העיתוי: אמצע יוני 2017 בהרכב זוגי. שני לילות באגם אנסי, חמישה לילות בשאמוני ולילה אחרון ליד השדה בג'נבה. ביפרוש עדיין מדובר ב off season ובשום מקום לא היה ממש צפוף, לא חיווינו תנועה רבה בכבישים, והכל סביב ירוק ופורח.בחבל ארץ ברוך היופי הזה.

0. אנו נוחתים בג'נבה למזג האוויר בהיר ושמשי, אבל תחילת הנסיעה , כמו תמיד אצלנו, מקרטעת: התנועה אחר הצהרים בג'נבה כבדה מאוד, קשה לשכנע את מערכת הניווט שאנו לא מעונינים לנסוע בכביש אגרה בשוויץ אבל כן מוכנים בצרפת, אנחנו מתברברים כהוגן והנסיעה לכיוון אנסי מתארכת ומתארכת ועד שאנו מגיעים לעיר כבר אחרי השעה 19.00. אנחנו די מותשים ומאוד רעבים ולמזלנו החניה גם במרכז העיר כבר בחינם בשעה זו (בתשלום רק מ 9.00-12.00 ו 14.00 – 19.00 בימי שני-שבת, שאר הזמנים ללא תשלום). אנו מוצאים מקום בחניון La Tournette דקה מהעיר העתיקה וחיש מהיר אנחנו כבר ליד הנהר ואני כמובן מחפשת את המשולש המפורסם של בית הכלא כדי להתמקם במרחב – רק כדי לגלות שהוא בשיפוצים ומכוסה כולו פיגומים ויריעות בד.

בעוד אני מעכלת שאת התמונה האיקונית של אנסי לא תהיה לי, הקיבה מזכירה לי את הצורך בעיכול מסוג אחר. אנחנו בוחרים מסעדה די באקראי בחצר פנימי קרוב לנהר. השירות טוב, האוכל בסדר ואנחנו נהינים ממזג האוויר החמים עדיין בשעת ערב, מהאור הנמשך עד מאוחר, ועכשיו, משצלחנו את הנסיעה המעצבנת והשבענו את רעבוננו, בעיקר מתחושת החופש והרוגע שנוחתת עלינו כאן בלב אנסי היפה.

ברור לנו גם שנחזור לעיר לשיטוט נוסף ושלא צריך "להספיק" כלום עכשיו ולכן אנו שמים את פעמינו למלון בעיריה Menthon Saint Bernard כ 20 דקות נסיעה מאנסי.

1. מלון Hotel Beau Sejour שוכן בבית כפרי, מתחילת המאה העשרים שנמצא מאז בבעלות אותה משפחה ומתפקד כמלון כבר כמה דורות. הבניין אמנם עבר שיפוץ במרוצת השנים, אבל עדיין די מיושן (וגם ללא מעלית) והחדר שקיבלנו היה נעים ונוח אבל ממש לא חדיש. המלון מוקף בגן ירוק רחב ידיים מקסים ופורח עם נוף לכיוון ההר, אך יחד עם זאת ממש שלוש דקות הליכה מן האגם ומחוף ים מסודר וטיילת חביבה המובילה לנמל הקטן של מנט'ון.

אנחנו נהינו מן השהות, אבל ברור לי שהמלון לא מתאים לכל אחד, מה גם שתהליך ההזמנה לא לגנרי פשוט: המלון פתוח רק מאפריל עד ספטמבר ולכן כשפניתי במייל בחורף קיבלתי מאיזבל בעלת הבית תשובה שהיא תשמח לענות לי- באפריל.angry

כשפניתי בשנית נתבקשתי תחילה להעביר מקדמה (וגם הובהר שאת יתרת השתלום בתום הלינה יש להסדיר במזומן ולא באשראי) ,אך כשהסברתי את העלות הגבוהה של העברה בנקאית מן הארץ הדרישה הוסרה ולבסוף הכל הסתדר, ובאמת פנים אל פנים איזבל ובעלה התגלתו כנעימים ונכונים לעזור – באנגלית רהוטה - בכל דבר.

אנחנו מתעוררים לתוך כל הפסטורליה הזו ומחליטים לערוך צעידת בוקר קלה לאורך האגם, שם אנחנו פוגשים אחדים מתושבי המקום המטיילים עם כלביהם ומתחילים לתרגל את ה"בונז'ור" שלנו, שכן דומה שכאן בפינה הזו של צרפת ברכה לבבית כלפי אלה שעוברים על פניהם בדרך היא מצופה ומקובל והעדרה- גם בין זרים גמורים- נתפסת כחוסר נימוס צורם. אנחנו גם מתרשמים מבתי המידות של העיירה השלווה מנט'ון, עם הגינות הגדולות והמכובדות. נראה שחיים טוב כאן.

עוד לא יצא לנו לבקר בסופרמרקט ולכן את ארוחת הבוקר (בתוספת תשלום) אנחנו אוכלים בגינה של המלון. הארוחה הקונטינטלית די דלה: לחמניות, קרואסנטים, ריבות, קפה ומיץ ותו לא, אבל התפאורה פשוט נהדרת ומהלכת עלינו קסמים ואנחנו לוקחים את הזמן, נהנים מן הגינה המטופחת, צופים בבלון פורח היורד לאיטו מן ההרים שמעל העיריה.

עם כוחות מחודשים אנחנו יוצאים חזרה לגלות את אנסי בנחת. להפתעתי אין הרבה תנועה (בכלל, חוץ מבג'נבה עצמה לא נתקלנו בעומסי תנועה בכל הטיול) ואנחנו מגיעים לעיר בסביבת 9.30 – בדיוק בזמן לתפוס את המקום הפנוי האחרון בחניון החינמי Stade Nautique

את הבוקר אנחנו מבלים בשיטוט חסר תכלית ומהנה בעיר העתיקה הקומפקטית: סמטה ועוד סמטה, פינה, חצר, מרפסת, קשת, מזרקה, גשר ועוד גשר, ברווזים וברבורים המקשטים את המים הירוקים הצלולים, שוק האוכל הצבעוני הנפרס על פני כמה רחובות.

לקראת צהרים, מצויידים במצרכים מן השוק אנחנו פורשים ל Jardins de l'Europe שעל שפת האגם ועורכים לנו פיקניק קטן - יחד עם עוד המוני אדם הגודשים את הפארק בשעה זו. מזג אוויר די סגרירי ואפילו יורד גשם למשך כעשר דקות.

עד שאנחנו מגיעים חזרה למנת'ון כבר מתבהר ומתחמם ולכן אנחנו מחליטים ללכת לנמל ולקחת סירת פדלים לשעה קלה על האגם.

השמש חזקה למדי, אבל יש בריזה נעימה (שגם גורמת לאגם להיות מעט גלי) הנוף מסביב יפה ואנו חולקים את האגם עם קבוצת תלמידים צעירים שמקבלים שיעור שייט.

מרחוק אנחנו רואים את המצנפות של המצנחים ואין מתאים משעת אחר הצהרים לעלות ל Col de La Forclaz על מנת לצפות בהם מקרוב.

עולים ועולים דרך כביש מקסים עד שמגיעים לקול ולמלון Edelweiss שלה מרפסת הצופה על האגם. מול המלון, מעבר לכביש, מתחיל שביל קצר אך מעט תלול המוביל כעבור 20 דקות ל La Pricaz ולאזור ממנו קופצים המרחפים. איזה מחזה מרהיב! מדי כמה דקות עוד אחד קופץ והשמיים מתמלאים במצנפות צבעוניות הדוהות להם אנה ואנה, והכל על רקע הטורקיז העז של האגם והירוק של ההרים מסביב. אנחנו צופים בהם שעה ארוכה מהופנטים- הרי אנו לא ממהרים לשום מקום- והמצלמה לא מפסיקה לתעד. קפה של אחר הצהרים אנחנו שותים ב Chalet La Pricaz שהנוף ממנו עוד יותר גבוה מאשר ממלון אדלוייס, לפני שאנחנו חוזרים למלון בסיום יום פשוט נהדר.

2. היום אנחנו עוזבים את אגם אנסי לטובת שאמוני- מרחק של שעה וחצי על האוטוסטראדה, אלא שכל היום לפנינו ואנחנו ננצל אותו לנסיעה בקטע מן ה

Route des Grande Alpes  - אותה דרך נופית המתפתלת לה מאגם ג'נבה ועד לים התיכון.

היעד הראשון שלנו היא עירית ימי הביניים Conflans שליד Albertville. הנוף מהגינה הקטנה שצמודה לחומות יפה, אלא שכל העיירה בחפירות ושיפוצים כך שלא ניתן ממש להסתובב או להתרשם ממנה (גם אין נפש חיה בחוץ מלבד הפועלים).

ככל שאנחנו מתקדמים לעבר Beaufort הכביש נעשה יותר ויותר יפה: פסגות מושלגות, מרחבים ירוקים, יערות, שמיים בהירים- ממש לנסוע בתוך גלויה. בעיירה עצמה אנחנו עוצרים במפעל הגבינות ומציצים לתוך עולם היצור, אבל אין לנו שום חשק לסיור מודרך במקום (שממילא אין שום סימן שהוא מתקיים כעת) וגם לא להתעכב ולקרוא את הפנלים המלומדים המסבירים לפרטי פרטים על האקלים, תהליך היצור, ועוד. בבופורט אני מעמידה בפני בן הזוג ברירה: לנסוע בכביש המפותל או בכביש המפותל עוד יותר, לשמחתי הוא בוחר ללא היסוס באופציה השניה וככה אנחנו עולים ועולים בכביש צר אך כמעט ריק עד ל Col du Pré . מה אגיד,כבר נגמרים הסופרלטיבים: 360 מעלות של הרים נישאים, עמקים חדים (רק להעתיק את המבט מן הגבהים למטה כבר גורם לורטיגו!), ואוויר צלול שנכנס עמוק לתוך הראות.

מהקול אנחנו יורדים לכיוון סכר ואגם רוזלנד שלמרבה הצער די מרוקן וצבעו רחוק מן הכחול העמוק שנצנץ בתמונות מהשנה שעברה, אם כי גם בתור "חצי אגם" הוא עדיין מרשים למדי. בדרך למטה הכביש נחסם ע"י משאית גדולה המוציאה פרות למרעה ואנחנו ממתינים בזמן שהן עושות את דרכן החצוה מבטן הרכב אל השדה- גדולות ופלגמטיות ולא ממהרות לפנות את הדרך.

מעל האגם אנחנו ממשיכים עוד קצת על ה Route עד עד ל Cormet de Roseland. כאן מעל קו העצים הנוף משתנה ונעשה יותר חשוף ופראי ודרמטי בצורה שונה – שווה להמשיך את הנסיעה ולהגיע עד למעלה.

מנקודה זו אנחנו כבר חוזרים על עצמנו, כדי שבכל זאת נמצא את עצמנו בשאמוני בסוף היוםאנו מתחילים כבר לראות את רכס המון בלנק המושלג לפנינו. עוד עצירה וסיבוב בעירה החמודה אך הדי נטושה Megeve , ותוך כדי אני שמה לב לפסל הזה. היחודיות שלו, על רקע הבית הישן עורר את סקרנותי ולאחר מאמצים הצלחתי לדלות קצת מידע עליו ברשת: מדובר ביצירה של פסל בשם Pierre Margara , מחווה לחברו Jacques Revaux שבעת חופשה במג'ב הלחין שיר בצרפתית שלאחר מכן עובד באנגלית תחת השם My Way ויהפוך כמובן בביצועו של פרנק סינטרה ללהיט ענק.

.

בעונה זו הימים ארוכים, יש אור עד מאוחר ולכן אנחנו סוטים מן הדרך לטובת טיול רגלי קטן במטרה לתצפת על הGlacier de Bossons . ידעתי שהרכבל לקרחון עדיין סגור, ולכן שמחתי לקרוא על "מסלול רגלי קליל" שיכול להוות לו תחליף.

אנחנו עולים בכביש הגישה ל Mont-Blanc Tunnel המחבר בין צרפת לאיטליה ורגע לפני המנהרה מבחינים בצד ימין במגרש חניה המסומן Chalet du Cerro. נוסעים עד סוף המגרש הסלול ומטפסים עם כביש האפר דרך היער עד לשלב שכבר אין מעבר לכלי רכב. כאן חונים בין העצים ומתחילים לטפס רגלית לפי השילוט ל Chalet. הדרך אכן לא ארוכה ועוברת ליד מפל יפה, אבל, הודות אולי למאמץ ראשון בגובה (אמנם רק 1300 מ"ר, אבל בכל זאת..) או לכושר הבינוני מינוס שלי, עד שאנחנו מגיעים לנקודות התצפית על הקרחון -ביחוד השניה הגבוהה יותר- אני כבר מתנשפת כהוגן וגם מרגישה היטב את החום הכבד של אחר הצהרים.

מראה הקרחון מרשים, אם כי לא ניתן להתקרב ממש, אבל אם אופציית ההגעה ברכבל קיימת, הההמלצה - הפדלאית - שלי היא לנצל אותהlaugh

בשעת אחר הצהרים מאוחרת אנחנו מגיעים לשאמוני ולHotel de L'Arve ,מלון משפחתי קטן , בעל מגרש חניה משלו, הממקום מצויין, דקת הליכה מתחילת המדרחוב המוביל למרכז העיר . הצוות מסביר פנים ואדיב, האווירה במלון נעימה וחמה ומדי אחר הצהרים מגישים לאורחים תה/קפה ופינוק מתוק בחדר ההסבה או בטרסה הקטנה הפונה לנהר. גם ארוחת הבוקר טובה ועשירה, אך לא זולה (תוספת תשלום של €12 לאדם).

אנחנו אהבנו מאוד את המלון, אבל למען האיזון אציין גם כמה מגרעות: גם חדרי הסופריור די קטנים, והמיטה היא double ולא queen, אין מקרר בחדר וכמו ברוב מקומות הלינה בדרגתו בעיר - אין מזגן. לנו זה לא הפריע, שכן ביוני הטמפרטורות הגבוהות של היום בכל זאת ירדו משמעותית בלילה, ועם חלון פתוח היה לנו נוח (אך אז יש רעש מהנהר הזורם מתחת לחלון- רעש לבן אמנם, אבל עדיין רעש, למי שזה מפריע).

בכל מקרה, אם מזמינים את המלון כדי לעשות זאת הרבה זמן מראש (אני הזמנתי כשמונה חודשים מראש, כאשר לאחר מכן המחיר רק טיפס) ולבקש את חדר 45 הפינתי בקומה העליונה שהוא כנראה החדר הטוב במלון (אנחנו השתכנו ליד ב 46laugh ).

גם את העיר שאמוני חיבבנו במאוד : ערבוב של בניינים נאים מראשית המאה שעברה עם מרפסות מקושטות וטריסים צבעוניים, חנויות לציוד ספורט, chalets מודרניים וכמובן הרבה מסעדות, בתי קפה, פטיסרי ועוד חנויות מעוצבות.

3. היום חם אפילו מקודמו ואנחנו בדרך לשוויץ . הדרך המהממת עולה ומתפתל, מיוער תחילה ולאחר מכן נפתח להרים מסביב. עוברים את הגבול לשוויץ (איך יודעים? מלבד בקתה קטנה, העבודות לאורך כל כביש שאייפינו את הצד הצרפתי מסתיימות באחת ומכאן ואילך, בשוויץ כמו בשוויץ, הדרך מתוחזקת כמו שצריך!) ויורדים לעמק ולעיר Martigny.

האטרקציה העיקרית בעיר והסיבה בעצם להגעה אליה היא

Foundation Pierre Giannadda שהוקם ע"י המהנדס/קבלן/צלם/פטרון האמנויות Leonard Gianadda לזכר אחיו שנהרג בתאונה אווירית, ומציג לצד הקולקציה הקבועה גם תערוכות מתחלפות מן השורה הראשונה.

אם מציגים בקופה את ה carte d'hôte , כרטיס האורח שניתן לקבל בכל מקום לינה בשאמוני בצירוף דרכון מקבלים הנחה קטנה על מחיר כרטיס הכנסיה.

מלבד התערוכות הזנמיות, גם התערוכת הקבועות שוות ביקור: אוסף יפהפה של מכוניות עתיקות שירשים גם את מי שלא ממש מתחבר לתחום. היה מעניין לראות את התפחויות עיצוב המכוניות שבתחילה דמו את הכרכרות המסורתיות רק עם תוספת גלגלים: תא סגור למשפחה ובחוץ מקום לנהג שהחליף את העגלון, כדי שהגבולות והמעמדות תשמרנה (תחשבו Downtown Abbey! ) ועד לדגמים של שנות ה30 של המאה הקודמת, שכבר ניכר בהם סיממנים מודרניים.

במוקם יש גם תערוכה של צילומים שצילם ליונארד (שראינו אותו מסתובב במתחם באותו בוקר- איש בעל נוכחות מרשימה גם בשנות ה-80 לחייו) במהלך מסעותיו בעולם, כולל ביקור בירושלים ב 1960, וגן פסלים רחב ידיים שפזורים בו עבודות מגוונות ומענינות שנהנינו מאוד לסייר בין פינותיו, חרף החום הכבד של שעת צהריים..

ממרטיני אנחנו עושים את דרכינו ל Barrage d'Emosson ולאגם המסוכר בעל אותו שם. מבחינתנו האגם עצמו מאכזב מדי: הצבע האפרפר-הבוצי שלו רחוק מלהזכיר את ה"בוקים" להם האגם זוכה ברשת, אבל הדרך העולה (ועולה ועולה ועולה) אל האגם משגעת, וקצת לפני האגם אנו מוצאים את השולחן הזה שאפשר לכנותו "שולחן הפיקניק הכמעט אולטימטיבי" (הכמעט זה בגלל העדר צל שהיה נחוץ באותו יום) ונהינינו מארוחה מול נוף פנורמי שלא יאמן.

בדרך חזרה לשאמוני אנחנו עוצרים לעוד טיול שקראתי עליו שהוא קצר וקל . בכפר

Le Buet .חונים בחניון שמול ה Hôtel du Buet , חוצים את הכביש חזרה לצד של המלון וכמה מטרים הלאה ממנו (לכיוון החזרה לשאמוני) רואים את השלט המפנה ל Cascade de Berard ולשביל המוביל אליו.

הפעם- לשמחתי- תיאור הטיול מדיוק והוא אכן קליל וכיפי: תחילה הולכים באחו, עוברים איזה כפרון קטן, נכנסים ליער ולאחר עליה קצרה ומתונה מגיעים למפל המרשים, שמערך של מדרגות וגשרונים מאפשר לצפות בו מקרוב.

בעונה גם כאן פועל chalet קטן עם שולחנות בחוץ, אלא שהוא היה סגור ומסוגר בעת ביקורינו ובכלל בקושי ראינו נפש חיה בסביבה. אך גם ללא האפשרות לשבת על כוס שתיה או גלידה ליד המפל, מדובר בטיול אחר הצהרים מהנה ומומלץ.

4. יום רכבלים.

עם פרסום מועדי פתיחת הרכבלים באפריל גיליתי עובדה מענינת: אין קשר בין כמות השלגים שיורדים בחורף לבין תאריכי פתיחת מרבית הרכבלים בקיץ. אם בקיץ 2016 לאחר חורף מושלג במיוחד הרכבלים נפתחו לרוב ב 11 ליוני, הרי השנה, לאחר חורף ממוצע למדי הפתיחה תתרחש רק ב 17 ליוני, כשאנחנו כבר נהיה חזרה בארץ הקודש.

בהתחלה נורא התבאסתי מכך ומן המחשבה שאנו עלולים להפסיד את חלק מן המראות שעליהם קראתי וחלמתי, אבל בפועל בזמן ביקורינו הרכבלים העיקריים כבר פעלו ולא הרגשנו שנמנעו מאיתנו אפשרויות טיול.

התחזית להיום היא לבוקר בהיר ועננוים רק אחר הצהרים, כאשר המשך השבוע כבר בסימן שאלה. כמו שהמליצו בכל הסיפורים והמדריכים אנחנו מתייצבים בקופה של ה Aguille du Midi כבר ב 8.15 בבוקר, התור קצר ולא רציני , רוכשים כרטיסי רכבלים ליומיים רצופים (לא הרבה יותר יקר מאשר ליום בודד) וכבר ב 8.30 אנחנו עולים על הרכבל. יש עצירה קצרה בתחנה האמצעית להתאקלמות אבל בינתים שנינו מרגישים בסדר אז ממשיכים לתחנה העליונה. מסתובבים קצת, מתרשמים מן המטפסים היורדים לתחילת המסלול ואז מתרחשים שני ארועים ושניהם לא לטובה: האחד ענן המתיישב לו פתאום בדיוק על השפיץ של ההר והשני שאני מתחילה לחוש ממש לא טוב: חולשה,כבדות, קצת סרחרות. גם הריח החריף במקום (כנראה סוג של חומר חיטוי) לא תורם למרגש.

אנחנו מתיישבים לנוח ולהמתין בתקווה ששתי הגזרות תעבורנה, אבל לשווא. לענן טוב ונוח במקום ולא נראה שיש לו כוונה לזוז בקרוב ובינתים הראות רק נעשית יותר גרועה, וגם הרגשתי לא משתפרת. אין ברירה- צריך לרדת חזרה למטה.indecision

בעמק שאמוני כאילו עולם אחר, שמשי וחם, יש לנו ביד את כרטיס הרכבלים וכדאי לנצל אותו לדגום את מיעוט הרכבלים שכן פתוחים ופעילים. אנחנו שמים את פעימינו לצד השני של העיר ולרכבל העולה לרכס שממול המון בלנק (או יותר נכון מטפסים, שכן המרחק בין שתי תחנת הרכבל הוא אמנם רק קילומטר, אבל כולו בעליה חדה ודי מתישה). אנחנו יודעים שרק הרכבל לתחנה האמצעית Plan Praz פתוח ואילו הרכבל השני ל Le Brévent יפתח רק כעבור שבוע. (הסיבה למועדים ההדרגתיים לא ברורה, שכן החורף לא היה מושלג באופן חריג ולא נראה כי יש בעיה של מסלולים חסומים עדיין, אבל שיהיה..) גם מהתחנה האמצעית יש תצפית נהדרת לעבר המון בלנק וגם כאן אנו צופים במתרחפים ומנהלים דיון ( עבורינו תיאורטי לגמרי!) על איזה רקע עדיף לעשות את הרחיפה, המון בלנק או אגם אנסי ומכריעים לטובת האגם בשל הגיוון בצבעים, אבל מיותר לציין שאזור שאמוני נותן fight רציני בתחרות הזו.

מלבד שני הרכבלים הללו, גם הרכבת האדומה ל Montenvers פעילה, וגם תחנת היציאה שלה נמצאת במרחק הליכה (ובאמת ביום הזה הלינה בלב שאמוני שאפשרה לנו לדגום את כל הרכבלים מבלי לדאוג לחניה הוכיחה את עצמה) ואם היא כלולה ממילא בכרטיס אז לא ננצל אותה?

מסילת הרכבת נבנתה בראשית המאה ה20, הקרון כנראה קצת יותר מודרני, אם כי ספסלי העץ מרגישים גם כן די עתיקים, והוא מלא ביפנים, ככל הנראה קבוצה מאורגנת, העסוקים- כמה מפתיע- בצילומי סלפי. אנחנו יורדים בתחנה העליונה ויוצאים למרפסת לתצפית על ה Mer du Glace הקרחון הגדול בצרפת, שאם להודות באמת לא נראה מרשים במיוחד במבט מעל, אלא יותר כסוג של מעבר חציה בצבעי אפור מלוכלך ואפור בהיר יותר.

.מה עכשיו? לרדת לראות את מערת הקרח? כמו בימים קודמים החום מגיע לשיאו אחר הצהרים והוא די מעיק. אני פונה לבן הזוג ולשמחתי רואה על פניו השתקפות מדויקת של חוסר הרצון שלי: מילא לרדת את 430 המגדרגות עד לפתח המערה, אבל לעלותן חזרה??angry לא בשבילינו! ולכן לאחר סיבוב בתצוגת הקריסטלים הקטן שבמקום ובלי צער על ה"וויתור" אנחנו פשוט חוזרים למטה ברכבת הבאה. המראות בדרך כמובן עדיין מרשימים ביותר, אבל אנחנו נוכחים לדעת שגם בתוך נופי הגלויה של אזור שאמוני אפשר להגיע לסוג של רוויה או לנקודה שהעין כבר פחות קולטת ואפקט הוואו קצת נחלש.

אז כפי שניתן להבין, מבחינתנו הנסיעה ברכבת האדומה לא היתה ממש must ובכלל אין ספק שאחרי הימים הנהדרים שהיו עד עכשיו, היום חיווינו קצת "ירידת מתח". אבל אל דאגה, מגיעה לנו חוויה מתקנת והיא אכן תתרחש למחרת בענק.

ועד אז, הינה לכם עוד כמה תמונות של אגם שקפצנו אליו בקרבת שאמוני ושל העיר החמודה לפנות ערב .

5. גם היום התחזית לא מדייקת אבל הפעם לטובה ואנחנו נהנים משמש ושמיים בהירים לאורך כל היום. קראתי איפשהו המלצה לקנות כרטיס רכבלים ליום יותר ממה שנדמה שצריך כמעין "תעודת ביטוח" ובמקרה שלנו זאת היתה בהחלט עצה מוצלחת.

אנחנו שוב מתייצבים בתחנת הרכבל ל ADM על הבוקר והיום אלוהי ההרים מחייכים אלינו.surprise אני לא יודעת אם זה מכיוון שהיום אני מקפידה לנוע לאט, ביחוד במעברי גבהים, או האם ה dry run של אתמול תרם להסתגלות לגובה, אבל היום אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב למעלה. גם הראות היא "לפי הזמנה" והמראות של השלג הצח על רקע השמיים והכחולים והעמקים הירוקים פשוט מהפנטים. אנחנו עוברים ממרפסת תצפית אחת לשניה, מגלים כל פעם זווית אחרת, ונהנים מכל רגע.

כמו ביום הקודם לא ממש קר וכובע הצמר, הצעיף והככפות שהיו נחוצים אולי בעשר הדקות הראשונות של התאקלמות מהר מאוד הופכים מיותרים ונדחפים לתוך התיק שם ישארו עד סוף הביקור.

ה Télécabine Panoramique Mont-Blanc – הגונדולה לצד האיטלקי של ההר אמורה להיפתח כבר מהשעה 9.00, אבל כנראה שמדובר בזמן איטלקי blush שכן בפועל מכירת הכרטיסים (בבוטקה למעלה בהר, כיוון שהנסיעה הזו לא כלולה בכרטיס הרכבלים הרגיל) מתחילה יותר קרוב ל 9.30 ועד אז כבר נוצר תור קטן.

גם מועדי הפעלת הגונדולה בקיץ נקבעים לפי רוח איטלקית. אם ציינתי קודם שהתפעלתי שלוח הרכבלים בשאמוני מתפרסם רק באפאיל, הרי שלגבי הגונדולה היה מצויין רק: "אמור להיפתח בראשית יוני, מועד מדויק ימסר בהמשך. ורק 24 שעות לפני הנסיעה כשהמזוודה כבר חצי ארוזה, הגיעה הבשורה המיוחלת- הפתיחה למחרת ב 8 ליוני.

הקרוניות יכולות להכיל עד ארבעה אנשים ואנחנו חולקים אחת עם זוג מבוגר מליון כשהאישה דוברת אנגלית מצוינת ומתפתחת שיחה מענינת. היא מספרת שיש להם שאלט בשאמוני ושהם מכירים את האזור כבר למעלה משלושים שנה. כשאנחנו מגיעים לנקודה המאפשרת מבט הציפור על הקרחון של אתמול היא מציינת בצער שלא חלמה (במובן של חלום בלהות כמובן) שבמהלך חייה תהיה עדה לנסיגה כה מואצת של הקרחון.

תחנת הצפיה בצד האיטלקי הרבה יותר מודרנית ונעימה אבל מספר מרפסות התצפית קטן יותר. אנחנו יוצאים לתצפת גם מכאן על ה Monte Bianco כפי שהוא מכונה בצד הזה ) ועל עמק אאוסטה ושלוחותיו.

בחזרה לצד הצרפתי אנחנו מקבלים קרון לבד, אבל אחד די קופצני ובכלל, הגונדולה לא מתאימה למי שסובל מפחד נסיעות ברכבלים למניהם- לכל האורך רואים את הכבלים מהם תלוים הקרונות וכיוון שמדובר במערכת סגורה, כל פעם שקרונית אחת נעצרת בתחנה כדי לאסוף או להוריד נוסעים כל יתר הקרונות נעצרים גם הם, נשארים תלוים ומתנדנדים קלות במהלך דקה או שתיים.

כשאנחנו יורדים חזרה בתחנה בצד הצרפתי ניכר שהמקום הרבה יותר הומה אדם, שכן בלי ששמנו לב איך שהזמן עובר השעה כבר קרוב ל 12.. בשלב זה יש לי כבר כאב ראש חריף - אף הוא אחד הסימפטומים של קשיי גובה- כך שכנראה מתחתי את השהות למעלה קצת מעבר לגבול הרצוי.

אאוסטה

כדור אדויל, ארוחת צהרים מנוחה בחדר של המלון ) מעבירים את העניין ואחר הצהרים, מאוששים, אנחנו נוסעים כשלושים דקות ל Parc de Merlet . איזה קסם של מקום! גבוה ממול רכס המון בלנק, הפארק מסתרע על אחו פורח וחורשות שבהם החיות מסתובבות להןן חופשי. למי שמגיע לאלפים הצרפתיים עם ילדים זה נראה לי מקום חובה אבל גם למי שלא הביקור מומלץ בחום. הרי מי לא הופך חזרה לילד לשעה קלה פנים אל פנים אל מול איילים,יעלים, כבשים ועוד?

הגישה לפארק- איך לא- בכביש מפותל ועולה, כשבקצהו ארבעה מגרשי חניה. השניים הגדולים P3 ו P4 ממוקמים רחוקים למדי מן הכניסה ומצריכים טיפוס רציני אליה. ביולי ואוגוסט החניה בP1 או P2 שמורה לפי אתר הפארק לנכים או למשפחות מרובות ילדים, אבל יתכן שאם תגיעו אחר הצהריים סמוך לסגירה (שכן אין צורך ביותר משעה- שעתיים גג כדי לסייר בשטח) תמצאו בהן מקום. אם לא, יש מידע באתר הפארק (בצרפתית בלבד) על שאטל חינם קטן היוצא בעונה מתחנת הרכבת שבעירה Les Houches הסמוכה.

במאי, יוני וספטמבר הפארק פתוח כל יום מלבד יום שני ואילו ביולי ובאוגוסט שבעה ימים בשבוע.

אחר הצהרים באמצע יוני אנחנו כמובן מצליחים לחנות ב P1 בלי קושי, שגם ממנו יש עליה לא קלה עד לשער הכניסה, אבל המאמץ שווה גם שווה.

אנחנו משוטטים להנאתינו הרבה- גם הנוף מדהים, גם החיות מקסימות, גם הטמפרטורה בגובה נעים, גם אין הרבה אנשים- מה עוד בן אדם צריך? הנה תראו בעצמכם כמה כיף כאן.

6. בלילה ירד גשם וגם נשמעו רעמים ואנו מתעוריים ליום אפור וסגרירי, אך ללא גשם – בינתים.angel

אנחנו מחליטים בכל זאת להמר ולנסוע לכיוון Sixt Fer a Cheval ולסירק הקרחוני. הדרך יפה (אנחנו נמנעים מכביש האגרה ונסועים בכביש המקביל המאריך את הדרך אך במעט) ועוברת בעירות קטנות ואחר כך בכפרים. לכל האורך אנו נתקלים בהרבה עבודות בכביש וקטעים עם תנועה חד כיוונית שלמזלנו לא יותר מדי מפריעם בגלל מיעוט התנועה- בעונה זה יכול אולי להיות סיפור אחר.

אנחנו עוברים את הכפר Sixt וחונים בחניה בתשלום (אפילו שאין הרבה מכוניות הבוטקה כן מאיושת) קרוב לתחילת המסלול ומתחילים ללכת בשלוחה השמאלית של המסלול ל Fond de la Combe.

לאחר קטע קצר בתוך יער בעליה מתונה השביל הופך מישורי ומכל עבר רואים את המפלים הגולשים להם מעל קירות הסירק. אין הרבה מטיילים- בעיקר אחנו והעזים (והגללים שלהם). ההליכה קלה, מהנה ומזג האוויר הסגרירי דווקא מרענן לאחר הימים החמים ומקל על הטיול. (קטעים נרחבים מן המסלול לא מוצלים) עם זאת, אנחנו לא עושים את כל המסלול המעגלי אלא ממשיכים קצת אחרי הBuvette de Prazon ואז חוזרים (ומוצאים את הבופה שהיה קודם סגור ונראה נטוש בשלבי פתיחה) וחוצים את הנהר לגדה הימינית לכיוון החזרה למגרש החניה. זה גם בגלל שאנחנו כל הזמן עם חצי עין על השמיים: העננים האפורים אמנם לא מתפתחים לענני גשם אבל גם לא מתפזרים ואנחנו לא רוצים להתרחק מדי למקרה של מטר פתאומי, וגם בגלל שלדאבוני מסלול של 10 ק"מ גם אם הוא מישורי קצת קשה לי וגם בגלל תחושה בשלב מסוים שלהמשיך במסלול יהיה בבחינת more of the same..

ובכלל, כאן אני אחרוג קצת מן הקונסנזוס באתר: הטיול בסירק הוא קל, נעים ,מאפשר מבט על המפלים כמעט לכל האורך (בניגוד למשל לסירק דו גברני בפירנאים הצרפתיים), אבל לדעתי לפחות לא משתווה ל WOW שחיווינו במעברי ההרים, ובסביבת שאמוני.

טוב, התחרות באמת קשה.wink

מהסירק אנו עולים דרך הכפר Sixt לCascade du Rouget – מפל עוצמתי שנמצא ממש ליד הכביש. קריר למדי כאן והרסס מן המפל מורגש, כך שמעיל הגשם הדק שדחפתי לתיק בבוקר לאור מזג האוויר זוכה לשימוש בפעם הראשונה (והאחרונה) בטיול. חוץ מעוד מכונית אחת שמסתלקת על יושביה כעבור זמן קצר המקום נטוש.

אנחנו מתלבטים מה לעשות בהמשך היום שכן מזג האוויר עדיין לא יציב, ומחליטים לחזור לכיוון שאמוני במטרה לבקר ב Lac Vert בפאסי, אבל איך שאנחנו יורדים מן הכביש הראשי לכיוון הכביש העולה לאגם השמיים נפתחות ואיום הגשם שליווה אותנו עד כה אכן מתממש. בזווית העין אני קולטת את השלט ל Decathlon Mountain Store הנמצאת ממש קרוב לתחילת העלייה המבטיחה לנו מפלט מן הגשם. אך לא חובבי קניות אנו ולכן מיצינו מהר, וגילינו שבינתיים הגשם פסק אבל עדיין לא נראה לנו נבון להמר על המשך ההפוגה ולהפעיל למעלה לאגם (נסיעה של כ 30 דקות) חרף יופיו ,ותחת זאת אנחנו מתחילים לנסוע לאגם מרשים פחות אך קרוב יותר בכפר La Houche אבל שוב איך שמתניעים הגשם מתחדש.

בסוף פשוט חזרנו למלון, בדיוק בזמן להינות עדיין משעת הקפה ועוגה, שהיו מאוד במקום. היתה זו הפעם היחידה בטיול שמזג האוויר שיבש לנו תכניות ותזכורת עד כמה הטיול באזור תלוי בחסדי השמיים. זה נכון כמובן לעוד הרבה מקומות, אבל באלפים הצרפתיים כיוון שהנופים כל כך מפעמים מצד אחד והאלטרנטיבות לימי גשם די מעטים מצד שני, דומה שזה נכון שבעתיים.

חמים ונעים כאן

וגם היום הסתיים כמובן עם סיבוב הערב במדרחוב של שאמוני ועם עוד שקיעה "ממוצעת" ושגרתית שכזאת….

7. היום האחרון המלא של הטיול ואין זכר לגשם. (שנמשך אתמל לסירוגין עד הלילה) איזה כיף לנו , ואכן עוד יום נהדר לפנינו. אנחנו עוזבים את המלון הנעים שלנו ואת שאמוני, נפרדים אט אט ממראה הרכסים המושלגים המקיפים אותה ועושים תחילה את אותה הדרך שעשינו אתמול, אלא שהפעם היעד שלנו הוא Lac Montriond.

איזה נוף, איזה ירוק עז, אילו השתקפויות, איזו שלווה, איזה חומד של אגם. emoji

ההקפה, בשביל מישורי וקל אורכת כשעה בעצלתיים. הזריזים יכלו לעשותה בחצי זמן, אבל מי בכלל ירצה להזדרז כשכל כך יפה מסביב?wink

מהאגם אנחנו לוקחים את הכביש העולה (והעולה מיותר לציין) ל"כפר העזים" Lindarets. גם כאן אנחנו מתפעלים כמובן מן הנוף אבל בעיקר מרוח היוזמה של התושבים. ישבו וחשבו- איך מתפרנסים בכפר די נידח בהרים מחוץ לעונת הסקי? והפתרון המקורי: נביא לכאן עדר עזים, ניתן להם להסתובב חופשי בכפר, נדאג להם למלח לליקוק, יבוא תיירים לראות את האטרקציה ואז אפשר להקים מסביב בתי קפה וחנויות מזכרות עם כל מיני פיצ'יפקעס הקשורים לעזים (ממיטב תוצרת סין כמובן אבל מי בכלל מסתכל על התווית). לא רק זה, אלא נגדיל לעשות ונמכור לתיירים אוכל לעזים כדי שכלכלתם לא תיפול עלינו. פשוט גאוני!blush

אוכל לעזים- שיעור מבוא לכלכלה א

מהכפר אנחנו ממשיכים מעלה עד ל Col de Jeux Vert ומשם יורדים באחד הכבישים המרשימים של הטיול (ויש לו כמבון תחרות קשה, גם בסעיף הפיתולים) עד לכפר הנאה עד מאוד Morzine. שילוב של בתי אבן ובתי עץ עם מרפסות מקושטות, כנסייה יפה, פסל חביב, מזרקה, נהר הזורם באמצע- כל המרכיבים הנכונים, אלא מה, בשעת צהריים חמה הכפר כמעט נטוש וגם סניף ה Carrefour עליו בנינו למצרכים לפיקניק צהרים כבר נעול לשעת סיאסטה.

קמפינג עם נוף!

מורזין היפה

ממשיכים צפונה (שוב תוך תמרון בין עבודות רבות על הכביש) אך גם הסופר הבא סגור, עד שב Saint-Jean-d'Aulps אנו נגאלים מרעבונינו הודות לסניף קטן של Carrefour Express שבניגוד לאחיו הגדול כן מתחשב בתיירים חסרי אחריות המתעקשים להצטייד במצרכי מזון גם בשעות אנטי- סוציאליות שכאלה.

במקום ישנם גם שרידים מרשימים של מזנר סיסטרציאני מהמאה ה 13 הנראים בבירור מן הכביש (ולכן אנחנו מתקמנצים לשלם דמי כניסה!).

היעד האחרון שלנו להיום (ובעצם לטיול כולו) הוא הכפר Yvoire שלגדות Lac Leman (אגם ג'נבה) ואיזה סיום הולם. נכון שהכפר תיירותי עד מאוד, נכון שהוא "ציורי" במודע ובמתכוון, אבל המקום פשוט יפהפה- תאווה לעיניים ותעסוקה מרובה ליד המחזיקה במצלמה (שתקתקה ללא חרף).

החניה במגרש גדול (בתשלום) ליד חומות העירייה. בתוך החומה: סמטאות, כיכרות, חנויות, אדניות פורחות בכל מקום, בתי קפה, גלידה טובה ("עזר שכנגד" מצויינת בחום הלוהט), טירה כמובן, נמל כאן ועוד אחד יותר גדול,מלא בסירות ויאכטות וכמובן משפחת הברבורים המתבקשת. הסתובבנו שעה ארוכה מוקסמים, על אף שהכפר לא גדול. בתום הסיור בכפר עצמו, המשכנו לחוף הקטן הנמצא מתחת למגרש החניה (יש מדרגות ושביל היורדים אליו מן החניה) שגם בשעת אחר הצהריים מאוחרת היו בו לא מעט מתרחצים, לנו לא היו איתנו בגדי ים אז הסתפקנו בנסיונות צילום טבע סטייל National Geographic והנאה מרובה ממראה, צבע וצליל ימי האגם.

באיזשהו שלב אנו מבינים בצער שעלינו לעזוב את ייבויר ולהתקדם לעבר המלון להלילה שליד שדה התעופה. מד החום במכונית עדיין מראה 32 מעלות שזה נראה לנו די מטורף לשעה ולעונה (וזה עוד לפני גל החום שיפקוד את האוזר ואירופה כולה שבוע לאחר מכן), כאילו עדיין מדובר באמצע היום ואנו עושים את דרכינו בין שדות ובתי חווה- מראה המפתיע בכפריות שלו בהתחשב בקרבה לג'נבה.

רק שאנחנו ממש נכנסים לפאתי העיר הנוף הופך אורבני והתנועה של שעת עומס מתגברת עד שקרוב ל Jet d'Eau אנו מוצאים את עצמינו בפקק אימתני שזוחל לו לאט לאט.

טוב, בכמעט חצי שעה שלוקח לעבור מצד אחד האגם לשני יש אפשרות לצלם את המזרקה ולהתרשם מן העיר ג'נבה: מכובדת, סולידית, שבעה - ואף שבטוח שיש לה נקודת עניין- לא עושה לנו שום חשק להשקיע בה ביקור חוזר!

סוף סוף הפקק משתחרר ואנו עחוצים חזרה לצרפת ומגיעים למלון בעירה Ferney-Voltaire.

מכאן קצרה הדרך – כמו גם שנת הלילה- עד לטיסת איזי חזרה ארצה למחרת ב 7.00 בבוקר.

כמה פרטים לוגיסטטים לסיום

  • אנחנו כאמור מאוד נהינו מן ה off season, אבל יש לקחת בחשבון שעד המחצית השניה של יונ לא רק רכבלים אינם פעילים, אלא שאחדים מן המלונות והמסעדות טרם פותחים את שעריהם לקיץ..גם מי שרוצה לנצל את הרכבלים למסלולי הליכה בגובה, מוטב שיסע לא לפני סוף יוני לכל המוקדם, גם כדי להיות בטוח שהרכבלים יהיו פתוחים וגם למזער את הסיכון למצוא את חלק מן המסלולים עדיין חסומים בגלל שלג.
  • כשבדקתי השכרת רכב, ההצעות של כל החברות היו יותר זולות בצד הצרפתי של השדה, ולכן לאחר איסוף הכבודה אנו עוברים את המכס כאילו ליציאה מן השדה ואז עולים קומה אחת לאזור ה Departures , פונים ימינה בעקבות השלטים הכחולים עם הכיתוב Secteur France וציור דגל צרפת, עוברים את הדלתות, ושם בצד הצרפתי בקצה האולם נמצאים דלפקי השכרת הרכב.

  • את הלילה האחרון לפני הטיסה לנו במלון Campanile ב Ferney-Voltaire. .

    מלון בסיסי ללילה אחד שבקרבתו תחנת דלק ועל יד סניף Carrefour גדול הפתוח עד 21.00 .כתובת תחנת הדלק: Total, RTE DE Geneve RN.5, 01210 Ferney-Voltaire,
     יום לפני הנסיעה המרתי הזמנה ברת ביטול ע"ס 99 אירו בבוקינג להזמנה ע"ס 88 אירו משולמת מראש ללא ביטול ישירות באתר המלון . מדובר בחדר לשלושה (אלה כנראה לא משוחררים כלל לבוקינג) שהתברר שנמצא בקומה ראשונה. מצד אחד אין מעלית וצריך לעלות כמה מדרגות, אך מאידך חלון החדר (skylight) נפתח לצד האחורי של המלון ולא לחצר המרכזית המשמשת כמגרש חניה ואין איש מעל הראש, כך שהספקנו לישון כמה שעות שעות לפני ההשקמה ב 4.15 .

  • בבוקר כשיוצאים בחושך,משלשלים את כרטיס המפתח של החדר לתיבה שליד מחסום היציאה ממגרש החניה, ומקלידים בניווט את מילות הקסם; route douanière

    Ferney-Voltaire וכך לפני עמדת המכס בגבול התחנה הניווט מנחה אותנו לפנות ולנסוע בכביש הצדדי מימין בין גדרות התיל עד שאנחנו מגיעים לחניון החזרת רכב, שם יש לעשות פניית פרסה חדה כדי להיכנס. יש כאן הסבר מלווה בתמונות,, אבל בלילה די קשה להבחין בשילוט ל Aéroport secteur Français.

  • לאחר שהיזרנו את הרכב (לא לפני שצילמנו הן את מד הדלק והן את הקבלה על התדלוק האחרון) נכנסנו חזרה ל Sectuer France של השדה ומכניסים את המפתחות לרכב לתיבה הצמודה לצד דלפק ההשכרה ממנו לקחנו את הרכב- שכמובן לא מאויש בעשת בוקר מוקדמת.. מכאן צריך לעקוב אחרי ששלטי ה Exit כדי לצאת מן הצד הצרפתי, לעבור את אולם איסוף הכבודה כאילו זה עתה נחתנו ולצאת לעולם שבקדמת השדה שממנו אפשר לעלות לאיזור ההמראות בצד השוויצרי..