בפברואר 2015 הצטרפנו לטיול מאורגן בתאילנד, בהנהלת חברה “דרכים” ומדריכה מקצועית. היה יפה, נחמד, מעניין, אבל בדיעבד, נראה לי שזהו דווקא יעד שמתאים לטייל בו בסגנון עצמאי פרטי מאורגן, כלומר, אתה שוכר מדריך מקומי, דובר אנגלית, שמביא איתו נהג בכל מחוז שבו אתה מטייל או שאתה מצטרף לטיולים מקומיים והאפשרויות הן רבות, וניתן לקבל הצעות במלונות בהם אתה משתכן.
יש קושי לנהוג שם באופן עצמאי, כי נוהגים שם בצד שמאל והנהיגה שם היא כמו בג'ונגל, בערך. ובכלל כל זה מצריך הכנה מדויקת ולמידה מסודרת כפי שאני אוהבת לעשות בדרך כלל, כי ההכנות לטיול מבחינתי זה חלק מחווית הטיול. אבל כשטיול אחר שתכננו בקפידה, לאותה תקופה בערך, לא הסתייע בידנו, “קפצנו” אל הטיול המאורגן לתאילנד. נרשמנו כשבועיים לפני שהטיול יצא לדרך. היינו הזוג האחרון שהצטרף.
פגשנו בקבוצה אנשים נחמדים מרחבי הארץ, שאינם מוכרים לנו, ולהפתעתנו גם פגשנו חברים שנרשמו אף הם לטיול הזה מבלי שנדברנו מראש.
היחס לטיול מאורגן הוא בשני אופנים. אלה שלא מוכנים לשמוע מטיול מאורגן ואלה שלא מוכנים לטרוח ולהכין בעצמם את הטיול שלהם. אנחנו בחרנו בפשרה בהזדמנות זו.
נכון שיש יתרונות של נוחות בטיול מאורגן. אתה משלם כסף, לרוב יותר ממה שיעלה טיול עצמאי, ואתה מקבל חבילה מסודרת שכוללת הכל. אנשים אומרים: “לוקחים אותי, מביאים אותי, מסדרים לי מלונות טובים, איני סוחב אוכל איתי (אנחנו אוכלים כשר ולוקחים איתנו מצרכים מהבית) אני לא צריך לשבור את הראש בתכנונים וכו'.
אז כל זה נכון, אבל כשאני מתכננת בעצמי, חווית הטיול הרפתקנית יותר, ונשארת בזיכרון זמן רב יותר, חווית המדינה חזקה יותר, אני יודעת איפה ביקרתי, באיזה איזור של הארץ זה היה.
טיפ 1
ארוחות כשרות בבתי חב”ד. רצוי להתקשר ולהזמין מקום מראש, השבתות במיוחד עמוסות מטיילים. בבנקוק שני בתי חבד. בצפון בצאנג ראי, ובדרום בפוקט.
אפשר בקלות למצוא אותם באינטרנט.
מעבר לתובנות האלה, אין לי מה להוסיף, לפיכך אשתדל רק לספר על מהלך הטיול, המקומות, ותמונות.
עם בואנו לעיר, הנחנו את חפצינו במלון ויצאנו לסיור ערב מעניין. מקום סגידה ותפילה מלווה במוזיקה ובמחול.
פינת הסגידה אראוון שבלב העיר:
בכיכר, בחוצות העיר ניצב פסל בודהה מוזהב, וסביבו רחבה. המוני אדם מטיילים שם אבל המוקד המעניין את התיירים הוא דווקא לא פסל בודהה אלא האנשים הסוגדים לו.
לנו כיהודים זה נראה מוזר, אבל כנראה גם לתיירים מערביים הטכס המתרחש שם מוזר אבל מעניין ומרתק ביופיו. מול פסלו של בודהה תחת אכסדרת עמודים יושבת תזמורת ומנגנת. על רצפת האכסדרה ממש בשוליה, יושבת אישה מקומית ובנה הקטן. הם מסתכלים אל הפסל. מאחורי האישה נעות בחן קבוצת רקדניות לבושות בלבוש מסורתי מיוחד לריקוד, והן נעות לפי הקצב של המנגינה ושרות את בקשותיה של האישה. אולי הן שרות ממש את מה שהיא רשמה להן ואולי יש נוסח מיוחד לכל סוג של בקשה. לא התעמקתי עד כדי כך.
הטכס עולה כסף ולפי היכולת הכספית של המבקשת נקבע גם מספר הרקדניות ואורך זמן הריקוד.
בתמונה בראשונה הילד יושב לא מרוכז ואימו מראה לו כיצד לחבר את הידים.
כאן כבר הילד עושה כפי שאימו הסבירה לו.
ועכשיו הם מרוכזים בטכס שלהם שנמשך כמה דקות
בתוך החופה המוזהבת נמצא הפסל שלפניו מובאות הבקשות
אנשים אחרים נושאים בקשה ישירה אל פסלו של בודהה, בלי מתווכים. אולי כי אין להם כסף לכך ואולי כי הבקשה הישירה נראית להם נכונה יותר. וכולם מביאים מנחה פרחים ונרות קטורת.
משפחה נוספת – איש אישה וילד – באה לבקש בקשה, מספר הרקדניות גדל.
אחרי המופע המעניין יצאנו לכיוון בית חבד, לארוחת ערב.
בית חבד זה נמצא ברחוב קאווסון באיזור סואן של מסעדות, מכוני מסאג' – תקניים לחלוטין – וגם איזור שאליו מתנקזים התרמילאים בשל דוכני מזון רבים ברחובות.
הכניסה לבית חבד, מימין
דוכן הפלאפל בסמוך לכניסה לבית חבד, מימין השלט המואר של בית חבד.
אולם האוכל
הרב נחמיה וילהלם
בית חבד זה מושך אליו תרמילאים ישראלים בין שהם חפצים בארוחה כשרה ובין שהם רוצים לקבל ארוחה + שיחה נעימה ואוזן קשבת של הרב נחמיה. גם אני ישבתי לשוחח איתו היות ויש לנו מכרה משותפת – תרמילאית גם היא – ורציתי למסור לו ד”ש ממנה.
לאחר הארוחה המשכנו בסיור הלילי אל שוק הפרחים.
לא היה לי מושג איך נראה השוק פרחים, ולכן נכונה לי הפתעה: השוק מתפרש לאורך הרחוב על המדרכה, דוכנים בנויים ברצף, דוכן נושק לדוכן, ופרחים, פרחים פרחים.... בכל מיני צבעים. וורדים כריזנטמות, פרחי לוטוס, ועוד כאלה שאיני יודעת לנקוב בשמם. אנחנו עוברים מדוכן לדוכן בתוך הדוכנים, והיופי הצרוף של המכלול משאיר אותנו ניפעמים, לא יודעים איפה לשים את העיניים קודם.... הפרחים ארוזים לרוב בצרורות או בזרים מעוצבים, וסוג מסויים של פרחים צהובים נתלשים מגבעוליהם ושוזרים אותם על חוט כמחרוזת. כל אלה מיועדים כמנחה, להניח לפני פסלי בודהה המוזהבים במקדשים הניצבים ברחובות. כמה מוזר.זר לא יבין זאת.
“שביל הפרחים” העיניים לא שבעו מהמראות.
הנה כמה דוגמאות מרהיבות של פרחים
הפרחים מגיעים בתפזורת, כאן מסדרות אותן הזבניות.
מיצינו את הערב בהנאה רבה.
ביום השני לטיול: מקדש ואט טרימיט בו פסל בודהה העשוי זהב ששוקל 5 וחצי טון !
סיפורו של הפסל הזה מעניין במיוחד לאור ההרפתקאות שעבר. הוא נוצק מזהב טהור, ועמד בעיר הבירה הקודמת של תאילנד. בזמן כלשהו אחר כך כוסה כולו בחימר או סוג של טיט או טיח כדי להסתיר את הזהב ולמנוע את גנבתו.
כך הוא נשמר תקופה ממושכת מבלי שידעו שבתוך החימר מצוי אוצר.
בראשית המאה ה- 19 נבנתה הבירה החדשה בבנקוק, והמלך הורה להביא את הפסל ממקומו הקודם לבירה החדשה, והועמד במקום מרכזי כשהוא עדיין מחופה בחימר. עם השנים הפך המקום לעזובה.
באמצע המאה ה- 20 הוחלט לבנות לו מקדש גדול יותר ומפואר, אלא שבשעת העברתו נפל הפסל, חלק מהחימר העוטף נשבר והתגלה הפסל עשוי זהב החבוי בתוכו. ההנחה שהוא בנוי מתשעה חלקים שנוצקו כל אחד בנפרד וחוברו יחדיו לשלמות הוכחה כנכונה.
רק במאה ה- 21, בשנת 2010 נחנך מקדשו הקבוע של הפסל במקדש וואט טרימיט.
הנה כמה תמונות מהפסל וסביבתו:
הפסל, התיירים והסוגדים
התיירים מציפים את האולם אך אין זה מפריע למאמינים להביא את מנחתם ולהתמקד בתפילתם
עזבנו את מתחם וואט טרימיט, ובהליכה הגענו למתחם מלכותי אחר.המתחם גדול ומכיל כמה מקדשים ומבנים מעניינים במרחב.
מקדש נוסף זוכה לביקורים רבים הוא מקדש בודהה השוכב. זהו מקדש וואט פו.
הפסל גדול במיוחד ומידותיו מדהימות: גובהו 15 מ' אורך גופו השוכב – 46 מ'.
המבנה שמחפה עליו נבנה אחרי שהפסל הונח על מקומו.
אז הנה כמה תמונות:
הכניסה למקדש.
מכיוון שאסור לדרוך בנעלים בתוך המקדש, מחלקים שקיות בד לנכנסים, כדי לשאת את הנעלים.
כל המבנה בנוי מאכסדרת עמודים בנויים לתלפיות. הפסל נמצא לכל אורך המסדרון, מעבר לעמודים שבצד שמאל.
בתמונה הבאה:ראשו המתולתל של בודהה נשען על כף ידו, המונחת על המרפק.
הגובה של זה הוא 15 מ'
מזוית אחרת הצלחתי לצלם את הראש הנשען על המרפק.
גופו המוזהב של בודהה, קצת גדול מדי לטעמי, וגם ההגזמה של הזהב נראית מיותרת. בינינו, כשאף אחד לא שומע, זה אפילו לא ממש יפה, אבל למי אכפת מה אני חושבת.
כפות הרגלים. כל האצבעות באורך שווה
עוד זוית צילום שמאפשרת לראות את הפסל מכף רגל ועד הראש. אני חייבת להודות שהראש קצת רחוק,אבל זה לא בגלל המצלמה שלי....
לקראת סיום הסיבוב סביב פסלו השוכב של בודהה,ראינו את גבו של הפסל – לא משהו שחובה להראות, אבל מהצד הזה ניתן לראות שראשו הכבד של הפסל נשען על עמוד, מן הסתם כדי להקל על היד “הסוחבת” את כל משא הראש .
המתחם הגדול מכיל פריטים נוספים מעניינים.
תוך כדי סיור במתחם, מעבר לחומה ולשער ראינו מבנים שמזכירם פירמידה או פגודה. אלה הן סטופות שנבנו ע”י מלכים שונים לאורך תקופות שנים רבות. ולמעשה אלה הם מתקני קבורה לזכרם של המלכים, יותר נכון מבנה שבנה כל מלך להאדרת שמו. בשלב מסויים הפסיקו לבנות את הסטופות הללו במתחם כדי שלא יראה כבית קברות.
פרט מעניין אלו שני השומרים הניצבים תמידית משני צידי השער. אלה בכלל לא יצירה תאיילנדית אלא פסלי מנדרינים סינים, והשאלה מה הם עושים כאן ?
וכדי לקבל פרופורציה על גודלו של כל “מנדרין” נעמדנו על ידו. הוא כבר רגיל שמצטלמים איתו ונראה שהוא אדיש לגמרי לנוכחותנו. איזה עלבון.
כדי להסביר את תפקידם של המנדרינים, אוסיף תמונה של עיטורים קרמיים המצפים את הסטופות כולן ועוד נשאר לציפוי פסלים אחרים.
עיטור קרמי זה צולם בתקריב מאחת הסטופות
והנה עוד סטופה בצילום קצת יותר מקרוב, וניתן לראות את האלמנטים הקישוטיים – כולם עשויים קרמיקה.
גם הפסל הענק הזה מצופה באותו אופן. הוא ניצב מצדו האחד של שער הכניסה ותאום שלו מהצד השני.
הסיפור מאחורי הקרמיקה הוא כזה: בעבר הרחוק תאיילנד ייצאה סחורות יקרות ערך לסין, כמו זהב, יהלומים שייש ובדי משי. האוניות הכבדות חזרו ריקות מסחורה, ומשקלן פחת באופן מסוכן. כדי שהאוניות לא תתנדנדנה כקליפת אגוז דחסו לקירבן טונות של קרמיקה וגם פסלי חימר מנדרינים מסין, ובכך לייצב אותן ולשמור על משקל נכון כנגד רוחות הים ותנודותיו. החומרים הללו שמשו לעיטורים הרבים והיפים שבמתחמי ארמונות המלך והמקדשים, אותם אפשר למצוא במקומות רבים בתאילנד.
המתחם הבא כולל סטופות דמויות פעמון מצופות זהב, ואת ארמון המלך
כבר מבחוץ רואים את הרמזים לדברים המדהיהמים שבתוך המתחם.
ומבפנים , המבנים והקהל הרב שמצטופף במתחם
פסלי ציפור-אדם מצופים זהב, ניצבים בפוזה ספק ריקודית ספק תרנגולית, אבל בכל מצב חיננית.
מבנה צ'אקרי מהאפראסאט
זהו מבנה שונה מכל המבנים שבמתחם . אדריכל מערבי הוזמן לתכנן את המבנה, ויצר דגם שיכול להשתלב יפה בנוף לונדון פריס או רומא, אבל בשל סגנונו הכל כך מערבי החליטן להוסיף לו גג בסגנון מסורתי – פגודה.
בחזית המבנה עצי בונסאי גזומים בסגנון פודל, אבל חמודים.
יצאנו מאיזור המקדשים והארמונות.
נהר עובר בבנגקוק – נהר צ'או פראייה. יצאנו לשייט קצר על הנהר. לא משהו שאסור להחמיץ
על גדת הנהר מכאן ומכאן אפשר לראות את מגדלי המטרופולין המודרני,
בתי מגורים על הנהר
ומסעדות
וגם פגודה
בערב יצאנו לסיור ברחובות בנגקוק במטרה למצוא מכון מסאז לרגלים.
תמורת 300 באט קיבלנו עיסוי רגלים מעולה במשך כשעה.
את השבת עשינו במלון וינדזור Hotel Windsor Suites שהיה במרחק הליכה מבית חבד השני. כאן פגשנו קבוצות נוספות, והתפללנו יחד בשבת, וכמובן סעדנו ארוחות שבת.
למחרת השבת, יצאנו לדמנרן סדואק, השוק הצף הגדול ביותר בתאילנד.
בדרך עצרנו במקום שבו יכולנו ללמוד על תעשיית עצי הקוקוס. החל מראשית גידולו ועד למוצרים שמפיקים ממנו, כולל הפרי:
השתיל הצעיר צומח מאגוז קוקוס, האגוז כבר מצמיח שורשים.
עץ קוקוס וותיק, נושא פירות
הפרחים של הקוקוס
מכינים ממתק. כאן אני חייבת להודות שאיני זוכרת בוודאות את ההסבר. מה שלא זכור לי הוא סוג חומר הגלם. האם פרחי הקוקוס משמשים כחומר גלם לממתק המבושל או שמא מפרי הקוקוס עצמו.
וכך נראה פרי הקוקוס בתוכו. הם מגרדים את התוך הלבן ואפשר לאכול אותו כמות שהוא.
בסיר גדול מבשלים את הקוקוס, עד מבעבע והופך לנוזלי
יוצקים את החומר החם לקערות קטנות כדי שיצטנן
וכשמצטנן במינון הנכון הוא מקריש, לפיכך צריך לתפוס את החומר לפני שמקריש ולהניח אותו במנות קטנות, כמו עוגיות. כך נראה המוצר המוגמר
היעד הבא השוק הצף דמנואן סדואק. עלינו על סירות קטנות לשוט אל השוק. השוק נמצא באזור נקרא Bang Krajao תעלות שנחפרו על הפיתול הגדול של נהר ה Chaopraya צ'או-פרייה. מסלול התעלות עובר בתוך יער טרופי ובו גם עצי קוקוס. האיזור שורץ נחשים. שמענו שלפעמים הם צונחים מהעצים אל המים ופעמים ישר לתוך הסירות לשמחתנו זה לא קרה.
על הדרך גם בתי כפריים על הגדה.
ככל שהתקרבנו לשוק הצף ניכרה צפיפות על תעלות המים. תיירים ומקומיים נהרו למקום.
עד כאן עם הסירה, ועל המדרגות האלה עולים כולם אל השוק עצמו.
רוכלים זריזים תופסים מקום ממש על יד המדרגות. הסירה עמוסה פירות טריים ומפתים. התפתינו וקנינו . היה טעים ומרווה.
אבל המסחר הממשי נעשה למעלה. כאן יכולנו לקנות מזכרות.
ילדה צעירה הגיעה עם אביה ואחיה, יום חופשי מלימודים, לרגל חג מקומי, והיא עוזרת במכירת עפרונות. לא עמדנו בפני החינניות והעדינות שלה , קנינו לנכדים חמישית עפרונות .
מופע בחוות הנחשים
תאילנד עשירה בנחשים, אין מחסור. במופע שלושה נערים מפעילים נחשים באופן מעורר אימה, במיוחד הנער הצעיר שנראה שגילו אינו עולה על 13.
הם מקפצים סביב הנחשים תופסים אותם בידיהם מנפנפים אותם כמו חבל וחולבים את הארס של הנחש לתוך כוס, והכל בידים חשופות.
הבוגר מבין השלושה
הצעיר
הגשר על הנהר קוואי
האיזור – קאנצ'אנברי. זהו אתר שהפך לסמל תיירותי של תאילנד. והוא ללא ספק אתר must לכל מי שמבקר בתאילנד. מובן שגם טיולים מאורגנים רואים חובה לעצמן לקחת את התיירים לאתר זה. והוא אכן מעניין. הגשר שעומד שם כיום הוא חדש בחלקו העליון ואילו הקשתות הן אותן קשתות. פרסומו בא לו בעקבות הסרט “הגשר על נהר קוואי” שנעשה עפ”י ספר שתיאר ארוע של בנית גשר על הנהר בזמן המלחמת העולם השנייה, ולאחר שהגשר הקודם הופצץ ע”י בעלות הברית. כיום אין הגשר מוליך לשומקום, אנשים הולכים עליו הלוך ושוב.
הגשר והנהר
במקרה הגענו אל הגשר ביום ה”אהבה” ואלנטיין דיי. הוא היה מקושט בוורוד ועל במה עמדה זמרת ושרה בקולה המקסים שירי אהבה.
זה נראה קצת בובתי, אבל זה לגמרי אמיתי.
העמידו מול הגשר פסל סביבתי עם המלה LOVE, וספסל לאוהבים שרוצים להצטלם למזכרת.
יתכן שהוא עומד כאן תמיד ויתכן שהוא כאן רק ביום האהבה או שבוע האהבה. איך שתרצו. למרות שזה היה קצת שמאלצי וקיטשי, היה בזה משהו נכון – מקום שבו נהרגו אנשים בגלל שנאה – ישירו שירי אהבה, ללמד שאין טעם בשנאה ומלחמות. ובכל מצב, זה נחמד לתיירות.
אנשים רבים פוסעים כאן, מצטלמים וממשיכים
וגם אנחנו, על רקע הנוף מעבר הנהר
והצד השני של הגשר
האיזור מסביב לגשר מטופח מאד ויפה ויש מסעדות
דוכני מכירה של עבודות הדפס על עור ותכשיטים וכו'
הציורים מודפסים על עור באפאלו. העור מחורר עפ”י הדוגמה, והאיש עובר עליהן בצבעי זהב או כסף לשם הדגשה. האם הוא עושה הכל , כלומר, האם הוא האומן ? סביר להניח שלא, ואולי דווקא כן אבל למי אכפת. העבודה יפה ואני אוהבת מזכרות אומנותיות אז קניתי תמונה של פיל.ועוד מישהו בתאילנד הביא כמה “באטים” הבייתה
ועוד על הגשר: עפ”י הנתונים ההיסטוריים, את הגשר בנו היפנים כדי לחבר בין תאילנד לבורמה, ולהביא אספקה לצבא היפני, שהיה אז במלחמה עם ארה”ב. העבודה המפרכת נעשתה ע”י שבויים אמריקאים שחלקם הגדול מתו שם ממחלות, מהעבודה הקשה ומתנאי המחיה הנלוזים שסיפקו להם שובייהם.
תמונות מהתקופה תלויות על קירות מרכז המכירות התיירותי, בדרך אל הגשר. מראה הגשר המקורי .
לא רחוק משם נמצא בית העלמין הגדול בו קבורים השבויים.
אלפי קברים בבית העלמין האמריקאי.
בין הקברים מצאנו גם כמה קברי יהודים.
השבוי - א.לוי בן 25 מחיל האויר המלכותי, מצא את מותו שם במחנה השבויים ב-3 לאוקטובר 1943. עצוב .
עמדנו שם סביב הקבר, ומישהו מהחברים אמר “קדיש” ו”תפילת אל מלא רחמים” לזכרו
המוזיאון נמצא בצריף אוטנטי שבו חיו השבויים. הכל דל מאד, הרבה תמונות עם הסברים. היו כמה צריפים כאלה. ולא הורשינו לצלם.
הכניסה לצריף המוזיאון
לעומת זאת בחוץ הנוף הפסטוראלי, יפהפה, ללא זדון. הנהר זורם והנוף שהוא מייצר יפה כל כך, שקשה להאמין כמה קשים היו חיי השבויים במקום הזה, כמה נוראה היתה החוויה הבלתי אנושית שלהם אל מול היופי האלוהי סביב.
הגנים של ארמון הקיץ
גנים בתאילנד זו עבודת אומנות. ביקרנו בכמה גנים, ולא היה מפריע לי לראות עוד כמה.
מפת הגן והמדריך המקומי שלנו שהיה מעולה.
תמונות מהגן
שביל הכניסה לגנים והבריכה שלאורכו
אומן משפץ פסל יווני
היו כמה פסלים יווניים בגנים, בשדירה זו. הנה עוד שניים.
הארמון
פסלי גינון
המקדש
סמל השלמות , הפכים משלימים זה את זה
והשיפוצים
איוטאייה- עיר הבירה הקדומה של תאילנד. אני התאהבתי במקום. המבנים ההיסטוריים עומדים בשלמותם. יש עליבות במצבם, פה ושם נפל ציפוי הטיט, אבל הכל כל כך מרשים.
המיקום: כ- 90 ק"מ צפונית לבנגקוק
לא ידוע לי מתי נבנו המבנים המעניינים שבאתר, אבל המדריכה סיפרה שהעיר נהרסה ע”י הבורמזים שהרסו את רובה בשנת 1767ואלו הם השרידים של מקדשים. העיר הוכרה על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית בשנת 1991 .
סטופה יפהפיה, אפילו שהיא מתקלפת. בהמשך, השביל מוביל למקדש גדול עם פסלי בודהה עטופים בסטן צהוב.
בין הסטופה הראשונה לשניה רואים את אחד מפסלי בודהה הגדולים.
מאחור, מעבר לחומת הגדר, מבט צידי אל מבנה המקדש המאפשר לראות את שני הפסלים. הפסל הגבוע יושב בתוך נישה.
מבט רחב יותר מהצד האחורי של המקדש. גם כאן אותם שני פסלים.
המקדש בנוי באופן סימטרי. גרם מדרגות גבוה מוליך למעלה, זהו קו האמצע של המקדש.
המקדש במבט צידי. הפסל הגבוה היושב בתוך הנישה שלו, רגליו מקופלות תחתיו בישיבה מזרחית , ידיו מונחות בשלווה על רגליו וכולו שלווה. ויש גרם מדרגות קטן המוליך אליו. גם בצד שמאל מצוי פסל זהה. מכאן אפשר לראות רק את ראשו, כי הוא מוסתר בתוך הנישה שלו.
פסל בודהה
בתצלום מקרוב רואים שהפסל האומן יצר לו הבעת פנים רגועה וחייכנית, עיניים מושפלות, מה הוא מסתיר ? מה הוא יודע שאנחנו לא יודעים ?
הכי קרוב שאפשר לתפוס את כל הגוף. ואת האיש הקטן שבתחתית התמונה לשם פרופורציה.
עליתי את רוב המדרגות בגרם המדרגות המרכזי, וזה מה שראיתי ממול:
מקדש נוסף, וגלריה של פסלים עטופים בצעיף צהוב.
מצד ימין של גרם המדרגות , יושב הבודהה השני בתוך הנישה שלו, ורואים רק את ראשו.
ומצד שמאל, כנ”ל
אני מצאתי את האתר כמרתק ביותר.
בהמשך עשינו סיבוב בגן שמסביב למקדש שממול. חלקו האחורי הוא מעין מרפסת מקורה, ובודהה מוזהב ועטוף ברדיד סטן צהוב יושב שם והסוגדים והתיירים מתערבבים שם יחד.
הבודהה המוזהב והעטוף. יש לו חיוך רחב יותר. טוב, הוא מצופה זהב
הסככה, ועשרות הנעלים שחלצו המבקרים. טרם היה מי שהתלונן שנעלמו נעליו.
לקראת סיום הביקור באתר, בעלי ואני, עקפנו עוד מבנה בלתי שלם, והתגלה בודהה שוכב. כבר פגשנו את התופעה של בודהה שוכב, רק שנראה שהבודהה הזה חשוב קצת פחות. תנאי המגורים שלו לא משהו. יש להניח שהמבנה שבו הוא נח, נהרס ושופץ אך נשאר פתוח.
והסוגדים באים
צ'יאנג ראי
עד כאן הביקור היה בסביבות בנגקוק. בטח יש דברים נוספים לראות, אבל זה מה שהיה בלוז שלנו. ומכאן בטיסה הגענו לצי'אנג ראי שבצפון תאילנד
תזמורת ילדי בית ספר מקבלת את פני המגיעים לשדה התעופה הקטן.
גני המלכה
בכניסה לגנים, שורה של נערים בשנת ההכשרה שלהם במנזר.
הגנים נטועים על מדרון ההר
הנערים הנזירים מטיילים גם הם, ביום החופשי שלהם.
תצפית על החלק המרכזי של הגן
שככת הסחלבים
מאחד השבילים הגיעו נערות בית ספר חמודות, ועשו לנו פוזה חיננית
במישורים המוצפים, בבריכות מסודרות מגדלים אורז
בדרך העירה עצרנו ב”קיוסק” שמוכר אננס
תצוגת הפרי לבחירת הקונה.
הגברת מקלפת במיומנות ובמקצועיות
הפרי מקולף לתפארה
ועכשיו פריסה לפרוסות
כפר ארוכות הצוואר, כפריהם של שבט האקה והיאו
הסבתא בת 50
הנכדה היפה
והנין שכל הזמן נפנף למולנו חרב פלסטיק
עד כאן היו ה”עסקים” דוכני מכירה של פריטי פולקלור.
עכשיו הלכנו אל הדבר האמיתי, אבל גם זה ממוסחר. על כל תמונה שילמנו 20 באט.
נשות בני הפדואנג אשר על צווארן טבעות נחושת
כל כך הרבה עצבות בהבעת הפנים של הילדים. הם לא נראו מוזנחים, הם היו במסגרת בית ספר, עם מורה שדברה איתנו אנגלית, אבל העוני כנראה גדול מאד בכפרים הללו. המורה הציעה שהילדים ישירו לנו שיר ובקשה תמורה כספית דלה עבור השירה. הם שרו לנו את השיר: אל המעיין בא גדי קטן “
את הלילה הראשון בצ'אנג ראי בילינו במלון בקתות מדהים. בקתות מפוזרות בתוך צמחיה טרופית עשירה והעיצוב כל כך מוצלח עד שנדמה כאילו אנחנו בתוך יער טרופי טבעי.
הנה התמונות
צ'אנג ראי ומשולש הזהב
מרחבי "משולש הזהב" ונהר המקונג, הגדול בנהרות דרום מזרח אסיה. צפינו אל מפגש הנהרות המהווים את גבולה הטבעי של תאילנד עם בורמה ולאוס.
המקום שבעבר שימש כמקור הברחות של סמים ופשע, רוב ההרואין שהופץ בעולם הגיע מכאן. המצב השתנה בעיקבות מבצע חשוב שיזמה המלכה. הזרמת כספים לחינוך והעברת קרקעות לחקלאים שיוכלו להתפרנס.
העניין הוא שהמקום עצמו אינו מעניין במיוחד. השייט על הנהר הוא סתמי, העבירו אותנו את הנהר במעבורת קטנה, החתימו לנו את הדרכונים בחותמת לאוס. אכלנו צהרים שם וחזרנו. מבחינתי זהו בזבוז זמן. ומיותר מבחינה תיירותית.
יורדים אל הסירה
מפסלת הסבונים, את הכל היא עושה בעצמה. הדגימה לנו. 70 באט על פרח סבון שזה בערך 9 ש”ח
פסל בודהה מוזהב על גדת הנהר
הצד השני של הנהר – לאוס
נראה לי שלאוס שווה קצת יותר מאשר גיחה מטופשת של שעתיים. נחשוב על זה חיובי.
השוק הגדול שבעיירה מה-סאי.
אז כן, כאן קנינו קרם פנים ששמו הולך לפניו, והוא אכן מוצלח.
המקדש הלבן
המקדש הלבן הוא אתר בהתהוות, טרם נאמרה המילה האחרונה בבניתו. האומן התאילנדי שעיצב ובנה אותו, הקדיש אותו כמתנה למלך. ולמרות שעוד יש תוכניות בניה, גם מה שיש כבר עכשיו מרשים ביותר.
הסיגנון הקלאסי שולט בעיצוב האדריכלי, והאלמנטים הקישוטיים המוכרים – דרקונים מפלצות דמיוניות, כנראה מהמיטולוגיה העממית שלהם.
אבל יש כאן חידוש. האומן המעצב הוסיף מוטיבים סוריאליסטיים בסגנון החייזרים למיניהם, אולי בהשפעת הקולנוע המערבי.
מרחצאות חמים אתר תאוויסין – Thaweesin
המבנים הסוגננים עפ”י מיטב המסורת התאילנדית שימשו למרחצאות חמים.
כיום האתר נטוש, אבל המים החמים פעילים כל הזמן. תעלות מבוטנות מוליכות את המים החמים במסלול מפותל, ומידת החום משתנה ככל שהמים זורמים זמן רב יותר. אנשים טובלים את רגליהם במים לכמה שניות ומיד בורחים מהחום.
וגם בריכות מבעבעות, לכאן לא כדאי להכניס את רגלים אם לא רוצים רגל מבושלת. המקומיים מניחים ביצים בסלסילות וכעבור כמה דקות הן מבושלות.
המזרקה הגדולה היא בעצם מין גייזר תמידי. רואים את האד העולה מן המים הרותחים.
מלאכות מסורתיות – מטריות נייר מצוירות
העבודה ידנית מתחילתה ועד סופה, החל בהכנת הנייר המיוחד, בנית ציר המטריה מעץ וגילוף השיפודים הפותחים אותה , וכלה בציורים היפים המעטרים את כיפת המיטריה. הכל בעבודת יד.
הכנת הבדים
הכנת הציר והשיפודים
מטריות ומניפות מונחות לייבוש בשמש
דוגמאות לציורים ועיטורים
תמורת כמה באטים אפשר ל”רכוש” במקום ציור על חולצה או ארנק או כובע ואפילו על עטיפת הסלולר.
הציירים עושים זאת במקום.
הנה מה שציירו לי על המכנסיים
תעשיית המשי
המקום המעניין הזה מציג לפני המבקרים את כל התהליך החל מתולעי המשי וכלה בבדים ואפילו בגדים.
תולעי משי על מצע עלי תות
הגלמים עטופים בסיב משי דקיק.
את הגלמים מבשלים במים רותחים. והחוט משתחרר והולך ונשזר לסליל ארוך.
המתקן הפרימיטיבי הזה מאפשר להפריד את החוט הדקיק מהגולם המבושל.
את הסלילים צובעים בצבעים מרהיבים.
הנול
האורגות
הציורים
הבדים
חוות הפילים. צ'יאנג מאי - פילים ושייט רפסודות
אי אפשר לבקר בתאילנד ולא להגיע לאחד המקומות בהם ניתן לרכוב על פיל.
ואכן זו חוויה מיוחדת במינה. יהיו כאלה שיגידו שזו התעללות בחיות, אבל מכיוון שאין מקום שהפילים יכולים להסתובב שם חופשיים כי הם ניצודים ומחוסלים. המדינה אינה יכולה להאכיל אותם ונוצר מצב שהעסקתם בחווה בעצם נותן להם קיום. כך או כך זה היה מקסים.
קודם היה מופע שבו כיכבו הפילים. הם, מסתבר מאד חכמים. אפילו יודעים לצייר. ממש למול עינינו התפתח הציור שלב אחר שלב, כחידה. מה הוא מצייר שם שאלנו, עד שסיים כבר היה ברור מה הוא צייר.
פיל מצייר פיל עם פרח בחדק
והתוצאה הסופית לנגד עינינו. מקסים
רכיבה על הפילים
תחנת בננות – כאן אפשר לקנות אשכול בננות ולתת לפיל שלנו צ'ופר.
לקראת סיום אנחנו יורדים שוב אל הנהר
כרכרה רתומה לשוורים, גם זו חוויה מטלטלת.
ועוד חוויה – שייט ברפסודת במבוק על נהר רדוד.
על כל רפסודה ששה אנשים ונווט. הוא מנווט בעזרת מוט ארוך אותו הוא תוקע בקרקעית הנהר ודוחף קדימה את הרפסודה.
ניסיתי גם אני לנווט. הנווט אמר שאני ממש בסדר גמור. מאז אני חושבת שיש לי פוטנציאל לג'וב חדש.
ביקור בחוות סחלבים
מדהים לראות את הסחלבים תלויים גלויי שורש – והם פורחים במלא תפארתם. לא היו שם סחלבים שלא רואים בארץ, אבל מסתבר שמה שאצלנו מטופל ומטופח בכפפות משי, ובתוך חממות מיוחדות, גדל כאן ממש בחוץ עם סככות בלבד מעליהם. אין ויסות חום/קור. מזג האויר המקומי פשוט מתאים להם, והם חוגגים בתפארתם.
צ'יאנג מאי – שבת
את השבת קיבלנו בתפילה. הקצו לנו מקום במלון שהיה רק שלנו, כאן התפללנו וכאן גם סעדנו את סעודת ליל שבת. בית חבד שלחו לכאן את האוכל, כך שלא היה צורך ללכת עד אליהם. בשבת בצהרים כבר הלכנו אל בית חבד ותוך כדי ההליכה עשינו סיור באיזור העתיק של העיר. במוצאי שבת ביקרנו מופע "קנטוק" מסורתי.
מופע קנטוק שמשמעו קערת האורז. המופע היה יפה, די חובבני ובכל זאת מעין פולקלור עם כיבוד מקומי. מאחר ואנחנו לא יכולנו להתכבד באוכל ממש, הם הגישו לנו מלא הסלסילה פירות וירקות.
מופע הקנטוק
בסוף המופע הצטלמנו עם הבנות היפות שהמתינו בחוץ.
שמורת דוי אינטנון
בשמורת דוי אינטנון עלינו על ההר הגבוה ביותר בתאילנד, שזה גם שמו של ההר. פסענו בשביל קצר בתוך היער גשם קטן.
כאן במקום המורם הזה נבנו שתי פגודות הנצחה למלך ולמלכה. כל אחד והפגודה שלו. שניהם עדיין בחיים, שניהם זקנים וחולים וכבר מוכן להם משכן הנצח על ההר הגבוה הזה. בינתיים מבקרים כאן אנשים כי המקום מטופח כמיטב המסורת התאילנדית בטיפוח גנים.
הפגודה של המלך
הגנים סביב
משקיפים אל הפגודה של המלכה
מבט אל הנוף
הפגודה של המלכה
ולבסוף תמונת המלך והמלכה מימים טובים יותר. תמונות כאלה מפוזרות ברחבי המדינה.
מפל בדרך למקדש דוואי סוטופ
מקדש דוי סוטופ
ותצפית יפה על העיר צ'יאנג מאי הפרוסה לרגלינו. לינה בצ'יאנג מאי.
צ'יאנג מאי – פוקט
בטיסת פנים אל האי פוקט, אי הנופש והקיט המפורסם. בחופיו הלבנים העטורים דקלים ובמים הכחולים . לינה בפוקט.
האי קו פי-פי
שייט בים הפתוח ובמפרצים מרהיבים סביב איי קו פי-פי עם אפשרות לשחייה ולצלילה במים הצלולים. בסוף היום נשוב לפוקט.
מפרץ פאנג-נגה – בנגקוק – תל אביב
יום טיול ושייט אל מפרץ פאנג-גה הידוע בצוקים המזדקרים מעל לפני הים. נעלה על ה"אי של ג'יימס בונד", נשוט בין צמחיית המנגרובים ונבקר במטע גומי וב"מערת הקופים". אחה"צ נשוב לפוקט ונצא בטיסה לבנגקוק ומשם טיסה חזרה לתל אביב.
