בקושי מתעוררים בבוקר בחדר הכי טוב שלנו בטיול. כזה מזרן מפנק לא מוצאים בהודו. גם העובדה שישנתי בחדר נפרד בסוויטה והשארתי את שני הנוחרים בחדר השני, תרמו לאייכות השינה. יורדים לחדר המשפחתי, ארוחת הבוקר מוכנה. מקבלים אוכל קראלי. סוג של אטריות אורז שעליהן חותכים בננות טריות, מפזרים סוכר וחלב. טעים. אבא מקבל אוכל מערבי, חביתה, טוסטים חמאה וריבה. עולים להכיר את הקומות העליונות. מתחילים בגג שעליו פרגולה גדולה ונוף לג'ונגל שאנחנו בתוכו. מדהים. אבא מחליט שצריך להגיע לכאן לחודש לבטן גב. השאלה איך מביאים את אמא גם... מסביב צמחייה טרופית ענפה, ציפורים ופרפרים. לפעמים מגיעים לכאן קופים. סוקור בעל הבית, גדל כאן בשכונה הירוקה, מספר לנו איך הגיע לבנייה של המקום. מחיר הקרקע עלה מאד ביותר מאלף אחוז מאז הבנייה שלו. היום דונם בשכונה יעלה בערך 25,000$ יקר ☺ נראה לי שכדאי להשקיע בבית קיץ. מטר בנייה בסך הכל 30$... סוקור מתכוון לבנות על הגג גם מטבחון ולהציע סדנאות בישול קראלי על הגג. בחור חכם וחושב קדימה. יורדים לקומה מתחת. כאן החדרים החדשים ביותר. שתי סוויטות ירח דבש. איזה יופי. לכל אחת מרפסת עם כיסאות תלויים מתנדנדים מבמבוק מול הנוף. מקלחת עם אמבטיה אמיתית ויש בה חלון ענק לג'ונגל, רומנטי. עושה חשק להתחתן שוב...
עוזבים בחוסר רצון את החדר. ופונים למרכז קומילי. מחליפים כסף, רמי בודק חנות תכשיטים, בסוף לא קונה כלום. בעצם כן קונה בחנות ליד שני אננסים גדולים לדרך. (3 ש"ח לקילו). פתאום אבא מגלה, שכח את הדרכון, הכובע ומשקפי השמש בחדר. בעוד חושבים להתארגן לחזור, מופיע לו סוקור על אופנוע עם הכל. אבא מתאהב עוד יותר בבחור, נותן לו עוד חיבוקים ואפילו נשיקה.
זהו, חייבים לצאת כבר מקומילי, דרך של 5 שעות לפחות. גם הפעם דרך רצופת סיבובים ללא סוף. רובה בירידה. הפעם אנחנו נחשפים לנוף הקראלי הטיפוסי, מטעי ענק של עץ הגומי. לכל עץ מחוברת כוס שהנוזל הצמיגי נוזל אליה מסדק בגזע. אח"כ מטעים עצומים של אננס, מחיר האננס צונח בצידי הדרכים. הגיע לעשרה רופי לפרי. אפילו מטעי תה (כנראה ברמה הנמוכה בהשוואה לתה בגבהים של מונאר) ראינו.
באחת העיירות שבדרך פתאום שומעים רעם תופים. עוצרים במקום. מתוך המקדש יוצאת חבורה של מתפללים ערומים בחצי הגוף העליון וצבועים באבקות צבע שונות על הגוף והפנים. כולם משתוללים, רוקדים, מנפנפים בחרבות סגולות. שמחה גדולה. אנחנו לא עומדים בפיתוי ומצטרפים לחגיגה. סרי מספר לנו שהגענו לימים האחרונים של פסטיבל לכבוד האלה "אייפה", והחברים צועדים לכוון המקדש הרחוק שלה. היה ממש נחמד והם שיתפו ממש פעולה. אפילו המוכרים של אביזרים לפסטיבל בדוכנים לאורך הרחוב הזמינו אותנו ונתנו לנו כתר נייר לראש וצבע למצח ללא תשלום.
המשכנו עוד כמה שעות בדרכים. אנחנו רואים בתים מאד יפים בדרך. כולם טבולים בצמחייה הטרופית שמקיפה אותנו לכל אורך הדרך. אין ספק שכאן יש הרבה יותר כסף לאנשים. אחה"צ נוחתים סופסוף בקולאם, ה Home stay שלנו לא בתוך העיר, אלא על גדול אגם אשמונדי. חלק מרצף התעלות לאורך קראלה. נכנסים למתחם. זה לא חדר, או סתם guest house. זה ממש ריזורט. שטח סגור על גדות האגם, טובל בדשא וצמחים טרופיים. שלושה מבנים חד קומתיים כשבכל אחד שני צימרים. ערסלים פזורים בכל מקום, פינות ישיבה על המים, אין מילים. החדר חדש לגמרי, נפתח לפני שבועיים. אפילו לא גמרו לצייד אותו עד הסוף. אבל כלום לא חסר. מיטות גדולות, ארונות, שידה, מקלחת מעולה ומבריקה. בחוץ פינת ישיבה עם ספרים תחת המאוור. לא היה צריך לחשוב הרבה - אנחנו משנים תכניות ונשארים כאן את מחר. אסור לפקשש מקום כזה.
מארגנים את החדר ויוצאים עם סרי לעיר, ארבעה קילומטרים מהמקום שלנו. נזכרנו שלא אכלנו צהריים ולמרות שכל הזמן מנשנשים, ארוחה בהודו אסור להפסיד. מגיעים ל Indian coffee house, מסעדת רשת בקראלה. גם אני וגם רמי זוכרים את הביקור שם אז, אחרי הצבא. המיוחד במקום הוא המלצרים בעלי הכובע הגבוה המצחיק. אוכלים ארוחה הודית אחרונה עם סרי. לא משהו מדהים אבל עדיין נחמד. משם עצירה קצרה ברציף התעלה, בודקים את האפשרויות שלנו לשייט בתעלות מחרתיים לכיוון קוצ'ין. גם כאן מגלים את השינוי הגדול שחל בהודו מאז הטיול אחרי הצבא. הסירות גדלו למעבורת גדולות יותר, והמחיר בהתאם. אם זוכרים נכון אז הנסיעה עלתה בסביבות 60-100 רופי. היום 400-500.
חוזרים לחדר, נפרדים מסרי. חיבוקים ולחיצות יד רבות. הבחור בן 42, נהג מצויין, אדיב וחושב קודם כל על בטיחות הנוסעים. לא סטנדרטי בהודו. ובטח לא לאורך שמונה ימים רצופים, מהבוקר עד הלילה. אמר לנו שרק אנחנו העבדנו אותו כל כך הרבה שעות. אירופאים סוגרים את היום בשש בערב. אנחנו באחת עשרה... אבא משאיר לו טיפ יפה, ואני מוסיף שלוש חולצות טישירט שלי במצב מצויין ממותגים אמריקאים שמאד מצאו חן בעיניו והוא ישמח מאד לתת לבנו בן התשע עשרה.
מאז אנחנו בחדר, מקלחות מפנקות, WiFi מהיר, יושבים על גדות האגם עם הבירה שקנינו אתמול (הייתה בקרור מאחה"צ). השכנים היחידים שלנו מצרפת נעלמו. אבא ורמי נכנסו לחדר ואני בחוץ בחושך מתחת למאורר. ברקע צפרדעים מקרקרות וצלילי ריקוד ותופים מפסטיבל לאלה אייפה מעבר לגדת האגם, בעיר. מחר יום הסטלבט הלא מתוכנן שלנו יצא לפועל. לילה טוב
