יום רביעי 20/8 Grächen -> Europahütte
מוקדם בבוקר התעוררנו במלון ב Brig (איך הגענו לכאן - אפשר לקרוא בפרק הקודם על שווייץ), נפרדנו מהחצי שלי ומס' 3 והלכנו לתחנת הרכבת. בעזרת רכבת ואוטובוס הגענו למרכז הכפר Grächen בשעה 07:15 כשמזג האוויר מעונן חלקית והאויר צלול וקריר. תמונה ראשונה לתחילת ההליכה ובלי שום טקס, פרט לפתיחת מקלות ההליכה, התחלנו את הטרק.
כמה מילים על ה TMR - זהו טרק מעגלי בין 9-10 מקטעים, המקיף את הרכס של המונטה רוסה ועובר בשווייץ ואיטליה בכמה מקומות מהיפים שיש (ואני לא משוחד בכלל). הטרק לא מאד מתוייר כטרק שלם ולכן לא תמצאו נקודת התחלה מובהקת ולא תמצאו חולצות בחנויות. מה שכן, הטרק נחשב קשוח מאד בגלל הפרשי הגבהים ובגלל חלק מתוואי ההליכה. מסיבות שונות לא מצאתי שותף בוגר לטרק וכבר תכננתי לצאת לבד. אבל בערך ארבעה חודשים לפני היציאה המתוכננת, הצעירה שלי, שאז עוד לא מלאו לה 16, אמרה לי - מה הבעיה? אני אבוא איתך...
התכנון המקורי שלי היה ללכת נגד כיוון השעון ב-8 ימים כאשר יום אחד תוכנן כחיבור של שני מקטעים ושימוש בווריאנט כדי ליצור יום הליכה אחד סביר. כפי שתואר בפוסט הקודם, יום ההליכה הראשון קוצץ ולכן התחלנו בכפר Grächen ולא בכפר Saas-Fee ונקודת הסיום נקבעה לכפר Saas-Almagell, כאשר בפועל סיימנו לפני כן, בקצה המאגר Mattmark.
נחזור לתחילת ההליכה - Grächen שוכן בגובה 1600מ' והשביל היוצא מהכפר מתחיל כטיילת בתוך היער עד לכפר השכן. בטיילת הנוחה יש ספסלים הצופים לנוף ועמודי תאורה ובבוקר יום רביעי היו מעט אנשים בחוץ שברכו אותנו ב-"מורגן". שלט על השביל מזכיר להולכי הרגל ורוכבי האופניים להתחשב האחד בשני. אחרי חוות אלפקות, השביל נעשה צר והופך לשביל הליכה בלבד. המסלול של היום לא קל בכלל בהתחשב שזהו היום הראשון להליכה וכולל מעל 500מ' ירידה חזרה לעמק וטיפוס של מעל 1000מ' עד לבקתה. השביל שהוא התחלתו של ה-Europaweg מוביל אותנו על צלע ההר דרומה ומדי פעם בין העצים והעננים נפתח מעט הנוף. סנאי שחור מקפץ על השביל מולנו ונעלם אל תוך היער ובסך הכל שנינו מרגישים טוב ומוכנים לאתגר. השביל מטפס לנק' גבוהה ואז מתחילה ירידה ארוכה.
בסוף הירידה ולאחר שעברו כשלוש שעות של הליכה, אנחנו מתיישבים להפסקת צהריים ומנוחה לקראת העלייה. האוויר מעט התחמם ובתוספת הלחות בתוך היער עם הערפילים, אני מתחיל להזיע מיד בתחילת העליה. העליה נמשכת כשלוש שעות וחצי מאומצות וכוללת מס' מקטעים של סולמות ומדרגות ברזל ובסך הכל השביל מתוחזק ומסומן היטב. יש מעט מטיילים על השביל שבאים מולנו ועוד פחות שעקפו אותנו לאותו הכיוון. ככל שעולים בגובה ויוצאים מקו העצים הערפל נהיה סמיך והנוף נסגר לגמרי, אנחנו מוציאים את כיסויי הגשם ומכסים את התיקים. לשמחתי, נתקלנו רק במעט טפטוף ולא היה צורך במעילי גשם. במאמץ העליה שתינו את כל המים בבקבוקים (1.5 ל') וזהו זמן למלא מים מאחד הפלגים. את המים אני מסנן עם פילטר סוייר ולא לוקח סיכונים. כשעה לאחר מכן ובתום כ-7.5 שעות של הליכה (כולל הפסקות) אנחנו מגיעים לבקתה. חולצים נעליים בכניסה ונועלים סנדלים/קרוקס, אח"כ הרשמה, סיור וקבלת מיטות. העובדים בבקתה מסבירי פנים וביחד עם מוסיקת יורוטראש של שנות ה-90 הבוקעת מהמטבח האווירה כיפית ורק צר לי שלא ניתן לשבת במרפסת עקב הערפל והטיפטוף.
השעה יחסית מוקדמת וארוחת הערב תוגש רק בעוד כשלוש שעות. הצעירה, שהרעב היכה בה, רצתה לאכול משהו אז לקחנו את התפריט והזמנו אומלט עבורה ובירה בשבילי כדי לחגוג יום הליכה מוצלח. אמרתי לה שאני גאה בה על ההליכה ושאני מבין שבעליות הקצב שלי מעכב אותה. היא חייכה ואכלה בשתיקה. בשנתיים האחרונות היא דוחפת אותי למסעות על שביל ישראל ומסלולים אחרים, 3-4 ימים בכל פעם, כך שאני לא מופתע מהיכולת שלה ללכת מרחקים, אבל העליות והירידות הרצחניות של האלפים, את זה אי אפשר להבין עד שלא מנסים.
אחרי הארוחה הקטנה התפנינו למקלחת (אסימון ב-4 פרנקים שווייצרים ל-2 דקות מים), פינקתי אותה בשני אסימונים ולקחתי אחד בשבילי. כשסיימה להתקלח נתנה לי אסימון אחד ואמרה שמי שהתקלח לפניה השאיר 1.8 דק' בטיימר וביחד עם אסימון נוסף, זה היה די והותר. נכנסתי להתקלח לשטוף את המאמץ וכאות הערכה השארתי גם אני 1.2 דק' בטיימר למתקלח הבא. תמיד מדהים אותי כמה אפשר להספיק כשהזמן קצוב ואין ברירה.
ארוחת הערב היתה משובחת וכללה מרק מינסטרונה, צלי כתף עם פירה ושעועית ירוקה למנה עיקרית. הצמחונית שלי קיבלה סלט מפנק ופסטה עם תפוחי אדמה. בבקתה אין מי שתיה וצריך לקנות בקבוקי מים. אחרי ששבענו ושוחחנו ארוכות עם זוג אמריקאים מבוגרים מניו המפשייר, פרשנו למיטות. קיבלנו שני מקומות בדרגש העליון ולשמחתי, לא כל הדרגשים היו מאויישים ולא הורגשה צפיפות יתר.
18 ק"מ 1650מ'↑ 990מ'↓ 7.5 שעות
