ההתחלה

איך הכול התחיל? מהתערבות שהייתה לפני כמעט עשרה חודשים בין אפי לעידו. התערבות שבסופה היה אמור להיות טיול ...מוגזם משהו. לזה התווספו עוד כמה משימות ויעדים שכולנו ניסינו לעמוד בהם. חלקנו הצליח, חלקנו לא ועל חלק נוסף נדע בעוד כמה חודשים. ועד כאן המסתוריות.
הטיול שבהתחלה הובטח לעידו היה טיול פארקים בארה"ב אבל תוך חצי שעה הוא הפך לטיול משפחתי לפאריז ואחר כך גם ללונדון. הפעם הטיול אמור להיות budget כלומר מתוכנן תקציבית על הצד הזול ביותר. הפעם חוסכים! אירופה זה לא אמריקה.
 התחלנו לבדוק מחירי טיסה באיזיג'ט לאחר המלצות של ענת ועופר (והמלצות שקראתי גם בפורום) שהטיסות שלהם מצוינות וזולות. אני חששתי, כהרגלי, מטיסת low-cost, בעיקר מהבלגן שנוצר כי צריך לתפוס מקום וגם מהשעמום ללא סרטים ומוזיקה. כשנכנסתי לאתר שלהם ראיתי שיש אפשרות חדשה לבחירת המקומות בטיסה תמורת תשלום נוסף ולא יקר, 4 אירו. אחרי חישובים והשוואות מצאנו שמחיר הטיסה באמת זול יותר מאל-על או מכל חברה אחרת. לא מדובר בטיסת צ'רטר אלא בטיסה סדירה. ולכן אין כמעט סיכוי שמועד הטיסה ישתנה או שטיסה לא תצא כי היא לא מלאה ואז יאחדו אותה עם טיסה אחרת כמו שקרה לנו כבר בצ'רטרים. 

לקחתי את הסיכון. הזמנו טיסה ומקומות (לאפי שילמנו 10 אירו על מושב מרווח יותר ביציאת חרום). חשבנו להזמין את הטיסה לאחר שנדע את תאריכי בחינות הבגרות אבל החלטנו לקחת סיכון בגלל המחיר הנמוך והזמנו כבר בדצמבר. לאחר שבדקנו תאריכי בחינות בשנים קודמות החלטנו על 10 ביולי לתאריך יציאה לטיסה לבאזל (בהנחה שהבחינות יסתיימו עד אז) וחזרה מלוטון ב-27. (לטיול שבהתחלה היה אמור להיות כמה ימים בבורגונדי ובפאריז הוספנו גם את לונדון שרותם רצתה מאוד לראות).
התחלנו לתכנן את המסלול וראינו שיוצא לנו להיות בדיסני דווקא בסופשבוע של יום הבסטיליה, שכנראה יהיה עמוס מאוד שם, ושכנראה כדאי להיות ביום הזה דווקא בפאריז. הקדמנו את מועד הטיסה ל-7 ביולי. שילמנו קנס (254 אירו) אבל לאחר כל התשלומים מחיר הטיסה הלוך היה 903 אירו וחזור 533 פאונד לכולנו. עדיין זול.
חששתי איך נעסיק את עצמנו בטיסה אבל על כך נחשוב כשיגיע הזמן. ויש עוד הרבה זמן. בדיעבד אפשר לומר שהעסקה הייתה משתלמת מאוד. הטיסות יצאו בזמן. בהלוך הטיסה לא הייתה מלאה והמקומות ליד אפי היו ריקים כך שרותם ועידו (להלן "הילדים" אף שהם כבר לא ילדים) יכלו לעבור מקום מדי פעם. הכנו מראש כריכים וחטיפים. הטאבלט היה מוכן להפעלה ובסך הכול העברנו את הזמן. לא היה צפוף יותר מאשר בטיסות אחרות שהיינו בהן. הייתה אווירה נעימה מאוד מלבד ילד בוכה בטיסה הלוך (וזה הרי יכול לקרות בכל חברה).
אבל נחזור להתחלה. יש לנו שלד לטיול – הלוך לבאזל חזור מלוטון ואני מתחילה לעבוד על מסלול ובמקביל לחפש מקומות לינה. זה לא קל ולא זול כפי שחשבתי. אחרי גלישה מעמיקה ושיטוט בכל אתר הזמנות אפשרי הגעתי למסקנה שאנחנו צריכים דירה. חדרי המלון (גם אלה לארבעה) קטנים מלהכיל את ארבעתנו בצורה שפויה לשבוע. היתרון בדירה זה המטבח שיכול לשמש אותנו לארוחות הבוקר ומקרר לאחסן בו דברים. קשה גם למצוא דירה. על מזגן וויתרתי אבל רוב הדירות מכילות מיטה זוגית וספה נפתחת ואנחנו צריכים לפחות שתי מיטות יחיד. עברתי לגלוש באתרי הדירות. קצת חוששת מזה. בכל זאת מדובר באנשים פרטיים ואי אפשר לדעת על מי לסמוך. אנחנו רואים שכמה דירות שרצינו כבר תפוסות ואנחנו רק בפברואר. צריך למהר. מצאנו דירה בפאריז. הדירה שראינו לא פנויה אבל בעלת הדירה מציעה לנו דירה אחרת באותו בניין. בקומה הראשונה. אין מעלית, אין גם מזגן, אנחנו מקווים למזג אוויר טוב. הדירה נראית נחמדה, יש בה חדר הורים ובו מיטה זוגית. סלון ובו ספה נפתחת וגלריה מעליה שבה מיטה זוגית. הדירה נמצאת ב-e Saint-Louis, קרוב לכנסיית נוטרדם. מיקום מרכזי. 990 אירו לשבעה לילות. סגרנו. אנחנו מגיעים בשבוע עמוס.
 לאט לאט קרמו להם עור וגידים הטיול והמסלול. מצאנו דירה קרוב לדיסנילנד, מצאנו דירה בלונדון ושני מלונות לימים הראשונים. קנינו כרטיסים לדיסנילנד. חיפשתי בכל מיני אתרי אינטרנט גם לפי המלצות למטייל אבל אפי הצליח למצוא את הכרטיס הזול ביותר. למחיר הזה אפשר להגיע רק דרך האתר של דיסני בצרפתית. המחיר ליומיים לשני הפארקים 55 אירו ומה הקץ'? צריך הפרש של שבוע בין שני הביקורים. ואנחנו כבר הזמנו שלושה לילות לדיסנילנד. החלטנו שזה שווה את החיסכון. קנינו את הכרטיס ושינינו תוכניות. נהיה יום אחד בדיסנילנד וביום השני ניסע לארמון וורסאי וכשנהיה בפאריז ניסע ברכבת לדיסנילנד כעבור שבוע. המחיר ששילמנו הוא פחות ממחיר כרטיס ליום אחד. 

הזמנו מראש כרטיסים למחזמר thriller בלונדון באמצעות קופון שמצאתי באינטרנט במחיר 28.5 פאונד לכרטיס. הזמנו גם כרטיסים לארמון וורסאי בניסיון לחסוך את התורים. ידענו מראש שאין לנו צורך בכרטיס המוזיאונים. הזמנו כרטיסים ליורוסטאר (הרכבת בין פאריז ללונדון). מסתבר שככל שקונים מוקדם יותר המחיר זול יותר. במרץ קנינו כרטיסים ליולי במחיר 50 אירו לאדם. יכולנו לבחור את מקום הישיבה ובחרנו שיהיה לנו שולחן בינינו. (אין את זה לכל המושבים). שכרנו רכב לשבוע הראשון (ותודה לרוני) דרך אוטו-יורופ בחברת יורופקאר. הזמנו הסעה דרך BA TRANSFER שתיקח אותנו מלונדון ללוטון (נעזרנו בהמלצה שניתנה באתר) ההצעה שלהם הייתה הזולה ביותר ועשינו את כל ההתקשרות באתר ללא צורך במו"מ ובשיחות טלפון.

זהו, יש מסלול, ההכנות נגמרו. בחינות הבגרות הסתיימו וכך גם כיתה י"ב. גם חטיבת הביניים, כיתה ט' וגם אפי סיים שנת הוראה ראשונה. 

7/7 יום ראשון נוחתים, מסתבכים וישנים בטירה 

התאריך המיוחל הגיע 7/7 ואנחנו על מונית לכיוון נתב"ג לטיסת הצהריים שלנו לבאזל. צ'ק אין לאיזיג'ט כבר נעשה באינטרנט וכבר יש לנו כרטיס עליה למטוס. באיזיג'ט יש הקפדה חמורה על משקל ועל כמות מזוודות (שילמנו על שלוש) וכן על הטרולים שעולים למטוס. הקפדנו לא לחרוג. מסירת המזוודות מתבצעת בטרמינל 1. אנחנו קצת חוששים מהטרמינל הזה. בדיעבד, היה מעולה. בגלל מיעוט הטיסות שיוצאות משם ובגלל שהצ'ק אין נעשה באינטרנט הכול מהיר מאוד. גם הבידוק הביטחוני, ביקורת הדרכונים, אין תורים בכלל...תוך דקות אחדות אנחנו כבר מחכים לאוטובוס שייקח אותנו לטרמינל 3, לדיוטי פרי. האדרנלין מתחיל לעלות. 

הטיסה יצאה בזמן. היא לא מלאה ויש שני מקומות ריקים במושבים המרווחים ליד אפי, הילדים עוברים וחוזרים מדי פעם. הזמן עובר והכול בסדר חוץ משני ילדים קטנים שיושבים מאחורינו ולא מפסיקים לבכות. בהשוואה לאל-על המושבים צפופים באותה מידה (ההבדל שאי אפשר להשעין את המושב, מבחינתי זה יתרון זה תמיד מפריע לי כשמישהו לפניי עושה את זה). הטיסה הייתה חלקה. הנחיתה הייתה קשה ואפילו מפחידה מעט, אבל סוף טוב הכול טוב.
הפשלה הראשונה שלי הייתה כבר במהלך הטיסה. בגלל שקנינו חבילת גלישה בלבד אפי עשה לי חסימה לשיחות (כדי שלא אענה לשיחות בטעות), כשהמראנו כיביתי את הטלפון הנייד שלי. כשרציתי להדליק אותו נדרשתי להקליד קוד מסוים שלא רשמנו אותו אצלנו אלא על איזה פתק בבית... אין טלפון – אין אינטרנט; כל המידע שלנו על הטיול נמצא באינטרנט, המפות, המסלולים וכל התקשורת עם המשפחה ובכלל, על זה בנינו. ואני בסך הכול רציתי לשמוע מוזיקה בטיסה. הייתי ממש בלחץ מה יהיה.
 נחתנו, אספנו את המזוודות והתחלנו לחשוב מה לעשות. בינתיים הלכנו לקחת רכב. קיבלנו קיה, שבעה מושבים, דיזל במקום רנו סניק רגילה ולא דיזל שהיינו אמורים לקבל. שני המושבים האחוריים הורדו כדי שיהיה מקום למזוודות. בהתחלה התלהבנו אבל בהמשך ראינו שהנדסת האנוש שלה לא משהו לעומת הסניק שזכרנו לטוב. הסתדרנו ברכב וראינו שיש לנו ג'י.פי.אס (להלן ג'יפי, הפעם לא נתנו לו שם פרטי), לפחות נוכל להתחיל לנסוע ללא האינטרנט והמפות שבתוכו. אומנם הטיסה הקדימה לנחות אבל יצאנו די מאוחר מהשדה. 

אפי הזין את הכתובת לטירה שבה אנחנו אמורים לישון, והג'יפי אומר שזה ייקח ארבע שעות. "לא יכול להיות", אני אומרת. בדקתי בבית וזה הרבה פחות. קרוב לשעתיים וחצי. עוד כמה ניסיונות ובסוף אפי מחליט שחבל על הזמן וכדאי להתחיל לנסוע ובינתיים לחשוב מה לעשות. אנחנו נוסעים בכבישים צרים, בין כפרים חמודים ויפים אבל בשלב מסוים זה מתחיל להימאס ואז יורד האסימון, הג'יפי מכוון לכבישים נופיים!! מיד מתקנים את העניין אבל לוקח זמן להגיע לכביש הראשי. זמן יקר שבזבזנו.
 עצרנו בדרך בתחנת מנוחה והחלטנו לפעול. התקשרנו לרוני ומיקי וביקשנו שרוני (גיסנו) ילך אלינו הביתה לחפש את הפתק שעליו רשמתי את הקוד, שלא זכור לי איפה הוא, או לחילופין יתקשר לאורנג' לבקש את הקוד. ביקשנו שיודיעו לנו אם הצליחו להסתדר. אחרי שעה הצלחנו לקבל את ההודעות (שהם העבירו לנו בכל דרך אפשרית) כולל שיחה מאורנג' שסידרה לנו את עניין האינטרנט. הנשימה חזרה. תודה לרוני ומיקי.

הזמן קצר, אם נגיע אחרי תשע לטירה, לא יהיה אף אחד בקבלה. עלינו להתקשר אליהם קודם כדי לקבל את מספר החדר והקוד ולא רצינו להסתבך עם זה. לפי הג'יפי נגיע קצת לפני תשע. וכך הגענו. עדיין אור בחוץ והטירה יפה מאוד. חשבנו שזו תהיה חוויה לישון לילה אחד בטירה. הטירה נקראת Hostellerie du Cheau de Bellecroix , הזמנו דרך בוקינג , 120 אירו ללילה. אומנם קיבלנו חדר מרווח יותר מזה שהזמנו אבל יש בו שתי מיטות זוגיות. מה עושים? עידו אומר שהוא ישן על הספה, במחשבה שניה בודקים ורואים שהספה נפתחת. אומנם לא נוחה אבל העיקר שיש עוד מיטה. אנחנו מסודרים, זה רק ללילה אחד.


לא אכלנו ארוחת ערב ואין משהו קרוב בסביבה, גם אין כוח לצאת. המסעדה בטירה יקרה, אוכל צרפתי מתאים אולי רק לאפי. אוכלים שאריות מהטיסה: סנדוויצ'ים וחטיפים והולכים לישון. לא הספקנו להתרשם מהטירה היפה בגלל השעה המאוחרת.
 והנה הפשלה השנייה – קרם לשיער שלא סגרתי טוב נמרח על הבגדים. הוצאנו אותם ושמנו לייבוש בחדר בתקווה שלא יישארו כתמים. 

8/7 יום שני מטיילים בבורגונדי

לצערי שתי חולצות שלי הוכתמו. עונש. מקווה שאצליח להסתדר.
 קמנו רעבים לבוקר נעים ויפה. צילמנו את הטירה ויצאנו לדרך. למזלנו מצאנו סופרמרקט כמה דקות נסיעה מהטירה. קנינו קרואסונים, באגט, גבינה ומיץ תפוזים ואכלנו באוטו.

התחנה הראשונה: העיר בון beaune. הנוף יפה. נכנסים לעיר, חונים בחניון המרכזי והולכים ברגל להוטל דיו hotel dieu, זה לא מלון. המבנה הוקם ב-1443 ושימש כבית חולים לעניים. עד סוף המאה ה-20 הוא שימש כהוספיס אבל מה שמיוחד בו זה המראה שלו. הצורות, הגגות, הארכיטקטורה – הכול נראה כמו מבנה של ארמון. היום יש בו מוזיאון שמתאר את תולדות המקום ומשחזר את חדרי החולים ובית החולים. המקום יפה ומעניין.

.

טיילנו עוד קצת בבון, חזרנו לאוטו והמשכנו לנסוע בין הכרמים לכפר Flavigny-sur-Ozerain, בכפר הזה שנראה כאילו נשאר בימי הביניים, צולם הסרט היפה "שוקולד". נכנסו לכפר שהיה שקט מאוד. את ג'וני דפ לא ראינו, גם לא שוקולד, אפילו לא ראינו אנשים. הכול סגור. למעט כמה תיירים, שכמונו, עדיין לא יודעים שזו שעת הפסקת הצהריים. המסעדות המעטות שיש סגורות ואפילו מרכז המידע לתיירים יפתח רק בעוד שעה. את החנות מהסרט אפי מיד צילם. במקום אחר היו עושים ממנה באמת חנות של שוקולד אבל פה היא רק מעלה אבק, עומדת שוממה מוזנחת ומיותמת (כמו לפני שז'ולייט בינוש עשתה ממנה חנות שוקולד). ויש פה מספיק תיירים שיבואו לקנות שוקולד רק בגלל הסרט אבל בכפר הזה מתמחים בכלל בממתקי אניס. כשהכול סגור גם אין שירותים כשצריך, והיה צריך... ממש לפני שהגענו לאוטו, בחניה, אנחנו מגלים שיש שירותים ציבוריים, אפילו נקיים.


משם המשכנו לפי התכנון לעיירה Semur-en-Auxois רצינו לאכול, כבר לא עניין אותנו מה רואים, איזה נוף ומה יש פה, המדרחוב ושער הכניסה היו דומים למקומות שכבר ראינו באזור היער השחור ואלזס. המסעדות פתוחות, יופי, אבל..אוכל אין. רק במקום השלישי שאליו נכנסנו ואמרו לנו שיש רק סנדוויצ'ים הסבירו לנו ששעת ארוחת הצהריים 14:00 חלפה עברה!! ושלא נמצא ארוחה חמה בשעה כזאת. איזה ייאוש. 

נזכרנו שיש עיר גדולה קרובה יחסית Avalon שמנו פעמינו אליה. שם בטח יהיה אוכל. בדרך כבר אנחנו קולטים שלטים קטנים של מקדונלדס. קטנים, לא כמו באמריקה, בקושי רואים אבל זה האור בקצה המנהרה. נוסעים ונוסעים, כבר כמעט התייאשנו עד שגילינו עוד שלט קטן, ואחרי כמה קילומטרים עוד אחד, בקיצור המקדונלדס נמצא באבלון. והוא כן הגיש אוכל אחרי שתיים. מה לומר לכם? מעולם לא שמחתי לראות את מקדונלדס. פה אין הפסקות. פה תמיד יהיה אוכל (אם אפשר לקרוא לזה ככה). מעולם המקדונלדס לא היה טעים יותר. אפי שניסה את מזלו במסעדה סמוכה חזר והודיע שהיא סגורה.
השעה כבר אחרי חמש. היום כשאני כותבת את הדברים בדיעבד אני רואה כמה שונה חבל הארץ הזה מפאריז. אנחנו נוסעים למלון שהזמנו לשני לילות בניטרי - la Grange de Marie. שילמנו 80 אירו ללילה לחדר מרווח ובו מיטה זוגית ושתי מיטות יחיד. מלון חמוד שזכה לציון טוב. המחיר טוב. החדר מרווח. אבל חם, חם, חם. קיווינו שיצטנן קצת לקראת הערב אבל טעינו. חם. אין מזגן. ירדנו לשבת בלובי שם פתחו לכבודנו את המזגן.
 כמובן שלא הסתפקנו במקדונלדס ורצינו ארוחת ערב. קיבלנו המלצה על שתי מסעדות אחת מסעדת גריל ממש קרובה למלון והשנייה מסעדה צרפתית ששייכת למלון והיא נמצאת בעיירה עצמה. ניסינו את הצרפתית, אין תפריט באנגלית אבל הבנו את המחירים ונסענו למסעדת הגריל grill courtepaille ושם יש תפריט באנגלית, יש מלצרית דוברת אנגלית, יש מחירים שפויים ואוכל טעים. לחם ונקניק הוגשו לשולחן על חשבון הבית ואף הציעו לנו תוספת צ'יפס או פסטה שהזמנו ללא תוספת מחיר. אפי אכל סטייק טעים. עידו המבורגר. רותם ואני חלקנו מנת פסטה קטנה (שהייתה בעצם תוספת) ותפוח אדמה אפוי עם גבינות ולצדו נקניקיות (שלא אכלנו). המחיר 72 אירו כולל טיפ.

9/7 יום שלישי ממשיכים לטייל בבורגונדי

עבר עלינו לילה קשה וחם. לפנינו יום לא עמוס במיוחד ולכן נתנו לילדים לישון עד שמונה. אנחנו נשארים עוד לילה במלון ולא צריך לארוז. אחרי תשע יצאנו לסופרמרקט אושן באבלון, בתוך המתחם מצאנו בית קפה נחמד שתינו קפה ושוקו חם ואכלנו קרואסון טעים. אפי קנה לעצמו בסופרמרקט ארוחת בוקר שכללה מיץ תפוזים, עגבניות שרי ומוצרלה וגם באגט לנו. כל זה עלה פחות מארבעה אירו. זה המקום לציין שאפי שומר עדיין על דיאטה נטולת גלוטן וכשאני כותבת אכלנו הכוונה הילדים ואני.
אנחנו מגלים שהאזור הזה בצרפת לא יקר ואם אוכלים בסופרמרקט חוסכים הרבה. במלון ארוחת בוקר עולה 7.5 אירו לאדם (בטירה היא עלתה 16).
 הנקודה הראשונה שלנו הכפר Tharoiseau קראנו שממנו יש נקודת תצפית יפה על כל השמורה. נקודת תצפית ממש לא מצאנו אבל הקפנו את הכפר שנמצא בנקודה גבוהה וראינו נוף מקסים. הכפר יפה ופשוט, הכבישים צרים ולא היה מקום לעצור.
 המשכנו לוזלה Vzelay מצאנו חניה בכיכר המרכזית בקצה הרחוב שעולה לכנסייה. חנינו (יש צורך לשלם בעמדה ולשים כרטיס חניה). הרחוב שעולה לכיוון Basilique Sainte Madeleineהוא רחוב יפה וציורי, יש בו חנויות חמודות שמעוצבות יפה, הא... והוא גם תלול מאוד (הילדים כעסו כשהבינו שאפשר לעלות עם המכונית ולחנות למעלה, אבל הילדים כעסו על הרבה דברים בטיול).

הבזיליקה כנראה בשיפוצים, כך זה נראה, לכן לא גבו כסף בכניסה. הבזיליקה שנבנתה במאה ה-12, לא הרשימה אותנו, ראינו כבר יפות ממנה, למשל ביער השחור, אבל הנוף שנשקף מהחצר האחורית עוצר נשימה, משקיף על כל השמורה הירוקה, בין הירוק יש כפרים קטנים. הייתי גרה שם. כמו לגור בתוך גלויה. הקפנו את החצר וירדנו בחזרה ברחוב החמוד לאוטו שלנו ומשם המשכנו לטירה.

אומנם ישנו כבר בטירה אבל באזור הזה יש הרבה טירות שאפשר לבקר בהן והן משחזרות את מראה החדרים של פעם. בחרנו בטירה הקרובה שנקראת chateau-bazoches, שילמנו 30 אירו לארבעתנו והיינו שם די לבד. גם מהטירה נשקף נוף נפלא של האזור הירוק. הטירה עצמה יפה יותר מבחוץ מאשר מבפנים. היא מוקפת גן ודשא ירוק. היא לא גדולה במיוחד. נחמד, לא יותר מזה.


למודי ניסיון מארוחת הצהריים (או שמא לומר מאי ארוחת הצהריים) של אתמול, גלשנו אתמול באינטרנט במטרה למצוא מסעדה, שהמחירים בה סבירים, שיש לעידו מה לאכול ושתגיש ארוחת צהריים בכל שעות היום. לקח זמן אבל מצאנו אחת. כיוונו את הג'יפי, מרוצים מעצמנו, הגענו למקום ו..סגור. המסעדה פשוט סגורה. לגמרי. איזו אכזבה.
 שוב מתחילים לחפש, חוזרים לאבלון "העיר הגדולה" שלנו. הפעם לא מתפשרים על מקדונלדס למרות הפצרות הילדים. הגענו למרכז העיר, קצת לקח לנו זמן להבין איך משלמים על חניה. נכנסים לאחת החנויות (כמו קיוסק שלנו) שמוכרת כרטיסים, הכרטיס נראה כמו דיסק, מכוונים את השעה שבה חנינו וזה מאפשר לחנות שעה וחצי, המחיר 2.5 אירו. מספיק זמן כדי לאכול.
 עוברים בכמה מסעדות ובוחרים אחת לטעמנו. בראסרי קפה דה יורופ, רותם ועידו אכלו פיצה רגילה ואני אכלתי פיצה לורין, אפי לקח את תפריט היום (13.5 אירו) למנה ראשונה, עיקרית וקינוח. הזמנו 2 כוסות יין (שיבלי, אחר כך אסביר למה זה חשוב) ובקבוק מים מינרלים (שעלה כמו היין). הארוחה עלתה 60 אירו כולל טיפ נדיב. סיימנו את התכניות להיום מוקדם מהצפוי, אחרי שהילדים סרבו לבקשתו של אפי לעשות ראפטינג קל, החלטנו לנסוע לעיירה שאותה תכננו לראות מחר.

העיר AUXERRE הומלצה באתר למטייל בכמה טיפים. הקתדרלה שלהם נראית למרחקים והיא באמת מרשימה אבל ראינו אחת כזו בשטרסבורג והילדים לא הבינו למה גררתי אותם לראות עוד כנסייה שראינו כבר. צודקים. חשבתי שליד הנהר יהיה יפה אבל לא היה שם כלום חוץ מאשר מרכז מבקרים (יש שם שירותים ציבוריים). הלכנו במדרחוב שהזכיר גם הוא את שטרסבורג אבל בשטרסבורג יפה יותר. לא אהבנו את AUXERRE בגלל האוכלוסייה. זו פעם ראשונה פה בצרפת שאנחנו נתקלים בקבצנים, הומלסים ומהגרים שמבקשים כל מיני תרומות ונדבות. לא הרגשנו נעים בכלל.. לכאן כבר לא אגיע. היה לנו חם. אכלנו עוגיות מקרון סבירות והלכנו לקניות בסופר לארוחת ערב שנאכל בחדרנו במלון. החלטנו לצמצם קצת את ההוצאות ולא לאכול במסעדות פעמיים ביום. זה אמור להיות טיול חסכוני (חוץ מהמחיר המופרז ששילמנו למקרון חחח...)


ארוחת הערב עלתה 11 אירו וכללה כלים ח"פ, 2 חבילות מוצרלה, פסטרמה, 2 באגטים, עגבניות שרי ונתחי דג אלסקה לאפי. אכלנו ושבענו בחדרנו החם מאוד !! אפי ואני ירדנו לשבת קצת בחוץ, שם נעים יותר מאשר בחדר. הילדים גלשו באינטרנט. עוד לילה חם עומד לעבור עלינו.

יום רביעי 10/7
היום אין לנו תוכניות תיירותיות אלא נסיעה של שעתיים וחצי לדירה קרוב לדיסנילנד פאריז. אני שמחה שיהיה לנו קצת מרווח נשימה ואולי זמן לשופינג באאוטלט L'elysee Val D'europe שנמצא קרוב לדירה. בבוקר קמנו בלי לחץ. ארזנו ויצאנו מהמלון בחיפוש אחר סופרמרקט לארוחת בוקר. לא רצינו לעבור ב-AUXERRE למרות שהיא בדרך צפונה, האווירה שם לא הייתה נעימה.
מצאנו סופרמרקט בעיירה שיבלי, זוכרים את יין שיבלי מאתמול? אנחנו נזכרנו שהמלצר אתמול המליץ לנו על יין לבן משיבלי. ושיבלי אכן מוקפת כרמים ויקבים. כשנכנסנו לסופרמרקט הופתענו לגלות שאף שמגדלים פה זנים רבים של ענבים ליין, את הענבים הפשוטים למאכל הם מביאים....מישראל דווקא. נחמד. ואגב, גם תפוחי האדמה משלנו. שוב אכלנו באגטים עם פסטרמה, מוצרלה ועגבניות. קינחנו בקרואסונים ובמיץ תפוזים (13 אירו). אנחנו נגלה בהמשך שמיץ התפוזים שנהנינו לשתות בבוקר יהפוך להיות מצרך יקר ככל שנתקרב לפאריז.
אנחנו עוזבים את חבל בורגונדי היפה, ללא טעימות יין או ביקור ביקב, זה משאיר לנו טעם לעוד ביקור במקום, הפעם זוגי. יצאנו לדרך, מכיוון שלא מיהרנו ניסינו לחסוך את כביש האגרה (שעלה לנו המון כסף ביום הראשון) ונסענו דרך הכפרים, גם כדי ליהנות עוד קצת מהנוף. בהתחלה זה יפה, אחר כך זה מתחיל להימאס, לפני כל כפר צריך להאט ולנסוע ממש לאט בתוכו. כמו שתכננו במחצית הדרך עברנו לכביש האגרה. שם גם יש שירותים וחנויות נוחות מסודרות מאוד שלא היו בכפרים שעברנו.
 הגענו למלון שבו שכרנו דירה. המלון נקרא adagio אבל את הדירה שכרנו ממישהי פרטית (זה היה זול יותר מהמלון) דרך אתר דירות http://www.mediavacationrentals.com/. הדירה קטנה, בדיוק כמו שמתואר באינטרנט, חדר קטן ובו שתי מיטות יחיד לילדים ובסלון ספה נפתחת, הספה טובה, גדולה ונוחה. חלון חדר הילדים פונה למסדרון החיצוני ולכן בלילה סגרנו אותו אבל הפעם לא סבלנו מחום נוראי כמו בלילות האחרים. הכי חשוב שיש מטבח ופינת אוכל. שילמנו 80 אירו ללילה והוספנו 10 אירו למצעים ומגבות (שניתנו בקמצנות) ועוד 15 אירו לחניה (שהייתה מיותרת כי בחוץ הייתה חניה). הבעיה הייתה שחלק מהתשלום העברנו בהעברה בנקאית, העברנו 140 אירו והגברת קיבלה רק 114 אירו. הסתבר שיש בנקים שאין קשר ביניהם וצריך בנק שלישי לצורך ההעברה וכולם גובים עמלה גבוהה מאוד. עדיף להעביר ב-paypel.
כשהגענו התקשרנו לבעלת הדירה אבל היא לא הייתה זמינה. הלכנו להסתובב ולאכול ב-val d'europe outlet, אחרי כמה סיבובים הבנו שאין קשר בינו ובין אאוטלט. אומנם יש מכירות סוף עונה אבל זה לא אאוטלט, לא כמו שאנחנו מכירים מארה"ב.
אכלנו צהריים במסעדה בשירות עצמי ששייכת לרשת "קזינו" שהם בעצם רשת של סופרמרקטים. שילמנו 30 אירו ל-3 מנות ראשונות, 4 עיקריות ו-3 קינוחים. מים אפשר לקחת חופשי. זול לעומת מה ששילמנו עד כה.
צריך לשים לב שבצרפת יש ארוחה שאנחנו קוראים לה עסקית והם קוראים לה תפריט היום – menu. היא בדרך כלל כוללת מנה ראשונה ועיקרית או עיקרית וקינוח מתוך מבחר מנות בתפריט. הארוחה הזו זולה יותר בצורה משמעותית. עוד דרך להוזיל זה כמובן לשתות מים מהברז, כמעט בכל מסעדה הגישו לנו קנקנן מים. השתייה הקלה עולה פה לפעמים יותר מיין.
המשכנו לשוטט וחיכינו לגברת. בשלוש וחצי נפגשנו בדירה. הגברת שלחה את בעלה שלא יודע אנגלית אבל היה בישראל. תקשרנו בערך. שילמנו וקיבלנו מפתחות וקוד לחניה. פרקתי מזוודות, סידרתי, לצערנו אין מכונת כביסה, התלבטנו אם לכבס במלון (7.5 אירו) והחלטנו שלא. בדקתי שיש מספיק בגדים. לרותם ולי חסרה חולצה בגלל הכתמים שלא ירדו.
יצאנו לסופרמרקט קנות מצרכים ליומיים הבאים. כבר התחיל להיות מאוחר. יש פה סופרמרקט אושן ענק. קנינו שם גם חולצות טריקו לרותם ולי שעלו בין 3 ל-5 אירו. הקנייה ארכה זמן רב כי הסופר גדול מאוד ואין לנו מושג איפה כל מוצר, כמובן הכול בצרפתית. אבל מצאנו אפילו פינה ישראלית וקנינו מלפפונים במלח של בית השיטה (כי בשום מקום אין כאלה מלפפונים). סיימנו קניות, ארגנו את האוכל במקרר ואכלנו ארוחת ערב, חביתות, גרעיני תירס ו..באגט. אין זמן לבשל צריך לצאת לדיסני ווילאג'. המוכר בשמו בארה"ב כדאון טאון של דיסני.
 הסיבה שרצינו לצאת חוץ מזה שהילדים רצו להיות שם היא שרצינו לגשת לקופות ולהמיר את הכרטיסים שקנינו ולקוות שלא יהיו בעיות שמחיר המציאה שמצאנו אכן נכון. הקופות עדיין עבדו בשמונה בערב אבל את הכרטיסים ניתן להמיר רק מחר, רצינו לחסוך מעצמנו את התור. הכרטיסים עובדים לפי תאריך ואם נמיר אותם היום זה יהיה כאילו נכנסנו היום לפארק. בכל מקרה בררנו שנוכל להגיע בפעם הנוספת בשבוע הבא גם כן ביום חמישי כי זה הסתדר לנו עם התוכניות. ראינו, כפי שהומלץ בלמטייל, שהחניון של הווילג' אכן קרוב יותר לפארק מאשר החניונים הרשמיים וגם זול יותר ועדיף לחנות שם כי הוא גם מקורה. השעה כבר רבע לחצות, אנחנו מארגנים כל מיני דברים למחר, מחר קמים בשבע כדי להספיק לקופות ולפארק שנפתח בתשע.

יום חמישי 11/7 

כמובן שהיום כולנו קמנו בזמן. אומנם יש שאטל מהמלון אבל מיהרנו לצאת ולהגיע לקופות בזמן, שם המרנו את הכרטיסים. השעה כבר אחרי תשע והם לא פותחים. מוזר. הלכנו לברר, הפארק נפתח בעשר (עוד פשלה, לא בדקתי מתי הפארק נפתח, סתם חיכינו ארבעים דקות). מה שמפתיע זה שיש אנשים שכבר עומדים בשער ומחכים, כמעט שעה. אנחנו הלכנו לשבת על ספסל.

הייתי עם אפי בדיסנילנד פאריז לפני 16 שנים, כשעוד קראו לו יורודיסני. הכניסה לא השתנתה. כולנו כבר בוגרי דיסניוורלד באורלנדו ודיסנילנד בלוס אנג'לס. נראה אם לפארק הזה יש מה לחדש לנו. התחלנו במתקן אהוב – star tours, שלאכזבתנו היה גרסה ישנה של המתקן ב-LA. הסרט ישן יותר ואינו תלת ממד. אחר כך עידו ואפי הלכו לרכבת הרים עם לופ space mountain ואחר-כך רצינו כולנו ללכת ל- big thunder רכבת הרים שמתאימה גם לאימא, אבל היא לא עבדה (היא תוקנה לאחר כמה שעות). אפי ועידו הלכו לרכבת הרים עם לופ "אינידאנה ג'ונס" בעוד אני ורותם הלכנו לאוטו להביא קפוצ'ונים. כן, היה קריר. זה היום היחידי בטיול הזה שהיה לנו קריר. ועדיף קר מאשר חם. הטיפ לחניה בווילג' היה מוצלח מאוד שכן החניון קרוב יותר. המשכנו בפיצול – רותם ואני שטנו בספינת הקיטור הגדולה ואפי ועידו הלכו לבית האימה phantom manor.

כשבדקנו את כל המתקנים לפני שהגענו לדיסני וגם בבוקר שמנו לב שאין הרבה מתקני אקסטרים, אין סרטי תלת-ממד (חוץ מקפטן היו של מייקל ג'קסון, סרט ישן שכבר ראינו, לא משהו), ואין גם הופעות כמו בפארקים בארה"ב. קצת עלוב. המשכנו לשודדי הקאריביים: נכנסים למתקן שמשייט בין דמויות השודדים, אמור להיות קצת מפחיד. חזרנו לאותה רכבת הרים שלא עבדה, היא חזרה לפעול ועלינו עליה. היה נחמד גם לפחדנית כמוני. 

כשסיימנו את המתקנים החשובים עברנו לפארק השני (דיסני סטודיוס) לראות הופעה של פעלולים מוטוריים (הופעה דומה ראינו לפני שבע שנים בMGM באורנלדו). ההופעה מתקיימת שלוש פעמים ביום ולכן היה חשוב לנו לראות אותה כדי שלא נפספס. אין ספק שעד כה זה הדבר המנצח פה. פעלולי אופנועים ומכוניות כמו בסרטים. נהנינו מאוד.

אפי ועידו המשיכו לרכבת הרים נוספת עם לופ (רוק'נ'רול) ולמגדל האימה tower of terror האהוב עליהם ורותם ואני ראינו סרט שמשלב גם שחקן בהופעה חיה. זה נקרא סינה-מג'יק Cinemagique. הסרט מדבר גם באנגלית (השחקן) וגם בצרפתית (השחקנית), שניהם שחקנים מפורסמים. יש בו אלמנטים מתחילת הקולנוע ועד היום. וגם קצת הפעלה (כשיורד גשם מרגישים אותו גם בקהל). נהנינו מאוד. הסרט עשוי בצורה יפה. אפשר להבין גם בלי לדעת צרפתית וגם בלי לדעת אנגלית. רשמנו לפנינו שגם אפי ועידו צריכים לראות את זה. אפי ואני הספקנו להסתחרר גם על קרוסלת Flying carpets over Agrabahבזמן שרותם ועידו צחקו עלינו מלמטה. 

בשעה שבע חזרנו לפארק הראשון לראות את מצעד הדמויות של דיסני. צפינו עליו מתחנת הרכבת שבכניסה לפארק. גם בצל (כן, התחיל להיות קצת חם) וגם בלי צפיפות. במשך כל היום אכלנו סנדוייצ'ים שהכינונו מראש בחדר. מביקורינו הקודמים בדיסנילנד לסוגיו זכרתי כי המסעדות נסגרות די מוקדם וכבר כמה פעמים מצאנו את עצמנו רעבים לקראת מופעי הסיום בשעת הסגירה כאשר אין כבר מה לאכול חוץ מאשר כמה דברים מתוקים. לכן תכננו ללכת לאכול מיד אחרי המצעד וכמה הופתענו כשגילינו שרוב המסעדות כבר נסגרו ואלה שנשארו פתוחות הן היקרות ביותר והיה בהן תור ארוך מאוד. 

במשך היום עוברים ממתקן למתקן וחוטפים איזה כריך או חטיף ולכן לא מרגישים רעבים. כשהאדרנלין יורד ומחכים למופע הסיום אז מרגישים את הרעב. לכן כדאי לא לחכות לסוף. יצאנו לווילג' לאכול בפלנט הוליווד. הרשת הזו הייתה פעם גם בארץ. בתחילת דרכה היא הייתה די להיט, עד כמה שזכור לי הבעלים היו ברוס וויליס, סטאלונה ושוורצנגר. אין לי מושג איך היא היום אבל נתקלים בה בעיקר במקומות תיירותיים שבהם אביזרים מהסרטים עוד עושים רושם על מישהו, כן גם עלינו. ידענו שזו תהיה ארוחה יקרה, ידענו שנצטרך להמתין קצת אבל לא ידענו שהשירות לא יהיה טוב, שהמנות לא ייצאו ביחד ושאפי יקבל מנה שהוא לא הזמין ושנראה ששכחו בכלל להכין. שילמנו 100 אירו ולא השארנו טיפ. לא מגיע.

עד שיתחיל מופע הסיום עידו הלך לעוד כמה סיבובים על הספייס מאונטיין (כמו עוד כמה בני נוער שפשוט ירדו ועלו ברצף). אנחנו כבר היינו עייפים, אכלנו גלידה (אפילו חנות הגלידה של בן אנד ג'ריז נסגרה מוקדם, מזל שמכרו קופסאות אישיות בדוכנים) ותפסנו עמדה. לפחות מופע הסיום לא אכזב. הוא היה מופע כמו שדיסני יודעים לעשות: אורות, צבעים, אש, מים וזיקוקים והכול בליווי השירים המוכרים. מקסים. מושקע ומשובח ביותר. 

זהו, היום הסתיים, כולם יוצאים מהפארק לכיוון החניונים ורק אנחנו ועוד כמה בודדים יוצאים לכיוון חניון הווילג' ויוצאים בלי פקקים לכיוון הדירה. חזרנו עייפים אך מרוצים ובכל זאת אם משווים את זה לאמריקה, אז אין מה להשוות. גם בהשוואה בין המתקנים (הפארק בLA מורכב גם הוא משני פארקים ויש בו יותר מתקני אקסטרים וגם מתקנים רטובים כמו אבובים), גם ההופעות בסגנון מחזמר (כמעט ואין ומה שיש מתאים לקטנים), כמו שכתבתי אין סרטי תלת-ממד. אבל לא רק זה. כל הגישה היא שונה. באמריקה אתה נכנס לפארק ומתחיל לחייך כי כולם מחייכים אליך, החל ממנקה השירותים ועד לנסיכות שמסתובבות ומצטלמות. כאן לא ראינו הרבה חיוכים. תודעת השירות של דיסני אמריקה, הסדר והיעילות נשארים פה לרוב בכניסה לפארק. במופע הסיום למשל אנשים עלו על ערוגות הפרחים, משהו שבאמריקה לא יקרה. העישון כמובן אסור באמריקה, פה יש פינות עישון אבל אין הקפדה ואנשים מעשנים חופשי בפארק. אפי ואני היינו מוותרים על עוד יום בשבוע הבא אבל הילדים לא רוצים לוותר ולכן נחזור לכאן. דרך אגב הצענו להם את פארק אסטריקס במקום, כדי לחוות משהו אחר ושונה והם לא רצו.

יום שישי 12/7 ארמון וורסאי ורובע לה-דפנס

בהכנת המסלול לא לקחנו בחשבון שיהיה לנו קשה לקום מוקדם בבוקר (אחרי יום ארוך ומלא פעילות בדיסנילנד) ולנסוע לוורסאי. קמנו מאוחר, אפי הלך לקנות באגטים כדי להכין סנדוויצ'ים ויצאנו רק באחת עשרה וחצי. הגענו לארמון בשעה אחת. באתר האינטרנט כתוב שהחניה חינם, בפועל היא עולה כסף, ניסינו לבדוק אם יש אופציה אחרת ולא מצאנו. בדרך לכאן גם היו פקקים וזו הסיבה לכך שהגענו מאוחר כל כך (בעיקרון הנסיעה היא 45 דקות). מגיעים לרחבה שהיא בגודל של מגרש כדורגל ועליה עומדים מאות אנשים בתור המסודר בצורת סלאלום. כשאפי ואני היינו כאן בעבר, הרחבה הזו לא הייתה קיימת, רחבת ההמתנה הייתה קטנה יותר וכל מי שהיה לו כרטיס נכנס ללא תור. היום כולם כמעט מגיעים עם כרטיס ( או מוזיאונים או כזה שנקנה באינטרנט או באחת החנויות), אין דרך לעקוף את התורים שהם בעצם לבידוק הביטחוני ולכניסה.

אפי הציע שנלך למרכז המידע כדי לברר, שם הציעו לנו להתחיל קודם בגנים (הם דרך אגב ללא תשלום) ובארמון המלכה (בתשלום) ואחר כך להיכנס לארמון כי אז התור יצטמצם. החלטנו מראש ללכת לרכבת הקטנה שתיקח אותנו לארמון המלכה, היה יום חם מאוד ולא היה לנו כוח ללכת ברגל (חוץ מאשר לאפי). בדיעבד הוא צדק !! הרכבת עולה 6.9 לאדם. גם כאן התור ארוך והיעילות...? לא קיימת פה. הכרטיסים נמכרים באיטיות, הרכבות מתמלאות באיטיות, גם כשרכבת מוכנה כבר לצאת, מאיזו סיבה לא ברורה היא עדיין לא יוצאת ואנשים ממתינים בתוכה. בינתיים מתחלף מוכר הכרטיסים והמוכר החדש הוא טיפוס שמתבדח ומדבר עם כל אחד. "הא, ישראל, שלום..." מכירים את זה? זה לא כיף כשאתה ממתין בתור. חיכינו שעה עד שעלינו. הרכבת כמובן איטית מאוד ומרגישים בגב כל מהמורה.

ירדנו בארמון הקטן של מארי אנטואנט ואני חיפשתי בכלל את החווה שלה ואת הגן האנגלי. זכרתי את זה כמקום קסום ויפהפה ורציתי שהילדים יראו. סיירנו בארמון שהיה צפוף למדי (שימו לב שצריך להשאיר את התיקים אצל השומר) ויצאנו לחפש את החווה. היה חם מאוד, הדרך הייתה מלאה חרקים ונראתה מוזנחת משהו. הייתי בטוחה שאנחנו במקום הלא נכון. זה לא מה שזכרתי. אחרי חצי שעה הליכה הגענו למה שנראה לי פתאום פחות מלהיב (ששש...שהילדים לא ישמעו) ממה שזכרתי. כמובן שלא הייתה התלהבות. "כבר ראינו בתים כאלה בכל הכפרים".

חזרנו לתור הארוך לרכבת, עייפים ועצבנים, והמתנו. עברו כמה רכבות מלאות עד שהגיעה רכבת ריקה לקחת את כולנו. שמחנו שאנחנו סוף סוף עולים אבל נחשו מה? הכרטיסן המתבדח מקודם – הוא עכשיו הנהג. הרבה אנשים קונים כרטיס חזור לרכבת (כנראה באו ברגל וזה מעכב מאוד) והוא...עדיין מתבדח, משוחח, יש לו המון זמן. אנחנו מתייבשים והוא מנסה להעלות עוד כמה אנשים גם כשאין מקום. יעילות?....סדר?....לא בבית ספרנו. מתחילים להתגעגע לבלגן של הארץ, אצלנו לפחות האנשים לא היו נשארים שקטים כל-כך, מישהו כבר היה קורא אותו לסדר. סוף סוף הגענו לארמון. 

השעה שלוש וחצי. ויש תור. קצת פחות ארוך אבל...במקום לעשות את הפיקניק שתכננו בגנים אנחנו מבינים שאין זמן ואוכלים את הסנדוויצ'ים בזמן ההמתנה. השמש קופחת על ראשנו ורותם ועידו נשלחים לשבת בצל. עומדים שעה כדי להיכנס. יש בידוק בטחוני אבל את הכרטיסים בקושי בדקו ואפילו לא ביקשו לראות בן כמה עידו, שנכנס חינם מפאת גילו. אם לא היינו ישרים כל-כך היינו יכולים להכניס גם את רותם בחינם, אף אחד לא בדק. 

אתם חושבים שעד עכשיו סבלנו? טעות. עד עכשיו היה החלק הטוב. הצפיפות בתוך הארמון בלתי נסבלת. אין שום בקרה בכניסה על כמות האנשים שנכנסת (מישהו אמר סדר?). אי אפשר ליהנות מחדרי הארמון. בחדרים הקטנים היה קשה לעבור מחדר לחדר. אין מה לדבר על הנאה. יצאנו משם בשש. עייפים אך לא מרוצים.

נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע, אפי הציע לנסוע לכיוון לה-דפנס, מרכז העסקים. אותו לא הכנסנו למסלול בגלל קוצר הזמן. כשאפי ואני ביקרנו שם זו הייתה אטרקציה, לא היו בארץ בניינים רבי קומות מהסוג שיש היום במתחם הבורסה. במדריך בקשיש הישן שלנו מייעדים לו יום שלם. עידו רצה מאוד לראות את שער הניצחון החדש והתלהב מהנסיעה. רותם הייתה עסוקה במוזיקה ואפילו לא שמעה על מה דיברנו. התבלבלנו קצת בדרך אבל בסוף הגענו, נכנסנו לחניון ויצאנו לראות את הרובע ובעיקר את הקשת הגדולה (שער הניצחון של מיטראן) בניין משרדים שעומד ממש בקו ישר מול שער הניצחון של נפוליאון. זה סופו של יום העבודה ובסך הכול הרי מדובר פה במתחם עסקים. יש פה קניונים, חנויות ומסעדות שמשרתים את ציבור העובדים הגדול. הכול גדול ויפה ומרשים. 

הצטלמנו קצת וחזרנו לחניון שהיה ריק, חיפשנו איפה עמדת התשלום ולא מצאנו. הגענו לשער וצלצלנו באינטרקום, כמובן שאיש הביטחון שענה לנו לא ידע אנגלית וצעק עלינו לדבר בצרפתית בסוף הוא פתח לנו את השער בלי לשלם. העיקר שנעזוב אותו. 

חזרנו לדירה מאוחר מאוד וקיווינו שתהיה מסעדה פתוחה בקניון הקרוב. הקניון עצמו נסגר בתשע. הסופרמרקט בעשר והשעה הייתה כבר אחרי תשע. מצאנו מקום נחמד שנקרא pizza del art val d'europe. יש להם תפריט מוזל גם בערב, אחלה. המחיר היה סביר והאוכל היה טעים, פיצות פסטות. זו כנראה רשת ומומלץ לאכול בה. כשיצאנו לא היו אנשים בחוץ, הכניסה לחניון שממנו באנו הייתה סגורה. אני כבר ראיתי את עצמי מבלה את הלילה בחוץ כי גם המפתחות לדירה היו באוטו. הלכנו קצת הרבה ברגל עד שמצאנו כניסה לחניון. טוב, אפשר לצאת, איזה מזל.

13/7 נוסעים לפאריז ושטים על סיין

קמנו בשעה שבע וחצי. אנחנו צריכים לפנות את הדירה בעשר. ארזנו מזוודות, סידרנו וניקינו מעט. הורדנו מזוודות. בעשר החזרנו את המפתח לבעלת הדירה שבדקה שהכול בסדר והחזירה לנו 100 אירו שהשארנו לה לביטחון.

היה קשה לסדר את המזוודות באוטו ולאפי כאב הגב. זה לא טוב. אנחנו לא רוצים שייתפס לו הגב. אנחנו אמורים לקבל את הדירה בפאריז בארבע. זה נראה כאילו כל היום לפנינו אבל בפועל אין הרבה זמן. טיילנו קצת בקניון, שכפי שכתבתי הוא לא אאוטלט אף על פי שהוא מגדיר את עצמו ככזה. לא נמכרים בו עודפים. בחוץ יש מתחם נוסף של חנויות שנקרא la vallee village , פה יש בעיקר חנויות יוקרה שלא מתאימות לתקציב שלנו. היינו חייבים למצוא לעידו נעלי ספורט, הנעלים שלו נקרעו ורק התחלנו את הטיול ודווקא פה מצאנו לעידו נעלי ספורט של טימברלנד ב-20 אירו. החנויות פה יקרות מאוד אבל אנשים יוצאים מכאן מלאי שקיות.

אכלנו צהריים ברשת היפופטמוס. עשינו קניית מצרכים לשבוע הקרוב שבו נשהה בפאריז. ידענו שנהיה במרכז פאריז, ללא רכב ולא יהיה לנו איך לסחוב מצרכים גם אם נמצא סופרמרקט קרוב ולכן בחרנו לעשות את רוב הקניות כאן. וזה היה חייב להיות מהיר כי כבר לא היה לנו זמן.

הגענו לאיל-סאן-לואי. הרחוב הראשי באי מלא באנשים. כולם עומדים בתור לאכול גלידה. אפי מוצא חניה ממש מול דלת הכניסה אבל המכונה לכרטיסי החניה מקולקלת והוא לא רוצה לעזוב את האוטו. קיבלנו מראש את קוד הכניסה לבניין כדי שנוכל להיכנס. נציג של בעלת הדירה אמור לחכות לנו למעלה.

הגב של אפי כואב. הוא מחכה באוטו ואנחנו מעלים את המזוודות, התיקים ושקיות הקניות (קומה ראשונה אבל מדרגות לא קלות, כמה פעמים עלינו וירדנו? לא ספרתי) בזמן שהנציג של בעלת הדירה מחכה לנו למעלה. אני משלמת לו, מקבלת גם קוד לאינטרנט ושמחה בעובדה שיש מאווררים בדירה (ידענו שאין מזגן), לא שמחה שיש מכונת כביסה אבל אין מייבש, יש מתקן ייבוש. הדירה נראית בדיוק כמו בתמונות. מה שלא רואים בתמונות זה שאנחנו נמצאים מעל דלת אחורית של מסעדה. מדי פעם יהיה קצת ריח ובלילה יש רעש כשהם מסיימים לעבוד. לא נורא. החום זה מה שמפריע בעיקר.

אפי נוסע לגר דה ליון להחזיר את הרכב (גם שם הוא אומר שום דבר לא מסודר). הוא לוקח את הטלפון שלי שיש בו אינטרנט כדי שנהיה בקשר. בדירה יש אינטרנט והילדים יכולים להתחבר עם האייפון הבעיה שלא מצליחים להתחבר ועד שמצליחים, זה מתנתק. אני מפעילה בינתיים מכונת כביסה. הצטברו לנו ערמות כביסה מכל השבוע החולף. אפי מודיע שהוא החזיר את הרכב. בדרך חזרה הוא כבר קונה carnet, עשרה כרטיסי מטרו במחיר 1.31 אירו לכרטיס, מבחינתנו זה המשתלם ביותר. אין לנו צורך בכרטיס מוזיאונים או בכרטיס לשבוע. חלק מהמקומות קרובים אלינו מרחק הליכה ואין צורך במטרו.

אפי מגיע לדירה וגם מופתע לטובה מהמראה. מדובר בבניין ישן מאוד. דלת עץ כבדה ומפתח כמו פעם. היא מאובזרת כמו שצריך. הפעם גם יש מגבות ולא בקמצנות.

אכלנו ארוחת ערב ויצאנו לפי התכנון לשייט. הולכים לפני כן ל- Pont des Arts , גשר האומנויות או גשר המנעולים (אחר כך נגלה שיש הרבה גשרי מנעולים). 

בערך עשרים דקות הליכה וחוזרים לאזור Pont-Neuf משם יוצא השייט הכי קרוב לדירה. מצאנו באינטרנט גם קופון, המחיר 13 אירו לאדם. מלבד הקור, השייט ממש כיף, ההסברים נחמדים, לא משעמם. עידו זוכר לא לטובה את השייט שעשינו בשטרסבורג, שם זה היה שעתיים והקשבנו להסברים במכשיר אודיו (באיזשהו שלב הפסקנו להקשיב). פה בחרנו שייט שנמשך שעה. המדריכה שמסבירה קצת בצרפתית וקצת באנגלית. האתרים פה כמובן מעניינים יותר. נהנינו מאוד. יצאנו לשייט בשעה עשר בלילה. עוד היה אור, לאט לאט החשיך וכך יצא לנו לראות את פאריז ובעיקר את מגדל אייפל מוארים.

14/7 יום הבסטיליה

הרבה תכנונים היו לנו סביב היום הזה. הרבה שינויי תוכניות כדי להגיע ביום הזה לפאריז ולהשתתף בחגיגות. אבל היום הזה הפך להיות הסיוט הכי גדול שלנו. וזה הסיפור:

החגיגות של החג הלאומי, שלא נקרא פה יום הבסטיליה אלא la Fete Nationale מתחילות בשאנז אליזה במצעד צבאי.

ירדנו בפעם הראשונה למטרו בפאריז, בתחנת סנט פול. גילינו שבתחנה הזו יש רכבת ללא נהג. אפי התלהב אני קצת נבהלתי. לדעתו זו בדיוק אותה פעולה של מעלית. רק במקום לעלות היא נוסעת. עדיין לא התרגלתי לרעיון.

התכוננו להגיע בשעה תשע וחצי לתחנת כיכר הקונקורד שהייתה אמורה להיות פתוחה. אבל בפועל לא נתנו לרדת בתחנה, ונאלצנו לרדת תחנה אחת אחרי. גם שם עמדו אנשים, הרבה אנשים. מצאנו מקום ועמדנו גם אנחנו. בשעה עשר לא ראינו כלום, עשר ורבע, כלום. פתאום ראינו מרחוק ראשים של חיילים. הסתבר שהמצעד עובר רחוק מאוד מאיתנו. השאנז אליזה מחולק לשתי שורות ואנחנו עומדים אחרי השורה השנייה המרוחקת. בקיצור המון שוטרים היו באזור אבל אף אחד מהם לא מכוון אותך למקום שממנו רואים את המצעד. התאכזבנו מאוד והתנחמנו במטס המרשים שעבר מעל לראשינו.

אחר כך חצינו את גשר אלכסנדר

והלכנו לכיוון האינווליד כדי למצוא תחנת מטרו פתוחה שם הסבירו לנו איך להגיע למונמרטר. כשהגענו היה כבר חם מאוד. כנסיית הסקרה-קר נמצאת במעלה הגבעה. כל הדרך אליה נתקלים במהגרים (ממוצא אפריקאי) שבמקרה הטוב מנסים למכור לך פסלים של מגדל אייפל ובמקרה הגרוע מנסים לתפוס לך את היד ולהלביש לך צמיד שכמובן עליו הם מבקשים כסף. קשה מאוד להתחמק מהם. האווירה לא נעימה. עלינו למעלה. היה קשה. 

אפי ועידו עלו לכנסייה בזמן שרותם ואני נחנו קצת, כשעלינו למעלה לא מצאנו אותם, ראינו את הצפיפות בכניסה לכנסייה וויתרנו על התענוג. ישבנו על הספסל והבטנו בנוף היפה של פאריז פרוסה למרגלותינו. 

כולנו רצינו כבר לחזור לדירה ואפילו וויתרנו על ארוחת צהריים במסעדה. אכלנו בדירה עוף מוכן שקנינו אתמול בסופרמקרט ופירה שהכנתי. ונחנו קצת כדי שיהיה לנו כוח לצאת לראות את זיקוקי הדינור המסורתיים מעל מגדל אייפל.

יצאנו לדרך, עברנו בדרכנו לRER ליד הרובע הלטיני שם מצאנו מסעדה נחמדה ואכלנו פיצות, סלט ופסטה, מזל שבחוץ היה נעים כי בתוך המסעדה חם מאוד (מזגן? מה זה?) מאוורר התקרה לא עבד ודווקא היום לבשנו ארוך בגלל שאתמול בערב היה לנו קר.

אומרים שאת הזיקוקים רואים הכי טוב משאפ-דה מר אבל הRER לא עצרה שם. ירדנו כמו כולם בתחנה שאחרי והלכנו, כמו כולם (טעות ראשונה), למקום שממנו רואים היטב את מגדל אייפל, על גדת הנהר. המתנו בסבלנות לחשכה שתרד. בינתיים רצינו להתקדם אבל היו שוטרים שלא אפשרו את הגישה להמשך הרציף בנהר. אנחנו עוד נחזור לשוטרים האלה והאחרים שמסתובבים פה. בינתיים המתחם שלנו הוסיף להתמלא.

מאתמול אנחנו רואים שתי צורות של חגיגות, האחת – פיקניקים לאורך גדת הנהר, שמיכות קטנות, בקבוקי יין, מסיבות קטנות וגדולות. ממש כיף. השנייה – בומים. רעשים שנשמעים כמו פצצה שמאוד הבהילו אותנו אתמול. היום הבנו במה מדובר. ראינו משהו נזרק, בוער מעט ומתפוצץ ברעש מחריש אוזניים. זה קרה לידנו וזה לא היה נעים. ברחנו משם ומיד תפסו לנו את המקום. 

על כל פנים, מצאנו מקום אחר, היינו בטוחים שאנחנו בעמדה טובה, כמה אנשים סביבנו היו עם מצלמות מקצועיות וחצובות. זה נראה לנו מקום ממש טוב. לא בדקנו במפה (טעות שנייה). כבר היינו חסרי סבלנות, החושך ירד מזמן ואין זיקוקים.

ואז זה התחיל, שומעים, אבל...לא רואים. אנחנו נמצאים במקום הפוך, אומנם רואים את המגדל אבל לא את הזיקוקים. והשוטרים...זוכרים סדר? יעילות? ארגון? לא זוכרים? נכון, כי אין פה. כמו בבוקר, גם כאן, אף אחד לא מכוון אותך למקום הנכון, אף אחד לא אומר לך שמכאן לא רואים. מסתבר שכנראה כל האנשים סביבנו הם לא פריזאים.

באופן אינסטינקטיבי זרמנו עם עוד מאות אנשים לכיוון גשר שממנו אפשר לראות משהו (טעות שלישית). על הגשר כבר היו מלא אנשים. באיזשהו שלב הזרם כבר הפך להיות צפוף ואי אפשר היה להתקדם קדימה וגם לא לחזור אחורה. ביקשתי מאפי להפסיק ללכת אבל הוא אמר שנלך עם הזרם. כשעמדנו הרגשנו נדחקים מכל הכיוונים. לא יכולנו לא להתקדם ולא לחזור אחורה. אפי ועידו גבוהים ולא הרגישו את המחנק שרותם ואני הרגשנו. לי היה תיק גב די גדול שהפריע לאנשים אבל גם עזר לי עם הדחיסות, בשלב מסוים נאלצתי להוריד אותו מהגב. רותם צעקה שהיא כבר לא יכולה יותר, מאחוריה הייתה אישה עם תינוק קטן והיא פחדה לפגוע בו, חששתי שרותם תתעלף. זה היה מפחיד. קשה לי לתאר את ההרגשה. ראיתי לפניי אסון, את אסון פסטיבל ערד, אסון המכביה. לא ידעתי לאן ללכת. ביקשתי מאפי שיוציא אותנו משם וכעסתי על עצמי שהמשכתי ללכת. כעבור חצי שעה (אולי יותר אולי פחות, אפי אומר שכל האירוע נמשך עשר דקות) אפי הוביל והצליח לחלץ אותנו משם. לא האמנתי שהצלחנו לצאת. רותם ואני התחלנו לבכות. זה היה נורא. בדיעבד אני חושבת לעצמי, בסך הכול זיקוקים, יש לנו בחולון בכל יום עצמאות. למה עשיתי את זה?

בדרך לRER עוד שמענו את הזיקוקים, ראינו אותם מהרכבת אבל לא עניין אותנו. אני רציתי למחוק ולשכוח את היום הזה.

הלקח שלי לעתיד הוא - למרות הפיתוי, לא להגיע בימים כאלה. זה יכול להיגמר באכזבה כפי שקרה לנו ביום העצמאות של ארה"ב בלאס וגאס. וזה היה יכול חלילה להיגמר באסון.

יום שני 15/7

יש בולונז'רי וסופרמרקט קטן מתחת לדירה וזה נוח מאוד לרדת לקנות מצרכים בבוקר. הבאגטים הרבה יותר טעימים מהסופרמרקט, אך גם יותר יקרים.

היום התחלנו בכנסיית נוטרדאם, מרחק הליכה קצר ונוח מהדירה שלנו שממוקמת במקום נפלא, הומה אדם ומלא תיירים ובתי קפה.

אחרי שביקרנו בכנסייה, המשכנו לכנסיית סן-שאפל. זה המקום לומר שאפי ואני כבר היינו פה אבל נראה לנו שאי אפשר לבקר בפאריז בלי זה. אני זוכרת שמאוד התלהבתי אז מהכנסייה הזו. בכניסה למתחם יש שני תורים, תור אחד ארוך לכנסייה ותור קצר למשרד המשפטים/בית המשפט שנמצא באותו מתחם, התור מגיע בסופו של דבר לאותו מקום כך שאפשר לעמוד בתור הקצר. זה רק תור לבידוק הביטחוני את הכרטיסים לכנסייה קונים בפנים. בניגוד לנוטרדם שלא עולה כסף פה צריך לשלם. 

יצאנו מהכנסייה שלא הרשימה את הילדים והלכנו לאכול גלידת ברטיו (bartillon). זו הגלידה שבגללה אנשים עומדים בתור בכל שעות אחר הצהריים והערב באי שלנו (אנחנו כבר קוראים לו האי שלנו), שם יש סניפים שמוכרים את הגלידה הזו (החנות הראשונה, המקורית, זו שכתובה במדריך בקשיש הישן שלנו, סגורה). אז מכיוון שאין לנו כוונה לעמוד בתור רק בשביל גלידה, ובכל זאת צריך לטעום, החלטנו שאנחנו טועמים אותה בבוקר. הגלידה טעימה אבל לא הייתי עומדת בשבילה בתור.

מהגלידה שנמצאת מול כנסיית סן שאפל הלכנו לראות את מגדל הפעמונים סן-ז'ק ואת בית העירייה הוטל דה ויל 

ומשם הלכנו למרכז פומפידו. קיווינו לראות ברחבה מופעי רחוב אבל לא היו. חשבנו לטייל קצת ברחוב ריבולי, רותם קנתה לעצמה ג'ינס יפה, אבל מהר מאוד נגמרה הסבלנות. 

אכלנו בביסטרו נחמד le p'tit bistro מול מגדל סן-ז'ק, היה טעים ולא יקר... אבל חם. אין מזגנים במסעדות ובחנויות. הימים חמים מאוד בפאריז וזה משגע אותנו. הם דווקא נהנים מהשמש החמה. יושבים בחוץ במסעדות כשפניהם מול השמש.

נחנו קצת. הילדים נשארו בדירה לגלוש ואפי ואני הלכנו לטייל ברחוב ריבולי. בסיום הטיול הקצר עברנו בסופרמרקט ליד תחנת סנט פול והכנו ארוחת ערב שכללה חזה עוף, אורז (סוף סוף מצאתי כאן אורז) וקישואים. אין כמו אוכל של בית.

אני מפעילה מכונות כביסה בקצב ועדיין לא התגברתי על ערמת הכביסה הגדולה. אפי עדיין עם כאב גב מתעקש לעלות עם עידו ברגל למגדל אייפל. אחרי האוכל, יוצאים למגדל אייפל.

יורדים בתחנת המטרו של ארמון טרוקדרו ממנו נשקף הנוף היפה של המגדל. 

אחרי כמה צילומים יורדים לכיוון המגדל. אפי ועידו עומדים בתור לקניית כרטיסים לעלייה ברגל, יש תור אבל לא ארוך כמו התור הרגיל.

רותם מחליטה להישאר למטה. אני נשארת איתה ולא מתווכחת. כבר הייתי שם. אחרי הטראומה של אתמול אני מבינה את הצורך שלה במקום מבטחים. אנחנו מטיילות קצת, אוכלות קרפ ויושבות על גדת הנהר. גם פה מחוץ לרחבה נמצאים הרבה מהגרים אפריקאים שמנסים למכור מגדלי אייפל קטנים. אנחנו מחליטות ללכת לשבת במתחם של המגדל. השעה עשר וחצי. החושך מתחיל לרדת. במקום שבו קבענו עם הבנים יש ספסל ולידו תחנת משטרה, להפתעתנו המשטרה נסגרת, השוטרים הולכים הביתה, כאילו שבעשר וחצי אין בהם צורך. מיד לאחר שהם הולכים נכנסים לרחבה כל המוכרים והגזלנים למיניהם. 

עקבנו אחרי מוכרי הפרחים שבלי בושה ניגשים לאישה (בדרך כלל, אבל לפעמים גם לגברים) ומושיטים לה פרח. האישה לפעמים באופן אינסטינקטיבי לוקחת את הפרח, ולפעמים אומרת לא. בכל מקרה המוכר ניגש לגבר ומבקש ממנו כסף עבור הפרח. היו כל מיני מקרים הזויים שהאישה לא רצתה לשלם וניסתה להחזיר את הפרח, המוכר אמר לה להשאיר את זה אצלה, כשהיא השאירה הוא הלך אחריהם וחיכה לכסף, היא שוב ניסתה להחזיר והוא שוב לא רצה, בסוף היא הניחה את הפרח על הרצפה. אומנם היו אנשים סביב אבל לאט לאט התורים התקצרו ומספר האנשים ברחבה היה מועט. לא כל כך נחמד לשבת ולחכות במצב הזה אם כי חוץ ממוכר אחד אף אחד לא ניגש אלינו. וגם הוא עזב אותנו כשאמרנו לא. כשהבנים חזרו השעה הייתה כמעט חצות.

גם כאן אפי סיפר שהיה חוסר יעילות. כאשר עולים ברגל אפשר לעלות רק עד לקומה השנייה ומשם צריך לקחת מעלית לקומה השלישית והאחרונה. מה שלא אמרו לאפי כאשר הוא קנה את הכרטיסים זה שיש לקנות עוד כרטיס נוסף למעלית לקומה השלישית (העלייה ברגל הופכת להיות פחות זולה ממה שחשבנו, אבל לא בגלל זה הם עלו ברגל). כשהגיעו לקומה השנייה התברר להם שצריך לקנות כרטיסים. למעלה יש אומנם קופה נוספת אבל היא נסגרת עוד כשאנשים ממשיכים לעלות, היא נסגרה ממש דקה אחרי שאפי קנה את שני הכרטיסים האחרונים למעלית. כלומר הם היו יכולים להגיע לקומה השנייה כמה דקות לאחר שנסגרה הקופה והיו נשארים ללא כרטיסים וזה מתסכל מאוד. מזל שהם הצליחו לקנות כרטיסים ולעלות למעלה. הם אומרים שהיה נחמד לעלות ברגל ולא מאוד קשה.

כשחזרנו לדירה השעה הייתה כמעט אחת וחצי, טוב שהמטרו עוד עבד.

יום שלישי 16/7

היום ביקרנו ברובע הלטיני. הרובע קרוב מאוד לדירה ולכן יצאנו ברגל. החום כבד ומקשה מאוד. בסך הכול מדובר במסלול קל שיש בו כמה בניינים לראות, חנויות נחמדות. ראינו כנסייה אחת, רק מבחוץ וגם את הפנתיאון מבחוץ ואת הסורבון מבחוץ (כי לא נותנים למבקרים להיכנס).

קנינו לעידו הרעב סנדוויץ' בסאבווי והלכנו לאכול בגני לוקסמבורג. הגנים והארמון יפים מאוד. הארמון בעצם משמש כבית לאחד הפרלמנטים של צרפת ולכן לא ניתן לבקר בו. השמש החמה הוציאה את הצרפתים למדשאות, חלקם בלבוש מינימלי (אפי התאכזב, לא היו בנות בטופלס, אבל בנים כן). כולם שוכבים או יושבים על הדשא נהנים מהחום המעיק הזה. טיילנו בגן היפה עד כמה שיכולנו לסבול את החום. אכלנו צהריים במסעדה נחמדה, המנות היו גדולות, במיוחד מנת המולים של אפי. המסעדה נקראת la bueuze והיא על הרחוב הראשי בין הפנתיאון לגני לוקסמבורג, המחיר 52 אירו. רק באמצע הארוחה שמנו לב שלמסעדה יש חלק אחורי ממוזג. אחרי האוכל חצינו את הכביש ואכלנו גלידת amorino (23.5 לחמש מנות) כדי להתרענן.

המשכנו לטייל ברובע עברנו במדרחוב וברחובות קטנים שיש בהם חנויות נחמדות. אפי ואני הרגשנו שלא מיצינו את הרובע ובערב ירדנו שוב לטייל באזור המסעדות. הרגשנו כבר בטוח להשאיר לבד את רותם ועידו. האזור מתוייר ומלא אנשים בכל שעות היום. הילדים הצליחו להבין את החיבור לאינטרנט בכל פעם שהוא מתנתק. האמת שהוא מתנתק כשלא גולשים אבל רותם גולשת רצוף כשהיא בדירה וכך יש לנו איתם תקשורת אינטרנטית. לבניין יש קוד סודי לדלת הראשית ומפתח נוסף לדלת הכניסה. אני תמיד לחוצה, אבל בסך הכול האזור בסדר גמור.

יום רביעי 17/7

נכנסנו כבר לשגרה יומית. בכל בוקר אחד מאיתנו יורד לבולונז'רי לקנות בגטים ולפעמים גם קרואסונים. צהריים אוכלים במסעדה ובערב אוכלים שוב בחדר. יש לנו מצרכים מהסופרמרקט ולפעמים מכינים גם ארוחה חמה. יש בסופרמרקט עופות בתנור מתובלים ומוכנים לאכילה, מחממים אותם ומכינים ליד זה אורז או תפוחי אדמה. אפי תמיד דואג שיהיה גם ירק מבושל או סלט. או שמכינים חזה עוף על המחבת או סטייק. המצרכים לא יקרים וזה נחמד לאכול אוכל שאוהבים. בחוץ אוכלים איזשהו קינוח, בעיקר גלידה. גם ערמת הכביסה שליוותה אותנו מהשבוע הראשון מתחילה לרדת. הבעיה העיקרית היא שהכביסה לא מתייבשת מהר על המתקן אפילו שבדירה חם מאוד ואפילו שאחר הצהריים היא נמצאת ממש מתחת לשמש. המאווררים שיש בדירה די מצילים אותנו. בתחילת הטיול, במלון בניטרי כבר שקלנו לקנות מאוורר למרות היוקר. בדירה כל אחד מצא את מקומו – כבר בהתחלה רותם התבייתה על הספה הנפתחת ועידו בזולה למעלה. שניהם מרוצים. לאפי ולי יש חדר משלנו. המקלחת והשירותים קטנים אבל מספיקים לנו. (אחרי ארבעה חודשים בקרוון הרי שום דבר לא יכול להיות באמת קטן).

יום רביעי

היום נוסעים לשער הניצחון ולשאנז אליזה. התור לא ארוך מאוד בשער הניצחון, אנחנו מראים את הדרכונים של שניהם והם מקבלים כניסה חינם (יום ההולדת 18 של רותם חל לפני שבועיים, הקופאית מתחשבת בנו). 

העלייה למעלה כרוכה בהמון מדרגות ספירלה. עלייה לא קלה בכלל. ואחר כך עוד מדרגות לקינוח

אבל כשכובשים את הפסגה נגלית למרגלותינו כל פאריז. לרותם ולי, שלא עלינו על האייפל, המראה עוצר נשימה אבל גם אפי ועידו מתלהבים. 

אנחנו רואים ממולנו את הקשת הגדולה (שער הניצחון החדש) בדיוק כפי שלפני כמה ימים ראינו ממנו את השער הזה. עושים סיבוב, מצטלמים ומצלמים. אפי עוד נשאר לצלם ואנחנו מתחילים לרדת למטה. מחכים קצת לאפי והולכים לכבוש את שאנז אליזה. בראש כבר מתנגן השיר המוכר. או שאנז אליזה.…

בחנות הראשונה שתופסת את מבטי (פבליק) מוכרים גם עוגיות מקרון של פייר הרמה (המומלץ) ממולה יש חנות של קרטייה. אפי צוחק שאני רצה למקרונים ולא לקרטייה ואני אומרת שאני ריאלית. בעלי יקנה לי מקרונים ולא קרטייה. הוא אכן קונה, מקרונים במחיר של קרטייה. טעים? כן. שמיימי? לא. שווה את הכסף? לא. סליחה עם כל המעריצים של פייר, כבר טעמתי את אותן עוגיות מקרון במקומות אחרים. לא מצאתי שום הבדל. כולנו באותה דעה. אבל לפחות עכשיו אפשר לסמן וי על פייר.

מה שמשך את עידו בשדרה היו חנויות המכוניות. שמטרתן בעיקר למשוך תיירים. אני לא בטוחה כמה אנשים באמת קונים פה מכוניות. אז היינו ברנו, בסיטרואן, בטויוטה (אין פרארי לאכזבתו של עידו). טיילנו בשדרה, נכנסנו גם לחנויות האחרות. התפצלנו אפי ועידו הלכו לסיטרואן ורותם ואני לחנות של דיסני. מהשוואת מחירים ראיתי שהמוצרים של החנות בדיסני בלונדון יהיו זולים יותר ולכן כדאי לחכות עם המתנות (המחיר מופיע באירו ובפאונד).

אחרי שאכלנו סנדוויצ'ים חיפשנו מה לאכול בצהריים, במחיר שפוי שיתאים לכולם ושוב הגיעה ההצלה ממקדונלדס. האמת? לא ממש הצלה. השירות פה גרוע. נראה כאילו הם עושים לנו טובה שנותנים לנו שירות. המילקשייק הזעיר שאפי קיבל לא היה מלא אפילו עד הקו שהוא היה אמור להיות ועוד כל מיני דברים שמוציאים את החשק.

השעה הייתה שתיים וחצי ולמרות שאכלנו ושבענו (יותר נכון רותם ועידו אכלו ושבעו) התחילו קצת תלונות. בעצם סיימנו את שדרת החנויות והלכנו לכיוון כיכר הקונקורד. היה חם. ההליכה לא הייתה נוחה כי הקימו יציעים לכבוד סיום הטור דה פראנס שיערך פה בעוד כמה ימים. כשהגענו לכיכר ראינו שהכול שם בשיפוצים ובהכנות לקראת הגמר. בלגן גדול. לא ניתן לצלם כמו שצריך, ובקושי אפשר לחצות את הכביש.

המטרה הייתה לסיים את היום עם איזה משהו טעים במעדניית פושון. למעדנייה הגענו אבל לא קנינו כלום כי כולם כבר היו עצבניים ועייפים. חלומותיי על לחם הצימוקים של פושון נגוזו. נסענו לדירה.

אפי ואני נחנו קצת, השארנו את הילדים לגלוש בדירה ונסענו למוזיאון רודן שהיום פתוח עד רבע לתשע לכן אפשר לנצל את הכניסה המאוחרת ולראות קצת אומנות. בדרך התבלבלנו קצת, נסענו לכיוון השני, החלפנו עוד מטרו. זה שעשע אותנו אבל כבר נהיה מאוחר. בכניסה למוזיאון תור ארוך מאוד. מפתיע אותי כי מדובר במוזיאון קטן יחסית לאחרים שיש פה בפאריז. הטיפ שיש לי למי שרוצה לראות את המוזיאון ואינו חובב אומנות מושבע זה שאפשר בהחלט להסתפק בגן. המחיר לכניסה לגן הוא אירו אחד ושם נמצאים כל הפסלים החשובים. הגן עצמו מאוד יפה, נעים לטייל בו, כמה אנשים גם עשו פיקניק קטן (לא, הפיקניק שלהם זה לא מנגל, בבקשה לא לדמיין מישהו מנפנף מתחת לאדם החושב). בתוך המוזיאון נמצאות גרסאות שונות ומוקטנות של אותם פסלים, פסלים מחומרים אחרים, אבל הדבר העיקרי נמצא למטה. למרות השעה המאוחרת, כמעט לקראת סגירה, היו הרבה אנשים, בשעה הזו גם לא בדקו כרטיסי כניסה לבניין המוזיאון. מה שהפריע לי בגן הייתה מוזיקה שנשמעה די דיכאונית.

כשחזרנו לדירה, ירדנו בתחנת סנט פול (שהיא לא התחנה הכי קרובה אלינו אבל היא הראשית וממנה קל להגיע לכל מקום) נכנסנו לסופרמרקט פרנפרי כמה דקות לפני הסגירה. אפי קנה לעצמו סטייק ואני קניתי לילדים ולי פיצה קפואה לארוחת ערב מאוחרת. (אני רק חייבת לציין ששלושתנו לא אוהבים סטייק).

יום חמישי 18/7

חוזרים לדיסנילנד. למרות הכוונה לקום בשבע ולהעיר את כולם בשבע וחצי דווקא היום לא שמענו את ההשכמה וקמנו בשמונה. אחרי ארוחת בוקר והכנת סנדוויצ'ים יצאנו בתשע וחצי למטרו ומשם לרכבת RER לדיסנילנד. ברכבת נתקלנו בתופעה שנכתב עליה רבות בפורום ובטיפים. עמדנו ליד המכונה כדי לקנות כרטיסים, בחור צעיר מאוד, נער, עבר ושאל אם נרצה עזרה בקניית הכרטיסים לדיסנילנד, הוא כבר עמד ותקתק במיומנות רבה את כל מה שצריך ועכשיו אמר "תכניסו כרטיס" ועמד וחיכה. אמרנו לו תודה אבל הוא המשיך לעמוד. הבנו שאין מצב שנכניס את הכרטיס ונקליד לידו את הקוד הסודי. על פי הסיפורים הגנבים האלה מתמחים בגניבת הכרטיס ויכולים להשתמש בו כי הם ראו את הקוד הסודי. אמרנו לו שאנחנו רוצים לשלם במזומן והוא אמר שהמכונה לא נותנת עודף ועדיף כרטיס. בסוף כשהוא ראה שלא יצא לו מאיתנו כרטיס או קוד, הוא אמר לנו ללכת לקופה. אחר-כך עוד ראינו אותו מסתובב שם. קנינו כרטיסים גם לחזרה (אין כרטיס הלוך ושוב מוזל). שילמנו 58 אירו לשני הכיוונים, יקר מאוד. בדיעבד הסתבר שיקר ולא מוצדק אבל על זה תקראו לקראת סוף היום.

בעניין כרטיס האשראי חשוב לזכור את הקוד הסודי כי בכל מקום שמשלמים בו צריך להכניס את הכרטיס למכונה, להקיש את הקוד וכשהוא מתקבל ללחוץ על או.קיי ורק כך ניתן לשלם.

הנסיעה הייתה נינוחה מאוד, הרכבת ממוזגת, נהנינו ממנה אחרי הנסיעות המעיקות במטרו החם.

כשהגענו נכנסנו ישר לדיסני סטודיוס כפי שתכננו, לסיור בקרוניות אל מאחורי הקלעים. בעצם, אין פה ממש מאחורי הקלעים כי אין פה אולפן אמיתי אבל מנסים להראות לנו רעשים פעלולים של מים זורמים ומשאית נשרפת. הסיור קצר ועלוב. מצטערת, אחרי יוניברסל סטודיוס קשה להתרשם ממשאית שרופה אחת.

כולם, חוץ ממני, הלכו לרכבת הרים Crush's Coaster ואני המתנתי די הרבה זמן, למעלה משעה, אין כאן פאסט פאס בפארק הסטודיוס. מסתבר שהתור היה ארוך, "אבל שווה"!

נכנסנו למופע סינמג'יק, אותו סרט שרותם ואני ראינו כבר, אפי ועידו נהנו מאוד. המשכנו למופע אנימג'יק לא ידענו מה זה, מסתבר שזה מופע שירים מהסרטים של דיסני, שמיועד לילדים קטנים בעיקר. בעיניי זה היה חביב. בדרך עברנו במתקן שנקרא אפקטים של ארמגדון, שוב נכנסנו בלי לדעת על מה מדובר. עד עכשיו אני לא מבינה מה קרה שם אבל זה היה בעיקר משעמם. המנחה נותן הסברים בצרפתית (יש כתוביות) ולאחר מכן אנחנו נכנסים למעין ספינת חלל (בעמידה) אנחנו בעצם השחקנים ויש עלינו כאילו מתקפה. המטרה בעיקר להפחיד כי יש קצת חושך ואש ועשן. זה יצר פאניקה קטנה מאוד. סתם עומדים. לדעתי מיותר.

עידו ואפי הלכו שוב לרכבת הרוקנ'רול. ומשם יצאנו לאכול צהריים. שוב חיפשנו בחוץ מה לאכול. מצאנו מקום נחמד earl of sandwich. עידו העדיף לאכול במקדונלדס ואפי הלך לקנות איתו ושוב התלונן על השירות הרע וחוסר הסדר: אחרי הזמנה מהירה הוא חיכה כמה דקות וכששאל מה קורה נתנו לו את הצ'יפס ואמרו לו לקחת את ההמבורגר במקום אחר, וזו אמורה להיות הזמנה מהירה.

בארל סנדוויץ' יש סנדוויצ'ים, ראפים וסלטים. המחיר סביר, זול יחסית לסביבה. עלה לנו 27.95 לשלוש מנות, השירות אדיב והמסעדה ממוזגת, יש מילוי חופשי בשתייה ומוכרות שיודעות אנגלית. קודם בוחרים את המנה ומזמינים, בקופה משלמים, מקבלים דיסק שמזמזם כאשר המנה מוכנה. מתאים מאוד לאכול ארוחה לא כבדה כשחוזרים אחר כך לפארק לעוד מתקנים. 

כשחזרנו לפארק רציתי מאוד לעלות על מתקן הריחוף של פיטר פן אבל התור היה ארוך. חשבנו שאולי לקראת שבע כולם ילכו לראות את המצעד וזה יתרוקן. אפי ועידו הלכו לרכבת הרים ורותם ואני נשארנו בפנטזיה לנד ובזמן שהם המתינו הספקנו לעלות לטירה של היפהפייה הנרדמת, לספלים המסתובבים של אליס, לפינוקיו ולמתקן שבו מתנגן השיר "זה עולם קטן מאוד" כמעט בכל שפה אפשרית ובסוף ביקרנו גם בחנות הזכוכית המרשימה שבטירה.

נפגשנו, הלכנו לקחת פאסט פאס לסטאר-טור בשנית וחזרנו לתור של פיטר פן שלא התקצר בכלל, למרות השעה. באמצע הדרך הודיעו שהמתקן של פיטר פן התקלקל. יצאתי משם מאוכזבת. עידו דווקא שמח כי לא רצה לבזבז את זמנו על פיטר פן. הלכנו לסטאר-טור ואז החל לרדת גשם. שוב התפצלנו – רותם ואני נכנסנו למתקן החביב של באז צעצוע של סיפור ועידו ואפי לספייס-מאונטיין.

המתקן של בז הוא מתקן שזז כל הזמן. נכנסים לקרונית כשהיא נעה (יורים באקדח כאילו לייזר וצוברים נקודות) ויוצאים ממנה כשהיא בתנועה לכן לא היה ברור למה התור ארוך ונתקע כל הזמן. בדיעבד היינו צריכות לצאת משם. הם כל הזמן עצרו את המתקן ואנחנו היינו תקועות ודחוסות בתור שאמור להתקדם כל הזמן, המקום צר מלהכיל ואין בו אוויר לכל כך הרבה אנשים עומדים. חיכינו שעה בתור וגם כשהיינו על המתקן הוא נעצר כל הזמן. אפי ועידו כבר לא הבינו איפה אנחנו. החוויה הזו הייתה נוראית, השאירה טעם לא טוב ושוב תלונות על חוסר יעילות וחוסר ארגון. אם המתקן לא בסדר תעצרו אותו ותתקנו, אם התור ארוך אז למה לכתוב שהתור הוא רק עשרים דקות. הטעם הרע נשאר גם אחרי ביקור בשירותים מלוכלכים מאוד.

כבר לא רציתי לחזור לפיטר פן. אכלנו גלידה והלכנו לרכבת. הרכבת שעמדה בתחנה הייתה עמוסה אבל עלינו עליה כי לא היה ברור מתי מגיעה רכבת נוספת. לא היה קשר בין לוחות הזמנים באינטרנט לבין זמן היציאה של הרכבת הזו. תיארנו לעצמנו שאם היא עמוסה עכשיו יכול להיות שגם הבאה תהיה עמוסה. כשנכנסנו הרכבת עמדה וחשבנו שהמזגן יפעל כשתתחיל לנסוע. אבל הנסיעה החלה ושמנו לב שבכלל אין מזגן ברכבת. בכל תחנה עלו עוד ועוד ועוד אנשים. כמובן שלא ירדו ואנחנו נדחסנו עוד ועוד. למחיר ששילמנו היינו מצפים שיוציאו יותר רכבות ולא רק פעם בחצי שעה, שיהיה מקום לשבת ושיהיה מזגן. חוץ מזה לא שמעו פה על רכבת ישירה למרכז פאריז? היו הרבה תחנות בדרך. התחלנו לחשוב איפה נרד כדי להיות כמה שפחות על הקרון הנוראי הזה. מצאנו תחנה שבה יש מטרו שיגיע אלינו וירדנו. זו נסיעה של יותר מחצי שעה, עם כל התחנות כמעט ארבעים וחמש דקות וההרגשה הייתה שמזלזלים באנשים ושכולם רגילים לזה. אף אחד לא התלונן ולא נאנח כמונו, נראה שגם אף אחד לא הזיע. הגדילה לעשות מישהי שאפילו הוציאה ספר וקראה בעמידה. כמו כל החוויות הלא נעימות שעברנו פה גם זו הצביעה על חוסר יעילות ועל זלזול. כמו השוטרים שלא התריעו על כך שמכאן לא רואים זיקוקים, כמו הקופאית שמכרה לאפי כרטיסים למגדל אייפל רק שכחה לציין שצריך לקנות עוד כרטיס כדי להגיע למעלה וכו'. מתסכל.

החום השורר פה רק מעיק ומגביר את תחושת התסכול, המזגנים שלא מופעלים בחנויות, גם באלה שיש בהם מזגנים הוא פועל חלקית. כל זה גורם לתחושת עצבנות ואי נוחות.

יום שישי 19/7

מזה יומיים שאנחנו מנסים למצוא הסעה שתיקח אותנו מהדירה לגר-דו-נורד משם ניסע ברכבת היורוסטאר ללונדון. אני קצת בחשש לנסיעה שלנו במטרו עם כל המזוודות. סימסנו וכתבנו או התקשרנו לנהגים שהומלצו פה באתר. רק אחד טרח לענות לנו ולומר שהוא לא עובד בשבת (לגיטימי). זלזול באנשים כבר אמרתי? ציפיתי שיחזרו אלינו גם בתשובה שלילית. חברת המוניות רצתה סכום מרקיע שחקים. וכך מצאנו את עצמנו ללא הסעה למחר. ביקשתי מאפי שלפחות ינסה להכניס מזוודה אחת בתוך מזוודה אחרת כך שכל אחד מאיתנו יצטרך לגרור רק מזוודה אחת (ארבע מזוודות במקום חמש). בדקנו ומצאנו שיש רכבת RER שיוצאת מתחנת סיטה ליד הנוטרדם קרוב אלינו. ה-RER קצת יותר נוחה מהמטרו.

בבוקר יום שישי השארנו את הילדים לישון. הם עייפים אחרי דיסני והטיול המתוכנן היום רק יעצבן אותם. הלכנו לבדוק את תחנת ה-RER ואיך נצליח לרדת עם המזוודות במדרגות ובמדרגות הנעות. ראינו שהגישה בסדר. קצת נרגעתי.

הלכנו לטייל ברובע המארה לפי המסלול במדריך התיירים. הלכנו לכיכר הבסטיליה, 

שוטטנו ברחובות, נכנסנו למוזיאון קרנבלה שנמצא בבניין יפה והכניסה אליו חינם, המוזיאון לתולדות פאריז, בעיקר מציג ציורים (של אנשים שמנים ומדושנים כמו שאפי אמר). באמצע יש גן נחמד. סביר להניח שעם הילדים לא היינו נכנסים לשם.

לצערנו מוזיאון פיקאסו בשיפוצים ולכן הוא סגור. המשכנו לרחוב הקטן שבו מוכרים אוכל כשר: פלאפל, חומוס ומעדניות שונות עם אוכל יהודי. שמות ישראלים כמו צ'יק צ'ק ותעודות כשרות וכמובן מוכרים, לא ישראלים, שלימדו אותם להגיד שפה הפלאפל הכי טוב. לא אהבתי את האווירה שם ומכיוון שכולם לוקחים את אותו מחיר למנת פלאפל (נדמה לי חמישה וחצי אירו) ופה בחולון אני קונה מנה בשישה שקלים החלטתי שזה לא שווה. נכנסנו למעדניה לקנות חלה (קצת גיוון מהבאגטים, בסופו של דבר לא הייתה התלהבות והחלה לא הייתה טעימה כל כך). קנינו קצת חומוס. למה קצת? כי במחיר 30 אירו לקילו אני קונה בארץ מקרר של צבר. יש פה לדעתי ניצול ציני של בעלי מסעדות. הם יודעים שאנשים מחפשים אוכל ישראלי וגם אוכל כשר ומנצלים את העובדה הזו. אין שום סיבה לקחת כמעט 150 שקלים על קילו חומוס באמת!!! (גם החומוס היה יותר מדי חמוץ).

יצאנו מהמתחם וחזרנו לסופרמרקט שלנו פראנפרי שם קנינו מצרכים לארוחת צהריים: עוף מוכן בשישה אירו שהיה טעים מאוד לעידו ולרותם פחות, קניתי קרם פרש והכנתי פסטה עם שמנת. אני לא אוהבת עוף ולכן מצאתי לי משהו מטוגן שבסוף התברר כ...פלאפל. היה לא רע בכלל. הכנתי גם אורז ואפי הכין ירקות בגריל הייתה לנו ארוחה טעימה מאוד. התחלנו לסדר ולארגן את המזוודות לקראת מחר.

בערב (שישי בערב) יש כניסה מאוחרת ללובר, התארגנו לצאת. מי לוקח מתבגרים ללובר? ולמה? כי נראה לנו שאי אפשר להיות בפאריז בלי לסמן וי על המונה ליזה ועוד כמה מוצגים. התחלנו את הסיבוב שלנו ברחוב סנט-הונור וקנינו שוקולדים ( 4 אירו לאחד) בחנות של מישל קלוזה. הלכנו לאכול אותם בגני טילרי. ישבנו קצת בשמש. עידו הלך לבדוק את פארק השעשועים והחליט לוותר על הגלגל הענק. זה לא אותו גלגל מפחיד שאפי ואני עלינו עליו לפני שנים רבות.

המשכנו למוזיאון, גם פה היו מוכרי מגדלי אייפלים קטנים. לשמחתנו לא היה תור בכניסה ולכן לא היינו צריכים לעקוף שום דבר. קנינו כרטיסים לאפי ולי. עידו נכנס בחינם וביום שישי גם רותם. 

שמחנו שאין צפיפות והלכנו על פי השלטים למוצגים המפורסמים. להפתעתנו הילדים גילו התעניינות. רותם אהבה מאוד את תרבות מצרים. עידו התעניין במונה ליזה. ראינו כמה פסלים שנחשבים ל"מפורסמים" ואף ראינו גאווה ישראלית – "פסיפס לוד" מתארח פה, כולל הסברים בעברית. מרשים ביותר. העברנו שעתיים בלי תלונות. אומנם בלובר אפשר לטייל שעות אבל השעתיים הספיקו לנו וגם לילדים, היה כיף.

אכלנו ארוחת ערב בחדר ויצאנו לאכול קרפ באחד מבתי הקפה שקרוב לדירה. מסיבת סיום לפאריז. בלילה המשכנו לארוז את המזוודות.

יום שבת 20/7

זהו, היום המלחיץ הגיע. התעוררנו בשבע בבוקר, סיימנו לארגן את המזוודות ואת הבית. ואף לצלם אותו למזכרת. בתשע וחצי (הרכבת ברבע לאחת אבל אני רציתי לצאת מוקדם) יצאנו ברגל לכיוון תחנת RER שנמצאת ליד כנסיית נוטרדאם. כל אחד גרר מזוודה והיו לנו 3 תיקי גב עלינו. ירדנו לאט במדרגות ואחר כך עידו עזר לרותם ולי במדרגות הנעות. עלינו ל-RER והגענו לגר-דה-נורד. לאחר כמה חיפושים מצאנו את אולם ההמתנה ליורוסטאר (שנמצא למעלה). מילאנו את הטפסים להגירה. יש לשים לב לא לעמוד בתור לפני שמילאתם את הטפסים (השאלות הן מתי אתם עוזבים, איפה תשהו וכו'). התחלנו לעמוד בתור. עברנו את הבידוק ואת ביקורת הדרכונים (בעצם הכניסה לאנגליה מתבצעת כאן). וחיכינו. העלייה לרכבת הייתה מסודרת. מצאנו את הקרון שלנו, העמסנו את המזוודות. הקרון לא היה מלא ואפשר היה לעבור מקום אם רוצים יותר מקום לרגליים. מראש הזמנו מקום שיש בו שולחן באמצע. אכלנו כריכים וחטיפים. אפי חוגג היום יום הולדת ונחגוג לו בערב, הזמנו מקום במסעדת ריינפורסט אבל יום ארוך עוד לפנינו. אורך הנסיעה שעתיים ורבע. הקרון ממוזג ובסך הכול היה בסדר חוץ מאשר קצת לחץ באוזניים. הרכבת נוסעת מהר מאוד, החלק של המנהרה מתחת לים לא נמשך הרבה זמן. הגענו ללונדון. ועל המשך הטיול בלונדון תקראו בפוסט הבא.