איכשהו, הליכה לשוק, מכל סוג, נתפסת כאחד מ״החובות״ של כל טיול. שוק נתפס אותנטי, צבעוני, מרגש, מסקרן. מקום לאכול, לקנות, להיטמע בהמולה ולגלות נסתרות.
שוק הדגים בטוקיו הוא שוק הדגים בה׳ הידיעה. מדריכי הטיולים ממליצים להגיע לשם איפה שהוא באזור החמש בבוקר בשביל לצפות במכרזי מכירת הדגים. איכשהו לא הצלחתי להביא את עצמי לקום כל כך מוקדם ולהתגלגל בחשיכה אל השוק למען מטרה זו. כנראה שזה לא מספיק משך אותי לעמוד בצפיפות פוטנציאלית ולראות אנשים צועקים מחירים.
אז הגעתי לקראת שמונה. המסעדות שסביב השוק, כמו גם חנויות המזכרות ושאר החנויות, כבר היו פתוחות בעוד שדוכני הדגים כבר הלכו והתרוקנו. עדיין ניתן לבלות שעתיים שלוש קסומות בשוטטות בין דוכני הדגים שעוד נשארו, בביקור במקדש שנמצא בכניסה לשוק, באכילת סושי טרי באחת ממסעדות השוק ובשיטוט בין חנויותיו. כאשר אתם בוחנים מסעדה, אל תתמגנטו אוטומטית לזו עם התור הכי ארוך. ה״תואר״ הזה של ה״מסעדה בעלת התור הכי ארוך״ עובר ממסעדה למסעדה. מדובר במסעדות צרות לאורך דלפק כאשר אחד מבעלי או עובדי המסעדה דואג למלא אותה ולמשוך קהל כאשר התפוסה לא מלאה. אחרי שהיא מתמלאת מתחיל להשתרך תור שמעצם השתרכותו מושך סועדים נוספים שמניחים שזו המסעדה הכי שווה.
לרוב המסעדות יש תפריטים עם תמונות לטובת התירים. בניגוד למסעדות תירים במרכזי ערים המצוידות בתפריטי תמונות, מסעדות מהן נשתדל להימנע, כאן התמונות נועדו לשמור על קצב הסועדים והן מסייעות בבחירת המנות. מנה ממוצעת יכולה לעלות אלפיים עד שלושת אלפים ין. למרות שעת הבוקר המוקדמת, אפשר להוריד גם איזה סאקה.
לקינוח הביקור בשוק, חפשו את בית הקפה המוארך גם הוא הנמצא באחד מרחובות המסעדות המאונכים לשוק וכך תוכלו לצאת ממנו כאלו זה עתה קמתם משנת הלילה.
מכאן, אשאיר לתמונות לדבר. (הקליקו בשביל לראות את התמונות)
