סרי לנקה והמלדיביים-איך זה לנסוע 170 ק"מ ב-7 שעות, על המוני קופים ופילים, וגן עדן אחד.

ביולי 2016 עלינו סוף סוף ולאחר תכנון מדוקדק, על מטוס אל על שהוביל אותנו לתאילנד, לעצירת ביניים של 36 שעות. למחרת, המראנו לקולומבו, עיר הבירה של סרי לנקה. שם נבלה את עיקר הטיול, ולקינוח, סיימנו במאלדיביים- אחד מגני העדן של אסיה.

עלות הטיול הכוללת- כ 13 א' ש”ח לאדם- 3 מבוגרים, נער בן 17 וילדה בת 10 שעליה שילמנו מעט פחות.

החופשה במלדיביים היתה יקרה במיוחד (3500 דולר ל 2 חדרים ל 3 לילות, בפנסיון מלא).

סרי לנקה עלתה לנו כ 820 דולר לאדם ל 6 לילות ו 5 ימים כולל נהג צמוד במלונות מעולים חוץ מאחד שעליו אפרט בהמשך.

ותאילנד, כתמיד- זיל הזול והתמורה הכי טובה לכסף.

לאחר ביקורת הגבולות בבנגקוק, בדקנו האם נסתייע בשירותי הלימוזינות לצרכי הסעה למלון אסיה, המלון בו ישנו בשנה שעברה, שיתרונו הגדול הוא בקרבתו לקניון ה MBK העצום. בעמדת השכרת הלימוזינות, השוכנת ממש ליד עמדת קבלת המזוודות, הבנו כי נאלץ לחכות 40 דקות למונית הגדולה הבאה (עלות של כ 1300 באט בלימוזינה גדולה ומרווחת. מכונית קטנה יותר עולה 1200 באט- לא ממש שווה). לכן, בחרנו לקחת מונית SUV מתחנת המוניות בעלות 500 באט- כ 55 ש”ח. פחות מרווח וכייפי, וגם פחות ממוזג, אבל ללא ספק מהיר וזול יותר.

הגענו למלון לאחר כ 40 דקות, ולאחר צ'ק אין שיכול היה להיות יעיל יותר, הלכנו לקניון לחווית קניות כייפית ומשובחת.

בטיפים קודמים שלי פירטתי על כמה כייף לקנות ברשת החנויות FINDIG (נעלייםׂ), ואפילו ברשת המגוונת 7/11 (seven eleven) הנמצאת תחת כל עץ רענן וגבעה תמה בתאילנד. לעיתים שוכנות החנויות ממש אחת ליד השניה (ללא ספק, רכישת זוג נעליים ב 20 ש”ח או להבדיל רכישת בקבוק דייאט קולה ב 14 באט או סודה ב 8 באט משדרגת את החוויה… כייף לקנות בזיל הזול).

למחרת השלמנו קניות בשוק סוף השבוע העצום צ'אטוצ'אק (ברמודות צבעוניות מעוצבות ומקסימות לגברים צעירים בעלות של 11 ש”ח, ריחניות- 4 ב 11 ש”ח בריחות מדהימים, 3 סבונים במחיר זהה, ועוד מגוון הפתעות טובות וזולות. התמקחות- חובה!) בשוק זה עשינו באחד הדוכנים סיפתח בוקר (מגבת מטבח עם ראש של פיל ב 11 ש”ח למגבת), כששילמנו על המגבות- הבעלים של הדוכן העבירה את השטר החדש שקיבלה על כל הדוכן, למזל. מומלץ להגיע ממש על הבוקר, אמנם חלק נכבד מהדוכנים נמצא בחבלי התעוררות, אבל לא חם כמו בצהריים, ויש מספיק דוכנים פתוחים.

משם המשכנו לשוק פראטונם הסמוך יחסית למלון אסיה. ממש לידו, גילינו במפתיע ממלכת טקסטיל ממוזגת היטב ונחבאת אל הכלים (5 קומות!!!) ששוכנת ממש ממול השוק, ושם ניתן למצוא בגדים במחירים מצחיקים למקומיים, בזיל הזול, באיכות סבירה מאד, ואפילו במידות גדולות מהסטנדרט התאילנדי. נכנסנו לחנות אחת ממוזגת, המשכנו עוד טיפה וגילינו את כמות הדוכנים העצומה. חשוב לזכור שלא ניתן למדוד, אולם נוכחות מקומית בלבד, הבהירה לנו מי רוכש בעיקר בחנויות אלה.

היה כייף לא נורמלי לעשות את הקניות, ובערב, לאחר פוט מסאג' שני בקומה החמישית ב MBK בעלות 300 באט ל 45 דקות (מעולה) היינו בדרכנו לשדה התעופה בלימוזינה מהמלון (1500 באט הפעם), לצורך המראה לסרי לנקה.

משהו שמאד מאד חשוב לדעת- חובה לעשות את הויזה לסרי לנקה בהקדם, עוד טרם ההגעה לשדה התעופה, ורצוי עוד לפני שיצאתם לטיול. את הויזה עשיתי באתר האינטרנט : https://eta.gov.lk/etaslvisa/etaNavServ?payType=1, וכשהגענו לשדה התעופה בתאילנד, נתבקשנו למסור העתק של הויזה בדלפק הצ'ק אין. לשאלתי האם יכלה להיות לנו בעיה אם לא היתה לנו ויזה, הבנתי כי יתכן ויכלה להיות בעיה, ולכן כדאי להמנע מבעיות ולעשות ויזה מראש !

בטיסת תאי איירליינס לא קיבלנו את כרטיסי הנחיתה, ובזבזנו זמן נוסף בשעה מאוחרת למדיי (נחתנו ב 12 בלילה) על מילוי הטפסים טרם מעבר הגבול. אחרי כן, היציאה כבר היתה מהירה כולל קבלת המזוודות.

את המרת הכספים עשיתי בדלפק המרת הכספים ביציאה מאולם הנכנסים. השער בכל הדלפקים היה אחיד- 144.8 רופי לדולר. תחרות היא שם המשחק. המרת המטבע היתה זריזה וכמעט הספיקה לנו לכל הטיול.

בניגוד לסרי לנקה, את המטבע בתאילנד הייתי ממירה במקומות אחרים ולא בשדה התעופה אם אפשר. לדוג', ממש בדרך בין מלון אסיה ל MBK, יש דלפק המרת מט”ח במחיר הטוב שראיתי לאורך כל הטיול, וגם בקניון עצמו ניתן להמיר במחיר תחרותי יותר. אפילו במלון היה טוב מבשדה התעופה. אם ניתן להמתין עם זה- עדיף.

ביציאה בסרי לנקה המתין לנו אינדי עם השלט האווילי- UDI FAMILY, ולמטה באותיות קטנות היה כתוב שם החברה המתאמת בישראל. רק כך הצלחתי להבין כי מדובר בנו. ובכן, שם המשפחה שלנו אינו אודי, ואלמלא השם הישראלי למראה, ושם החברה, לא היינו מצליחים למצוא את הנהג. טעות דבילית זו הלכה איתנו לאורך כל הטיול. אם היה מדובר בישראל, ככל הנראה לא היינו מצליחים להכנס למלון עד תיקון השם, אולם בגלל שמדובר בסרי לנקה, ההסבר כי מדובר בטעות הספיק. ועצם העובדה שציינו כי יש לנו הזמנה ל 2 חדרים סגר את הפינה סופית.

הגענו למלון מהמם שנקרא REEF EDGE, עם חדר היי טקי, ונוף מרהיב לים ללינה מאוחרת, ולמחרת לאחר השכמה, ארוחת בוקר נחמדה, יצאנו לכיוון בית היתומים לפילים אוטווואלה, וספארי הפילים במינריה.

התחלנו בצפיה ברחצת הפילים בנהר, שהיתה נחמדה, אולם את החוויה בבית היתומים לפילים הייתי מתארת כמוזרה. היזהרו ממוליכי הפילים שינסו לעשות עליכם קופה, ויבקשו סכומים לא הגיוניים עבור צילום עם הפילים. ס”ה לא מרגיש במיוחד כמו בית יתומים לפילים, אלא כמו כגן חיות לפילים בלבד.

את הספארי במינריה, כבר חוויתי בצורה חיובית הרבה יותר. כשהגענו למקום הועמסנו על טנדר פתוח מלמעלה (זהירות, רצוי שלא לעמוד בעת הנהיגה כי מדובר בדרך חתחתים רצינית).

המוני פילים, ציפורים, סביב אגמים. הפילים נראו בהחלט חופשיים ומאושרים, והפארק עצמו יפה ומרשים. נכנסנו עם מדריך שנסע סביב האגמים, איפשר לנו לצלם בכייף, ונהנינו לראות את המשפחות המטריאכליות, פילונים קטנטנים, ואפילו פיל זכר אחד עם חט אחד…

למחרת, המשכנו לעיר העתיקה פולונוארה, שהיתה מיוחדת מאד. שם גילינו כמויות מטורפות של קופים ליד השרידים העתיקים. מילה על הקופים בסרי לנקה- בניגוד לקופים במדינות אחרות (כמו סין, לדוג'), הקופים בסרי לנקה עדינים הרבה יותר ופחות אגרסיביים. אולם, אין לפתותם במזון או בליטופים, כי כמו בכל מדינה, צריך להזהר ממחלות שונות שיכולות לעבור ממגע עם בעלי חיים (ובמקרה זה יונקים), ובמיוחד מכלבת- מחלה חשוכת מרפא, מהירה ואכזרית, שיכולה לעבור בנשיכה או בליקוק של חיה נגועה. אם ננשכתם ניתן לקבל זריקות נגד המחלה, אולם חשוב לקבלן במהירות האפשרית.

סוגי הקופים הם בעיקר לנגורים ומקוקים.

מבחינתנו- היה כייף לצלם ממרחק בטוח.

העיר העתיקה פולונוארה היתה עיר מפוארת מאד לפי השרידים, והשיטוט באיזור מרשים ומעניין.

באיזור הסתובבו תלמידי בית ספר מסודרים למראה, ששמחו מאד לראותנו, ונופפו תמידית בעודם מחייכים חיוכי ענק. המורות שלהם הלכו עם שמשיות- להגנה מהשמש הקופחת.

את הערב סיימנו בנסיעה מהירה לסיגיריה, לטיפוס ערב על הצוק. סיגירה נמצאת ממש ליד העיר דמבולה, עיר גדולה יחסית.

מדובר בחוויה מופלאה ובמקום יפהפה ממש. סיגיריה לפי המסורת הסרי לנקית היא מצודה מרשימה ביותר, הממוקמת על סלע ענק בגובה 200 מ' (פייר, מרגיש יותר), ששימשה מקום מקלט ומעין מצדה של המלך האכזר קסיאפה שרצח לפי המסורת את אביו. אחיו, היה היורש החוקי לכתר, נמלט להודו, בעוד הוא ביצר את עצמו במצודה. סופו, אגב, היה מוות לאחר שירד מהמצודה להיפגש עם אחיו במלחמה שהוא לא ציפה שתסתיים בהפסד מוחץ.

הטיפוס קשה למדיי, וגם בשעה חמש וחצי בערב הלחות גמרה אותנו. כמו כן, יש אזהרת צרעות במקומות שונים, וכשרצינו לרדת עיכבו אותנו לרבע שעה עד שהצליחו להפטר מהן. לפי השלטים יש לשמור על שקט ורוגע בעת התקפת היצורים המעופפים. נראה לי קצת קשה.

אחד הדברים המרהיבים בעת הטיפוס היה סיתות רגל האריה המיוחד שנשתמר היטב.

למעלה, פרט לבריזה מדהימה, ונוף מרהיב, גם יש עתיקות ואפילו בריכת שחייה חיננית. דווקא את ציורי העלמות בדרך למעלה, כמעט ופספסנו.

את כל העליה+הירידה הספקנו לעשות בפנדלים של היום- מחמש ועד שש וחצי (כולל רבע שעה עיכוב בגין הצרעות, כאמור).

את היום סיימנו בלילה השני במלון המעולה פרדייז ליד דמבולה.

את היום הבא אני יכולה לכנות “מבוזבז” וחבל. את היום התחלנו בחוות תבלינים, כשאציין שמדובר באקט מכירתי על גבול החצוף. כשמוכרים תרופות במחירים שעולים פי 3 ויותר מהשכר הממוצע בסרי לנקה לחודש, יש תחושה שמדובר בעבודה בעיניים, לתפיסתי ולדעתי האישית. את הביקור ביער הגשם אודהטאקוולה אני יכולה לכנות סיבוב של שניה ורבע. יער גשם, עאלק.

משם המשכנו ל “מוזיאון” לאבני חן. ושוב, מדובר במקום שתכליתו מכירת תכשיטים מאבני חן סרי לנקיות יקרות ויקרות למחצה.

לא רכשנו דבר, אבל למדנו מעט על התהליך.

המשכנו משם למופע פולקלור הזוי, שיכולנו לראות כמותו במסיבות סיום של כיתה ג' 2 במתנ”ס הקרוב למקום מגוריכם. די פדיחה, לטעמי האישי.

את היום סיימנו במלון סינמון סיטדל (מבצר הקינמון), כשרשת “קינמון” שכיחה בכל סרי לנקה, ומדובר ברשת מצויינת). במקרה זה, היה לנו בחדר ריח אכזרי של משהו שמזכיר וולטרן. אחרי תלונותינו, התחלף הריח בלמונגראס עם וולטרן.

למחרת, נסענו לאיזור אחוזות התה, כשאזור נוריאליה הינו איזור הררי ויפה המשופע במטעים רבים. עצרנו בבית תה לסיבוב המסביר כיצד מגדלים את התה, קוטפים ומעבדים אותו עד למשלוח. מהיום אני מבינה יותר על תה, זה בטוח.

בדרך לנוריאליה, עצרנו בבית תותים, ולהלן- מקום המכין קינוחים ומשקאות מתותים. היה ממש טעים, כשעלות משקה/גלידה/ תותים בשמנת כ 3 דולר ליחידה.

העיירה נוריאליה ובכלל כל האיזור קריר במיוחד בשל הגובה.בעיירה ניתן לרכוש חיקויי burton ו the north face, שנראים מקוריים, אולם קשה לי להאמין שהם כאלה במחיר של 20-30 ש”ח ליחידה.

כמו כן עצרנו לארוחת צהריים של הנהג שלנו, באיזור בו ניתן לראות קוטפות תה טמיליות על אם הדרך, יחד עם דוכנים מרהיבים ביופיים.

את הערב בילינו בקניות לא מועטות בעיירה נוריאליה, בשווקים שכאילו יצאו היישר משנות ה 70 הרחוקות. עלויות לדוג'- 4 מגנטים בכ 3 ש”ח, פליס ב 20 ש”ח, וכמובן, איך אפשר בלי הסופרמרקט הקרוב.

את הלילה בילינו במלון הכי פחות חביב עליי בכל הטיול- גלן פול ריץ'- ישנו בחדר הגרוע ביותר במלון, ממש מאחורי הלובי, בחדר היה ריח מחריד בשל צינורות ביוב חשופים, ובמקלחון היתה נזילה לא קלה של מים. לא החלפנו חדר, כיוון שבילינו בו מס' שעות בודד, ועדיין, החוויה היתה ממש גרועה.

למחרת לאחר השכמה בחמש, היינו בדרכנו להורטון פליינס- מישורי הורטון.

מדובר בפארק לאומי מיוחד מאד, שכדאי להגיע אליו מוקדם בבוקר. שם עושים בד”כ טרק שמשכו כמה שעות, ואורכו כ 11 ק”מ. הטרק מרשים ביותר, וניתן לראות בו ציפורים ולטאות מעניינות.

3 נקודות השיא הן המפל, קצה העולם, ומיני קצה העולם. ההליכה קלה יחסית, עם מעט טיפוס על אבנים גדולות. ראיתי אנשים שעשו זאת בקלילות כעזי הרים, וכאלה שהתקשו בהליכה ועדיין צלחו.

מייד עם הכניסה לפארק, קיבל את פנינו אייל גדול שהכניס את ראשו לרכבנו.

הטרק היה נעים מאד ותחילתו קרירה במיוחד. יש ללבוש בגדים בהתאם.

ניתן לעשות את המסלול שמתחיל ימינה, ולסיים במסלול המעגלי הכולל, שהינו קליל יותר, כיוון שהטיפוס רגוע יותר בחזור.

עצרנו לצלם זוחל מעניין, בטרם המשכנו לכיוון קצה העולם שהוא פינה מרשימה ביותר בקצה המסלול שצופה לכיוון אגמים ועמק מרשים וירוק.

משם לקחנו שמאלה והמשכנו במסלול המעגלי, עד שהגענו למיני קצה העולם.

הנוף היה מאד מאד יפה, וברקע שמענו את קריאות הקופים והציפורים. הפעם, בלי לראות אותם. הם נחבאו עמוק בעצים.

הדרך חזרה היתה קלילה יותר, ומהירה יותר. את המסלול חלקו עימנו בני לאומים שונים, ובהם סרי לנקים, סינים, הולנדים, וישראלים אחרים.

לטעמי האישי, מדובר במקום חובה, יחד עם צוק סיגיריה.

משם, המשכנו בדרך חתחתים, בה גמאנו 170 ק”מ במשך 7 שעות. {אכן, 7 (!!!!!!!!!!!) שעות}. נורא ואיום ממש. מדובר בדרך מהורטון פליינס לקולומבו, עיר הבירה אותה עזבנו בלילה הראשון להגעתנו.

כמה מילים על הנהיגה בסרי לנקה: מדובר בחוויה מעט מפוקפקת, בה כל דאלים גבר, וכן, הטוקטוקים, הנקראים כאן 3 גלגלים (דהיינו 3 WHEELS),

הם בתחתית שרשרת המזון הנהיגתית, יחד עם האופנועים הרבים. המהירות הממוצעת הינה 40-50 קמ”ש, והתחושה שהיתה לי מהתבוננות בנהג שלנו, היתה שמדובר במלחמת קיום הישרדותית יום יומית. הנהיגה בישראל בהשוואה היא מופת לשלווה ורוגע.

כשניסיתי לחצות כבישים במעבר חציה, צפרו לי נהגים ממרחקים, ואילצו אותי לקפוץ או לרוץ במהירות למדרכה הנגדית. כשהסברתי לנהג שלנו, כי בישראל יש חובה חוקית לעצור ליד מעבר חציה אם יש לידו הולך רגל, הוא התפלא מאד ואפילו צחקק.

באותו יום, עם הגעתנו למלון המעולה סינמון רד- דהיינו, הסינמון האדום, במרכז העיר קולומבו, עוד הספקנו להנות מארוחת ערב נפלאה ומקניות בקניון הסמוך.

הקניונים בסרי לנקה מעט מוזרים, והם שילוב של מזרח ומערב.

למחרת, המשכנו לשדה התעופה, בכביש המהיר שהינו בין הבודדים הקיימים בסרי לנקה וחבל.

משם, המראנו למאלה, עיר הבירה של האיים המלדיביים. קבוצת איים שמונה כ 1200 איים, המפוזרים על פני איזורים הנקראים אטולים (atoll).

עם הנחיתה, קיבלו את פנינו נציגי הריזורט שלנו- olhuvelli, שנמצא בדלפק 22. לכל אחד מהריזורטים יש דלפק, וגם במידה ולא עמדו לחכות לכם, יש לגשת לעמדה הרלוונטית, ושם להמתין עד האיסוף.

שדה התעופה נמצא ממש בסמיכות לחוף ולעיר הבירה מאלה שנמצאת במרחק 7 דקות מעבורת, כפי שגילינו יום למחרת.

לאי שלנו שטנו בסירת מנוע במשך 45 דקות. יש איים מרוחקים אף יותר, ומי שמשתמש בשירותי המעבורת, (עובדים מלדיביים מקומיים, לדוג'), יכולים לנסוע עד 13 שעות ויותר.

האי שלנו היה קסום ומרהיב ביופיו. הגענו ונתקבלנו ע”י קרונית שלקחה אותנו לאיזור הלובי הזעיר והפתוח, הפעיל 24 שעות ביממה. החולות- לבנים, הים- טורקיזי ומרהיב, והבקתות- מהממות על רקע הים.

ס”ה מדובר במקום פוטוגני להפליא, ומפנק מאד, למרות שלא מדובר בראש שרשרת המזון של הריזורטים במלדיביים.

זה: החדר ומייד אחריו הנוף מהחדר.

החדר היה נעים וממוזג, אולם אחד הדברים שיש להסתגל אליו במלדיביים, שגם עם הניקיון פעמיים ביום, כל מקום בחדר יהיה מלא בחולות הלבנים שנמצאים בחוף הים. אין מה לעשות, וזה בילד אין עם החופשה...

מבחינתי היה מדובר בסיומת מהממת לחופשה.

חזרנו ללובי כדי להזמין לנו סיור בעיר מאלה למחרת. עלות הטיול- 124 דולר, והוא “מתלבש” בעצם על הנוסעים והמגיעים משדה התעופה.

המלדיביים ככלל זו מדינה מוסלמית, ובניגוד למגיעים לשדה התעופה ומייד לריזורט, שם ראיתי אנשים שלבושים כמו בכל מקום מערבי, בעיר כדאי להסתובב בצניעות ולכבד את תושבי המקום. מאד לא מתאים להסתובב בגופיות ומכנסונים.

מאלה היא עיר מוסלמית, בה יש הפסקת צהריים המוקדשת לתפילה ונאכפת ע”י פקחים מדי יום בין השעות 12-14. מעטות החנויות שנשארות פתוחות, ובהן בעיקר מינימרקטים קטנים.

חוויית הקניות היא מערבית, אולם גם חנויות מזכרות עם מוכרים אגרסיביים במיוחד הן מאד שכיחות. . התמקחו כהוגן.

מאד מומלץ לקפוץ לסופרמרקט המקומי. קנינו שם לא מעט דברים, כולל שתיה וחטיפים.

הובהר לנו כי במלדיביים אין ייצור, וכי רוב המוצרים מיובאים, ולכן הם יקרים יותר.

בעוד שבריזורט 2 בקבוקי דייאט קולה עלו 10 דולר, במאלה הם עלו כ 2 דולר- ברור שעדיף.

המדריך שחיכה לנו היה בחור צעיר בשם סועייב, שהוביל אותנו בעיר הבירה הזעירה, בין מקומות שונים ובהם מוזיאון, המסגד הגדול, בית הספר הראשון, אנדרטה, בניין המשטרה, ואף משכן הנשיא והפרלמנט המלדיבי.

משם המשכנו לשווקים המעניינים- שוק הפירות והירקות הקטנטן, ושוק הדגים המצחין מעט.

שוטטות באי היתה, ממש כמו בסרי לנקה, סוג של אירוע קבלת תשומת לב בשל היותנו זרים. אנשים עצרו והביטו בנו בסקרנות, כשחלקם שאלו אותנו מאיפה אנחנו. באחד המקומות ראינו לדאבוננו, שלט המכריז כי יש להחרים את התיירים הישראלים. ממש מבאס.

באי בו שכן הריזורט שלנו, בעיקר שנירקלנו, בילינו בספא המפנק והיפה, וחוויית השנירקול מהממת.

האי שוכן על ריף אלמוגים מרהיב וכחול, בו שוכנים יחד עמכם גם כרישי ריף, מנטות מהממות, והמוני דגים יפהפיים.

כרישי הריף מפחדים מאנשים, ולכן אין חשש כלל לשנרקל עימם, ומבחינתי היה כייף לא נורמלי לשנרקל בריף כולו.

הריף יושב על ירידה חדה ופתאומית לים, מה שמוביל לאיזור דגים רבים, והאיזור אף מואר בלילה, כך שניתן לראות את הדגים שוחים באיזור וזו חוויה מדהימה.

באי כולו ציפורים רבות, שניתן לשמוע אותן לאורך כל היום.

אחת החוויות המדהימות היתה לשבת על כיסא הנוח מחוץ לחדר בלילה, ולשמוע את רחש הגלים.