פרק 47 – דמעות פרידה
במונית לשדה-התעופה אני נוסע עם ליאורה, צעירה תל-אביבית שמטיילת בהודו ונפאל כבר 5 חודשים, ועכשיו היא בדרך לתאילנד, סוחבת אתה גיטרה שקנתה כאן; "היא נראית לי קצת יותר קטנה מהרגיל", אני אומר לה, בוחן את הגיטרה, "כן, היא מתאימה לידיים הקטנות שלי…", היא אומרת בחיוך, ומספרת לי שהיא רוצה להגיע לעיירה פאי, בצפון תאילנד. פאי הא? מה תגידו? אם יש מקום בתאילנד שאני מת, אבל ממש מת עליו, זו העיירה פאי, המקום אולי הכי מקסים עלי אדמות (שהוא לא חוף או משהו), עם מועדון ה'בי-בופ' ומוזיקה חיה בערבים, אוכל מטורף בגרושים, וגסט-האוסים שבא לך לבכות… "אין, אין, את תהני שם, אני בטוח, מקום מה זה שווה…", אני אומר לליאורה כשהמונית שלנו דוהרת בדרך לשדה התעופה, והיא מחייכת אלי שוב, ומזיזה הצידה את הגיטרה…
מועדון הבי-בופ בעיירה פאי בתאילנד / צילום: איציק גונן
כשאנחנו מתקרבים לשדה הבינלאומי על-שם אינדירה גנדי אני נזכר בנסיעה לשדה התעופה בבנגקוק, לפני שנה, כשהמונית נתקעה לנו איזה ק"מ אחד לפני השדה, וכולנו העמסנו את הציוד על הגב והתחלנו לצעוד ברגל… הרמנו ידיים, ניסינו לעצור טרמפים, מונית, אוטובוס, משהו, אבל כולם דהרו על ידנו כאילו סוף העולם מתקרב, ולא חשבו אפילו לעצור; כן, נקווה שהיום נגיע בשלום… בינתיים ליאורה מספרת לי שעבדה כסלקטורית בנתב"ג, ומאז היא אוהבת שדות תעופה, ובאמת כשאנחנו מגיעים בסוף לשדה, בשלום, היא כולה התלהבות ומרץ, נראה לי שתכף היא תתחיל גם לבדוק מזוודות לאנשים פה… שנינו מורידים את הציוד, מעמיסים כל אחד את 'הבית' שלו על הגב, התרמיל הקטן מקדימה, גיטרה ביד (אצלה), מאחלים אחד לשני הצלחה בהמשך, ונבלעים בתוך הטרמינל, היא ל'אינדיאן אירליינס', ואני לק.ל.מ...
האמת היא שגם אני מת על שדות תעופה (מודה, מודה, ליאורה את לא לבד), וגם לי קורה משהו כשאני רק מריח את השדה, כנראה זכר לימים שהייתי מבלה בטיסות 'בשרות הוד מלכותה' כמעט מדי יום במשך שבועות וחודשים ארוכים… הטיסה שלי יוצאת לאמסטרדם בשתיים לפנות בוקר, ועד אז אני משלים את הצ'ק-אין, שהולך ממש מהר, ושולח את 'הבית' ישירות לארץ, שלא אצטרך להתעסק אתו באמסטרדם, די, אין לי כוח אליו. מכאן אני עובר לדיוטי-פרי, ומסתער על חבילה ענקית מלאה חטיפי 'קיט-קט' בשני דולר (הם מוכרים בדיוטי-פרי רק בדולרים, איפה הגאווה ההודית?!), ומתחיל לבלוס; עכשיו אף אחד לא מסוגל לעצור אותי, עד שאני אגמור את כולם, גם אם אני אחנק או אקיא אותם אחר-כך…
וופל-שוקולד קיט-קט / וויקיפדיה
זה הזמן לתפוס איזה כורסא בחדר ההמתנה, לשקוע בה, לעצום עיניים, ולהתחיל להביט אחורה, על כל המסע הזה; יהיו לי הרבה שעות טיסה והמתנה ביממה וחצי הקרובות כדי לחשוב, ולהיזכר באנשים, שמראה פניהם מציף אותי עכשיו מכל כיוון וגורם לעיני לדמוע, וטוב לי בדמעות האלה, כי אלה דמעות של אושר, ושל תודה, על מה שכל האנשים האלה היו בשבילי לאורך כל המסע, ועל מה שזכיתי בו, ועל מה שהארץ הזו, הודו, היתה בשבילי. הודו, הודו, אני אומר לעצמי בקול, מנגב את הדמעות בכף היד, ואחר-כך במכנסיים, ובראש מיד חולפים להם מראות שונים של הארץ הזאת ושל אנשיה שאינם עוזבים אותי, מראות מראשית המסע, ומהמשכו, תמונות ממקומות שונים ומרגעים מיוחדים...
בהתוודעות לארץ הזאת, הודו, כמו בהתוודעות לכל יצירה, או לכל אשה (אם תרשו לי), כרוך גם הרבה עצב, כפי שקורה לכל דבר שמתממש בזמן; ככל שאתה חושף בה פנים ורבדים חדשים, כך כל מה שהבחנת וגילית בה קודם, וכל-כך הלהיב אותך, מתחיל לחמוק ממך, נגרף ממך והלאה בכוח השיגרה, וההרגל, ואתה הולך ומאבד אותו… כמו יצירות מופת גדולות, גם הודו אינה מעניקה את מיטבה תחילה, אולי אפילו להפך, ודרוש לך זמן. פיסות היופי הנחשפות ראשונות כשאתה מגיע לכאן, הן גם אלה המעייפות אותך ראשונות, בדיוק מאותה סיבה, שהן כבר פחות שונות ממה שהכרת וידעת עד שפגשת אותן. ואז, רק אז, אתה פנוי לגלות את אותם דברים שלא הבחנת בהם עד כה, שעברת לידם כל יום ולא ראית אותם, ויופיים נותר סמוי מן העין. וכשאתה מגלה אותם סוף-סוף, ואת יופיים, אתה מתאהב בהם, עוד הרבה יותר מכפי שאהבת את כל מה שגילית בהתחלה, אהבה ארוכה וחזקה יותר, כי לקח לך הרבה זמן לגלות אותם ולהתאהב בהם…
עם סוואמינראן היוגי, והילד נייני באשראם ברישיקש בו התגוררו הביטלס / צילום: איציק גונן
...קוראים לטיסה ואני מנער מעלי את הזיכרונות והמחשבות, בקושי רב, אוסף את עצמי מהכורסה (יחד עם עוד כמה קיט-קטים שעדיין לא הצלחתי לגמור), ויוצא בדרך למטוס. כבר אחת וחצי בלילה או משהו, אבל שדה התעופה פעיל כאילו אמצע היום, וגם אצלי האדרנלין משתולל, זהו אני עוזב את הודו… אני נפרד במבטים מכל מה שסביבי, זה אמנם שדה תעופה, כבר לא ממש הודו, אתם יודעים, ובכל זאת האנשים, האווירה, כל מיני כתובות ושלטים, ומה שאפשר לראות מחוץ לטרמינל, בלילה המואר שמסביב. כשהמטוס מתחיל לרוץ על המסלול, בדרך להמראה, אני רוצה לצעוק ת ו ד ה ה ו ד ו , ל ה ת ר א ו ת ! ! ! , אבל אני לא צועק, רק עוצם עיניים, וחושב על איתקה, ועל שירו של קונסטאנטינוס קוואפיס, ששמור אצלי תמיד בכיס והולך אתי לכל מקום, והנה חלק ממנו, כמו שרשום אצלי על דף מקומט, חצי קרוע:
"אם אתה יוצא לדרך לאיתָקָה
בקש כי יארך מסעך מאוד
שופע הרפתקאות, שופע דעת.
אל תירא את הַלַסְטְריגוֹנים והקיקלופים
אל תירא את פוסידון הזועם.
לעולם לא תפגוש אותם בדרכךָ
אם מחשבתך נִשֵאת, אם רגש מעוּלה
יפעם בנפשך ואת גופך ינהיג…
בקש כי יארך מסעך מאוד.
כי בּבקרים רבים מאוד של קיץ
תִכָנֵס בחדווה, בפליאה רבה כל-כך!
לנמלים שלא ראית מעולם…
וכל הזמן חשוב על איתקה
כי יעודך הוא להגיע שמה.
אך אל לך להחיש את מסעך
מוטב שיימשך שנים רבות
שתגיע אל האי שלך כשאתה זקן
עשיר בכל מה שרכשת בדרך.
אל תצפה שאיתקה תעניק לך עושר,
איתקה העניקה לך מסע יפה
אלמלא היא לא היית כלל יוצא לדרך
היא לא תוכל לתת לך יותר.
וגם כי תמצאנה ענייה – לא רִמְתה אותך איתקה.
וכאשר תשוב, ואתה חכם, רב-ניסיון,
אזי תבין היטב מהי איתקה."
איתקה העניקה לך מסע יפה.../צילום: איציק גונן
אפילוג
התהליך שבו העליתימהיומן את המילים למחשב, כדי לשלוח אותן לנטע רטר ('נטע יקירתי') מצוות 'למטייל ברשת', היה עבורי תהליך שקשה לי לתאר אפילו; כל שורה שקראתי ביומן החזירה אותי אחורה, ולא פעם מצאתי את עצמי עוצם עיניים באמצע ההקלדה ושוקע בהרהורים וזיכרונות, או מנגב דמעה של געגועים, עד שמשהו היה מעיר אותי ומחזיר אותי להקלדה (בדרך כלל קסי, שבאה לראות מה קורה אתי)… לפעמים לקח לי זמן להפריד בין עבר להווה, ולעתיד, או להבין לְמה בעצם התכוונתי, או סתם לפענח מה כתבתי בשתיים בלילה, שרוע על מזרון באיזו דהבה, ולפעמים הייתי ממש חייב להרים טלפון או לשלוח מייל, או SMS למישהו שבדיוק עכשיו אני כותב את הסיפור שלו, שלנו. החוויה שחוויתי, אני נשבע לכם, היתה כאילו אני מטייל מחדש בהודו, וזה לבדו היה שווה את המאמץ, את הכל! חזרתי להודו, יום אחר יום, שמעתי את הקולות, הרחתי את הריחות, וראיתי את המראות. התעוררתי בבוקר לקול קריאת התרנגול (או החמור, העורבים, היונים, או הקופים המקפצים על הגג), נשפתי ממאמץ בעליה על הר, קפאתי מקור כשבחוץ שלג, שכבתי על הדרגש, מנסה להירדם, בקרון השינה ברכבת השועטת, הייתי עם החבר'ה באיזה דהבה או קפה, מאוחר בלילה, אכלנו בנופי, או 'שלום למלכה', ודיברנו על מהות האושר והחיים, ישבתי על מדרגות הגאט ליד נהר הגאנגס, שואל ולומד תרבות, ומסורות, ומנהגים שנפלאו ממני, שוחחתי עם הודים בכל מקום, מקשיב לדרך שבה הם מבינים את העולם, והמראתי למעלה בטקס הפוג'ה הראשון שלי...
טקס הפוג'ה על הגאנגס, בואראנאסי / צילום: איציק גונן
ועכשיו, ממרחק הזמן שחלף מאז שבתי ממסעי להודו, אני מבקש להיאחז במילותיו של מילר, כפי שכתב אותן אחרי שחזר ממסע שערך ביוון, ומבטאות כה יפה את מה שאני מרגיש, ולהגיד משהו על היומן הזה, שכתבתי במשך יותר משלושה וחצי חודשים, משהו קטן. לא כתבתי את כל מה שגיליתי ומצאתי במהלך מסעי להודו כתרומה לידע האנושי, ממש לא, מפני שהידע שלי מועט וחסר חשיבות; כתבתי את היומן שלי כתרומה לניסיון האנושי. בטח עשיתי טעויות פה ושם כשתארתי לכם ארמונות ומבצרים, או תרבויות, מסורות, ומנהגים, אבל האמת היא שקרה לי משהו במסע הזה, ואת זה ניסיתי למסור בנאמנות, כמיטב יכולתי.
…ועוד דבר קטן אחד; אנשים נראים מוקסמים ואחוזי פליאה כאשר אני מספר להם על ההשפעה שהיתה למסע בהודו עלי. הם אומרים שהם מקנאים בי, ומי ייתן ויוכלו לנסוע לשם בעצמם יום אחד. מדוע שלא ייסעו? כל מי שאומר שהוא משתוקק לעשות משהו שונה ממה שהוא עושה, או להימצא במקום שונה מזה שהוא נמצא בו, משקר לעצמו. להשתוקק אין פירושו לרצות בלבד; להשתוקק פירושו להפוך למה שאתה בעצם מהותך…
בכוך של סנג'יי בבהאגסו / צילום: מטייל
צרור תודות
…תודה ענקית לנטע מצוות למטייל ברשת, העורכת שלי, שהיתה קשובה לי ולסיפורי, נתנה לי הרגשה של בית אמיתי בלמטייל, עם מקסימום לב ורגש ומינימום אגו, וגרמה לזה שהצלחתם לקרוא את כל סיפוריי, הגיגיי ומחשבותיי, וגם לראות את התמונות שהפכו את הסיפור למוחשי יותר, כך אני מאמין, למשהו שאפשר לגעת בו… המון תודה גם לשאר חברי צוות למטייל ברשת שהרי תמיד, בסופו של דבר, זוהי עבודת צוות, שיחד עם נטע גרמו לכך שכל יום ראשון תוכלו לראות פרק חדש בסיפור שעלה לאוויר.
המון המון תודה, מעומק ליבי, לכל הקוראים שהתמידו וקראו, שבוע אחרי שבוע, במשך קרוב לחצי שנה, ולאלה ששלחו תגובות, אלי ישירות או לאתר (אסתר, אסנת, לימור, שלי, עירית, פנינה, עדי, מיכל, רחל, אפרת, דני, אסף, אוּרי, שיר, ועוד אפרת, עוד אוּרי, ועוד מיכל, בני, אריאל, שחר, איציק, דודו, יובל, גלי, אוֹרי, רעיה, צילו, דליה, 'קשת בענן', ארול, מצדה, מגור, יולנדה, ראובן, אליה, שלומית, רון, באבאג'י, מורדי, נמרוד, 'אינדיאן-סטאר', עמיר, רוני, חגית, איתן, שרה'לה, אלי, חזי, אבנר, לילך, ענת, גבי, ועוד ענת, חוה, טובה, גיל, חגית, שימי, חנן, משה, יהודית, ציפי, אירית, ערן, עפרה, דורית, עוד דני, עוד רחל, תמר, ורד, אמנון, ועוד אמנון, הדס, מיקי, ועוד פנינה, קוקה, יעל, מירון, עמי, והאחרים), תגובות שחלקן ריגש אותי עד דמעות, חלקן עודדו אותי ופרגנו באופן שבא לי לחבק את מי שכתב אותן, לו רק הייתי יכול, וחלקן גם ביקר ותיקן, אבל תמיד ממקום חיובי, כך לפחות הרגשתי. תודה מיוחדת לשתי הקוראות הכי נאמנות שלי, פנינה ועירית, ששלחו לי תגובה אחרי כל פרק; מה אני אגיד לכן, זה היה חשוב לי!
…זהו, תודה גדולה לכולכם על החוויה, על העידוד, על הפירגון, על הכל, ואם כל הסיפור הזה יצא יום אחד בספר (מי יודע?), אני מבטיח לכל אחד מכם עותק חינם עם תודה אישית, כולל לך ערן, שכבר אחרי הפרק הראשון כתבת שתרכוש את הספר הראשון אחרי שיתפרסם, (אתה לא מתאר לעצמך איזה עידוד זה היה) … ת ו ד ה ! ! !
שייט על הגאנגס, ואראנאסי / צילום: משיט הסירה
__________________________________
סיום והסבר
כשב'למטייל' עדכנו את האתר שלהם, לפני מספר שנים, כל פרקי המסע הזה להודו נותקו מהבלוג שלי, וכל התמונות נעלמו אי שם. כל ניסיונות אנשי האתר להחזיר את המצב לקדמותו עלו בתוהו, מה שציער אותי מאוד. עכשיו בתקופת הקורונה והזמן שהתפנה לי, החלטתי לעשות מעשה והעליתי לאתר שוב את סיפור המסע, עם התמונות כמובן. העלאת הפרקים מחדש אפשרה לי לערוך אותם באופן שונה מעט, כולל שילוב התמונות המקוריות, וכתוצאה מכך הפרקים עכשיו קצרים יותר אך מספרם הוכפל, ומ-23 הפרקים המקוריים הגעתי ל-47 פרקים!
כמובן שהחומר הכתוב זכה גם הוא לעדכונים פה ושם, אם זה לגבי מחירי כניסה לאתרים, שהם נכונים עכשיו ל-2020, ואם זה לתוספות של אתרים/אטרקציות שנפתחו מאז פורסמו פרקי המסע לראשונה, כמו הרכבל למקדש סאביטרי בפושקאר, או שיפוץ האשראם בו שהו חברי הביטלס ברישיקש, ועוד.
קריאה מעניינת ומהנה!
