דלהי, השעה חמש בבקר. אני עומדת לבדי על הרציף בתחנת הרכבת, ניו דלהי. עומדת לבדי בין עשרות שישנים על הרצפה. שעה לפני הזמן. הקדמתי כדי להיות בטוחה שאגיע, הסבלים ("יש לנו רשיון ממשלתי, אנחנו לא מרמים" הכריזו כשדרשו מחיר מופקע מאד על העזרה) הריצו אותי מן המונית שלי אל הרציף והתמקחו אתי קשות על גובה התשלום. אני לא קמצנית בכלל – אבל יודעת כבר את ערכו של הרופי,,,

ואז הוא פנה אלי: כולו נימוס ואדיבות רבה, גבר צעיר, יפה תואר במיוחד, בחולצה לבנה מכותנה מגוהצת מאד.
 "גברת, את מחכה לבהופל שטנדי" (הרכבת לג'והנסי, יש לי כרטיס מוזמן ומשולם מראש). "גברת" הוא קורא לי " הרכבת בוטלה. את צריכה להגיע ל INDIAN TOURISM BOARD, כן, רשות ממשלתית, כן, הנה תעודת הזהות שלי "(כשנלחצתי קצת וביקשתי ממנו אישור שהוא בכלל בכלל עובד בתחנה).

עומדת שם ופתאום זה. רק אתמול קראתי באתרי התרמילאים על הרמאים של דלהי, שעושים כאלה תרגילים. אבל, עכשיו זה זה בוקר, חושך ומוקדם, אני לבד, והוא כזה אינטליגנטי, מנומס, רהוט, והאנגלית שלו מצוינת, הוא רוצה לעזור לי. זה ברור.