פולין וסלובקיה 2026 - ריטריט לנפש - חלק א'
היום העשירי
מתעוררים ומתארגנים לצ'ק אאוט מהמלון בקושיצה. מדובר סה"כ במלון מוצלח, לא רחוק מהמרכז, חדר יפה ומודרני וארוחת בוקר מצויינת. אבל נראה שמישהו התרשל דווקא איפה שאלוהים נמצא - בפרטים הקטנים: האסלה בגובה שמתאים לשחקני כדורסל, במקלחון אין דלת וכל המים מטפטפים החוצה על הרצפה, השידות ליד המיטה נמוכות בצורה מעצבנת ושקעי החשמל ממוקמים 10 ס"מ מעל הרצפה.
לך תבין.. 🤷🏼
לפני שעוזבים סופית את העיר, אנחנו נוסעים אל מגדל התצפית (Vyhliadková veža Košice) הסמוך אליה, למבט פרידה. המגדל ממוקם בליבו של יער, על גבעה הצופה אל העיר. ממגרש החנייה הליכה קצרה של ק"מ אחד (כ 20 דקות) בשביל רחב ונוח, במגמת עלייה קלה. אנחנו הולכים לקול ציוצי הציפורים ונהנים מכל צעד. מגיעים אל המגדל עצמו, מטפסים כ 100 מדרגות ומקבלים נוף מהמם על קושיצה ועל כל הסביבה: דרך מצויינת להיפרד מהאזור.
ביער עצמו, אגב, ישנם עוד מסלולי טיול רבים שמתפצלים מהדרך הראשית, למי שיש זמן וכוח. לנו בעיקר אין זמן, ולכן אנחנו חוזרים אל הרכב, נפרדים סופית מקושיצה המקסימה ויוצאים לכיוון צפון מערב, אל מה שאמור להיות השיא של הטיול: אזור הרי הטטרה הגבוהים.
בדרך להרי הטטרה הגבוהים, תכננו לעצור בטירת ספיש (Spišský hrad). התלבטנו אם לבקר בטירה או לא, ולאחר שגילינו שלמעשה מדובר יותר בחורבות של טירה המוקפות בחומה - החלטנו, בהמלצת ג'מיני כמובן, להסתפק בתצפית מלמטה, מנקודה שבה "רואים את הטירה הכי טוב", לפחות לפי דברי האדון.
מכניסים את הכתובת בגוגל מפס, מגיעים לגבעה שעליה ג'מיני המליץ - ומגלים שהיא מגודרת מכל עבריה ואין אליה כלל גישה, וגם אם הייתה גישה רגלית - הדרך המובילה אליה צרה מאוד ואין איפה להשאיר את האוטו. בקיצור - עוד פאשלה לאוסף הפאשלות של ג'מיני. מזל שיש את מי להאשים..
אנחנו מתפרססים ונוסעים לעיירה לבוצ'ה (Levoča). מזג האוויר מתחיל להתקלקל בינתיים, נהיה מעונן ומתחיל לטפטף גשם. לפני העיירה עצמה, נוסעים קודם כל לאגם הקטן שצמוד אליה, בעל השם הבלתי אפשרי בעליל Vodná nádrž Kováčová vila (לטענתו של ג'מיני זהו רק השם הרשמי של המקום, ובפי תושבי לבוצ'ה הוא נקרא Levočská priehrada, כלומר "המאגר של לבוצ'ה").
חונים, ומגלים שמדובר באתר נופש של ממש, עם פארק חבלים, מתקני משחק, מדשאות, אזורי פיקניק וכמובן אפשרות לשחות באגם - בקיצור, ה-מקום של הלבוצ'ים לבילוי בסופי שבוע ובחופשות. אנחנו מגיעים בשעת צהריים אפרורית של יום רביעי והמקום נטוש לחלוטין. עושים סיבוב קצר ליד האגם, ממצים די מהר ונוסעים לכיוון המרכז. חונים ללא תשלום ליד הכניסה לעיר העתיקה ונכנסים דרך שער ה"קושיצקה בראנה" (Košická brána). פעם נוספת "מתמזל מזלנו", והרחוב הראשי כולו חפור ובעבודות, אך כאשר אנחנו מגיעים אל הכיכר המרכזית (Námestie Majstra Pavla) - התמונה משתנה לחלוטין.
אין ספק, בהמלצה לעצור בלבוצ'ה ג'מיני מפצה בגדול על פאדיחת הגבעה הבלתי נגישה.
משני צידי הכיכר בתים צבעוניים ויפים, ובכיכר עצמה ישנם מספר מבנים מרשימים ובהם הקתדרלה הבלתי נמנעת (Bazilika sv. Jakuba), היכל העירייה ההיסטורי (Historická radnica Levoča), מזרקה יפה וכמובן המון בתי קפה ומסעדות. אלין לא מוותרת על אף מבנה ועל אף בית, וכולם עד האחרון שבהם מונצחים, ורק לאחר מכן אנחנו יושבים לארוחת צהריים טעימה. שותים, ולא בפעם הראשונה, לימונדת פירות טעימה ומרעננת (עד הטיול הזה חשבתי לתומי שלימונדה עושים מלימונים. מסתבר שבפולין ובסלובקיה עושים לימודה מכל פרי אפשרי - אבל עדיין קוראים לזה לימונדה..) ומסיימים עם גלידה. לבוצ'ה בהחלט הפתיעה אותנו לטובה.
לפני הנסיעה למקום הלינה בהרי הטטרה הגבוהים תכננתי לעצור בתצפית טומאשבסקי (Spišské Tomášovce) המפורסמת שבגן העדן הסלובקי. מדובר באחת התצפיות המתגמלות ביותר בגן העדן הסלובקי, אם לוקחים בחשבון את היחס בין מאמץ ההגעה לתמורה שמקבלים, אבל השילוב של העיכוב בלבוצ'ה שעלתה על הציפיות והעייפות המצטברת גורם לנו לוותר הפעם, ולהשאיר את התצפית לטיול הבא.
ממשיכים אם כך ישירות למקום הלינה, וילה גרייסטון (Villa Greystone), אשר בעיירה נובה לסנה (Nová Lesná), שהיא לא באמת עיירה, אלא יותר אוסף של וילות נופש. מכיוון שמדובר במקום הלינה האחרון (לפני החזרה לקראקוב) - החלטנו ללכת על הבסט של הבסט, והוילה עמדה לחלוטין בציפיות: יפה, מודרנית, עם מטבח מאובזר, אורות שמדליקים ומעמעמים בשלט רחוק וארוחת בוקר של מסעדת גורמה. מהמרפסת נשקף נוף של הרי הטטרה שנראה בדיוק כמו שקיווינו וחלמנו, והווילה זוכה ללא תחרות בתואר מקום הלינה הטוב ביותר בטיול.
היום האחד עשר
את היום הזה אנחנו מחליטים לקחת קצת יותר באיזי, ואחרי ארוחת הבוקר חוזרים לחדר, לשבת עוד קצת במרפסת מול הנוף המהפנט.
"אם כבר שילמנו לא מעט על הווילה הזו, אז בוא נהנה ממנה קצת.."
בואי נהנה..
לקראת הצהריים אנחנו בכל זאת מרימים את עצמנו ויוצאים אל מסלול עמק המים הלבנים (Dolina Bielej vody kežmarskej) הסמוך. מדובר במסלול היוצא מכביש 537, בין Tatranské Matliare לבין Kežmarské Žľaby. הטיול המלא בעמק מוביל עד האגם היפהפה Zelené Pleso Kežmarské. אורכו כ 7.5 ק"מ, במגמת עלייה לא קלה (3-4 שעות עלייה, שעתיים נוספות לחזרה), מה שקצת גדול עלינו בשלב הזה של הטיול, ולכן אנחנו מחליטים שפשוט נלך "עד כמה שיבוא לנו וחזרה".
מגרש החנייה שבתחילת המסלול מלא כמעט עד אפס מקום. איכשהו אנחנו בכל זאת מוצאים פינה להשחיל בתוכה את הרכב שלנו, וניגשים למכונת התשלום. כרגיל, אין אפשרות לשלם על שעה או שעתיים, אלא רק על יום שלם. כנראה שאנחנו היחידים שלא עושים את הטרק המלא.. 😐
מתחילים ללכת, ושוב, חבל להכביר מילים. טבע פשוט מושלם. ההליכה בתוך היער, לקול ציוצי הציפורים, בדרך עפר רחבה ונוחה יחסית, אם כי כאמור - במגמת עלייה קבועה. לאחר כחצי שעה של הליכה מתחילים לשמוע את הנחל הזורם לצד הדרך, ומכאן אנחנו ממשיכים עוד קצת, עד שמוצאים נקודה שבה אפשר לרדת ממש עד המים, ומקימים התנחלות במקום. כל כך יפה, שפשוט לא בא לנו ללכת לשום מקום יותר.
יושבים על אחד הסלעים, נהנים משאון הזרימה, ציוץ הציפורים, הצל של העצים, הבריזה ובעיקר מכך שאף אחד מלבדנו לא מתקרב לאזור. תענוג מושלם.
לאחר כשעה של נירוונה אנחנו מפרקים את ההתנחלות וחוזרים לחנייה. טיול צהריים קצר ומושלם.
שורה תחתונה: 👍👍👍👍
קצת יומרני לתת ציון למסלול עמק המים הלבנים כשעשינו בקושי שליש ממנו, אבל את מה שראינו - אהבנו מאוד. למי שמתכנן לעשות את המסלול המלא (אני, בטיול הבא.. 😉), מומלץ להגיע מוקדם. נראה שמדובר במסלול פופלארי מאוד, ומגרש החנייה נוטה להתמלא מוקדם.
נוסעים לעיירה הסמוכה טטרנסקה לומניקה (Tatranská Lomnica) ומתיישבים לארוחת צהריים טעימה של מרק, גולאש ושניצל במסעדה Reštaurácia PaB - Kuszmannov Bazár.
לאחר ארוחת הצהריים אנחנו מחליטים שכבר יומיים לא היינו במרחצאות וזה לא תקין, ולכן בוחרים לבלות את המשך היום במרחצאות של פופראד (AquaCity Poprad). תחילה אנחנו הולכים קצת לאיבוד בפארק הענק, ולא ממש מבינים לאן ללכת, אבל בהמשך מתאפסים ונהנים מאוד. במקום יש מספר רב של בריכות, בגדלים שונים ובטמפ' שונות, ובין היתר יש גם בר שנמצא ממש בתוך אחת הבריכות. מי שלא ראה את אלין שותה קוקטייל שם - לא ראה אושר מהו.
פרט לבריכות יש כמובן גם מגלשות מים, ואנחנו, שכבר מזמן התגברנו על שלב הבושה, מנצלים אותן היטב. בסיכומו של דבר אלה המרחצאות שהכי אהבנו בטיול הזה.
דירוג מרחצאות (סופי):
1. פופראד
2. בשנובה
3. זאקופנה
היום השניים עשר
לאחר היום הרגוע יחסית שעברנו אתמול, אנחנו קמים עם הרבה אנרגיות, ומחליטים להקדיש את היום לגן עדן. גן העדן הסלובקי (Slovenský raj).
⚠️ סלובקים, סלובנים ומה שביניהם
בסלובקית, גן העדן הסלובקי נקרא "סלובנסקי ראי" (Slovenský raj), מה שנשמע לכל אדם שפוי כמו גן העדן הסלובני. האם מישהו פה קצת התבלבל? אז זהו, שלא. בשפה הסלובקית, שם המדינה שלהם הוא "סלובנסקו" (Slovensko), בעוד שלסלובניה ה"אמיתית" הם קוראים "סלובינסקו" (Slovinsko). כל ההבדל הוא החלפה של e ב i, אבל מבחינת הסלובקים אין עם זה שום בעיה וזה ברור לחלוטין.
אבל רק מבחינת הסלובקים.
את כל העולם זה מחרפן, עד כדי כך שנציגים מהשגרירויות של שתי המדינות הללו בערים מרכזיות רבות בעולם נפגשים על בסיס קבוע, על מנת להחליף הררי מכתבים וחבילות שהגיעו בטעות למדינה הלא נכונה.
ורק להשלמת התמונה המגוחכת הזו, נספר שבסלובנית, "סלובניה" היא פשוט "סלובניה" (Slovenija), ו"סלובקיה" נקראית "סלובשקה" (Slovaška).
מזכיר קצת את הויכוח על מי באמת בית הפנקייק המקורי.. 😁😁
⚠
נוסעים דרומה, אל אחת הפנינים של גן העדן הסלובקי: הכפר דדנקי (Dedinky). הכפר הקטן נמצא בחלק הדרומי של גן העדן, על חופו של אגם ששמו הרשמי הוא פלצמאנסקה מאשה (Palcmanská Maša), אבל הוא מוכר הרבה יותר (וברור למה) פשוט בשם אגם דדנקי.
קצת לפני הכפר אנחנו עוצרים למסלול הליכה קצרצר וחביב בשם קניון סטרטנה (Stratenský kaňon). מדובר במסלול שלמעשה היה פעם חלק מהכביש שמוביל לדדנקי. בהמשך נפרצה בהר מנהרה, שחסכה את העיקוף דרך הקניון, והקטע הזה הפך למסלול הליכה קליל ונוח, במקביל לזרימת הנחל. חונים ברחבת חנייה מסודרת מיד אחרי היציאה מהמנהרה, ומתחברים למסלול.
מטיילים כשעה, נהנים מכל רגע ושוב יכולים רק לקנא באנשים ששפר עליהם מזלם ויש להם טבע כל כך יפה ממש מתחת לאף.
שורה תחתונה: 👍👍👍👍
מה כבר אפשר להגיד? מסלול מתנה, פשוט מסלול מתנה. הליכה באמת קלילה של כ 20 דקות לכל כיוון, על אספלט שטוח, בין עצים וצוקים, כאשר הנחל מלווה אותנו לאורך כל הדרך, פעם מימין ופעם משמאל. גם עצלנים מדופלמים לא יכולים להתלונן על מסלול שכזה.
מכאן אנחנו ממשיכים למנה העיקרית של היום, הכפר דדנקי. התוכנית המתוחכמת כוללת הפרדת כוחות זמנית: אני מתכנן לעלות בנקיק זז'מרסקה רוקלינה (Zejmarská roklina), שהמסלול העובר בו מסתיים בתחנה העליונה של הרכבל אשר יוצא מדדנקי (Sedačková lanovka Dedinky - Geravy). אלין תעלה ברכבל, תפגוש אותי בתחנה העליונה ושנינו נרד ברכבל ביחד חזרה לדדנקי.
אנחנו חונים בדדנקי, ליד התחנה התחתונה של הרכבל. במקום אין חניון מסודר, אך מכיוון שבאנו מחוץ לשיא העונה, אין ממש בעיה למצוא מקום להשאיר בו את הרכב. הרכבל עצמו הוא רכבל מיושן באופן יחסי, שבו כל אחד עולה בנפרד, על גבי כסאות בודדים. הוא נוטה להיפתח ולהיסגר לפי הביקוש ומצב הרוח (תרתי משמע..), ולא כל כך לפי לוח זמנים רשמי, בוודאי מחוץ לעונה. מצד שני - מדובר ללא ספק ברכבל הכי יפה שבו עלינו (וירדנו) בטיול הזה: הריכבול נמשך למעלה מ 20 דקות (!), מעל ובתוך יער, לסירוגין בעלייה ובירידה. כשיורדים בחזרה לדדנקי הבונוס הוא כמובן תצפית נהדרת על האגם.
אלין קונה כרטיס הלוך חוזר, מתיישבת על הכיסא ומנופפת לי לשלום, בזמן שאני יוצא לדרך.
נקיק זז'מרסקה רוקלינה נחשב ליהלום של דרום גן העדן הסלובקי. הוא אמנם הנקיק הקצר ביותר בשמורה, אבל הוא אינטנסיבי מאוד, ומספק חוויה מרוכזת של סולמות ומפלים בזמן קצר יחסית, בטח בהשוואה לנקיקים מפורסמים יותר דוגמת סוכה בלה, והוא גם הרבה פחות עמוס.
המסלול מתחיל באופן רשמי בכפר הקטן ביילה וודי (Biele Vody, ככל הנראה אין קשר משפחתי למסלול עמק המים הלבנים מאתמול). מתחנת הרכבל התחתונה בדדנקי ישנה הליכה של כחצי שעה עד נקודת ההתחלה: תחילה עולים פחות או יותר במקביל למסלול הרכבל, עם סטייה קלה ימינה, עד שנכנסים אל תוך היער. ממשיכים בין העצים בשביל צר ויפה המסומן באדום, היורד לאחר זמן קצר אל הכפר ביילה וודי. הולכים לאורך הרחוב הראשי של הכפר, לכיוון צפון מזרח, עד שמגיעים אל נקודת הכניסה לנקיק. הכניסה בתשלום סמלי, במזומן בלבד.
כאן בעצם מתחיל הכיף האמיתי. המסלול הזה פשוט נפלא, ומבחינתי הוא היה ללא ספק היפה ביותר בטיול (ולא, לא בגלל שעשיתי אותו לבד.. 😉). תחילת ההליכה בצמוד לערוץ קטן, שלא לומר כמעט בתוכו. לאחר כ 20 דקות מתחיל חלק הסלומות והמדרגות, שעובר בין סדרה של מפלים מהממים. החלק הסופר מושלם הזה נמשך כחצי שעה, עד ראש הערוץ, ומשם עוד כ 10 דקות הליכה בתוך היער, עד התחנה העליונה של הרכבל.
אלין משקיפה עלי יוצא מתוך היער, ומנופפת לי לשלום מהמרפסת של המסעדה, ואני מניף ידיים בתנועת ניצחון ומרגיש שאני מוכן לגמרי להשתתף בתחרות החולצה הרטובה, ולא מפני שקפצתי באמצע למים. מה עוד אפשר להגיד? סוף סוף אני מרגיש שטיילתי!
הירידה למטה ברכבל, כפי שכבר נרמז, היא חוויה בפני עצמה, ולקראת ההגעה לדדנקי גם האגם נפרש מולנו במלוא הדרו.
שורה תחתונה: 👍👍👍👍👍
חוויה אדירה. הסלובקים מגדירים את המסלול בנקיק כקל-בינוני. לטעמי הוא יותר לכיוון בינוני-קשה, שלא לומר קשה: כשעה-שעה וחצי של הליכה בעלייה, בתוך היער, בדרך שרחוקה מלהיות נוחה, בין אבנים לבין שורשי עצים. מעבר לטיפוס על הסולמות (שחלקם ארוכים ממש), לעיתים צריך לטפס גם על סלעים ולהיאחז בעצים מזדמנים. אין טעם להביא מקלות הליכה, כי שתי הידיים חייבות להישאר פנויות כל הזמן. כמובן, חובה נעליים איכותיות, אטומות למים ועם סולייה נגד החלקה.
ההמלצה שלי היא לעשות את המסלול כמו שאני עשיתי: להשאיר את הרכב ליד התחנה התחתונה של הרכבל בדדנקי (או בכפר עצמו), ללכת אל נקודת ההתחלה בביילה וודי, לעלות בערוץ ואז לרדת חזרה לדדנקי ברכבל המדהים. חובה לוודא מראש במקום מתי הירידה האחרונה, ולא לבנות על הפרסום בגוגל או באתר (במקרה שלנו היה כתוב באתר שהירידה האחרונה ב 16:00, בפועל הירידה האחרונה הייתה ב 15:00), ומומלץ לצאת לפחות שעתיים וחצי לפני שעת הירידה האחרונה, על מנת שלא להיות בלחץ וליהנות מהמסלול עד תום. התשלום על כרטיס הירידה בתחנת הרכבל העליונה אפשרי במזומן בלבד.
אם הרכבל לא פעיל, או אם פספסתם את הירידה האחרונה של הרכבל, ניתן גם לרדת לדדנקי ברגל (למעשה אין כל כך אפשרות אחרת..), במסלול שיורד דרך היער, ממש תחת הרכבל, ואורך כשעה.
מגיעים חזרה לדדנקי ויושבים לאכול צהריים במסעדה חביבה על שפת האגם.
התוכנית להמשך היום היא להגיע אל שדה הסנאים סיסלוביסקו (Sysľovisko) ולהאכיל אותם.
(אלין: אלה לא סנאים, אלה סוסליקים!!)
אבל השעה כבר מאוחרת, ושעות קבלת הקהל של הסנא.. הסוסליקים כבר הסתיימו להיום. ג'מיני ממליץ לנו לוותר כי "זה לא כל כך נעים לראות שדה ריק", וממליץ לנו לעצור במקום זה בדרך צפונה באגם הקטן קבטניצה (Zaplavený lom Kvetnica), שנמצא מעט דרומית לפופראד.
מה נאמר ומה נגיד, עוד המלצה מצויינת של ג'מיני. האגם מתגלה כפנינה אמיתית: ירקרק וקטן, מוקף עצים, בדיוק מהסוג האהוב עלינו. אנחנו יוצאים לסיבוב קצר סביב האגם ושוב נושמים עמוק לריאות טבע במיטבו. תוך כדי הליכה מתחיל גם לטפטף גשם, שרק הופך את ההליכה לקסומה עוד יותר.
את הערב תכננו לסיים בסיבוב קצר ברובע העתיק של פופראד (Spišská Sobota), אבל הגשם הלך והתחזק, מה שאותת לנו שעדיף לוותר, ולכוון את הג'י.פי.אס חזרה אל הוילה.
מועמד רציני ביותר לתואר "היום הכי מוצלח בטיול" מגיע לסיומו.
היום השלושה עשר
ליומיים האחרונים בהרי הטטרה הגבוהים נשארו לנו שניים מהאוצרות היותר גדולים שיש להרי הטטרה להציע: אגם שטרבסקה פלסו (Štrbské Pleso) והמפלים בהרביינוק (Vodopády Studeného potoka). היום השלושה עשר של הטיול מוקדש לאגם מהגלויות, שטרבסקה פלסו.
התוכנית המקורית ליום הזה כללה גם את מסלול ההליכה מאגם שטרבסקה פלסו לאגם פופראד (Popradské pleso), אבל כבר בערב שלפני אני מבין שזה לא יקרה. לפחות לא בטיול הזה. שנינו כבר עייפים מכמעט שבועיים מאוד אינטנסיביים, וזה הזמן להוריד את הקצב, ולא להעלות אותו.
את הדרך לאגם שטרבסקה פלסו אנחנו עושים ברכבת החשמלית של הרי הטטרה. נוסעים ברכב כ 5 דקות אל העיירה הסמוכה סטארי סמוקובץ (Starý Smokovec) - ומתחילים במרדף אחרי מקום חנייה. החניונים הצמודים לתחנת הרכבת מלאים עד אפס מקום (כצפוי ביום שבת בהיר ויפה), ובסופו של דבר אנחנו מוצאים מקום במגרש החנייה P4, שנמצא מעט אחרי התחנה. נאבקים עם המדחן, שברגע האמת מסרב לשתף פעולה, אך לבסוף מצליחים לחלץ ממנו את הכרטיס הנכסף ומספיקים לרכבת ברגע האחרון.
⚠️ הרכבת החשמלית של הרי הטטרה
הרכבת החשמלית של הרי הטטרה איננה מהמהירות, בלשון המעטה, ויש לה תחנה בכל מספר דקות. ההגעה ברכב לשטרבסקה פלסו מהירה הרבה יותר, אך ברכבת ניתן ליהנות מנסיעה דרך הנופים המרהיבים של הרי הטטרה (המסילה עוברת באזורים שאליהם הכביש לא מגיע), וכמובן לחסוך את התענוג המפוקפק של התמודדות עם משימת מציאת חנייה בשטרבסקה פלסו. כרטיסים לרכבת ניתן לקנות במכונות האוטומטיות בתחנה או (הרבה יותר נוח) באמצעות האפליקציה של הרכבת הסלובקית, Ideme vlakom, שזמינה גם בשפה האנגלית. באפליקציה ניתן גם למצוא את לוח הזמנים של הרכבת. שימו לב: בתחנות המרכזיות, דוגמת בסטארי סמוקובץ או בשטרבסקה פלסו, ישנן מכונות אוטומטיות לרכישת כרטיסים, אך בתחנת קטנות יותר אין, והאופציה היחידה לקנות כרטיסים היא באפליקציה.
⚠️
לאחר כ 35 דקות של נסיעה בנופים המושלמים של הרי הטטרה הגבוהים אנחנו מגיעים לתחנה בשטרבסקה פלסו. עוד לפני הכניסה לתחנה אנחנו מבחינים בפקחים המסובבים מכוניות לאחור בשל המחסור במקומות חנייה, ומברכים פעם נוספת על ההחלטה להגיע ברכבת.
תחילה אנחנו פונים אל הרכבל בעל השם הקצר והחביב Dolná stanica sedačky Solisko Expres - Štrbské pleso, או בקיצור - רכבל סוליסקו. את הכרטיסים רכשנו גם הפעם מראש דרך אפליקצית Gopass, בהנחה קטנה. תחנת הרכבל התחתונה מרוחקת כ 20 דקות הליכה מתחנת הרכבת, ואנחנו עולים לכיוון התחנה תוך שאנחנו חולפים על פני שלל דוכני מזכרות, ספסלי עץ מעוצבים ופסלים מרשימים.
רכבל סוליסקו הוא רכבל כסאות פתוח, שמוביל אותנו אל פסגת הצוק האימתני שנמצא מעל שטרבסקה פלסו. או ליתר דיוק - כמעט אל פסגת הצוק. מהתחנה העליונה ניתן לטפס עוד כ 45 דקות אל הפסגה האמיתית. בהצלחה עם זה למי שמעוניין. הנוף כמובן מהמם, אם כי האגם דווקא פחות בולט, בגלל הגובה הרב. הרוח הקרה מכריעה אותנו מהר מאוד, ולאחר שאלין מסיימת לצלם כמה גלויות נבחרות אנחנו ממהרים לרדת חזרה למטה, כשגם בירידה הרוח עושה בנו שמות וכמעט מקפיאה אותנו.
לאחר הירידה, אלין דורשת בתוקף לעלות גם למגדל התצפית הענק, הטטרה טאואר (Tatras Tower), שנמצא ליד התחנה התחתונה. זאת בניגוד לג'מיני, שטען ש"אם אתם עולים ברכבל - העלייה למגדל התצפית מיותרת".
עולים במעלה 14 הקומות (ללא מדרגות - נגיש לחלוטין), וניצחון הבינה האנושית על הבינה המלאכותית מוכח פעם נוספת. התצפית על אגם שטרבסקה פלסו מראש המגדל מרשימה בהרבה, משום שהאגם קרוב הרבה יותר, ולכן מי שמחפש את התמונה המושלמת - לדעתנו דווקא המגדל עדיף על הרכבל. כרגיל במגדלים מהסוג הזה, ניתן לרדת במגלשה סיבובית מסחררת.
כעת הגיע הזמן לעניין שלשמו התכנסנו - האגם עצמו. מאזור המגדל אנחנו יורדים אל האגם ומתחילים ללכת סביבו. המסלול המקיף את האגם פשוט נהדר, ובפעם המי יודע כמה בטיול הזה אנחנו מרגישים פשוט מסוחררים מרוב יופי. מתיישבים על אחד הספסלים עם בירות ונישנושים שהכינונו מראש (ולא במקרה) ופשוט לא רוצים לקום..
בסופו של דבר קמים בחוסר רצון בולט וממשיכים ללכת. משלימים הקפה של כשני שליש מהאגם, חזרה אל המרכז של שטרבסקה פלסו (העיירה, לא האגם..) ומתיישבים לאכול במסעדה שנמצאת ממש על שפת האגם. מסיימים לאכול, ומתלבטים: יש רכבת חזרה בעוד 10 דקות - או בעוד שעה ו 10 דקות. מצד שני, עדיין לא הלכנו לאגמי האהבה..
בסופו של דבר האהבה מנצחת.
במרחק 7 דקות מתחנת הרכבת מתחבאים שני אגמונים יפהפיים, בצבע ירוק כהה, ביניהם גשרון עץ והם נשפכים לנחל קטן שזורם מאחוריהם. לא פלא שהם נקראים אגמי האהבה (Jazierka Lásky). האגמונים יפים עד כדי קיטשיות, ובאמת שאין מקום ראוי יותר לסיים את היום מאשר בישיבה מול הפלא הכפול הזה.
עולים על הרכבת ונוסעים חזרה לסטארי סמוקובץ, ונהנים פעם נוספת מהנוף המרהיב. שני צעירים מתיישבים מולנו, מורידים נעליים בלי בושה ומסריחים את כל הקרון, שגם ככה לא מצטיין בעודף של אוויר צח (ולא, הם לא היו ישראלים). אחד מהם קיבל בסופו של דבר את העונש שלו, כאשר התעפץ תוך כדי הנסיעה על החלון, וכמעט שבר את הראש (ואת החלון..)
שורה תחתונה: 👍👍👍👍👍
אגם שטרבסקה פלסו הוא כמובן סוג של "מאסט" למי שמגיע להרי הטטרה הגבוהים, ובצדק. אנחנו ממליצים מאוד להגיע ברכבת, כדי להימנע מבעיות החנייה, במיוחד בסופי שבוע. מי שמחפש את התצפית המושלמת על האגם - מגדל התצפית עדיף על העלייה ברכבל. לא לשכוח לקפוץ לאגמי האהבה לפני שעוזבים.
היום הארבעה עשר
את היום האחרון בטבע הנפלא של הרי הטטרה הגבוהים אנחנו מקדישים למפלי הרייבנוק, או בשמם הרשמי - Vodopády Studeného potoka. המסלול הקלאסי אל המפלים מתחיל בתחנת הפוניקולור התחתונה בעיירה סטארי סמוקובץ (Pozemná lanovka na Hrebienok). עולים בפוניקולור ומהתחנה העליונה יורדים אל המפלים, ואח"כ עולים חזרה באותה הדרך. לג'מיני, שכבר הצליח להבין שאנחנו פחות אוהבים עליות, היה טיפ של אלופים: במקום לעשות מסלול הלוך-חזור, ולעלות מהמפלים חזרה אל תחנת הפוניקולור, להמשיך במסלול לאורך הנחל עד למטה. המסלול מסתיים בדיוק בתחנת הרכבת של טטרנסקה לסנה (Tatranská Lesná), ומשם ניתן לחזור ברכבת החשמלית אל סטארי סמוקובץ.
פשוט מושלם.
או כמעט מושלם, משום שהרכבת עוצרת בתחנה בטטרנסקה לסנה רק פעם בשעה. פיספסנו בכמה דקות - צריך להתייבש שעה שלמה בעיירה הקטנטונת הזו, שאין יותר מדי מה לחפש בה (שלא לדבר על בזבוז הזמן).
כאן נכנס לתמונה עבדכם הנאמן, עם טיפ של אלופי אלופים: במקום לחכות לרכבת בסיום המסלול, לחנות מראש ליד תחנת הרכבת בטטרנסקה לסנה (כמובן, להגיע בתיאום עם שעת ההגעה של הרכבת לטטרנסקה לסנה), לנסוע ברכבת לסטארי סמוקובץ, לעלות בפוניקולור, לעשות את המסלול - והרכב מחכה בסיום, בלי תלות ברכבת! וזה עוד לפני שהזכרנו את מצוקת החנייה בסטארי סמוקובץ, לעומת מגרש החנייה הריק הצמוד לתחנת הרכבת בטטרנסקה לסנה..
קמים, עושים צ'ק אאוט מהוילה המדהימה שבוודאות עוד נחזור אליה, נוסעים אל טטרנסקה לסנה, חונים במגרש החנייה הקטן שנמצא מעט מזרחית לתחנת הרכבת (התשלום באשראי בלבד, באמצעות סריקה של ברקוד), תופסים את הרכבת לסטארי סמוקובץ ועולים בפוניקולור. הכל מתקתק כמו שעון שוויצרי, ואפשר להתחיל במסלול.
לאחר שמסיימים להתרשם מהנוף, אנחנו יורדים שמאלה, במסלול המסומן בירוק. רואים את כל אלה שעולים חזרה מהמפלים, מתנשמים ומתנשפים, ומבליעים חיוך מרושע. כאן גם אנחנו שומעים לראשונה בטיול עברית (למעט זוג פנסיונרים שהיו איתנו בווילה). כחצי שעה של ירידה לא קלה בשביל יער קלאסי, כולל אבנים, שורשים, מדרגות וכו', ואנחנו מגיעים אל המפלים.
היופי פשוט פסיכי.
"לא חוקי כל היופי הזה. פשוט לא חוקי" אלין אומרת, וצודקת (כרגיל).
שעה שלמה אנחנו יושבים מול המפלים, וממש מכריחים את עצמנו בסופו של דבר לקום ולהמשיך. באמת מקום מדהים.
בשלב הזה, כאמור, רוב האנשים פשוט עולים חזרה למעלה, בעוד אנחנו ממשיכים בשביל הצהוב, במקביל לנחל. בנוסף לזה שחסכנו עלייה מפרכת - אנחנו מקבלים עוד אין סוף תמונות לפנתיאון. המסלול ממשיך דרך היער, ולאחר זמן מה מתחבר שוב לנחל, שעכשיו כבר זורם הרבה יותר במתינות. חייבים לציין - המסלול הזה ארוך משמעותית לעומת העלייה חזרה מהמפלים אל תחנת הפוניקולור: כ 3.5 ק"מ של הליכה מהמפלים ועד מגרש החנייה בטטרנסקה לסנה, שאמורים לקחת כשעה וחצי. לנו הירידה לקחה כשעתיים וחצי, בקצב איטי מאוד ועם הרבה עצירות, וסה"כ הסיבוב כולו לקח כ 4 שעות.
שורה תחתונה: 👍👍👍👍👍
המפלים, למי שאיכשהו הצליח לפספס את המסר, פשוט מדהימים ביופיים ואסור בשום אופן לוותר עליהם. לגבי הירידה מהמפלים עד תחנת הרכבת בטטרנסקה לסנה - הדעות היו חלוקות: לטעמי מדובר במסלול יפהפה, אולי שני רק לנקיק זז'מרסקה רוקלינה, ואני ממליץ מאוד. אלין הרגישה שהוא ארוך מדי (אם כי לדעתי זה היה בעיקר בגלל העייפות המצטברת, ואם היינו עושים את המסלול הזה ביום הראשון או השני של הטיול היא הייתה אוכלת אותו בלי מלח).
לפני הפרידה הסופית מסלובקיה (עד הפעם הבאה כמובן..) תכננו לעצור גם בטיילת צמרות העצים המפורסמת באכלדקה (Chodník korunami stromov Bachledka), אבל שוב - תוכניות לחוד ומציאות לחוד. עד שאנחנו מגיעים חזרה לרכב השעה כבר מאוחרת, וגם הטיילת הזו תאלץ לחכות לטיול הבא.
נוסעים צפונה חזרה לקראקוב להחזיר את הרכב, נסיעה מתישה של למעלה משעתיים, כולל שתי עצירות תדלוק, ועם הפקקים של סוף הסופ"ש בפולין, סטייל חמישי בערב באיילון. חציית הגבול מסלובקיה לפולין עוברת הפעם ללא שום תקלות ואנחנו מגיעים לשדה התעופה, לעמדת החזרת הרכב. אני מראה לנציג את מסמך ביטוח הרכב שפג תוקפו ומספר לו שכמעט נכנסתי לכלא הסלובקי בגללם. הנציג צוחק, מעיר משהו על "חוכמתם" של השוטרים הסלובקים (כנראה הגרסה הפולנית לבדיחה על השוטר שקורא והשוטר שכותב), ואומר שלא מדובר בתאריך סיום הביטוח אלא בתאריך האחרון שבו הרכב עבר בדיקה.. נניח.
מזדכים על הרכב, לא לפני שמנסים להשחיל לנו שריטה מקרוסקופית על הג'אנט, ואני שולף את סרטון הוידאו המדוקדק שצילמתי לפני שלקחנו את הרכב, ומוכיח שהשריטה כבר הייתה, חוזרים לטרמינל בשאטל ותופסים רכבת למרכז קראקוב. ממש דה ז'ה וו ללפני שבועיים.
מתחנת הרכבת אנחנו לוקחים מונית אל הדירה שהזמנו, Długa 17 Residence. הדירה נמצאת צפונית לעיר העתיקה, במרחק של כ 10 דקות הליכה ממנה, ויש בקרבת מקום גם תחנת חשמלית. כל תהליך הצ'ק אין/אאוט נעשה באמצעות קודים שקיבלנו במייל, ללא מגע יד אדם. סה"כ מיקום נוח ודירה נחמדה מאוד, אך חדר השינה צפוף ברמה מוגזמת (20 ס"מ בין המיטה לקיר) ובנוסף, מכיוון שמדובר במקום ללא קבלה - אין אפשרות לשמור במקום את המזוודות, עניין שצריך לקחת בחשבון גם בהקשר של יום העזיבה וגם בהקשר של יום ההגעה, אם מגיעים לפני שעת הצ'ק אין.
על אף העייפות והשעה המאוחרת אנחנו לא מוותרים על ארוחת ערב בעיר העתיקה. אחרי כל העיירות והכפרים הקטנים בהם היינו בשבועיים האחרונים (לא כולל קושיצה) נחמד להיות במקום שיש בו חיים אחרי השעה 20:00. מתיישבים באותה המסעדה שבה אכלנו לפני שבועיים בדיוק בכיכר העיר העתיקה, ונהנים גם מהאוכל וגם מהאווירה ואח"כ חוזרים מותשים לדירה.
היום החמישה עשר
קמים ומתארגנים בנחת, הפעם בלי למהר לשום מסלול הליכה (לא שכשהיינו בהרי הטטרה ממש מיהרנו). הדירה שהזמנו היא ללא ארוחת בוקר, ולכן אנחנו הולכים תחילה אל השוק הסמוך, שוק האיכרים העתיק של קראקוב (Stary Kleparz). השוק מתגלה כאוצר של ממש, עם שלל דוכנים מפתים של מאפים, פירות וירקות שנראים טריים ועסיסיים מדי מכדי להיות אמיתיים. חורשים את השוק הלוך-חזור, מבולבלים מרוב שפע, ובסופו של דבר בוחרים בקפה ובמאפים טעימים בטירוף בדוכן Bom Dia (בוקר טוב בפורטוגזית. ואכן בוקר טוב למי שמתחיל את הבוקר עם מאפים כאלה), ולוקחים איתנו לדרך סנדוויצ'ים ופירות טריים.
מכאן אנחנו לוקחים חשמלית מספר 18, אל פארק זקרזוואק (Park Zakrzówek). מכיוון שביום הראשון של הטיול כבר הסתובבנו במוקדי העניין של העיר העתיקה, היום אפשר להתרחק קצת מהמרכז אל הפארק הגדול והיפה, בחלק הדרום מערבי של קראקוב. ליבו של הפארק הוא אגם ירקרק (Zalew Zakrzówek), ובאופן כללי הוא אחלה מקום להעביר בו כמה שעות של טבע.
מתמקמים על אחד הספסלים מעל האגם, אוכלים את הסנדוויצ'ים המצויינים שקנינו בשוק ואח"כ מתחילים ללכת סביב האגם. המסלול ההיקפי עובר דרך חורש יפה ומוצל, הרוח נעימה ואנחנו מרוצים עד מרוצים מאוד. מגיעים בסופו של דבר אל ה"חוף המוכרז", בחלק המזרחי של האגם. בגדי הים נשארו בדירה, כך שאנחנו מסתפקים בלשכשך רגליים במים (הקרים, יש לציין), ומסיימים בישיבה בבית הקפה הסמוך עם קפה לגברת ושייק פירות לאדון. החיים יפים בסה"כ.
חוזרים למרכז ועולים פעם נוספת על ספינה להפלגה קצרה על נהר הוויסלה, הפעם לכיוון הרובע היהודי, ולאחר ההפלגה לוקחים חשמלית דרומה לכיוון גבעת קראקוס (Kopiec Krakusa), הגבעה שממנה נוהגים המקומיים לקבל את פני השקיעה בימים יפים. עולים אל הגבעה ומגלים עשרות זוגות וחברים עם שמיכות על הדשא, עושים פיקניק, משחקים קלפים ומנשנשים. קראקוב כולה פרושה מולנו ואנחנו שולפים מהתיק את התותים שקנינו בשוק בבוקר ומשתלבים מצויין באווירה. ביחד עם כל הקהל יושבים וצופים מהופנטים במופע השקיעה, וכדי להשלים את השלמות המושלמת - גם הבלון הפורח של קראקוב בדיוק מתרומם לאוויר וסוגר לאלין את הפינה של התמונות.
לאחר השקיעה אנחנו יורדים מהגבעה, חוזרים אל מרכז העיר ואוכלים ארוחת ערב במסעדה מקומית ליד הטירה, Pod Wawelem Kompania Kuflowa. האוכל טעים מאוד, אך המנות ענקיות עד כדי מוגזמות, ובדיעבד אפשר היה בהחלט להסתפק במנה אחת לשנינו. חוזרים בחשמלית לדירה ומסכמים יופי של יום עירוני.
היום השישה עשר
היום השישה עשר והלפני אחרון של הטיול עתיד להיות מוקדש בעיקר לרובע היהודי של קראקוב, קז'ימיז' (Kazimierz). מזג האוויר מחליט גם הוא להתאים את עצמו, ואנחנו מקבלים את היום החם ביותר בטיול, עם קרוב ל 30 מעלות ושמש ישראלית לחלוטין. כנראה שצריך להתחיל להתרגל לחזרה הביתה.. 😐
פותחים את הבוקר שוב בשוק הסמוך לדירה, עם הקפה והמאפים המעולים של Bom Dia, ואח"כ לוקחים חשמלית ונוסעים דרומה.
את הסיור ברובע היהודי אנחנו מתחילים בבית הכנסת "טמפל" (Synagoga Tempel). מדובר בבית כנסת מפואר יחסית (לפחות בסטנדרטים של בתי הכנסת הצנועים שהתרגלנו לראות), עם ויטראז'ים צבעונים ועיצובים מהודרים. במקום ניתן גם למצוא מעט הסברים על ההיסטוריה של יהדות קראקוב, עם דגש על תקופת השואה. התשלום בכניסה במזומן בלבד.
הליכה של מספר דקות נוספות מביאה אותנו אל בית הכנסת העתיק (Stara Synagoga), לא לפני שחולפים גם על פני בית הקברות העתיק של הרובע (Cmentarz Remuh). בית הכנסת העתיק אינו משמש כבית כנסת, אלא כמוזיאון הרשמי של תולדות יהדות קראקוב, ומומלץ מאוד לבקר בו בתחילת הסיור ברובע, על מנת להיכנס לאווירה. במוזיאון ישנם מוצגים רבים מחיי הקהילה המפוארת, כגון חנוכיות, פמוטים, קערות פסח, שופרות, ספרי קודש וכמובן תמונות רבות והסברים. כאמור - כדאי מאוד, גם למי שמרגיש פחות קרוב לענייני דת.
לאחר הביקור בבית הכנסת/המוזיאון אנחנו ממשיכים אל הכיכר המרכזית של רובע קז'ימיז', הלוא היא "הכיכר החדשה" (plac Nowy). בכיכר ישנם דוכנים רבים המוכרים את מאפה הרחוב הפולני המפורסם, הזאפיקנקה (Zapiekanka), ופרט לכך ניתן למצוא במקום גם שלל דוכני מזכרות ושמעטס בלתי נחוצים נוספים, אבל החום הולך והופך לבלתי נסבל, ומבריח אותנו עד מהרה לאכול ארוחת צהריים במסעדה בעלת השם הישראלי משהו, חבר'ה (HEVRE). המסעדה ממוקמת במבנה עתיק, שהיה בעבר גם הוא בית כנסת. המנות טעימות, השירות אדיב והכי חשוב - מקבלים שעה של הפוגה מהחום.
מהמסעדה אנחנו הולכים דרומה, חוצים את נהר הוויסלה על גבי גשר ברנטקה (Kładka Ojca Bernatka) המפורסם והיפהפה, המעוטר בדמויות של ספורטאים ומגיעים אל כיכר גיבורי הגטו (Plac Bohaterów Getta). בכיכר מייצג מצמרר של כיסאות ריקים רבים הפזורים לאורכה ולרוחבה, לזכרם של יהודי קראקוב שנלקחו מכאן ע"י הנאצים אל מחנות הריכוז וההשמדה. לוקחים את זמן ומתבוננים, כל אחד לעצמו, כל אחד והמחשבות שלו.
ההמשך הטבעי מכאן הוא ביקור במפעל המתכת של אוסקר שינדלר (Fabryka 'Emalia' Oskara Schindlera), הנמצא במרחק של כ 10 דקות הליכה מזרחית לכיכר גיבורי הגטו.
המבנה שבו שכן בעבר המפעל של שינדלר, מפעל שבאמצעותו הציל התעשיין הגרמני השנוי במחלוקת למעלה מ 1000 יהודים ע"י העסקתם והגדרתם כ"עובדים נחוצים", משמש כיום כמוזיאון לתולדות קראקוב בתקופת מלחמת העולם השנייה, בדגש על חיי היהודים במקום תחת כיבוש הצורר הנאצי.
את חווית הביקור במוזיאון קשה מאוד לתאר במילים. מדובר בחוויה מאוד אמוציונלית, כאדם, כיהודי, כישראלי, כמי שהרב סבים שלו ובני משפחה נוספים נספו בשואה. המבקרים מתקדמים לאורך ציר הזמן וחווים את השינויים שעברו על העיר באמצעות תמונות, מסמכים, מיצגי מולטימדיה, שיחזורים שונים ועוד: החיים בקראקוב עד הכיבוש הגרמני ב 1939, פלישת הצבא הגרמני, הוורמאכט, לעיר בספטמבר של אותה שנה, החוקים החדשים והמגבלות שהוטלו על יהודי העיר תחת הכיבוש הנאצי ("הגנראל גוברנאמן") והמושל הידוע לשמצה הנס פרנק, חיי היהודים בגטו, הגירוש למחנות ההשמדה וכמובן פועלו של אוסקר שינדלר להצלתם.
בשורה התחתונה מדובר בחוויה מטלטלת ומרגשת, ומיותר לומר שכדאי מאוד לבקר. יש לקחת בחשבון שבשל הביקוש הרב ובשל העובדה שהמוזיאון מגביל מאוד את כמות המבקרים צריך להזמין כרטיסים למוזיאון מוקדם ככל האפשר.
חוזרים למלון למנוחה קלה, מקלחת והתאוששות מהחום המזעזע, ומסיימים את היום בסיבוב השופינג המובטח בקניון גלריה
היום השבעה עשר
בכל טיול זה מגיע בסופו של דבר: היום האחרון בהחלט. וגם הטיול הזה, כמובן, לא שונה.
קמים ועושים צ'ק אאוט מהדירה.. כלומר פשוט קמים והולכים. כפי שכבר הוזכר, בדירה עצמה אין אפשרות להשאיר את המזוודות. ישנה עמדת שמירת חפצים במלון הסמוך של הרשת שבה ניתן להשתמש, אבל לג'מיני, פעם נוספת, יש רעיון יותר טוב: "סעו לתחנת הרכבת, תשאירו את המזוודות בשמירת החפצים שם, ותאספו אותן בערב לפני הנסיעה לשדה התעופה". נכון, מדובר בשירות בתשלום, אבל כזה שחוסך זמן, וכבר אמר מי שאמר שזמן זה כסף..
לוקחים Bolt אל תחנת הרכבת, מפקידים את המזוודות בעמדת שמירת החפצים ויוצאים לכיוון המרכז. התוכנית להיום היא בעיקר השלמות. מזג האוויר קריר וגשום, מה שקצת משבש לנו את התוכניות הללו, אבל זה חד משמעית עדיף על החום הנוראי של אתמול.. 30 מעלות יש לנו גם בארץ, לא צריך לטוס לקראקוב בשביל זה.
סיבוב קצר נוסף בכיכר המרכזית ובין חנויות המזכרות הרבות שברחוב גרודזקה (Grodzka), שאחריו אנחנו רוצים לנוח קצת, אך הגשם ממשיך לטפטף במרץ, וכל הספסלים רטובים. מה עושים? לאלין יש פתרון מצוין: נכנסים לחשמלית, נוסעים עד התחנה האחרונה, יורדים ולוקחים את אותה החשמלית בכיוון הנגדי. פשוט וגאוני.. 😊
אנחנו חוזרים למרכז בתקווה לעלות לגלגל הענק של קראקוב (Koło Widokowe Cracow Eye), אך נראה שעקב מזג האוויר הוא לא פועל, ואנחנו רושמים בפנקס הוירטואלי (שמתחיל כבר להתמלא) עוד חוב לטיול הבא. ממשיכים לארוחת צהריים במסעדה מקומית, ומזמינים ארוחה עסקית של מרק + מנה עקרית + שתייה במחיר מצחיק של 45 זלוטי. אלין צוהלת מאושר אחרי שהיא מגלה שאחת האופציות למרק היא נוזל ורדרד סגלגל זרחני העונה לשם בורשט. טועמת, וחיוך מאוזן לאוזן מתפשט על הפנים. פרט למרק, מהמנות העיקריות קצת התאכזבנו, אך בכל מקרה - לא יצאנו רעבים.
כעת אנחנו עולים סוף סוף למתחם הטירה של קראקוב, ועושים סיבוב בשביל ההיקפי, ובמתחם עצמו. קצת קשה להבין איך השארנו את זה לרגע האחרון ממש. מדובר במתחם יפהפה, עם מבנים מרשימים רבים, שרובם משמשים היום בתור מוזיאונים. במקום גם קתדרלה גדולה וכמובן - תצפית יפה מאוד על העיר. בהחלט משהו שאסור לפספס.
בינתיים השעון לא עוצר, ומאותת שהגיע הזמן להתחיל לחזור לכיוון תחנת הרכבת. יורדים מהטירה, עושים סיבוב אחרון במרכז וממשיכים בחשמלית אל תחנת הרכבת. קונים כרטיסים (כזכור, נסיעה לשדה התעופה לא כלולה בכרטיס התחבורה הציבורית של קראקוב) ונוסעים לשדה. בדוכן הצ'ק אין אנחנו לא מופתעים לגלות שיש לנו משקל עודף של קילו וחצי בערך (בעצם מופתעים לגלות שרק של קילו וחצי.. 😉). לשמחתנו, דיילת הקרקע פותרת אותנו בנזיפה בלבד:
בפעם הבאה בבקשה להקפיד שאתם לא חורגים..
אנחנו כמובן מבטיחים להקפיד בפעם הבאה, מודים לה על ההבנה ו.. זהו. Home Sweet Home.
אפילוג
גם הטיול הזה ייזכר כטיול מוצלח מאוד. גילינו שתי מדינות חדשות, שבשתיהן ביקרנו לראשונה, ובהחלט אהבנו את מה שראינו. נכון, לא מדובר בטבע הבאמת מושלם של צפון איטליה, אוסטריה או שוויץ, אבל להרי הטטרה בהחלט אין במה להתבייש בהשוואה לאלפים. עשינו לא מעט מסלולי הליכה מדהימים, ביקרנו בשתי ערים יפהפיות חדשות, שמחנו לגלות אנשים חביבים וחמים, ולא הרגשנו אפילו שמץ של שנאה או תחושת פחד בשל היותנו ישראלים.
אין ספק, גם לפולין וגם לסלובקיה אנחנו עוד נחזור, כי בשתי המדינות האלה יש עוד המון מה לראות ומה לגלות, ומה שראינו הוא אפילו לא תחילתו של קצה הקרחון.
אז.. להתראות בטיול הבא!
