הייתי בגן-עדן

אמנם בסך-הכל סגרתי 30 יום בנפאל - עוד אחד מתוך אלפי ישראלים שעשו זאת עד היום (לרוב בשילוב עם הודו או תאילנד). אלא שבעוד שכולם חוזרים לארץ חדשים וטעוני אנרגיה כאילו בלעו ארגזים של נייצ'ר ואלי ובפיהם סיפורי נופים זהים עד כדי שיעמום, בחרתי לפזר על הפלז'ר הזה בדקות הקרובות כמה רטבים בנוסח פיקנטי עד חמוץ מתוק ולהגיש אותו לעיניכם באופן שונה. אחרת, לא תהיה כתבה. אי לכך, המסע שלי לנפאל של גלי עטרי יחולק כאן לקטגוריות נושא. לא תמצאו כאן המלצות, נקודות ציון גיאוגרפיות, או כל חוויה בנוסח "הייתי, ראיתי, נפעמתי". לשם כך נועד מיסטר לונלי (פלאנט). בינינו, זה גם די שיעמום רקטום. הדקו חגורות, יאללה היינו פה.

הארץ המוב-תחת: מהיום שאתה מחליט שנפאל היא היעד הבא שלך לחו"ל, אתה לא מפסיק לשמוע מכל כיוון "נפאל מדהימה, נפאל מהממת" בשילוב קורטוב קנאה שקשה להסתיר. בסופו של דבר אתה מתחיל להאמין לזה ומקבל זקפת ציפיות שלא תבוא על סיפוקה עד שלא תיווכח בכך במו עיניך. אלא מה, שכחת שבכדי לחסוך 250 דולר על כרטיס טיסה, בחרת ב-ויה דולורוזה בת 24 שעות, 3 טיסות ו-4 מדינות: ישראל, ירדן, הודו ו... ניחשתם נכון. איפשהו אחרי קונקשן מתיש של 8 שעות בעמאן, נשבעתי לחברה שלי שכשננחת בקטמנדו אני מנשק את האדמה ושר "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו" וזה. אני לא נרדם בטיסות, ובמטוס מ-דלהי לקטמנדו השתעלו עלי הודים חולי שחפת שישבו שורה לפניי והפיצו ריח של קופת חולים בכל המטוס. ועד שעלינו למטוס האחרון -; אלוהים ישמור. כל חמישה מטר, בכל מעבר דלת בנמל התעופה החדיש בדלהי, ממזמז אותך הודי קשיש במדים שנראה כמו העתק בוליוודי ליוסף שילוח בספיחס. השיא היה כשאבזמי הנעליים שלי צפצפו במגנומטר, והחייל החצוף כיווץ גביניו ושאל ברצינות: "NO LSD הא?". כעבור 24 שעות בקירוב, נחתנו במדינת ההימלאיה, ולא יכולתי יותר לשבת על התחת בשבוע שאחרי. לו ידעתי שבטרק האנאפורנה אבקש לשבת כל שלושה צעדים, לא הייתי מתלונן בקטמנדו.

קטמנדו: ערניים מרוב עייפות, אוקסימורונים ככל שיישמע, הודינו לבודהה על הנחיתה בקטמנדו רק כדי להיווכח ששדה התעופה שלהם הוא בעצם העתק חיוור של בית החולים ברזילי, עם טוויסט אסיאתי קל. ישן, חשוך ורק תביא 40 דולר לוויזה ועוף לעשרות נהגי המוניות שאונסים אותך להידחס בסוזוקי 800 סמ"ק שלהם אל רובע התיירים הסואן -; ה-ת'אמל. כבר בדרך לשם התחלנו להפנים לאן הגענו, עם פרות משוטטות ברחוב ומראות עוני, פשטות ועתיקות שכבר עברו את טרנד הרטרו אפילו בישראל. היום היה שישי. בראשון על הבוקר כבר היינו סרדינים בתוך ה-וואן לתחנה הראשונה באראונד אנאפורנה.

מה שלא הורג: אחד הפרטים הלכאורה זוטרים בבוסט המידע שהושלך עלי טרם הטיול, כלל את המילים הפסקות חשמל יזומות. לא ייחסתי לכך חשיבות, אבל אז ירד לי השאלטר: הנה עניין מהותי משותף לישראל ולנפאל -; הפסקות חשמל בגלל מגבלת ייצור! והרי ידוע שהתמודדות עם אתגרים מחממת יחסים אז מה רע? אתה באמצע ארוחה במסעדה, או בחב"דיה בליל שבת, ופתאום עלטה. מה שלא הורג -; מחשמל.

אלך בגיא צלמוות: שלוש פעמים במהלך החודש הזה ראיתי את עצמי בר-מינן. פעמיים כשנקלעתי למפולת סלעים מראש הר אל הראש שלי, ופעם כאשר הפכו אותנו בכוונה לתוך הנהר מסירת הראפטינג השמנמנה. שנייה לפני שהסלע הבכיר במפולת נותן לעצמו דרור, אתה מקבל רמזים עבים לכך בדמות רעש עמום וטורדני בליווי אבנים מתגלגלות כשושבינות בצידו. מה עושים? אין זמן לחשוב. אתה פשוט מתחיל לרוץ כמו ארנבת, לא משנה כמה כוח נותר בך, איזו עלייה יש לפניך ואם יש לך מוצ'ילה על הגב. ככה עד לטווח ביטחון. בראפטינג נסחפתי עם הזרם, בלעתי מים ונחנקתי, והילד הפחוס בתוך קיאק הביטחון עוד מחייך וצועק לי רילקס. תמות.

עניין של זמן: לנפאלים ולאסיאתים בכלל יש עולם מושגים אחר לחלוטין בכל הקשור לזמן. לא צריך לבקר במזרח הרחוק או להחכים יתרה במנטליות הנתינים כדי לדעת את זה. מספיק לדבר עם תייר חוזר. הם רק שכחו שכשישראלים רעבים, העצבים מגיעים מיד כרעם אחרי ברק, ואין מצב להמתין שעה לאוכל. פעם אחת הזמנו המבורגר צמחוני ופיצות באותה המסעדה, אני ועוד שלושה חברים וחברות. הפיצות הגיעו, הבורגר לא. וכמובן, הבורגר היה שלי. קמתי וביררתי מה קורה, אמרו לי שאין וג' בורגר ו-סורי אבאוט ד'אט. 'התהפכתי' ודרשתי פיצה חינם כאן ועכשיו בלי להמתין. אמרו לי נוריד לך את ה-10% דמי שירות (הם אפילו לא מחכים לטיפ, הם לוקחים אותו באוטומט). ועל הפנצ'ר בדרך הלוך לאנאפורנה אני בכלל לא רוצה לדבר. ארבע שעות ז"ל רק כדי לתקן 3 ברגים שהשתחררו מהגלגל במהלך הנסיעה, עניין מסוכן מאוד לכשעצמו. ככה זה כשאתה דחוס עם עוד 14 חבר'ה ונהג בתוך ואן של טויוטה.

לקחת פסק זמן ולא לחשוב: ראשי הפרקים לפוסט הזה נכתבו על כיסא במרחק אפס מההרים המוריקים והמושלגים של ההימלאיה. שומר המסך הטוב ביותר בעולם.

טרק בתלת-מימד: חבר יקר, איש היי-טק ישראלי וחד-לשון, דימה באוזניי את הטיפוס בין הרי ההימלאיה כהליכה בתוך מסך HD. בחרתי לשדרג את המסך והשבתי כי זה כמו ללכת בתוך מסך 3D (תלת-מימד): אוויר צלול, הר אחרי הר אחרי הר מכל עברי השביל ואתה במרכז. על רקע השיר 'הרדופים' של שלמה ארצי, אני מביט בהערצה ובהשתאות בתמונות שעד היום ראית בנשיונל ג'יאוגרפיק מדי שבת.

עכבר אלחוטי: ערב אחד, באחת מתחנות העצירה האחרונות באנאפורנה, אפסנתי את עצמי בגסט-האוס עלוב למראה וכך נראה גם החדר שקיבלתי. הנחמה היחידה הייתה שהוא היה תקוע בצלע הר ומהחלון יכולת לעשות ביוטופ בביולוגיה פעם נוספת רק על-ידי התבוננות בקרקע בעין בלתי מזוינת. ואכן, חמש דקות מאז עליתי על יצועי בשעה תשע בערב, אני שומע רחש של שקית ניילון מתוך התיק הקטן שלי. פתחתי אותו וקפץ לי עכבר על המיטה ומשם לרצפה ולתוך הקיר. החליפו לי חדר, אבל אז שוב אותו רחש וכן, גם אותו עכבר. התברר שהעברתי את התיקים לחדר החדש ביחד עם מיקי מאוס בתוכם. בסוף סגרתי את הרוכסן של התיק עם האוכל ופרשתי לישון עם העכבר כפיות. אם זה היה ג'וק, זה היה נגמר ברצח.

חור בלבנה: טובלרון הוא השוקולד היחיד שעושה לך חור בשן וגם סותם אותו.

לא קולע: איזה כיף זה שירותים עם אסלה! בחיים לא אתרגל לבול הקליעה שלהם. בנות, מצדיע לכן.

אוכלים סרט: עוד בטרם הגענו לכפר 'מנאנג', התחנה הגדולה האחרונה שממנה הולך החמצן ומתמעט משמעותית, שמענו שמחכה לנו שם קולנוע, מתחם סנוקר ואפילו בית חולים והרצאת רופא. אז עזבו שהסנוקר היה סגור ובית החולים התגלה כמרפאת שדה של הצלב האדום, ה'סינמה סיטי' בלב ההימלאיה היה דווקא חוויה מסוג אחר. שני סרטים הקרינו שם במקביל, 'שבע שנים בטיבט' ו-'INTO THE WILD' המוערך. אבל הלוקיישן, הו הלוקשיין. מדובר היה, ובכן, בשני חללי בונקרים חשוכים שהזכירו לי תמונות אימה מגבעת התחמושת; ספסלי בית משפט מעץ שתוך חמש דקות כואב לך הגב עליהם והגוף גולש אוטומטית למצב שכיבה מעורפלת; פופקורן יבש ונעול בשקית אוכל קטנה ותה נענע שמחולקים לנוכחים חמש דקות לאחר תחילת ההקרנה. רק המקרן עצמו, מתוצרת BENQ, הסגיר שבריר מודרניזציה ונראה כמוצג במוזיאון עתיקות. 200 רופי עלה התענוג, לא כולל תרגום.

על טעם ועל ריח: לא ברור לי אם זה חלק מהמנטליות או סתם חסך חמור במודעות עצמית בסיסית, אבל מרבית הפורטרים הנפאליים שפגשתי פשוט לא מתקלחים לאורך כל הטרק. חברים, יותר מ-14 יום בלי מקלחת. בתוספת תבלין הקארי שמוסיף גם הוא לניחוח הגוף, קיבלתם (אצל הפורטר הפלגמט שלי לפחות) ריח מובנה, חמצמץ ומסריח שכבר עדיף היה שמישהו יפליץ. זה כמובן נדבק גם למוצ'ילה עד לסוף הטיול, ומזכיר לך מאין באת ולאן אתה הולך.

מרחק יריקה: לא רק הסינים, מסתבר שגם הנפאלים וההודים יורקים כל אימת שמתחשק להם, לרבות הנשים בכל הגילאים. וכאילו לא די בכך, זה בדרך-כלל מלווה בסאונד קולוסאלי שמעדכן את הסביבה הקרובה. הפורטר שלי, למשל, היה מתיז כממטרה עליזה על מדשאות קיבוץ פלמחים, לאורך הטרק כולו, וכשלא היה מצליח לכוון היה מנגב את פיו בידו ובנונשלט מיטיב את כתפיית המוצ'ילה שלי מיד לאחר-מכן כאילו לא אירע דבר.

אין עלינו: בחלקים ניכרים מהאראונד אנאפורנה טיילתי עם חבר'ה אירופאים. בודדים, זוג, קבוצות, הכל. אולי זו רק התרשמות יחידים שלי ואולי אני לא מחדש דבר, אבל הופתעתי לגלות טיפוסים משמימים שיושבים מול שולחן ארוחת הערב ופשוט שותקים. מילה שקטה פה ושם, אבל לא הרבה יותר. סחבקייה -; אאוט. אחד מהם, שנראה כמו שחקן פורנו אמריקאי בעל חזות של כריש הארלי דיווידסון, הוא אחת הדוגמאות. את שבילי הטרק העקלקלים הוא גמע בנשימות כבדות, כאשר אינפוזיית מים דמוית קטטר מחוברת לו לפה. זוג אחר היה דווקא נחמד, שני צעירים בירח דבש -; הוא גרמני עם לוק אסיאתי, עיניו מלוכסנות, והיא צרפתייה שווה למראה. לאחר שהחלפנו כמה אגלי זיעה משותפים שאלתי לשמו. 'מוריס', השיב. 'אתה יודע שמוריס בישראל הוא שם מרוקאי?' שאלתי. 'באמת?', הופתע ושאל, 'זה טוב או לא'?. 'זאת עובדה', עניתי. שיתמודד. על המימונה לא סיפרתי. בשורה התחתונה: אין עלינו, הישראלים.

שייפַּתח עלי: אז עשיתי את האנאפורנה, ועשיתי ראפטינג שלושה ימים ודאייה במצנח רחיפה עם מדריך צמוד מראש הר גבוה מאוד. ברגע שהגענו עם הג'יפ לראש ההר הבנתי את גודל הטעות: לא מתגרים בפחד גבהים, יוסי. אבל קבוצת נשים מבוגרות מהעולם שקפצו לפניי, והעובדה שכבר הגעתי עד לשם, כפו עלי לא להשתפן. הוצמד לי מדריך פולני צעיר וקר מזג, שרואה כמוני עשרות בשבוע. הקפיצה והצניחה היא בסרט נע, כך שלא היה לי זמן להרגיע את עצמי ותוך שלוש דקות כבר היינו ביחד באוויר מעל נוף שהוא אחד היפים בעולם. אגם פוקארה, הרים מוריקים מכל עבר ופסגות מושלגות מאחוריהם. אלא שאת הכל עשיתי בעצימת עיניים. 'מה אתה דפוק תפקח את העיניים', דחק בי הפולני. חצי עין נפתחה ונסגרה מיד. 'תוריד אותי למטה עכשיו!' צעקתי לו כעבור שניות ספורות. 'עכשיו!'. 'אתה רציני?', שאל בהפתעה מעושה. 'כן! לא איכפת לי הכסף ששילמתי ואני מוכן לעשות את האנאפורנה פעם נוספת רק בוא נרד כבר'. לבסוף השתכנע: 'אוקיי תירגע אנחנו יורדים'. 'תוך כמה זמן?', לא הרפיתי. 'עשר דקות', השיב. אלוהים ישמור, איך אעביר כאן עשר דקות כשאני יושב על אוויר?! הגוף 'מת' להשתולל מבעתה אבל המוח מקבל פקודה סותרת שמצמיתה אותו ומקפיאה אותי. הפרדוקס הזה היה בלתי נסבל, ולחשוב שהיה אמור להימשך חצי שעה... אז הלכו 60 דולר.

הבית של תקווה: אני ותקווה נהיינו חברים והפכתי בן-בית בצל קורתה הכפרית בפוקארה. תקווה היא פנסיונרית ישראלית ורווקה בת 62, שהתבססה בפוקארה אך לפני כחצי שנה מתוך כוונה לכלות בשכיית החמדה המקומית שלה את שארית ימיה. בעברה עסקה בעיתונות ובענף היהלומים, והחליטה שאינה מעוניינת לבלות את שנות הזהב שלה בשיחות על מחלות, תרופות וקניונים. בביתה החם ובחצרה, שם היא מגדלת ירקות גינה, תקווה מארחת ישראלים ששמעו עליה מפה לאוזן, לארוחות בוקר וצהריים תמורת תשלום סמלי. זו אינה מסעדה, ומשום כך היא לא מתלהבת מכך ששמה כבר הולך לפניה ושנוחתים אצלה גדודים של אנשים. בשלב מסוים ביקשה ממני לא להביא אליה עוד חברים, אם אני רוצה להמשיך וליהנות מהשקשוקה שלה. נוסף על השקשוקה יש לה בארסנל חומוס-פול ודג חריימי, ועל חשבון הבית קפה טורקי עלית. ארנבות בגינה משלימות את האווירה, ומזג האוויר המושלם של אוקטובר רק הוסיף מסאז' למוח.