספר מסעדות בכפר. בעלת המלון נחמדה במיוחד, ואפילו עשתה לי כביסה ללא תשלום נוסף.
היום השמיני: Saas Fee - Grächen
מדובר באחד הימים המרהיבים ביותר ב-TMR, ואילו הייתי צריך לבחור קטע אחד שהוא הכי-הכי, ההתלבטות הייתה בינו ובין היום האחרון שבו חוזרים לצרמט. מדובר ביום ארוך מאד, שעבורי היה אף ארוך עוד יותר משום שהייתי צריך להשלים כשעה עד סאס-פה מהמלון בסאס-אלמגל (שביל נעים ורחב עם תצפיות נוף מדהימות על העמק). סאס פה היא עיירה יחסית גדולה הפרוסה על צלע הר, היא מאד ציורית ומיוחדת. לאחר שהשביל עובר לכל אורכה, הוא נכנס ליער ומטפס כ-500 מ' למעלה, מסומן היטב ועם שילוט ברור לגראכן (Grächen). בתום העליה ישנו מקום נחמד לשבת עם ספסל, וכדאי לעצור שם משום שמנקודה זו והלאה השביל הופך לצר מאד ומתפתל על צלע ההר - אין מקום לעצור.
אין מילים לתאר את ההליכה על השביל הזה (במזג אויר טוב!!). פשוט תענוג צרוף ורצון לצלם תמונה כל מאה מטר. עמק ירוק מתחתיכם, פסגות מושלגות מסביבכם... היתר, משאיר לכם לגלות.
השביל אינו מישורי למרות שנראה כך על מפה. הוא עולה ויורד, חוצה גאיות מלאי אבנים וסלעים (מאד מסוכן במזג אויר גשום, בכל מקום תקועים שלטים המזהירים ממפולות אבנים). במקום אחד אפילו נבנתה מנהרה בשביל המטיילים! בחלק מהמקומות השביל צר, ועובר מעל מצוק גבוה, ושרשראות / כבלים מותקנים לבטיחות המטיילים ומעבר נוח.
ההליכה לגראכן לוקחת כ-9 שעות מסאס פה (+שעה מסאס אלמאגל). גראכן, בדיוק כמו סאס פה וצרמט, גם היא עיירה תיירותית, ציורית, ויקרה להחריד על צלע הר. השביל יורד בחדות כ-900 מטר ומגיע לתוך העיירה השוקקת חיים. בעיירה חיכתה לי הפתעה נחמדה - במרכז העיר בדיוק התקיים איזה פסטיבל שכלל תזמורת כלי נשיפה של צבא שוויץ, ודוכני אוכל. בעודי עסוק בזלילת נקניקיות שוויצריות בלחמניה, צ'יפס ובירה, נסתיימה לה ההופעה בשירה המונית של ההמנון השוויצרי.
אחרי כחצי שעה נוספת של הליכה מגראכן בשביל מסודר ומואר, בשעה 21:00 הגעתי לבסוף (אחרי כמעט 11 שעות!) למלון בכפר הקטן הסמוך Gasenried. המקום נקרא Alpenrösli וזה ספק מלון ספק אכסניה, שכן החדר הוא פרטי אך השירותים והמקלחת משותפים לקומה כולה. 80 פרנק כולל ארוחת בוקר, המקום מומלץ מאד, נקי ומסודר (והיה די ריק).
היום התשיעי: Grächen - Europahütte (Europaweg חלק 1)
זהו החלק הראשון של שביל ה-Europaweg המפורסם, אחד השבילים המושקעים באירופה וכזה שאמור להיות גם אחד היפים שבהם. הוא אמנם מתפתל על צלע הר - אך אין לטעות: מדובר בשביל ארוך ומייגע פיזית, מלא בעליות וירידות "קטנות" של 200-300 מטר שמוציאות את הנשמה ובנוסף עליה אחת גדולה של 1000 מטר. ה-Europaweg נפתח לראשונה ב-1997 אך מהר מאד התגלו בעיות בטיחות חמורות בעיקר בכל הקשור למפולות אבנים, שהרסו חלקים שלמים בשביל והצריכו סלילה מחדש של הנתיב. יש לבדוק את מצב השביל טרם ההליכה בו באתר www.europaweg.ch שם גם תוכלו להוריד קובץ GPX מעודכן לניווט קל יותר (למשל התיאור בסיסרון לחלוטין שגוי ולא מעודכן). בחלק מהמפות (כגון זו שאני השתמשתי) Europaweg מסומן כחלק מה-TMR; במפות אחרות ה-TMR ה"רשמי" עובר בעמק. חשוב להימנע מהליכה במזג אויר קשה וגשום מאד, ובמקום זאת יש להעדיף את ההליכה בשביל העובר לאורך הכביש בעמק (שהוא כמובן קל הרבה יותר, ולוקח יום להגיע בו עד צרמט). החלק הראשון של Europaweg כולל קטעים מרהיבים, אך הוא לא משתווה לחלק השני (היום האחרון).
אחרי ארוחת בוקר טובה בAlpenrösli, יצאתי לדרכי. Europaweg מתחיל ממש ביציאה הדרומית מהכפר Gasenried, והוא משולט היטב לכל אורכו. מדובר בקטע ארוך של כ-7 שעות הליכה נטו; המקטע הראשון של כשעתיים מסתיים בירידה חדה מGasenried עד פאתי הכפר הקטן Herbriggen; אחרי מנוחה קצרה מתחיל טיפוס מייגע של כ-4 שעות עד הנקודה הגבוהה ביותר במקטע (2330 מ'), מכאן יש כשעה - שעה וחצי של הליכה עד Europahütte, וזה המקטע היפה ביותר ביום התשיעי, שכן עד כה עיקר ההליכה הייתה בתוך יער וסבך - ואז פתאום מתגלה מחזה יפיפה של עמק צרמט ובדרום נראית בגאון פסגת ה-Matterhorn, שתלך ותתקרב במהלך היום הבא.
Europahütte היא בקתה מאד עמוסה וסואנת, שכן היא מרכזת תנועה של הולכים ב-TMR יחד עם מספר הרבה יותר גדול של אנשים שעושים את הטרק שאמוני לצרמט. מאד מומלץ להזמין מקום מראש, גם אם הולכים לבד, אחרת - כמוני - תקבלו מזרון לישון עליו על רצפת חדר האוכל (לא רק שזה לא נוח, גם צריך לחכות לאחרי כיבוי אורות בשעה 22.00).
זוהי בקתה כהלכתה - עם שולחנות ארוכים סביבם יושבים אורחים מעניינים ממדינות שונות וחולקים חוויות ותרבויות; בחוץ נוף משגע והרבה יעלים שבאים לבדוק ללא פחד את מצב הרוח בבקתה. בהחלט אחת הבקתות השוות שבטרק, 75 פרנק כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר; מקלחת חמה - 4 פאונד לאסימון של 2 דקות (!). ארוחת ערב טובה בסך הכל.
היום העשירי: Europahütte-Zermatt (Europaweg חלק 2)
ארוחת הבוקר ב-Europahütte בסיסית מאד. בתוספת 8 פאונד תקבלו ארוחת צהריים ארוזה שיש להזמין יום לפני; אני ויתרתי עליה לטובת חטיף שוקולד. שימו לב שבחלק הזה יש פחות מקורות מים, אז תקחו ליטר וחצי מלאים איתכם ביציאה ותמלאו בכל הזדמנות.
ובכן, זהו אחד הימים היפים והמהנים ביותר ב-TMR. הוא אינו כולל עליות וירידות דרמטיות למעט הירידה הסופית לצרמט; המסלול ברובו עובר על צלע הר חשוף (מעל גובה העצים), ומספק תצפיות נוף משגעות בכל הכיוונים. השביל עובר במקומות מגניבים כמו הגשר תלוי הארוך ביותר באירופה, הכפר Täschalp שבו יש מגבנה, ונקודות תצפית רבות. הקטע כולו לוקח 7-8 שעות הליכה רגועות, בסופו יש ירידה חדה יחסית של כ-700 מטר עד צרמט (שימו לב שה-GPX הנ"ל לא מגיע עד צרמט, אבל לא ניתן להתבלבל בדרך מכיוון שבכל מקום יש שילוט ברור לעיר). לאחר ארוחה קלה, תפסתי את הרכבת חזרה לVISP ומשם לבאזל (הרכבת האחרונה יוצאת סביב 21:00).
תהנו, ותשאירו את הרשמים שלכם בתגובות למען המטיילים הבאים!
