לחלק א' של הפוסט

היום השמיני

קמים לארוחת בוקר אחרונה בהחלט בפנסיון ברגהוף, עושים צ'ק אאוט ונפרדים אחרי 6 לילות. כפי שכבר אמרנו - המקום מומלץ בחום. החלק השני של הטיול תוכנן להתמקד באזור אגם וורת׳רסי (Wörthersee), האגם הגדול ביותר בקירנתיה, שלחופו המזרחי שוכנת העיר קלאגנפורט (Klagenfurt), בירת קירנתיה (יש כבוד!). פרט לקלאגנפורט שהיא עיר של ממש, ישנן עיירות נופש רבות על חוף האגם, והבולטות והראויות ביותר לאיזכור הן פלדן (Velden) בגדה המערבית של האגם, ופורטשאך (Pörtschach am Wörthersee) בצד הצפוני.

בדרך מזרחה לכיוון אגם וורת׳רסי אנחנו בוחרים לעצור באגם בעל השם המגוחך והמביך משהו, פאאקרסי (Faakersee). מצד שני, בהתחשב בכך שעד לא מכבר היה באוסטריה כפר שנקרא פאקינג - פאאקרסי זה לא עד כדי כך נורא..

הכוונה היא לעשות Slow Trail נוסף, שמתחיל ליד לשכת המידע לתיירים בעיירה דרובולאך (Drobollach). מגיעים ללשכת המידע, חונים ומקבלים הסבר על המסלול, שאמור להוביל מדרובולאך, במקביל לגדה המערבית של האגם, עד לעיירה פאאק (Faak). את הדרך חזרה ניתן לעשות בשאטל של אגם פאאקרסי, שנוסע בין העיירות שסביב האגם, ללא תשלום למחזיקי כרטיס קרינתיה.

אזור אגם פאאקרסי

אבל שוב, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. 

המסלול הזה, או לפחות תחילתו, מתגלה כפחות אטרקטיבי ביחס למסלולים הקודמים שעשינו, ובעיקר - חשוף לחלוטין לשמש, ללא טיפת צל. בתוך זמן קצר שנינו רטובים מזיעה ומבינים שאת המסלול הזה כבר לא נעשה, בטח לא במזג אוויר שכזה. במזג אוויר שכזה לא צריך ללכת ליד המים - צריך להיות בתוך המים.

החוף המסודר בדרובולאך, חוף פנורמה (Panorama Beach) הוא כל מה שאפשר לבקש מחוף רחצה, ויותר מזה: מלתחות, שירותים, לוקרים, מדשאה ענקית שעליה פזורים כסאות נוח ושמשיות - והכל חינם אין כסף. רק החנייה בתשלום סמלי (באמת סמלי. לא כמו ה״סמלי״ בחופים שלנו). מה שכן, חשוב לשים לב שאין בחוף הזה, וגם לא בשום חוף אחר בו היינו, שירותי הצלה. הרחצה על אחריות המתרחצים בלבד.

המים הצלולים והקרירים של אגם פאאקר הם בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו. מחליפים את בגדי הטיולים לבגדי ים וקופצים פנימה. תענוג, פשוט תענוג. החום, הזיעה והעצבים נעלמים בין רגע ומתחלפים בהנאה מושלמת. בפינת החוף יש גם מגלשת מים גדולה. אני מתגבר על הבושה, עומד בתור בין כל הילדוד׳ס המקומיים וגולש פנימה. איזה כיףףףף…

אגם פאאקרסי. צילום: אלין קרני סטרוזר

אחרי השחייה המפנקת אנחנו נוסעים לפנסיון החדש שבו נהיה עד סוף הטיול (פרט ללילה האחרון בוינה) -  Rooms 73 - Inh. Helga Bartos. לצערנו, מתגלה כי מדובר בשינמוך מסויים לעומת מקום הלינה הקודם: החדר קטן יותר, הנוף לכביש ובעיקר - אין מרפסת. מצד שני, המיקום של הפנסיון עצמו נוח מאוד, סמוך ליציאה לאוטוסטרדה וגם לתחנת רכבת בה נסענו לא מעט, וגם המארחים נחמדים מאוד ושמחו לעזור ולענות לכל שאלה שהייתה לנו. בקיצור - ממליצים גם על מקום הלינה הזה.

מתארגנים בחדר, פורקים את המזוודות, מתקלחים - ויוצאים לקרוע את פילאך (Villach)

פילאך היא אחת הערים הגדולות בקרינתיה (מה שכמובן לא אומר שהיא עיר גדולה במיוחד..). נוסעים לפי השילוט לכיוון מרכז העיר, חונים בחניון מסודר והולכים לכיוון המרכז העתיק. מזג האוויר בשעות אחר הצהריים המאוחרות, למקרה שתהיתם, עדיין חם, השמש שורפת, אך במקביל, מפעם לפעם מטפטף גשם. לפחות מהבחינה הזו - לא משעמם.

סימטה אופיינית בפילאך. צילום: אלין קרני סטרוזר

אנחנו מטיילים במדרחוב, בין החנויות למסעדות, יורדים עד הנהר ומסכימים שמדובר בעיר חביבה למדי, ומדובר גם בשינוי מרענן אחרי כל הטבע והעיירות הקטנות שחווינו עד עכשיו. כשמגיע השלב שהרעב אוחז אותנו אנחנו מחפשים מקום לאכול, ומתוסכלים לגלות פעם נוספת שמרבית המקומות תפוסים ו/או שמורים ו/או מציעים תפריט בגרמנית בלבד (ו/או גם וגם וגם), ותודעת השירות של המקומיים והרצון לעזור למאותגרי גרמנית כמונו - לא ממש גבוהים, וזה באנדרסטייטמנט.

פסל קומוניסטי משהו.. פילאך. צילום: אלין קרני סטרוזר
כנסייה בפילאך. צילום: אלין קרני סטרוזר

בדרך חזרה אל הפנסיון אנחנו עוצרים לסיבוב בעיירה פלדן, הנמצאת בפינה המערבית של אגם וורת'רסי, ומתאהבים בה ממבט ראשון. העיירה תיירותית למדי, "אילת פלוס פלוס" כהגדרתה של אלין, עם שלל בתי קפה ומסעדות שבהן מוזיקה או הופעות חיות וכמובן טיילת נהדרת לאורך האגם. סוף סוף מקום שלא נרדם ב 21:00. חונים בחניון הקאזינו שבמרכז העיירה (במחירי תל אביב פלוס פלוס), מסתובבים בין המבלים הרבים ומתפנקים בגלידה. מי אמר שאין חיי לילה בקרינתיה??

טירת פולקנשטיינר (Falkensteiner Schlosshotel), פלדן. צילום: אלין קרני סטרוזר
הטיילת בפלדן. צילום: אלין קרני סטרוזר

היום התשיעי:

את היום הזה אנחנו מתחילים במשימה חשובה ביותר: הרשמה לבדיקת קורונה שיש לבצע לפני הטיסה חזרה לישראל. עוד בשלב ההכנות לטיול חיפשנו היכן ניתן לבצע בדיקה במחיר הנמוך ביותר, כאשר המטרה היא לבצע את הבדיקה מוקדם ככל האפשר, אך כמובן במגבלה של לא יותר מ 72 שעות לפני הטיסה. האופציה הזולה ביותר שמצאנו הייתה בבית החולים בקלאגנפורט, בעלות של 70 יורו לבן אדם (היו מקומות שדרשו סכום כפול, ואף יותר..). בעזרת בעלי הפנסיון אנחנו נרשמים לבדיקה, וכעת אפשר להמשיך בראש שקט. הרחבה בנושא נפרסם בחלק האחרון של הפוסט, שיוקדש לטיפים לגבי טיסה בעידן הקורונה.

לאחר הזמנת הבדיקות אנחנו מתארגנים לנסוע לאחת האטרקציות היותר מפורסמות בקרינתיה - מגדל הפירמידנקוגל (Pyramidenkogel). מדובר במגדל תצפית מיוחד ויפה, שמתנשא בגאון על הר מדרום לאגם וורת'רסי, וממנו נשקף נוף נפלא של האגם וסביבתו. בדרך אל הפירמידן הנ"ל קורה לנו פנצ'ר רציני - תרתי משמע. אני לוקח את אחד הסיבובים בצורה "לא הכי מוצלחת", ומשפשף את הצמיג הימני באבן שפה חדה. הרעש שנשמע מכיוון הגלגל לא מותיר מקום לספקות. עוצרים בצד הכביש, יוצאים מהרכב, ואין מה לומר - עבודה יסודית: בצמיג יש כמה וכמה קרעים מכובדים, לא משהו שמכשיר תיקון התקרים שנמצא ברכב יכול לעזור.

עומדים חסרי אונים לכמה דקות, עד שאלין מתעשתת ראשונה, מאתרת תושב מקומי שבדיוק חונה מהצד השני של הכביש ומבקשת את עזרתו. המקומי, ששמו באוסטריה אנדראס, מתגלה כמלאך שלנו. הוא מתקשר עבורנו ליורופקאר, ובינתיים מזמין אותנו לשבת בגינה שלו ולשתות מיץ תפוזים. מכיוון שמדובר ביום שבת - יורופקאר לא ממהרים לענות, אך בסופו של דבר מנחים את אנדראס להזמין גרר. אנדראס מזמין, ומספר לנו בינתיים את ההיסטוריה המשפחתית שלו, כולל הלעג לאמו שקנתה את הקרקע במקום (מדובר בפרברים של קלאגנפורט) כשכל מה שהיה בו זה רק חול וכולירע (טוב, לא באמת), ובין היתר קיבלה גם גישה פרטית לאגם.. "רגע, למה בעצם שלא תלכו לשחות באגם בינתיים? אני אקרא לכם כשהגרר יגיע.."

יש יותר "לעשות מהלימונים לימונדה" מזה??

שולפים את בגדי הים שנמצאים איתנו כל הזמן בכוננות, יורדים אל האגם, קופצים למים ומשתדלים להדחיק קצת את הצרה שנפלה עלינו (כלומר שהפלתי עלינו..).

החוף הפרטי של אנדראס המלאך. צילום: אלין קרני סטרוזר

לאחר כשעה הגרר מגיע. הגרריסט מתרשם מהנזק לצמיג ומביע השתתפות מנומסת בצערנו: "כן, זה קורה הרבה" (מתערב שזו הפעם הראשונה בחייו שראה צמיג במצב כזה). אנחנו מוציאים את כל הציוד שלנו מהאופל, הגרריסט מתחבר אליה ונוסע לדרכו. אנדראס המדהים לא נוטש אותנו גם בשלב הזה, ומתקשר שוב ליורופקאר כדי לשאול מה עושים עכשיו. לאחר עוד המתנה שלא הייתה מביישת גם זמני המתנה לשירות לקוחות בישראל הוא מקבל כתובת של מקום שבו נוכל לקבל רכב חלופי, ולסיום - מזמין לנו מונית שתיקח אותנו לשם. אנשים נפלאים באמצע הדרך, גרסת אוסטריה.

המונית מורידה אותנו בפתח משרד בקצה השני של קלאגנפורט, במקום שנראה כמו איזור תעשיה, ושומם למדי בשעות הצהריים של יום שבת. לא לגמרי ברור מה הקשר של המשרד ושל האדון שנמצא בו ליורופקאר, אבל באותו הרגע זה גם לא ממש מעניין אותנו, וכל מה שאנחנו רוצים זה לקבל רכב חלופי ולהמשיך בטיול שלנו. האדון, שאינו דובר אנגלית, מוביל אותנו אל הרכב שנשאר שבת בכוננות:  קרייזלר ישן, שבלשון המעטה כבר ידע ימים יפים יותר. אם זה לא מספיק - הקרייזלר לא מצוייד במדבקה לאוטוסטרדות של אוסטריה, מה שאומר שנוכל לנסוע איתו רק בכבישים עירוניים. ואם זה עדיין לא מספיק: המזגן לא עובד. כלומר עובד, אבל מוציא אוויר חם במקום לקרר. בחוץ 30 מעלות. בצל. 

ממעט האנגלית שהאדון בכל זאת מצליח להוציא מפיו אנחנו מבינים שעלינו לבלות עם הקרייזלר את הסופ"ש, וביום שני להחזיר אותו ולקבל את הרכב שלנו בחזרה. 

זה מה שיש ועם זה ננצח.

חוזרים לפנסיון להתרענן ולנוח מעט אחרי כל ההרפתקה הלא ממש סימפטית הזו, ואח"כ יוצאים שוב על פי התוכנית המקורית אל הפרמידנקוגל, שפתוח עד 21:00. הקרייזלר הישיש שלנו צולח בקושי את הטיפוס אל הפירמידן, ומספר רוכבי אופניים עוקפים אותנו בדרך ושולחים אלינו מבט של השתתפות בצערנו. בסופו של דבר אנחנו חונים מתחת למגדל האדיר, שגובהו כ 100 מטר (מרפסת התצפית הגבוהה ביותר היא בגובה של 70 מטר). העלייה אפשרית במעלית או במדרגות, והכניסה חינם למחזיקי כרטיס קרינתיה. את הדרך למטה, אגב, ניתן לעשות במגלשה (בתשלום נפרד). 

הפירמידנקוגל. צילום: אלין קרני סטרוזר

"אני עולה במדרגות", אני מודיע לאלין בנחרצות. היא מסתכלת עלי במבט שאומר "שמע אתה לא שפוי" - ונכנסת למעלית. אני מטפס. ומטפס. ומטפס. ומטפס עוד קצת.. מתנשם ומתנשף מגיע לקצה המגדל. הנוף אכן נהדר. כל אגם וורת'רסי פרוש תחתינו, כולל כל העיירות שסביבו, וגם כל האזור מדרום, שנראה מדהים לא פחות, עם עוד אגמים קטנים יותר. 

אגם וורת'רסי. צילום: אלין קרני סטרוזר
פורטשאך אם וורת'רסי. צילום: אלין קרני סטרוזר
תצפית דרומה מהפירמידנקוגל. צילום: אלין קרני סטרוזר

את הירידה למטה אני כמובן עושה בגלישה, ומה אפשר לומר? חוויה בהחלט מסחררת..

הפירמידנקוגל בלילה. צילום: אלין קרני סטרוזר

במשפט אחד: תצפית יפה ומומלצת, כדאי להגיע לקראת הערב כדי ליהנות (גם) בזמן השקיעה

כמה זמן להקדיש: שעתיים

ציון: nonononono

מבחינת אלין את היום ההזוי הזה אפשר לסגור רק במקום אחד - במסעדה בטיילת המדליקה של פלדן. למודי ניסיון מהחנייה במחירי ת"א פלוס פלוס ביום הקודם אנחנו מוצאים הפעם מגרש חנייה מעט מרוחק יותר, ויורדים אל הטיילת ברגל. 

פתאום - בום!!! 

מטח אדיר של זיקוקים קורע את השמיים. כל זה לכבודנו?? הארנונה של תושבי פלדן עולה בסערה השמימה, ואנחנו נהנים מהזיקוקים ואח"כ גם מארוחת ערב טעימה בפיצריה וחוזרים לפנסיון.

זיקוקים בפלדן. צילום: אלין קרני סטרוזר

היום העשירי:

יומיים רצופים בלי מסלולי הליכה זה יותר מדי מבחינתי. אנחנו כמובן עדיין במגבלות הקרייזלר, ומכיוון שאי אפשר לנסוע באוטוסטרדות - צריך למצוא מסלול יחסית קרוב. למשל מפלי פינסטרבך (Finsterbach Wasserfälle). מדובר בסדרה של שלושה מפלים הנמצאים בקרבת אגם אוסייך (Ossiachersee), עוד אחד מסדרת האגמים האינסופית שבהם התברכה קרינתיה. חונים במרכז הכפר סטנדורף (Sattendorf) שבגדה הצפונית של האגם ומתחילים ללכת, כמובן בעלייה, לכל מחאותיה הנמרצות של אלין. 

אגם אוסייך - מפלי פינסטרבך

אל המפל הראשון מגיעים זמן קצר לאחר ההתחלה ה"רשמית" של המסלול (כאמור, יש לעלות לשם מהמקום שבו חונים). מתרעננים במים הנעימים וממשיכים הלאה, ולאחר עוד כ 10 דקות של עלייה אנחנו כבר במפל השני. מה נאמר? יפה, אבל ראינו כבר יפים יותר, ולמען האמת הנוף הנשקף על אגם אוסייך מרשים הרבה יותר.. 

מפל פינסטרבך (המפל הראשון). צילום: אלין קרני סטרוזר
אגם אוסייך. צילום: אלין קרני סטרוזר

על המפל השלישי אלין מחליטה לוותר, ואני עולה אליו לבדי. חבל. מדובר בעוד כרבע שעה של עלייה, והחלק הזה מתגלה כיפה ביותר במסלול. עד המפל המים זורמים בערוץ, והמפל השלישי עצמו, שאף זכה לשם משלו - מפל שלייר (Schleierfall am Finsterbach), הוא הגבוה והמרשים ביותר. שוב, לא נגיד שזה המפל הכי יפה באוסטריה, אבל בהחלט שווה ביקור. החזרה באותה הדרך.

מפל שלייר (המפל השלישי). צילום: סער קרני

במשפט אחד: מסלול חביב ולא ארוך (אם כי כולו בעלייה בכיוון אחד), שמשלב מפלים יפים ותצפית על אגם אוסייך.

כמה זמן להקדיש: שעתיים

ציון: nonono

מי שעקב בתשומת לב אחרי כל תיאור מסלול הטיול שלנו עד כה בוודאי שם לב לתקלה חמורה: שבוע ויומיים באוסטריה, ועדיין לא עלינו בשום רכבל! מחדל, שערוריה וביזיון שיש לתקן, ומיד. במקרה (או שלא) מפלי פיסטרבך סמוכים מאוד לאחד הרכבלים היותר מומלצים בקרינתיה, גרלצן אלפ (Gerlitzen Alpe). נוסעים לתחנה התחתונה של הרכבל, בכפר אננהיים (Annenheim), ועולים ברכבל הכפול (חינם עם כרטיסי קרינתיה). בתחנת הביניים - פארק שעשועים מקסים עם טרמפולינות, מכוניות מתנגשות, מגלשת אבובים ועוד ועוד.. חבל שאנחנו לא ילדים.

רכבל גרלצן אלפ. צילום: אלין קרני סטרוזר

ממשיכים ברכבל פתוח אל התחנה העליונה, שנמצאת בגובה של 1900 מטר, וסוף סוף, בפעם הראשונה בטיול, לא חם לנו! 15 מעלות ובריזה טובה, ואנחנו מתמקמים על שני כסאות נוח ופשוט לא רוצים לקום. הראות מאזורי התצפית אמנם לא אידיאלית, אבל עדיין - תענוג של מקום. מזמינים מנות מסורתיות לארוחת צהריים במסעדה שבפיסגה ומנסים לשבת בחוץ, אבל הרוח הולכת ומתחזקת עד שבשלב מסויים אפילו שלט הברזל המוצב בכניסה למסעדה מתעופף לו.. לשלט שלום. אנחנו בורחים פנימה, מסיימים את המנות הטעימות ויורדים חזרה אל הרכב.

ירידה ברכבל, על רקע אגם אוסייך. צילום: אלין קרני סטרוזר

מכאן אנחנו ממשיכים אל טירת לנדסקורן (Burg Landskron) הסמוכה. מישהי שנראית כמו מאעכרית קלאסית עוצרת אותנו לפני העלייה לטירה, בדרישה לתשלום עבור החנייה (שכמובן נמצאת הרחק למעלה). משלמים בלית ברירה ועולים. מהטירה עצמה לא נשאר יותר מדי, אך הנוף הנשקף ממנה על אגם אוסייך מצפון ועל פילאך מדרום מרשים ויפה. בנוסף, בטירה מתקיים גם מופע של עופות דורסים, ומכיון שהוא ממילא כלול גם כן בכרטיס של קרנתיה אנחנו נכנסים לארנה לצפות. סה"כ חביב ומומלץ לחובבי הז'אנר. 

הכניסה לטירת לנדסקורן. צילום: אלין קרני סטרוזר
טירת לנדסקורן. צילום: אלין קרני סטרוזר
מופע העופות הדורסים בטירה. צילום: אלין קרני סטרוזר

חוזרים לפנסיון ולאחר מנוחה קצרה מחליטים לבקר בעיירה הסמוכה פורטשאך אם וורת'רסי (Pörtschach am Wörthersee). בפנסיון קיבלנו כרטיסי וורת'רסי פלוס (Wörthersee Plus Cards), שכמובן מבחינת ההטבות שהם מציעים אין מה להשוותם לכרטיסי קרינתיה, אבל כידוע, כשמקבלים סוס במתנה - לא בודקים לו את השיניים. וה"סוס" במקרה הזה כלל שתי הטבות שימושיות במיוחד: נסיעה חינם ברכבת לאורך הגדה הצפונית של אגם וורת'רסי, בין קלאגנפורט לבין פלדן, וכניסה חינם למספר חופים מסודרים באגם וורת'רסי. 

בשמחה רבה אנחנו משאירים את הקרייזלר בפנסיון וצועדים 7 דקות על השעון אל תחנת הרכבת הסמוכה. תחנה אחת ברכבת המתוקתקת ואנחנו יורדים בפורטשאך. הולכים לכיוון האגם בין מלונות מפוארים ובתי נופש "מסריחים מיוקרה" כדבריה של אלין, ומגיעים למסעדה שנמצאת ממש על חוף האגם רגע לפני שהמטבח נסגר. אוכלים ארוחת ערב רומנטית וטעימה, מטיילים עוד קצת וחוזרים ברכבת אל הפנסיון.

הרכבת בדרך לפורטשאך. צילום: אלין קרני סטרוזר
החוף בפורטשאך. צילום: אלין קרני סטרוזר
מלון "מסריח מיוקרה" בפורטשאך. צילום: אלין קרני סטרוזר

היום האחד עשר:

יום שני הגיע, סוף השבוע הסתיים. לתומנו חשבנו שיורופקאר יצרו איתנו קשר כלשהו במהלך הסופ"ש לגבי הרכב וקבלתו בחזרה, ואם לא בסופ"ש - לפחות ביום שני בבוקר. לצערנו זה לא קרה, והיום הזה מתבזבז ברובו, למרבה האכזבה והכעס, על מנהלות הקשורות לרכב. מי שלא מעוניין להתבאס איתנו - מוזמן לדלג כמה פסקאות קדימה, להמשך סיפור הטיול. מבטיחים לא להיעלב.

לאחר שכאמור לא שמענו דבר מיורופקאר אנחנו מגיעים בבוקר למקום שממנו לקחנו את הקרייזלר, בתקווה שהרכב שלנו, או לפחות רכב הולם אחר, ממתין לנו שם. התקווה מתנפצת מהר מאוד. במקום נמצאת פקידה אנטיפתית במיוחד, שכמובן לא דוברת אנגלית, ובנוסף גם לא מראה שום סימן של רצון לעזור. מבחינתה אנחנו יכולים להשאיר את הקרייזלר במקום וללכת. מעבר לזה, אין לה שמץ של מושג מה אנחנו אמורים לעשות, וזה גם ממש לא מעניין אותה. מה יש להגיד - שירות למופת.

התסכול שלנו הולך וגדל. בסופו של דבר אנחנו מחליטים לקחת את הקרייזלר ולנסוע לסניף של יורופקאר בשדה התעופה של קלאגנפורט, לחפש שם פתרון. גם לחברים בסניף של יורופקאר אין ממש פתרון עבורנו, אבל היי - לפחות הם מדברים אנגלית. הנציג פותח בסדרת שיחות ובירורים ובסופו של דבר מצליח להבין להיכן נגרר הרכב שלנו (באופן מפתיע - למוסך של אופל בקלאגנפורט),  מתקשר למוסך ומבשר לנו בשמחה שהרכב שלנו יהיה מוכן בשעה 16:00, כלומר בערך עוד שעתיים. איך נגיע למוסך? נו באמת, הגזמתם. ובכלל, תכף 14:00, וב 14:00 הם סוגרים והולכים הביתה.

נוסעים חזרה אל הפקידה האנטיפטית, מחזירים לה שוב את הקרייזלר ומבקשים שתזמין עבורנו מונית אל המוסך. לפחות את הבקשה הצנועה הזו היא מוכנה למלא. מגיעים למוסך בסביבות השעה 16:00, ובטוחים שהסיוט סוף סוף הסתיים ואנחנו יכולים לקבל בחזרה את הרכב שלנו. 

פעם נוספת המציאות טופחת על פנינו.

משיחה קצרה עם הפקידה במוסך מסתבר שהנס / ג'ורג' / מתיאס או איך שלא קוראים לההוא שאחראי על הכיוונון הסופי של הרכב אחרי החלפת צמיגים, וצריך לאשר שהרכב תקין ויכול לחזור אל הכביש, הלך היום הביתה מוקדם, ויהיה רק מחר בבוקר.

זה השלב שבו גם אני, טיפוס רגוע בד״כ, מרגיש שאני הולך לאבד את זה.

מה נסגר אתכם, אוסטרים?? כולה פנצ'ר, שקרה בשבת בבוקר ועכשיו כבר יום שני אחרי הצהריים. כמה זמן לכל הרוחות צריך כדי לטפל בזה?? 

במוסך מדברים אנגלית, וזו תכונה שלמדנו להעריך מאוד בימים האחרונים. עוד סבב שיחות קצר עם יורופקאר ואנחנו מקבלים אופל חלופי מהמלאי של המוסך (עדיין בלי מדבקה לאוטוסטרדה אבל לפחות עם מזגן עובד) וגם הבטחה שמחר בבוקר הרכב יעמוד לרשותנו ״עד 10:00, מקסימום 11:00״. אשרי המאמין.

המורל בשלב הזה, כפי שניתן לשער, נמוך מים המלח. עם האופל החלופי אנחנו נוסעים למתחם האאוטלט הסמוך ומתנחמים בקצת שופינג. מתלבטים אם להמשיך אל המינימודוס, עוד אטרקציה בקלאגנפורט שבה רצינו לבקר, ואז שוב מישהו מחליט בשבילנו: ארובות השמיים נפתחות וגשם מתחיל לרדת. אין סימן ברור מזה לחזור לפנסיון, אחרי אחד הימים המתסכלים ביותר בכל היסטוריית הטיולים שלנו בחו״ל.

אחרי שנחים קצת, מפלס העצבים יורד וגם הגשם פוסק אנחנו מחליטים לעשות מאמץ לסיים את היום הזה בכל זאת בטעם טוב. הולכים שוב אל התחנה ולוקחים רכבת, הפעם עד קלאגנפורט. צועדים לכיוון המרכז העתיק של העיר, מגיעים אל מזרקת הדרקון המפורסמת, סמלה של העיר, ומטיילים בין הסמטאות. המראות היפים והשקט של הלילה עושים לנו קצת טוב על הלב אחרי היום הלא קל שעברנו ואנחנו חוזרים ברכבת האחרונה אל הפנסיון.

מזרקת הדרקון (Lindwurm Fountain), קלאגנפורט. צילום: אלין קרני סטרוזר
מזרקת הדרקון, קלאגנפורט. צילום: אלין קרני סטרוזר
מזרקת Wörtherseemandl, קלאגנפורט. צילום: אלין קרני סטרוזר
Dreifaltigkeitssäule, קלאגנפורט. צילום: אלין קרני סטרוזר
בניין הממשל בקלאגנפורט (Landhaus Klagenfurt). צילום: אלין קרני סטרוזר

היום השניים עשר:

מתעוררים לבוקר מעונן. כזכור, במוסך הבטיחו שהרכב יהיה מוכן עד 10, אבל אנחנו כבר למודי ניסיון, ומבקשים מבעל הפנסיון להתקשר למוסך ולוודא, לפני שנוסעים לשם שוב. מתקשר, מדבר עם מי שמדבר ומבשר לנו ש״הרכב יהיה מוכן, ככל הנראה, ב 12:00״. 

לא, זה לא אמיתי. מה קורה פה??

הפעם אנחנו נחושים שלא לבזבז יום טיול נוסף, ומתארגנים לנסוע למינימודוס. תוך כדי - לא להאמין - מגיע מייל מיורופקאר (הפעם הראשונה שהם מועילים בטובם ליצור איתנו קשר מאז הפנצ׳ר שקרה לפני 4 ימים), שמבשר לנו שהרכב יהיה מוכן בשעה 12:00. אני עונה במייל זועם ודורש לעדכן אותנו כאשר הרכב באמת מוכן. לא שנייה לפני. 

המינימודוס (Minimudus) הוא פארק גדול המציג מודלים מיניאטורים של מבנים מפורסמים (ומפורסמים פחות) מכל רחבי העולם. התור בכניסה מזכיר לנו את התור לכנסיית פטרוס הקדוש בוותיקן. במהלך ישראלי קלאסי, אלין יורדת ותופסת מקום בתור בזמן שאני מנסה לאתר חנייה פנוייה, משימה מאתגרת בפני עצמה. עד שאני חונה וחוזר התור כבר התקדם לא מעט ובסופו של דבר זמן ההמתנה היה הרבה פחות ארוך ממה שהיה נדמה. משלמים (50% הנחה עם כרטיסי קרינתיה) ונכנסים.

טירת נוישווינשטיין המפורסמת בגרסת המינימודוס. צילום: אלין קרני סטרוזר
מיצג נוסף במינימודוס. צילום: אלין קרני סטרוזר
והנה היא טירת פולקנשטיין הזכורה לטוב... צילום: אלין קרני סטרוזר
טירה נוספת בגרסת המינימודוס. צילום: אלין קרני סטרוזר
כיכר סט. פטרוס הקדוש, הוותיקן. צילום: אלין קרני סטרוזר
מציג נוסף במינימודוס. צילום: אלין קרני סטרוזר
גשר המצודה בלונדון. צילום: אלין קרני סטרוזר

כצפוי, מרבית המייצגים במקום הם מאוסטריה (וספציפית - מקרינתיה) ומגרמניה, כולל ייצוג לא מבוטל למקומות המוכרים לנו מהטיול הנוכחי, ובהם הפירמידנקוגל גם טירת פולקנשטיין הזכורה לטוב מהיום השלישי. בנוסף, נראה שלמישהו ממקימי הפארק יש פטיש לא ברור לרכבות ולספינות מפורסמות, שדגמים שלהן פזורים בכל פינה. כמובן, גם מקומם של מבנים כגון החומה הסינית, מגדל אייפל, הביג בן, הבית הלבן ואפילו השלט המפורסם של הוליווד לא נפקד. לארצנו הקטנטונת דווקא אין ייצוג. חבל, אך הפארק מומלץ בכל מקרה.

כנסיית סגרדה פמילייה, ברצלונה. צילום: אלין קרני סטרוזר
המגדל המפורסם בעולם... צילום: אלין קרני סטרוזר
הביג בן, ללא שיפוצים. צילום: אלין קרני סטרוזר
וכמובן - הפירמידנקוגל בכבודו ובעצמו. צילום: אלין קרני סטרוזר

במשפט אחד: מסביב לעולם ב 80 דקות.

כמה זמן להקדיש: 3 שעות עד חצי יום

ציון: nonononono

במהלך הביקור בפארק אנחנו מקבלים את המייל המיוחל מיורופקאר, שמבשר לנו שהרכב שלנו מוכן. Sorry for your inconvenience, הם מוסיפים בלקוניות. לכו לעזאזל!

נוסעים שוב למוסך, ואכן, הרכב באמת מוכן. איך אומר יורם ארבל? ה-ל-ל-ו-י-ה.

אז השנקל שלנו מכל הסיפור העגום הזה: להשתדל לא לגרום לפנצ'ר ברכב השכור. ואם כבר גורמים לפנצ'ר - להשתדל שזה לא יהיה בסופ"ש. ואם כבר בסופ"ש - אז שיהיה במקום שיש אנשים טובים ודוברי אנגלית.

שנקל נוסף: עמדת התשלום עבור החניון בשדה התעופה של קלאגנפורט נמצאת בתוך נקודת המשטרה בשדה. למה? כובע.

סוף סוף שוב עם האופל שלנו, אנחנו נחושים להמשיך ולמצות את היום הזה עד תום, ולפצות על הזמן היקר שאבד. ממהרים לנסוע צפונה, לכיוון אגם טוראך (Turrach See). האגם נמצא ממש על הגבול בין קרינתיה לבין מדינת סטיריה (למעשה, חלקו הגדול יותר נמצא בסטיריה), והוא חלק משמורת הטבע הענקית נוקברג (Biosphärenpark Nockberge). במקור תכננו להקדיש יום שלם לאזור המקסים הזה, אך עקב הנסיבות - נאלצים להסתפק בחצי יום. לאורך כל הדרך מזג האוויר סגרירי וגשום, ואנחנו מתלבטים האם להמשיך, אבל לקראת ההגעה לשמורה מזג האוויר משתפר פלאים והשמש יוצאת. סוף סוף מישהו בעדנו!

אגם טוראך, רכבל נוקי פליצר ושני האגם הנוספים, האגם השחור (העליון) והאגם הירוק

ליד אגם טוראך, בכפר טוראכרהוהא (Turracherhöhe) נמצא רכבל נוקי פליצר (Nocky Flitzer) (שבאופן מעט ילדותי אך בלתי נמנע זכה מיד לכינוי נוקי פלוצר) שמוביל לתצפית יפהפיה על האגם, וחשוב לא פחות - את הירידה ניתן לעשות במגלשת הרים (הרכבל כלול בכרטיס קרינתיה, המגלשה בתשלום נפרד, ובמזומן בלבד). עולים למעלה, מתענגים על הנוף המושלם ויורדים בסערה במגלשת ההרים הכייפית. כל הצרות של הימים האחרונים כבר נשכחו מזמן, ומצב הרוח בשמיים.

עליה ברכבל נוקי פליצר. צילום: אלין קרני סטרוזר
תצפית על אגם טוראך. צילום: אלין קרני סטרוזר
לפעמים צריך גם קצת מנוחה... צילום: אלין קרני סטרוזר

לאחר הגלישה - זמן מצויין למסלול טיול שלושת האגמים, שמכורח הנסיבות הופך למסלול שני האגמים. כמעט כל מסלול שני באוסטריה נקרא "מסלול שלושת האגמים", לא מפתיע במדינה שבה איפה שלא תזרקו אבן - סביר להניח שתיפול לתוך אגם. מסלול שלושת האגמים הזה מתחיל ליד אגם טוראך ועובר דרך שני אגמים נוספים קטנים יותר, האגם הירוק (גרונסי - Grünsee) והאגם השחור (שוורצסי - Schwarzsee). המסלול מעגלי, כך שניתן להתחיל מאיזה כיוון שרוצים. אורכו 7 ק"מ, והוא אמור לקחת כ 3 שעות. 

תחילת מסלול שלושת האגמים, על יד אגם טוראך. צילום: אלין קרני סטרוזר
בדרך.. צילום: אלין קרני סטרוזר
אגם גרונסי. צילום: אלין קרני סטרוזר
ועוד קצת גרונסי. צילום: אלין קרני סטרוזר

מקוצר זמן, אנחנו מסתפקים בהליכה מאגם טוראך אל גרונסי, מקיפים אותו וחוזרים. סה"כ כשעה של טיול פשוט נפלא ובאמת ולא קשה, ואנחנו מתלהבים מאוד ורושמים לעצמנו בפנקס שמתישהו חייבים לחזור ולעשות את המסלול המלא..

במשפט אחד: כדאי מאוד

כמה זמן להקדיש: כשלוש שעות למסלול המלא, שעה למסלול המקוצר שאנחנו עשינו.

ציון: nonononono

אחד היתרונות (הבודדים) שיש לטיול בחודש יולי הוא השקיעה המאוחרת - יש אור עד אחרי 21:00. בזכות העובדה הזו אנחנו מצליחים לדחוס ליום המטורף הזה גם את הדרך הפנורמית נוקאלמשטראסה (Nockalmstraße), שהכניסה (הדרומית) אליה נמצאת בין העיירה אבנה רייכנאו (Ebene Reichenau) לבין טוראכרהוהא. לא פחות מ 52 פיתולים ישנם לאורך הדרך המדהימה הזו, שמסתיימת לאחר כ 45 דקות של נסיעה חלומית ליד העיירה אינרקרמס (Innerkrems), והתיאור ההולם ביותר לפלא הזה הוא, שוב, "נסיעה בתוך גלויה". הדרך הפנורמית בתשלום (חינם עם כרטיס קרינתיה), אך כשאנחנו נכנסנו אליה בסביבות 19 המעבר היה חופשי.

דרך נוף נוקאלמשטראסה, בין אבנה רייכנאו לאינרקרמס

יוצאים מסוחררים מרוב יופי וחוזרים לפנסיון אחרי אחד הימים הכי מוצלחים בטיול.

נסיעה בדרך הפנורמית נוקאלמשטראסה. צילום: אלין קרני סטרוזר
עוד מהדרך הפנורמית. צילום: אלין קרני סטרוזר

היום השלושה עשר:

כאשר אלין ראתה שקרינתיה קרובה מאוד לסלובניה היא רמזה בעדינות, שלא לומר דרשה בתוקף, להקדיש יום אחד בטיול לבלד (Bled), עיירת הנופש הסלובנית שבה כבר היינו פעמיים בעבר, ואהבנו אותה מאוד (מאוד). גם לי אין כמובן שום התנגדות לחזור פעם נוספת לעיירה המקסימה הזו, ותוך פחות משעה של נסיעה אנחנו שם. מעבר הגבול מאוסטריה לסלובניה עובר חלק, ללא שום ביקורת. בימים רגילים זה כמובן לא מפתיע, אבל בכל זאת, יש איזו מגיפה קטנה בעולם.. מיד לאחר מעבר הגבול אנחנו רוכשים את מדבקת האוטוסטרדות של סלובניה, אעפ"י שבקושי אמורים לנסוע באוטוסטרדה. אחרי הבלאגן עם הפנצ'ר, לא רוצים יותר שום צרות לא צפויות.

בלד

יורדים לכיוון בלד, ועד מהרה נגלה אלינו האגם המוכר והאהוב. גם בפעם השלישית הוא יפה באופן עוצר נשימה. נוסעים ממזרח לאגם ועוצרים בסטראזה (Straža Bled), שם יש רכבל ומגלשת הרים. כרטיס קרינתיה, כמובן, לא תופס כאן ואנחנו קונים כרטיסים לתור לא ארוך, שמתקדם באיטיות מרגיזה: רכבל הכסאות שמשמש לעלייה משמש גם להעלאה של קרוניות הגלישה, מה שגורם לכך שהמפעיל מעלה לסירוגין אנשים וקרוניות. איפה היעילות האוסטרית כשצריך אותה?..

סוף סוף מגיע תורנו ואנחנו עולים למעלה. לפני הגלישה עושים סיבוב קצר ביער, לתצפית יפהפיה על האגם, האי שבמרכזו והטירה שמשקיפה עליהם מהצד השני. בפעם המי יודע כמה בטיול הזה - פשוט אין מילים. במקום גם פארק חבלים קטן לילדים.

תצפית על אגם בלד. צילום: אלין קרני סטרוזר

חוזרים ומתכוננים לגלישה. אני מתיישב במגלשה ראשון, נותן "פור" רציני לאבא עם הילדה שגולש לפני - ובנונשאלנטיות דוחף את הידית קדימה בכל הכוח. זה מהיר! עוד לפני שאני מספיק להגיד "בלד", הכובע כבר עף לי מהראש, ואני טס במהירות מסחררת למטה. זו לבטח אחת מהמגלשות המהירות ביותר שבהן גלשנו. אלין, שכמובן מנציחה את הפאדיחה שלי בסרטון, מבקשת בנימוס ממפעיל המגלשה להביא את הכובע, וגולשת אח"כ בצורה רגועה יותר, כשכל האביזרים שאיתה מאובטחים וסגורים בכיסים. מה שבטוח - בטוח.

מגלשת הרים בבלד. צילום: אלין קרני סטרוזר

כצפוי, כל החניונים סביב האגם עמוסים עד אפס מקום. בלית ברירה אנחנו עולים אל הטירה, חונים שם ויורדים ברגל אל המרכז. מתיישבים לנוח קצת בצל ליד האגם, עם בריזה מפנקת, ואח"כ הולכים לאכול ארוחת צהריים מעולה במסעדה מקומית (Špica Restavracija & Bar Bled, למי שמעוניין). מקנחים בגאוות המקום, עוגת קרמשניט, ואלין טוענת בתוקף ש"העוגת נפוליאון שלנו (כלומר של הרוסים) הרבה יותר טעימה". 

עוגת קרמשניט. צילום: אלין קרני סטרוזר

כדי לכפר על הקרמשניט אנחנו יוצאים להליכה סביב האגם. החום הולך ונהיה שוב בלתי נסבל, ואנחנו עוצרים בתחנת הסירות ולוקחים הפלגה אל האי. המים כל כך צלולים ומזמינים, וכבר בלתי אפשרי לעמוד בפיתוי. נכנסים לשירותים שבחנות המזכרות שבאי, מחליפים לבגדי ים וקופצים למים. יש סיכוי ששמעו את צרחות ההנאה שלנו עד ישראל. התרעננות מושלמת.

אגם בלד. צילום: אלין קרני סטרוזר

מפליגים חזרה וממשיכים את ההקפה, כשאלין דואגת להנציח את האגם, האי והטירה מכל זווית אפשרית (וגם מכמה זוויות בלתי אפשריות). בחוף ליד הקמפינג, בצד המערבי של האגם, אנחנו עושים עצירה נוספת לשחייה קצרה, ומספיקים גם להתייבש בקרני השמש האחרונות. משלימים את ההקפה ואני נשלח אחר כבוד להביא את האוטו, כשאלין מחכה למטה. 

האי במרכז האגם. צילום: אלין קרני סטרוזר

אני מגיע באיחור של חצי שעה ביחס לזמן החנייה שעליו שילמנו, ושמח לגלות שזה לא עלה לנו בדו"ח. עקצנו את רשות החנייה של בלד בחצי יורו! אוסף את אלין ואנחנו חונים קרוב למרכז (כעת ללא כל בעיה, וגם ללא תשלום, אחרי השעה 20:00), וחוזרים למסעדה שבה אכלנו צהריים, הפעם לארוחת ערב. אחרי הארוחה יוצאים לסיבוב פרידה מהעיירה, ושוב, משום מקום, מתחיל גשם. שולפים מטריות מהתיק וממשיכים. כמובן, אנחנו היחידים עם מטריות, ולאחרים (המעטים) המטיילים בחוץ הגשם כלל לא מזיז. 

במעבר חזרה לאוסטריה, על אף השעה המאוחרת, עוצרים אותנו לביקורת - לבדיקת תעודות ההתחסנות כמובן. בדרכונים אף אחד לא מתעניין.

היום הארבעה עשר:

לאט לאט אנחנו מתחילים להריח את הסוף של החופשה. התוכנית להיום היא קניון - והפעם מהסוג האהוב על אלין: קניון סיטי ארקדיין (City-Arkaden Klagenfurt), הנמצא במרכז קלאגנפורט. יום של שופינג יודעים רק מתי מתחילים ולא מתי מסיימים, והתוכנית ליום הזה צריכה להיות גמישה..

קניון סיט ארקדיין גדול ומרווח, יש בו חניון גדול במחיר סביר לחלוטין וניתן למצוא בו (כמעט) כל מה שתרצו. 

לאחר שהפשיטה על הקניון מסתיימת, וכל המלאים שהתדלדלו בשנתיים האחרונות חודשו, אנחנו מטיילים עוד קצת במרכז קלאגנפורט, הפעם באור יום, ואח"כ נוסעים שוב אל העיירה פורטשאך. כאמור, אלה הימים האחרונים של החופשה, ואפילו לי כבר נגמר החשק למסלולי טיול, במיוחד כשמזג האוויר מזכיר יותר ויותר את מזג האוויר בקיץ בישראל. כל מה שבא לנו זה נטו הנאה. 

חונים והולכים אל חוף הטיילת המרכזי, שהכניסה אליו חופשית עם כרטיס וורת'רסי שקיבלנו בפנסיון. גם החוף הזה מתוקתק לחלוטין: מדשאה רחבה, ספסלים, שמשיות, כסאות נוח, שירותים, מקלחות, לוקרים ואפילו תאי הלבשה מאולתרים בקצה, למי שלא מעוניין ללכת עד המלתחות שבכניסה לחוף. תוך מספר דקות אנחנו במים המפנקים של האגם. אושר טהור.

החוף בפורטשאך. צילום: אלין קרני סטרוזר

החוף של פורטשאך נסגר בשעה 20:00. בשעה 19:30 נשמע צפצוף במערכת ההגברה, וכל האוסטרים, כאיש אחד, יוצאים מהמים. ב 19:55 בדיוק אין כבר אף אחד בחוף - חוץ מישראלית אחת שלא סופרת אף אחד ומתעקשת לצלם "עוד תמונה אחת אחרונה של השקיעה", ומבן זוגה החננה שמתחנן שתצא כי "די, לא נעים. כולם יצאו כבר!!"

"עוד תמונה אחת ודי.." צילום: אלין קרני סטרוזר

כעת נותר רק למצוא מקום לארוחת ערב. אנחנו מדלגים על כל המסעדות היוקרתיות והפלצניות שבמרכז העיירה, ומגיעים בסופו של דבר למסעדה מעט יותר מרוחקת, אך עדיין על קו המים. אוכלים ארוחה טעימה (אם כי חובה לציין שהשירות היה איטי ברמה יוצאת דופן), וחוזרים לפנסיון.

היום החמישה עשר:

את היום האחרון שלנו בקרינתיה אנחנו מתחילים, בלית ברירה, בביצוע בדיקת קורונה. כפי שכבר ציינו, המקום שבו נרשמנו לביצוע הבדיקה הוא בית החולים בקלאגנפורט. משכימים קום (הבדיקות מתבצעות רק עד השעה 9:00 בבוקר), נוסעים, חונים ומתחילים לחפש את המקום המדוייק שבו מתבצעות הבדיקות. מתברר שמדובר במתחם ענק, שמתפרש על פני כמה וכמה בניינים. שלוש פעמים אנחנו נשלחים לבניין הלא נכון, ורק בפעם הרביעית נמצאת הצדיקה שתראה לנו לאן צריך להגיע. מבצעים את הבדיקה, ומוסיפים תפילה חרישית לתוצאה שלילית.. זה אף פעם לא מזיק. 

לאחר שמסיימים עם הבירוקרטיה חוזרים לפנסיון לאכול ארוחת בוקר. התוכנית להמשך היום - פאן פאן פאן: הפלגה באגם וורת'רסי וכמובן גם שחייה. אנחנו משאירים את הרכב בחנייה של הפנסיון כדי שלא לפשוט רגל ממחירי החנייה, ולוקחים רכבת אל פלדן. הולכים ברגל מהתחנה אל הרציף, קונים כרטיס יומי שמאפשר עליה וירידה בכל תחנה, ומחליטים לעשות קודם כל את ההפלגה המלאה, עד קלאגנפורט, שלמעשה חוצה את כל האגם, ממערב למזרח.

המעבורת ברציף בפורטשאך. צילום: אלין קרני סטרוזר

אחרי כמעט שעתיים של הפלגה נעימה אנחנו מגיעים לקלאגנפורט, וממש במקביל גם מקבלים במייל בשורות טובות: שנינו שליליים. לא יורדים מהמעבורת, אלא נשארים להפלגה חזרה מערבה, עד החוף "שלנו" בפורטשאך (אמנם שחינו בו רק פעם אחת, אתמול, אבל הוא כבר נקרא "שלנו"...) זה בהחלט הזמן להפסקת שחייה. אם מזג האוויר היה קצת יותר מתחשב, קרוב לוודאי שהיינו יורדים ומטיילים קצת באחת מתחנות הביניים, אבל החום פשוט בלתי נסבל והשמש שורפת כל מה שזז.

תוך כדי הפלגה... רייפניץ (Reifnitz). צילום: אלין קרני סטרוזר

את כל הפרטים על ההפלגה באגם וורת'רסי, כולל לוחות זמנים, מחירים ותחנות ניתן למצוא כאן.

נכנסים אל החוף, שוב ללא תשלום כמובן, עם כרטיס וורת'רסי. על כל מילימטר רבוע של דשא שרועה גופה אוסטרית במצב כזה או אחר של עור שרוף. המודעות לסכנות של השמש כנראה לא גבוהה במיוחד. התכנון המקורי שלנו היה לשחות קצת ולקחת את ההפלגה הבאה עד פלדן, אבל כל כך כיף לנו בתוך במים, וזה היום האחרון בקרינתיה..

נשארים לשחות עוד, וחוזרים ברכבת לפנסיון כדי להתקלח ולהחליף בגדים ויוצאים להיפרד מקרנתיה, ואין מקום הולם יותר לפרידה מאשר פלדן. משום מקום מתחיל שוב לרדת גשם. כבר התרגלנו ללכת עם מכנסיים קצרים, מעיל גשם ומטריה.. אירופה. אנחנו מתיישבים במסעדה רומנטית על שפת האגם אוכלים ארוחת ערב וביחד עם האוכל מתחילים לעכל שהטיול המדהים שלנו הולך ונגמר. תוך כדי הארוחה אנחנו זוכים שוב למופע זיקוקי דינור. חברים בפלדן, אם יש לכם כסף מיותר אנחנו נשמח.. 

הגראנד פינאלה בפלדן. צילום: אלין קרני סטרוזר

חוזרים לפנסיון לארוז מזוודות. מחר בבוקר נוסעים לוינה.

לחלק ג' של הפוסט