הפארקים של יוטה (וגם אריזונה קצת)

בעקבות המורמונים בדרך לציון

 לאחר לינה בפארק סיטיי אנחנו יוצאים דרומה על הכביש המהיר I-15, דרך נוף שהופך צחיח ומונוטוני ככל שאנחנו מתקדמים דרומה. אנחנו עושים הפסקה ב
Old Cove Fort, מן פונדק דרכים מבוצר בנוי סביב חצר שהוקמה ע"י הכניסיה המורמונית ב 1867 לשרת את תנועת הההתיישבות המורמנית שהתפשטה באזור באותה עת. הסיור (החינמי) במבנה שמוחזק ע"י הכניסיה הוא רק בליווי מדריכים, כולם מתנדבים נלהבים ומורמונים אדוקים, וכך אנו מוצאים עצמנו מצוותים ל 'Sister Dodge' העגלגלה שבין פירוט על חיי הקהילה במקום והסבר על החדרים המשוחזרים בקפידה עם חפציים תקופתיים גם מנסה להרביץ קצת "תורה" ולדחוף לנו כמה חוברות על דת המורמוני (אותן אנחנו מקפידים לזרוק בפח הרחק מן מקום!).

http://www.utah.com/mormon/cove_fort.htm

לאחר ההפסקה המענינית, אנחנו ממשיכים דרומה. הצג במכונית מראה שהטמפרטורה בחוץ מטפסת לכיוון השלושים ושמונה מעלות, אבל כל עוד אנחנו בתוך המיזוג אנחנו לא ממש מתרגשים. רק כאשר אנחנו פונים מן ה I-15 ביציאה 40 ל Kolob Canyons (שהוא החלק הצפוני של פארק ציון) ולאחר נסיעה קצרה על הכביש הנופי בפארק, דרך נוף מהמם של צוקים אדומים נשאים וצמחיה ירוקה ויוצאים מן האוטו, אנו קולטים את המשמעות. חום שמכה בך בחוזקה, מטמטם את השכל, מבריח כל מחשבה מן הראש (כולל המחשבה אולי לעשות מסלול רגלי קצר) ולכן אנחנו מסתפקים בתצפית קצרה וחוזרים במהרה לאוטו להמשיך עוד כחמישים דקות עד לעירה ספרינגדייל, שהיא למעשה לא יותר מכביש אחד ארוך, עמוס מלונות ומסעדות המשרתים את מבקרי הפארק הלאומי ציון.



 המלון שלנו לשני הלילות הבאים הוא Quality Inn at Zion Park
 146 $ ללילה לחדר עם שתי מיטות ונוף יפה של הצוקים האדומים מן החלון, שבגללו כדאי למי שאין לו בעיה לסחוב מזוודות לבקש חדר בקומה שניה, אף שאין במלון מעלית.


לפנות ערב, כאשר החום יורד לרמה נסבלת, אנחנו יוצאים לחקור את הפארק. בחודשי הקיץ התנועה בשטח הפארק לאורך הקניון הוא רק באמצעות שאטל, ויש מגרש חניה גדול ליד מרכז המבקרים ממנו יוצא השאטל הלוך ושוב כל כעשר דקות. אנחנו בוחרים לעשות את ה - Pa'rus Trail , מסלול מישורי וקל שיוצא קרוב למגרש החניה ועובר לאורך נהר הוירג'ין שבזכותו האזור כל כך עשיר בצמחיה. המסלול יפהפה ומפגש אותנו עם שני mule deer , עד שכעבור שעה אנחנו חוברים לכביש ותחנה של השאטל שמביא אותנו חזרה לחניה.




Zion Narrows

איזה כיף - היום אין לנו כלל נסיעות, מה שלא מונע ממני להעיר את הבנים באכזריות מוקדם בבוקר (לשיטתם) כדי שנצא למסלול לפני השעות החמות. אנחנו שוב נכנסים לפארק והפעם נוסעים עם השאטל לאורך הקניון עד לתחנה האחרונה, נסיעה של כארבעים דקות המלווה בהסברים מענינים על ההיסטוריה, החי והצומח של המקום. בכל החומר הכתוב וההדרכות מסבירים בשכנוע פנימי עמוק כי פירוש המילה ציון הוא sanctuary – מקום מקלט- אז לך תקלקל להם את השמחה עם פירוש השורש "ציה"!

 מהתחנה אנחנו צועדים לאורך ה Riverside Walk, מסלול קל בצל קירות הקניון האדירים שהשמש עוד לא טיפסה מעברם, ולכן אפילו מעט קריר. לאורך המסלול אנו פוגשים המוני סנאים שאין להם כל פחד מבני אדם. המסלול נחמד אבל אינו מהווה את המטרה שלשמה יצאנו וכעבור כעשרים דקות אנו מגיעים לסוף המסלול הסלול ולתחילתו של אחד מהמסלולים הקלאסים בפארקים של ארה"ב ה- Zion Narrows.




מדובר במסלול שרובו בתוך מים בין הקירות האדומים של הקניון ההולכים ונעשים צרים ככל שמתקדמים. המסלול כולו הוא כ 16 מייל ודורש התארגנות, ציוד מתאים, מיומנות ואישור מראש (אם עושים אותו מנקודת ההתחלה הנמצאת גבוה יותר בצפון מזרח הפארק, מה שנקרא Down from the Top), אבל גם משפחות מטיילות בקושר סביר יכולות לעשותו כ Day Hike Up and Back - כלומר מסוף מסלול הרייברסייד הולכים כמה שרוצים בתוך המים וכשמספיק פשוט מסתובבים וחוזרים לאותה נקודה – ללא צורך באישור. גם במקרה הזה צריך להתארגן בהתאם ולדאוג לעטוף את המצלמה ועוד ציוד רגיש בשקיות אטומות למים, שכן בקיץ המסלול אמנם ברובו במים עד הברך בערך, אך יש קטע קצר יותר עמוק דווקא קרוב לחתחלה, שבו המים פתאום עולים עד לחזה ותיק הגב נרטב. רוב המטיילים שראינו סביבנו היו מצויידים בגרבי ונעלי מים מיוחדים ומוטות הליכה ששוכרים כחבילה מחברה בעירה ספרינגדייל. אנחנו דווקא הסתדרנו יפה עם סנדלי השורש שלנו (קרוקס, קפקפים וכו' לעומת זאת ממש לא מומלצים). כמו כן, מצאנו ללא קושי מקלות עץ גדולים על הקרקע במסלול הריבברסייד, אותם אימצנו לצורך הטיול. יש גם מצבור של מקלות כאלה בנקודת הכניסה למים, אותם המטיילים משאירים אחד לשימוש השני (שם גם אנחנו השארנו את המקלות שלנו עם צאתינו מהמים).

הערה חשובה: באזור הזה ובמיוחד בחודשי הקיץ בהם מערב ארה"ב נתון ל"מונסונים", קיימת סכנה של flash floods שיכולים להפוך את הליכה בקניון הצר למסוכנת תוך זמן קצר. חובה גם לפני טיול up and back לברר את תחזית מזג האוויר במרכז המבקרים.

אנחנו נכנסים למים. קרים אבל נסבלים. ההליכה היא על גבי סלעים גדולים, די חלקלקים, ולא פשוטה, אבל איזה מקום! קשה מאוד בתמונות או במילים להעביר את היופי ועוצמה של הקניון הצר בעל גווני האדום היפים, קול המים הזורמים, המשחק התמידי בין אור לצל. רוב המסלול הוא במים, אבל מדי פעם ישנן רצועות חוף צרות ובאיזה שהו שלב, כשאני מתעיפת מן ההליכה אני מתיישבת על אחת מהן לנוח ולהמתין לשובם של הבנים שממשיכים עוד קצת קדימה לפני שהם מסתובבים וחוזרים. טיול חוויתי, מיוחד ומומלץ.

 בדרך חזרה כבר נעשה די חם, ועכשיו הקרירות של המים מבורכת ומרעננת. עד שאנחנו מסיימים ללכת לאורך הרייברסייד חזרה לתחנת השאטל חזרה השעה כבר כמעט שתיים ואם במקור היו לנו מחשבות לעשות עוד איזה מסלול בפארק בדרך חזרה, הרי כולנו עייפים, חם לנו והמזגן בחדר קורץ לנו!




בדרך לגרנד קניון

בבוקר אנחנו נוסעים ליציאה המזרחית של ציון, דרך כביש מפוטל שממנו נשקף נוף מדהים של צוקי הפארק. מיד לאחר המנהרה אנחנו חונים בצד ימין של הכביש ויוצאים לעשות את Canyon Overlook Trail –מסלול מעט תלול, העובר בחלקו ממש ליד תהום (לא לבעלי פחד גבהים), אבל לא קשה או ארוך מדי (כ 45 דקות הלוך ושב) שבסיומו עוד נקודת מבט מרשימה על הקניון. מומלץ לעשות את המסלול מוקדם, שכן אין הרבה צל וגם מספר מקומות החניה במגרש הקטן מוגבל ביותר.




משם אנחנו ממשיכים מזרחה ודרומה כאשר היעד הסופי הוא הגדה הצפנית של הגרנד קניון. איך שאנחנו עוזבים את גבולות פארק ציון הנוף משתנה באחד מן הצוקים האדומים האופיינים לערבה ועצים נמוכים.
 מעט לפני הישוב קנאב אנחנו עוצרים ב Moqui Cave, מן “מוזיאון” מוזר למדי המצוי בתוך מערת אבן חול.
בפתח המערה פוגש אותנו לקס, בעל המקום ומורמוני אדוק, שכאשר הוא שומע שאנו מישראל פותח להפתעתינו בנאום נרגש המשלב כמה מילים בעברית (תדמיינו לבד את המבטא האמריקאי הכבד!):
. “Welcome to the me'ara. Abba sheli built this place. You (Jews) are my benei-dodim”

המממממ... נכון שגם במשפחות שלנו יש כמה טיפוסים צבעוניים, אבל אנחנו לא בטוחים כי דווקא אותו היינו רוצים לראות ליד שולחן החג....

המערה עצמה מכילה ערבוב רב של חפצים ואוספים שונים ומשונים: ראשי חיצים ושאר פריטים של השבטים האינידאנים המקומיים, שטרות כסף ממדינות סביב העולם, מאובנים, מגוון קריסטלים ואבנים זהורים בחושך, כל אחת עם תוית המתאר את מוצאו (מדאיגה אותנו במקצת תויות אחת המכריזה על atomic slag), סלעים שבתוכם מוטבעות עקבות דינוזאורים, הכל פרי מסעותיו בעולם של אביו של לקס, שחקן פוטבול מקצועי, גולף בעץ, צורף, ניצב בסרטי מערבונים לעת מוצא, חבר של הנשיא לשעבר רונלד רייגן ואספן נלהב שכנראה גרף מכל הבא ליד בלי להתעכב תמיד על חוקיות מעשיו!

 הכניסה למערה עולה 17 $ לכולנו, מה שמוכיח ש"בן דודינו" גם יודע לעשות ביזנס לא רע מין המקום, אבל הביקור שווה למי שעובר ממילא בדרך, ולו רק בגלל ערך הביזר שבו.
http://www.kanabguide.com/articleDetails.cfm?recordID=14

אנחנו ממשיכים בדרך וחוצים את הגבול לאריזונה (שאינה מקיימת שעון קיץ ולכן השעון זז שעה אחרונית לעומת יוטה). תחילה כמה ישובים קטנים ועלובים למראה, שלט על תחנת דלק שמודיע כי כאן מוכרים:
Guns, Ammo, Beer ואחר כך ריק: מישור צחיח נטול כל סימן התיישבות, שחוצה אותו כביש ישיר הממשיך עד לעבר ההרים שבאופק: תמונה איקונית המוכרת מכל סרטי המסע האמריקאים שאי-פעם ראיתם הנפרסת בפנינו.

 לאחר מכן הנוף משתנה ליער: שורות שורות עצים הנמשכים מיילים רבים ולאחו רחב ידיים. אנחנו עוצרים ב Jacob Lake 
 לקנות את העוגיות הנודעות שלהם שאכן מאוד טעימיות, עד שלבסוף אחרי נסיעה ארוכה ומעצבנת למדי אנחנו מגיעים לגדה הצפונית של הגרנד קניון.
Innhttp://www.jacoblake.com/restaurant_bakery.html

 הלינה בתוך שטח הפארק מנוהל ע"י זכיין יחיד Forever Lodgings
http://foreverlodging.com/lodging.cfm?PropertyKey=181
הבקטה שאנו מקבלים בסגנון כפרי ובנוי מבולי עץ חשופים עם שני חדרי שינה נפרדים, מקרר, מכונת קפה : 164 $ ללילה ללא ארוחת בוקר.

 לאחר התארגנות בחדר אנחנו פוסעים שתי דקות למבנה המרכזי במקום – ה Lodge בעל החלונות הפנורמיים ומרפסות התצפית למפגש ראשון עם הקניון עצמו. אין ספק- זה עוצמתי: שכבות הסלע שכל אחד בגוון אחר, עמקים החצובים בין הצוקים ומעל הכל הקנה מידה העצום של הקניון יוצרים מראה שלא רואים כל יום.




עדיין יש לנו זמן עד השקיעה. אנחנו מחליטים לעשות קטע מן ה North Kaibab Trail שיורד לתוך הקניון, אבל מוצאים את עצמנו עושים אחרוה פנה במהירות , שכן המסלול הזה משמש גם לטיולי פרדות והגלילים הרבים הפזורים לאורך השביל פשוט מדיפים ריח בלתי נסבל.

 לפנות ערב אנחנו שוב משנעים את עצמנו לכיוון הלודג', יחד עם כל יתר המבקרים במקום, כדי לתפוס כיסא נוח ולצפות בשקיעה שצובעת את הצוקים באור רך. עדיין מאוד מאוד יפה, אבל אפקט הוואו מתחיל בכל זאת טיפה להתמוגג.

 לאחר מכן אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב. אופציות הסעודה בתוך הפארק די מוגבלות: חדר אוכל פורמלי ויקר עם נוף הנשקף לקניון שמצריך הזמנת שולחן מראש וה Deli in the Pines שהוא מן קפטריה בשירות עצמי שמתבררת כנפילה אמיתית. נדרש כשרון קולינארי מיוחד לקחת מנות בסיסיות כמו פיצה, ספגטי בולוניז או סלט טונה ולהרוס אותם עד היסוד, אבל כאן הצליחו. שומר קיבתו ירחק!



מדבר אדום, נהר ירוק ואגם כחול

בבוקר אנחנו חוזרים לקניון פעם נוספת להליכה קצרה של כרבע שעה עד לנקודת התצפית שבסוף ה Bright Angel Trail. עכשיו כבר ניכר שהילדים אבדו עניין, ובעצם כולנו תמים דעים כי עוד מבטים על הקניון יתחילו לחזור על עצמן, אז אנו מחליטים פה אחד לוותר על המשך המסלול בין נקודת תצפית ולהקדים את הנסיעה לכיוון פייג'.

אנחנו חוזרים את הדרך הארוכה לג'יקוב לייק וכביש 89 , תוך שאני מהרהרת ב"כדאיות" הביקור בגרנד קניון. גם כיום אין לי תשובה חד משמעית. מצד אחד, לבקר באזור ולא לחוות את פלא הטבע הזה זה סוג של פספוס, ומצד שני לתחושתינו מדובר בהרבה שעות נהיגה בעבור "וואו" שממצא את עצמו תוך זמן קצר, ללא הרבה אפשרויות לפעילות נוספת במקום מעבר לתצפיות.

 ככל שאנו מתקדמים בכביש 89 לעבר פייג' הנוף נעשה יותר צחיח ודרמטי: סלעים גדולים בצד הכביש, צוקים אדומים חדים, מישור המסולק בחריצים עמוקים. הנוף מרשים מאוד, אבל נוקשה, בלתי מתפשר, בלי הצמחיה הממתנת של ציון.

ב Marble Canyon אנחנו פונים שמאלה מהכביש ל Lees Ferry Road ונוסעים כמה מיילים עד שהכביש מפגיש אותנו עם מי נהר הקולורדו, הזורמים בעוצמה בין קירות הקניון. החום במקום כבד ביותר ולא ברור איך קומץ המשפחות האינדיאניות הנופשות במקום מסוגלות לשאת אותה, אבל המראה של המים הירוקים על רקע הסלע האדום מרהיב ביופיו , ואנחנו מתעכבים כמה דקות לצילומים עד שהמזגן באוטו קורא לנו לברוח אליו חזרה. על מסלול הטיול הרגלי בין בתי המורמונים שהתיישבו במקום ב מאה ה- 19 ונלחמו בטבע כדי לשרוד, אנחנו מוותרים ללא היסוס. 




ממשיכים לפייג' .המבט הראשון שלנו לאגם פאוול מאכזב. האגם המלאכותי (שנוצר כתוצאה מסכר נהר הקולורדו) המוקף גבעות נמוכות וחשופות, כאשר ברקע תחנת כוח, הרבה פחות יפה ודרמטי בעיני מהתמונה שבניתי בדמיוני. גם שאנחנו נוסעים צפונה לאורך גדות האגם (המהוות פארק לאומי ולכן כדי להתקרב ממש לאגם יש להציג את כרטיס המינוי השנתי) בחיפוש אחרי חוף רחצה, ההתרשמות לא משתנה. האגם משמש בעיקר לשיט, ומעט החופים שיש הם ללא מתקנים או צל כלל, ללא גישה נוחה למים, ומאוד ולא מזמינים. 




לכן אנחנו מוותרים על רעיון הרחצה וחזורים לכיוון פייג'. עדיין מוקדם ואנחנו נכנסים למרכז המבקרים של הסכר
 (Carl Hayden Visitor Center at Glen Canyon Dam)
http://www.utah.com/lakepowell/visitorcenter.htm
ונרשמים ללא קושי לסיור הקרוב היוצא בעוד כעשרים דקות ב 15.00.

סידורי הבטחון במתקן הפדרלי קפדניים ביותר: גלאי מתכת ושיקוף החפצים האשיים, איסור על הכנסת תיק גב למקום, מה שגורם להשארתו באוטו כאשר הכובע ומשקפי השמש שלי בפנים: חסרונם יורגש היטב בהמשך בקטע מן הסיור המתקיים בחוץ על הגשר נטול הצל של הסכר בחום המעיק. הסיור גם עובר בתוך המתקן, בחדרי הטורבינות הענקיות ומלווה בהסברים וקצת היסטוריה על תהליך הקמתו הסכר והגשר הסמוך– לא אגיד שרותקתי ע"י הפרטים הטכניים, אבל מדובר בהישג הנדסי מרשים מאוד (אם כי שנוי במחלוקת בחוגים ירוקים בשל השינוי הסביבתי העצום שהוא חילל ) וכולנו מסכימים שהביקור- כשעה כולו- שווה. 5 $ כניסה למבוגר,
 2.50 $ לילד או נוער.

משם למלון שלנו לשתי לילות, Quality Inn at Lake Powell . החדר שקיבלנו בקומת קרקע עם פטיו קטן ממנו נשקף נוף לאגם היה מרווח ונוח (אם כי היה צריך לרדת אליו במדרגות ללא מעלית) , אבל המלון סובל מבעיות תחזוקה ושירות קלות: אין מגבות בבריכה, מכונת הקרח ליד החדר מקולקלת, פריט חסר יומיים בארוחת בוקר, טעות בחשבון (שתוקן מייד כאשר הפניתי את תשובת ליבם), כך שבהחלט יתכן שיש אופציות טובות ממנו בפייג' תמורת 120 $ ללילה.

בסביבת 18.00 כשהטמפרטורה בחוץ סוף סוף יורדת מחם לוהט לסתם חם, אנחנו יוצאים לכיוון Horseshoe Bend. הליכה קצת מעיפת אך לא ארוכה מדי על שביל החול הרך ובפעם השניה היום אנחנו ניצבים מול נהר הקולרדו הרחב, אבל הפעם מגבוה , כאשר למרגלותינו המראה היפה של הפרסה על רקע הסלעים האדומים.



תצורות הקניונים

היום אנחנו קמים מאוד באיזי ורק בסיבת 10.00 נוסעים את הנסיעה הקצרה לאנטילופ קניון המצוי על אדמות שבט הנבחו. למעשה יש שתי כניסות לקניון: אחת ב Upper Antelope Canyon שנמצאת בצד ימין של כביש AZ-98 דרומית לפיגג' (יש שילוט) והשניה ב
Lower Antelope Canyon שכדי להגיע אליה יש לפנות שמאלה בכביש לא משולט מול הקניון העליון ולהמשיך עוד קצת עד שרואים שילוט לחניון.

בשני המקרים הכניסה לקניון הוא רק באמצעות סיור עם מדריך מבני שבט הנבחו. כשאנחנו מגיעים לחניון הקניון התחתון המקום הומה אדם ותור ארוך מסתרע ליד דוכן הכרטיסים (רובו בשמש שכבר בשעת בוקר חזקה למדי) המתנהל באיתיות רבה: מתברר כי רק בן אדם מפעיל את הקופה, כאשר משום מה כל האורחים מתבקשים למלא דף עם השמות של כול הבקוצה שלהם וכתובת מלאה (לשם מה בדיוק הסטטיסטיקה הזו השד יודע) וגם רישום הקבלה נעשית ידנית. לבסוף מגיע גם תורינו ואנחנו רוכשים כרטיסים לכולנו תמורת 96 $ וממתינים לסיור הבא שיוצא כעבור רבע שעה.

הולכים כעשר דקות ופתאום סדק צר בקרקע שלא מרמז כלל על הבאות- אנחנו משחילים את עצמנו דרכו ומוצאים את עצמנו בעולם אחר ומופלא: תצורות סלע מרהיבות בשלל גבוונים של אדום ורוד, כתום, סגול ניגודים של אור וצל, שמש החודרת דרך הפתח הצר בקירות הגבוהים. בעוד ההליכה בקניון העליון היא מישורית, כאן ישנן כמה ירידות באמצעות סולמות או מדרגות בסלע, אבל מי שלא מלווה בילדים קטנים או מוגבל בתנועה יתמודד איתן ללא קושי מיוחד. אנחנו הולכים, מצלמים ומתפעלים, הולכים מצלמים ומתפעלים. כל אותה עת המדריך, שבעצם לא מוסיף שום ערך מוסף לסיור, דואג היטב כי נתקדם בקצב נאה כדי לאפשר לקבוצות הרבות שמאחורינו להיכנס, בעוד אני מנסה- בהצלחה מאוד חלקית יש להודות- לא לאפשר לדבר לעצבן אותי או לפגום בהנאה מהמקום המיוחד הזה.

כעבור 45 דקות אנחנו יוצאים וחזורים (הפעם ההליכה יותר ארוכה וגם השמש יותר גבוה) לכיוון החניה.
 בעוד השכל מבין את הרצון של בני הנבחו, הסובלים משיעורי אבטלה גבוהים, להפיק את הרווח הכלכלי המקסימלי ממכרה הזהב , כתייר המבקש להינות מתופעת הטבע תחושת המסחור די צורמת, וקשה להתווכח עם הכינוי הלא מחמיא שמעניקים להם הבנים: "גנבחו"!



לפנות ערב אנחנו יוצאים לשיט על האגם. המראות של קירות הקניון הצר שאנו נכנסים אליו עם הסירה אמנן מרשימים, אבל די קודרים ומונוטוניים, ואנחנו ממש לא נופלים מהתרגשות. למעשה, בסוימו כולנו מסכימים כי יכולנו בשקט לוותר על השיט ולחסוך לעצמנו 129 $ (מחיר לשלושה, כאשר על הבן הצעיר לא שילמנו).

 החוויות שלנו הינן כמובן אישות ואינן מעידות על הכלל. רוב המשפחות מדווחות על התפעלות מאגם פאוול וסביבתו והנאה רבה מן הביקור בפייג' , אבל אנחנו איכשהו לא התחברנו למקום, כך שבדיעבד עבורינו כמשפחה לילה אחד בו ולא שניים היה די ויותר.



ברייס קניון

 אנחנו נוסעים חזרה לכיוון קנאב וככל שאנחנו מתקדמים מערבה הנוף משתנה מן המדבר היבש לשילוב שכה אהבנו של צמחיה ירוקה וסלע אדום. בעוד אנחנו חוצים את האחו הפורה הגבוה שבדרך אליו, הטמפרטורה פתאום צונחת ושבר ענן מוריד על האוטו קצת גשם. גם כאשר אנחנו נכנסים לפארק ברייס עצמו (שיושב בגובה של כ 2500 מטר, גבוה בהרבה מציון) מזג האוויר מעונן וקצת קריר. כבר די מאוחר ואנחנו מבקשים מן הריינג'רית במרכז המבקרים המלצה על מקום לאכול וזו מפנה אותנו לשולחנות הפיקניק ליד התצפית ב Sunset Point. כבר שאנחנו פורסים את המצרכים על השולחן אנו שוב שומעים קולות רעמים ברקע, שהולכים וגוברים עד מאוד מביס לביס בעוד השולחנות סביבנו מתרוקנים מיושביהם במהירות! אבל אנחנו לא נרתעים והולכים לתצפת על הקניון שלא מאכזב. השורות שורות של ה hoodoos בשלל צורות וצבעים, עצים שזורים בניהם כאשר ברקע נוף רחב ידים להרים, יוצרות יחדן נוף מפעים, שונה מכל מה שראינו עד עכשיו.

 בעוד אנחנו מסתכלים, הרעמים סוף סוף מקיימים את הבטחתם וגשם מתחיל לרדת עלינו. המטריות נשלפות, חוזרים למכונית ונסועים כמה דקות לנקודת התצפית הבאה ולמרבה המזל הגשם כבר פוסק ואנחנו זוכים לתצפת על האמפיטאטרון הראשי של הקניון מכמה נקודות שונות, כאשר מכל אחת נחשפת תמונה קצת אחרת.



המלון שלנו לילה אחד הוא Best Western Bryce Canyon Grand Hotel. במחיר של 153 $ ללילה הוא בין היקרים ממלונות הרשת שהתאכסנו בהם במהלך הטיול (לא מפתיע לאור היצע מצומצם של מקומות לינה ליד הפארק הלאומי) אבל החדיש והטוב ביותר: חדר ענק בקומה הרביעית (יש כמובן מעלית), ארוחת בוקר טובה –חדר האוכל אמנם עמוס אבל מטופעל ביעלות רבה, ובריכה שנראתה נחמדה, אף שלא הספקנו להיכנס.

בערב אנחנו שוב נוסעים לכיוון הקניון. בשל הגובה והריחוק ממקומות יישוב, ברייס נחשב לאחד המקומות הטובים במערב ל dark skies וצפיה בכוכבים, ובקיץ מתקיימת שלוש פעמים בשבוע פעילות ריינג'רים של הרצאות בנושאים אסטרונומיים ולאחר מכן stargazing באמצעות טלסקופים מיוחדים המוצבים במקום. כמובן שתכננו את הביקור בברייס כדי ליפול על אחד הימים האלה, אבל דווקא הערב כיסוי העננים העבה שנוצר כתוצאה מן הגשם מונע את האפשרות הזו. באסה רצינית!

בדרך, על הכביש החשוך בעלי פתאום לוחץ על הבלמים במלוא החוזקה,לנוכח ארבעה אילים שמגיחים משום מקום וחוצים את הכביש בקיפוצים אלגנטים לפני שהם נעלמים שוב לתוך חשיכת היער. המראה מרגש, אבל התופעה מסוכנת: מדי שנה מתרחשות בארה"ב לא פחות מרבע מיליון תאונות דרכים כתוצאה ממפגש בין רכב לאיל, הגורמות לכמאתיים מקרי מוות באדם (ולמספר בלתי ידוע בחיות עצמן). חשוב מאוד לנסוע לאט ובזהירות באזורים כפריים או מיערים, ביחוד בשעת בין הערבים ובלילה כשהראות מוגבלת.

 לטובת המטיילים העתידים, ובתקווה שיהיו בני מזל יותר מאיתנו, הינה הלינק לתכנית האסטרנומיה בפארק:

http://www.nps.gov/brca/planyourvisit/astronomyprograms.htm

כביש נופי מספר 12

היום הזה מוקדש לנסיעה על כביש 12 שנחשב לאחד היפים והדרמטיים באזור.
 אבל קודם כל כעבור כעשר דקות נסיעה מזרחה מברייס על הכביש אנחנו עוצרים במגרש חניה קטן בצד ימין של הכביש שבו יש שילוט ל
Mossy Cave Trail. מדובר במסלול קצרצר (כרבע שעה כל כיוון) ונחמד העובר ליד מים זורמים שמאפשר לחוות את ה hoodoos של ברייס מקרוב ומלמטה ולא רק בתצפית מעל, אך בלי הפרשי הגובה של המסלולים האתגריים יותר שיורדים לתוך האמפיתאטרון הראשי.



משם אנחנו ממשיכים לכיוון העירה אסקלנטה. בתחילה הנוף לא משהו מיוחד ואני תהוה על שם מה הוא זכה התואר שלו –התשובה בהמשך.
 מעט לפני אסקלנטה יש פניה שמאלה ל
Escalante Petrified Forest State Park שהמיוחד בו הוא כמובן העצים המאובנים בשלל צבעים. (לא כלול בכרטיס הפארקים הלאומיים- כניסה לרכב 6 $).

 בחוברת ההבסר מצוינים שני חלקים למסלול- הלוף העיקרי וה Trail of Sleeping Rainbows שיוצא ממנו שבו הריכוז הגדול ביותר של המאובנים. האחרון מתואור ככה: Very strenuous. Use extreme caution .
רגע של היסוס, אבל אני נזכרת כי עד כה בכל החוברות שקיבלנו בפארקים השונים ראינו לדעתינו נטיה להגזים הן באורך והן בקושי של המסלולים השונים (צעד מנע כנגד תביעות אפשריות?) לכן אנחנו מתחילים להתחיל דווקא עם לופ הקשתות, שאכן מתברר כמסלול לא פשוט בכלל, עם הרבה עליות וירידותדי תלולות, אבל בהחלט אפשרי ומתגמל מאוד אודות לעצים המאובנים היפהפיים.

 בתום כשעה אנחנו מחליטים לוותר על הלופ השני הקל יותר ולחזור למכונית: אנחנו לבדנו בשטח, שוב נשמעים הרעמים של שעות הצהרים ומופעים ענננים מאימים ברקע, ואנחנו לא רוצים להתגרות בגורל.




אחרי אסקלנטה הנוף פתאום משתנה ונעשה דרמטי ביותר: שילוב של סלע אדום ולבן יחודי ומרשים. בהמשך הנוף משנה את פניו שוב כשהכביש מתפס ובצידו האחד יער אלפיני ובשני מבט פנורמי פתוח על תצורות המדבר השונות- אכן כביש נופי.

 אחר הצהרים אנחנו מגיעים לישוב הקטן Torrey שיושב קרוב לפארק הלאומי Capitol Reef שפחות ידוע משאר הפארקים במדינת יוטה והרבה פחות עמוס מבקרים. אולי גם פחות מפעים, אבל עדיין בהחלט שווה ביקור. אנחנו הספקנו רק לבקר בקטע קטן מאוד של הפארק קרוב לכביש הראשי: Fruita Historic District ובו מטעי פרי שנטעו המתיישבים המורמונים בסוף המאה ה -19. כיום המטיילים בפארק מוזמנים לקטוף את הפירות לפי העונה ולצרוך אותן בו במקום. מי שקוטף ולוקח עמו כמות גדולה יותר מתבקש לשקול ולהשאיר כסף בקופת הניצבות במקום. מישהו יכול לדמיין שיטה כזו מיושמת בארץ.......?




 בהמשך, על כביש 24 (מעט מזרחה מהפניה לפרויטה) ניתן לתצפת על Petroglyphs : חריטות בסלע הצוק שהשאירו בני שבט הפרימונט שחייו באזור בין המאה השמיני למאה הארבע-עשרה לערך: דמויות אנושיות עם גפיים קווים כמו בציורי ילדים, חיות שונות. לאורך הצוק בנוי דק עץ לצפיה, בו מוצבים שני טלסקופים גדולים חינם אין כסף לנוחיות המבקרים, שניהם במצב תקין ושמיש. הדבר שוב מעורר התפעלות מצד אחד ומחשבה מה היה קורה אצלנו אילו........

סלט לייק סיטי

סוף הטיול מתקרב ופנינו חזרה לסלט לייק סיטי. את הנסיעה הארוכה והמשעממת חזרה על כביש ה I-15 אנחנו שוברים לפני העיר עם ביקור קצר ב Cabela (יציאה 284 בצד מזרח): חנות ענקית לציוד קמפינג, ספורט וכו', שמלבד שירותים נקיים גם מכילה אקווריום נחמד וכמה תצוגות מפחלצים מושקעים. לא המקום לצמחונים, כפי שמעיד גם קיר שלם המוקדש למגוון עצום של רובים ואקדחים למכירה ולידם סטנדים של בגדי הסוואה שונים ומשונים.

http://www.cabelas.com/stores/store_info.jsp?pageName=013

סולט לייק סיטי שבנויה בשיטת הרשת סביב כיכר הטמפל המרכזי קלה לניווט. מעט בנינים גבוהים במרכז והיתר בניה נמוכה, וברקע ההרים. רחובות רחבים, נקיים, מעט אנשים, רובם בלבוש עסקי וכולם לבנים, מסתובבים ברחוב בצהרי היום, תנועת מכוניות דלה. מרחק של אלפיים מייל מניו יורק ופלנטה אחרת.

 אנחנו מאתרים ללא קושי את מלון Carlton במרכז העיר, שמציע גם חניה חינם לאורחים, אם כי הכניסה לחניון התת-קרקעי צרה ומצריכה תמרון. לאחר התארגנות אנחנו יוצאים ברגל מן המלון כשלוש דקות ל
Temple Square, בו מרוכזים המוסדות המרכזיים של הכניסיה המורמונית.
 כל אזור הכיכר מגונן בקפידה ומלא בערוגות פרחים מרהיבות בשלל צבעים, מדשאות, מזרקות, מה שהופך את הסיור לחגיגה של ממש לענינים. התכנים ממחישים מצד אחד את הכח הארגוני של הכניסיה המורמונית ומאידך את המוזריות שלה!




במקום כמה בנינים היסטורים ששימשו למגורי ראשי הכניסיה, בהם ניתן לסייר עם מדריך, אלא שממש אין עניין מצד הבנים (הספיק להם, ודי בצדק, החוויה ב Cove Fort). כן נכנסו לשני מרכזי המבקרים שמשלבים בין תכנים היסטוריים לדתיים: תצוגה על תהליך בניית המקדש שערך ארבעים שנה וכלל בניית מסילת רכבת מיוחדת להסעת האבן שנחצב במחצבה רחוק מן העיר, דגם של ירושלים בימי בית שני, פסל ענק של ישו בגובה כמה מטרים על רקע ציור פנורמי וקיטשי להפליא של כוכבי לכת שזוכה אצלנו לכינוי "ישו האינטר-גלקטי" , הסבר על תהליך איחוד משפחות לאחר המוות שהמורמונים מאמינים בו ועוד.
בכל המתחם מסתובבים מתנדבים מטעם הכניסיה, מנומסים, אדיבים, מאוד רוצים ליצור שיחה, מתלהבים מתמיד כשהם שומעים שאנחנו מישראל ("אתם חייבים לראות את דגם ירושלים!"). בשלב מסוים אנחנו כבר נמנעים מליצור קשר עין, שמא תיעיט עלינו עוד מתנדבת להוטה ונצטרך עוד פעם גם אנחנו להפעיל את שרירי החיוך בלסת (שנראה שאצלם הם נמצאים במצב מתוח תמידי!) ולספר את קורותינו. רשעים שכמונו...

 המקדש, שהוא מקום פופלרי מאוד לחתונות, סגור מפני מבקרים שאינם מורמונים, אבל ניתן לתצפת עליו מהקומה העשרית של ה Joseph Smith Memorial Building - בניין יפהפה שנבנה כמלון והוסב למרכז אדמיניסטרטיבי של הכניסיה, ועברו המפואר ניכר בנברשות הגדולות, העמודים המקושטים, הזכויות הצבעונית והלובי רחב הידיים. המקדש עצמו שבנוי מאבן אפורה לא יפה במיוחד: משהו בין טירת דיסני לבין מבצר מקוביות לגו!



במלון קרלטון קיבלנו חדר לא מפואר אך גדול ונוח עם מטבח מלא (כיריים ותנור, סירים, כלים וסכו"ם) שלא ניצלנו, תמורת 100 $. ארוחת הבוקר היא לא בצורת בופט אלא מזמנים מתוך תפריט- לרעבים ממש הפנקנקיים הענקיים שיכולים להשביע כמעט עד הערב מומלצים.

http://www.carltonhotel-slc.com/

ביום האחרון של הטיול וכיוון שכבר החזרנו את הרכב השכור ערב קודם, בבוקר אנחנו מנצלים את ההסעה בשאטל החינם שהמלון מספק כדי להגיע לשדה התעופה (מרחק של פחות מחצי שעת נסיעה).

על הטיסה חזרה הביתה מסלט לייק סיטי דרך ניו יורק אין מה לספר. כף זה בטח לא יכול להיות, אבל בסך הכל עשר השעות עוברות חלק, וכאשר אנחנו כבר בבית וצופים בטלוויזיה, כמו כולם, בתמונות של רחובות ניו יורק ריקים מאדם ושומעים על עיר בכוננות ספיגה מפני הוריקן איירין העושה את דרכה צפונה, על שדה התעופה JFK שנסגרה שעות ספורות לאחר שהמראנו ועל אלפי נוסעים שנתקעו, אנחנו מבינים שהפעם באמת הגענו הביתה "בשעה טובה ומוצלחת"!

 על החלק הראשון של הטיול שלנו- מסלט לייק סיטי לפארק ילוסטון וגרנד טיטון וחזרה דרומה לפארק סיטי אפשר לקרוא כאן: