הייתי בפריז בעבר, אבל הייתי בת 14, ועסקתי בעיקר בקיטורים ורטינות. הרגשתי שאני חייבת לפריז יותר מזה, ולכן כשחיפשנו לאן לטוס לחופשה זוגית לרגל יומולדת 40, הצבעתי בעד פריז.

הגענו לפריז בתחילת חודש נובמבר 2013. טסנו בטיסת לילה עם חברת סן דור.

נחתנו בפריז ב-7 בבוקר. כבר בנתב”ג סגרנו על שאטל הלוך וחזור. בדיעבד, אולי היה עדיף לקחת את הסיכון ולנחות ללא שאטל שנסגר מראש, מכיוון שבשדה התעופה שארל דה גול מחכים לנוחתים מישראל לפחות 3 נהגים (דוברי עברית ברמה כזו או אחרת), שמציעים את שירותי השאטל שלהם. להערכתי, שירות כזה עלה פחות מכמה שאנחנו שילמנו בנתב”ג לשטאל המוזמן מראש.

הלינה הייתה במלון les jardins du marais מלון 4 כוכבים ברובע המארה. קרוב מאוד לכיכר הבאסטיליה, ובמרחק של דקת הליכה מתחנת המטרו saint sebastien. ארוחת הבוקר במלון הייתה עשירה ומצויינת. גם החדר היה יחסית גדול ומאוד נקי. הנוף מהחלון לא היה מרשים במיוחד, מכיוון שחדרי המלון פונים לחצר פנימית, והנוף ברחוב מסביב אינו מרשים במיוחד. אבל בסה”כ היינו מאוד מרוצים מהמלון ומהמיקום שלו.

יום ראשון

ביום ראשון הראשון בחודש יש כניסה חינמית לרבים מהמוזיאונים בפריז ובראשם ללובר. אז החלטנו להתחיל בו. מכיוון שהגענו כמעט שעה לפני שעת הפתיחה, הסתובבנו קצת בגני טווילרי. כעשרים דקות לפני פתיחת המוזיאון התקדמנו לעברו, רק כדי לראות שכבר יש שם תור ענק של עוד אנשים שרוצים כניסה בחינם. מיהרנו לעמוד בתור שהתקדם והתפתח בקצב ענק.

במוזיאון עצמו התמקדנו ביצירות המפורסמות ובכמה תערוכות שעניינו אותנו. מלכתחילה לא תכננו לבלות שם יום שלם.

בסביבות הצהרים יצאנו מהמוזיאון והסתובבנו בגני טווילרי ובכיכר הקונקורד.

משם המשכנו עד לשאנז אליזה, ולשער הנצחון. גם העליה לשער הנצחון הייתה בחינם (במסגרת יום ראשון הראשון בחודש). בעיני התצפית על פריז ממרומי שער הנצחון היא אחת התצפיות היפות ביותר על העיר. העדפתי אותה פי כמה על התצפית מהאייפל או מהסקרה-קר.

משער הנצחון הלכנו למוזיאון האינווליד. המוזיאון עצמו שיעמם אותנו. אולי בגלל שכבר היינו מאוד עייפים. ועדיין קבר נפוליאון בפנתאון היה מרשים.

יום שני

את היום השני לטיול התחלנו בטיול רגלי מהמלון לכיוון כיכר הבסטיליה הסמוכה. משם התחלנו לשוטט ברחובות רובע המארה. לפי המפה הבנו שאנחנו קרובים לביתו של ויקטור הוגו, אבל לא הצלחנו לאתר את הבית עצמו. הסתפקנו בכיכר יפיפיה בשם פאלס דה ווז'.

הליכה רגלית נוספת הביאה אותנו לרחוב ריבולי ובו ראינו את מגדל סן ז'אק (שהיה בעבר מגדל חיזוי מזג אוויר) ואת בניין העירייה (הוטל דה וויל), שהיה בשיפוצים. הסתפקנו בהצצה ובסבב תמונות, והמשכנו לכנסיית הנוטר דאם.

כנסיית הנוטר דאם לא צריכה אותי שאעיד על יופיה. היא מרהיבה מבחוץ וגם מבפנים. בכנסייה הייתה תערוכת אוצרות הכנסיה. הכניסה עלתה 4 או 5 יורו. בעיני זה היה בזבוז זמן וכסף. לא היה בתערוכה שום דבר מיוחד שיצדיק ביקור. על העליה לתצפית בראש הנוטר דאם, לעומת זאת, לא כדאי לוותר. גם את התצפית הזו מאוד אהבתי (כמו את התצפית ממגדל הנצחון). אמנם נאבקתי עם כל מדרגה ומדרגה, אבל הנוף היה שווה את המאמץ.

לאחר הנוטרדאם עברנו אנטי-קליימקס כשהגענו לכנסיית סנט שאפל. מדריך התיירים של שיחור הבטיח שזו הכנסיה הכי יפה בפריז. ובכן, הכנסיה הייתה בשיפוצים, מה שלא הפריע להם לגבות מחיר כניסה מלא. בעיני הויטראזים בנוטר דאם היו יפים יותר. אולי כשהכנסיה בפעילות מלאה (ולא מכוסה בחלקה בניילונים ובפיגומים) היא אכן יפיפיה, אבל נכון לנובמבר 2013, הביקור בה היה בזבוז זמן וכסף.

רק לאחר שיצאנו מהכנסיה גילינו שיש כרטיס משולב לביקור בכנסיית סנט שאפל ובמוזיאון היכל הצדק הסמוך לבית המשפט.

לאחר מנוחה קצרה במלון יצאנו בערב לכיוון מגדל האייפל. המגדל יפיפה עם תאורת הלילה. ובכל שעה עגולה האורות מתחילים לנצנץ למשך 5 דקות. מהמם. התור לעליה למגדל היה סביר יחסית, ולכן החלטנו לטפס לאייפל לתצפית לילית. בגלל שפחדתי מהגובה, החלטנו לוותר על העליה לתצפית בקומה השלישית. סיכמנו שנחזור לאייפל באור יום, ואז נעז ונטפס לקומה השלישית. התצפית בקומה השניה הייתה חביבה, אבל לא יותר מזה. כמו שציינתי קודם, יש תצפיות מוצלחות ממנה.

יום שלישי

יום שלישי בבוקר קיבל את פנינו בשמים אפורים וגשם. נסענו במטרו עד לתחנת האופרה. הצטלמנו בחזית בניין האופרה והסתובבנו קצת ברחובות עד שהגשם העיק. נכנסנו לכנסיית מדלן. בשלב הזה כבר הייתי רוויות כנסיות והרגשתי שאני רואה שוב ושוב את אותה כנסיה רק עם ויטראזים שונים וחלל שונה. אם אינכם חובבי ויטראז'ים וכנסיות, אתם יכולים להסתפק בנוטר דאם ולוותר על כל שאר הכנסיות.

כשיצאנו מכנסיית מדלן הגשם רק התגבר במקום להחלש, אז החלטנו להיכנס ל-C&A לקניות. בילינו שם כמה שעות טובות, ואח”כ הסתובבנו באזור גלרי לפייט שהתחיל לקשט את חלונותיו כבר לקראת הכריסמס. מכיוון שהיינו עמוסי שקיות, בחרנו לחזור למלון לארוחת צהריים בחדר. כאן המקום להזהיר מטיילים דתיים מפני הארוחות המוכנות של “שף הדרך” הן די מגעילות וחלקן לא אכילות.

לאחר ארוחת הצהרים נסענו מהמלון לכיכר פיגאל וממנו לסקרה-קר. אזור כיכר פיגאל היה עמוס בשלטים בערבית והסב לי תחושת חוסר בטחון. גם בסקרה-קר חשתי חוסר בטחון בעיקר בגלל עומס אפריקאים שניסו לכייס את התיירים (חלקם השתמשו בשיטת ה-“בוא תראה איזה קסם אני עושה מולך בזמן שהחברה שלי מכייס אותך מאחור” וחלקם לא התביישו והושיטו חופשי ידיים לתיקים של אנשים). אולי מפלס הכייסים היה גבוה כי היינו שם בשעות אחה”צ. אולי בבוקר יש פחות כייסים. בכל מקרה זה העיב על הביקור.

כשהגענו למרגלות המונמרטר ראינו שלסקרה-קר מובילה שורת מדרגות ארוכה וגבוה. למרבה המזל, גילינו ממש ליד קרונית בתשלום שמאפשרת עליה קלה ומהירה. הנסיעה בקרונית הייתה כלולה בכרטיס המטרו שקנינו בתחילת הביקור שלנו בפריז (כרטיס שלא ממש השתלם לנו, בגלל שהעדפנו לחוות את פריז בעיקר באמצעות הליכה ממושכת ברגל).

הסקרה-קר עצמו הוא מבנה יפיפיה עם תצפית נחמדה על פריז. התצפית היא על האזורים הפחות מעניינים של פריז (לדוגמה, היה קשה לאתר את האייפל מהתצפית הזו, ובעיקר ראינו שורה של בניינים, חלקם תעשייתיים).

מהבזיליקה יצאנו לסיור בכפר האומנים שבמונמרטר. קשה שלא להשתמש בקלישאת ה”סימטאות הציוריות” כדי לתאר את המקום. למרות שבשל השעה המאוחרת רבים מהאומנים כבר קיפלו את הציוד שלהם, עדיין נהננו לטייל בין החנויות והדוכנים. במיוחד נהננו מחנות שוקולד ענקית שמכרה שוקולדים ופוטיפורים בכל טעם שרק אפשר להעלות על הדעת, וגם הציגה פסלים מקסימים משוקולד.

יום רביעי

את הבוקר פתחנו בסיור ליד הסורבון, והתרשמנו מיופי המבנה.

מהסורבון הלכנו ברגל לגני לוקסמבורג. הגנים היפיפיים לבשו סתיו, גם בגוון העלים וגם בגוון הפרחים. התיישבנו על אחד הספסלים מול הארמון ונהננו מהשמש שהציצה פתאום ומחבורת בני נוער שהשתמשו ברחבה שלפני ארמון לוקסמבורג לתחרות ריצה במסגרת שיעור ספורט.

האווירה בגנים מאוד שלווה ונעימה. למי שאוהב טבע ופריחה, מומלץ לא להחמיץ את המקום.

אחרי שנחנו בגני לוקסמבורג היה לנו כוח להמשיך לשוטט ברחובות פריז עד שהגענו לשאמפ דה מארס שלמרגלות האייפל. הצטלמנו שם בכל מיני פוזות מטופשות, אבל בעיקר נהננו מהנוף.

גם כאן נתקלנו באפריקאים שניסו למכור לנו כל מיני מזכרות מיותרות ובעיקר לכייס.

כשהגענו לאייפל ראינו תור עצום שממתין לעליה למגדל. הערכנו את התור בלפחות שעת המתנה. מכיוון שהספקנו לטפס לאייפל ביום שני בערב, החלטנו לוותר על ההמתנה בתור. בשלב הזה קצת הצטערתי על כך שביום שני בערב ויתרנו על הטיפוס לקומה השלישית, אבל באופן כללי אני לא מסתובבת עם תחושת החמצה מכך שלא עלינו לאייפל באור יום. הספיקה לי התצפית הליילית. ובעיני האייפל הרבה יותר יפה ומיוחד כאשר מביטים בו מהצד (או מאחת התצפיות שברחבי העיר).

לאחר הביקור באייפל המשכנו לכיוון הסיין וטיילנו לאורך גדת הנהר. התלבטנו אם לקחת שיט, אבל המחיר גרם לנו לוותר. מדריך שיחור טען שמוזיאון הביוב של פריז נמצא ממש לידנו. בעיני זה היה נשמע ממש מגניב לשוטט מתחת לאדמת פריז. הבעיה שלא הצלחנו למצוא את המוזיאון. הגענו לכתובת המדוייקת שהמדריך נתן, אבל חוץ מכמה שגרירויות וחברת ביטוח, לא מצאנו שם כלום. אחרי רבע שעה שבה הסתובבנו סביב עצמנו, ויתרנו והמשכנו לטייל על גדת הסיין. חצינו את גשר אלכסנדר המהמם, וכשהפסקנו להרגיש את כפות הרגליים שלנו מרוב עייפות, חיפשנו תחנת מטרו כדי לחזור למלון.

חזרנו מותשים ועייפים, אבל עם תחושה שמיצינו את פריז.

יום חמישי

מכיוון שהרגשנו שראינו בפריז את כל מה שרצינו לראות, החלטנו ביום האחרון שלנו בעיר לצאת לוורסאי. למרות שנלחצתי מהנסיעה בתחבורה ציבורית אל מחוץ לעיר, הסתבר שהנסיעה פשוטה מאוד. מטרו לתחנה שממנה יצאה רכבת ה-RER לוורסאי, ומשם רכבת עד לתחנה בוורסאי. התחנה נמצאת במרחק 10 דק' הליכה מהארמון. כשהגענו לארמון החלטנו לראות קודם את הגנים. בדיעבד הסתבר שזה לא המסלול הנכון. מי שיוצא לגנים לא יכול לחזור לארמון. המסלול הנכון הוא לטייל בארמון, למצות אותו, ואז לצאת לגנים. כדי לחזור לארמון נאלצנו לעבור שוב בכניסה הראשית, להסביר ולבקש יפה להיכנס שוב לארמון. למזלנו, אנחנו לא הטמבלים היחידים שמתבלבלים. נתנו לנו להיכנס בלי בעיה.

הגנים יפיפיים. למרבה הצער בחודש נובמבר כוסו מרבית הפסלים בגן, אבל זה לא הצליח לפגום בהנאה מיופי הגנים. בלב הגן מצאנו מסעדה שהיה די ברור שהיא מלכודת תיירים. ובכל זאת, מכיוון שהיינו עייפים ורעבים, עצרנו בה לשתות קפה ולאכול עוגה. כצפוי, העוגה הייתה קטנה, יקרה ולא משהו. אם התארגנם עם אוכל יותר טוב מאיתנו, ותרו!

הארמון עצמו נחמד. אני מניחה שחובבי אומנות יהנו ממנו יותר ממני. מבחינת שימור אווירת התקופה ותחושת נגיעה בהיסטוריה, אני חושבת שטירות המלך לדוויג בגרמניה מוצלחות יותר מארמון ורסאי. בארמון ורסאי מותר להכנס למספר מוגבל מאוד של חדרים ורואים בהם יחסית מעט מאוד רהיטים וכלים. בכל מקרה, בשלב הזה של הטיול כבר הייתי מאוד עייפה ולא היה לי כוח להתלהב. חדר המראות היה האחרון שהצליח לסחוט ממני וואו.

מגני ורסאי חזרנו לסיבוב אחרון ברובע מארה בפריז. לאחר מכן חזרנו למלון והמתנו להסעה שלנו לשדה התעופה.

5 ימים עמוסים בפריז הסתיימו כשאנחנו חוזרים לארץ מותשים ועייפים, אבל מלאי חוויות.