נסעתי ליפן לחוות את הזן, לבחון אי אלו שאלות ומהלכים בחיים ולתרגל קצת ב״שטח״. טיול? חופשה? נסיעת עבודה (רוחנית)? משבר גיל ה-50? הזדמנות גיל ה-50? את השאלות האלו השארתי אצל פקיד ההגירה בשדה התעופה של אוסקה. מסע בדרך הזן הוא מסע בו משילים, נוטשים ומשליכים מטענים מנטאליים (וגם פיזיים - על כך בפרק: לטוס לחו״ל עם 10 קילו מטען) על מנת שנוכל לראות ולהבין את המציאות טוב יותר. לא קל להשיל. לכן קוראים לזה תרגול. תרגול משמעו שבכל רגע נתון אנחנו בודקים את עצמנו, את תודעתנו, את התייחסותנו למציאות ומתאזנים.
עכשיו הזמן להתבונן ולשתף את מי מכם החברים שהביע התעניינות, שאל שאלות ואף רוצה לצאת למסע משל עצמו. מי שרוצה לחזור איתי אל דרך הזן, במסע של התבוננות, מילים ותמונות, שאורכו, מסלולו, יעדו ופיתוליו אינם ידועים, מוזמן. הטיול, הנופים, האוכל, האנשים, התמונות, הם האמצעי. הם בגדר מאפשרים. את ההבנה של המציאות כפי שהיא, בדרך אל ההארה והשחרור,, אנחנו צריכים לפתח לבד. התוצאה אמורה להיות פחות סבל ואולי גם יותר אושר, כפי שאמר לנו הבודהא…
לא אקפיד על סדר כרונולוגי. הוא לא משנה. אנסה למקד תובנות. אז מעת לעת, אעלה פוסט חדש שלוקח משהו מהמסע הזה ויכול לשמש את כולנו להתנהלות מאושרת יותר בחיי היום יום. אצרף תמונות לחיבור לאוירה ולמקומות.
ללכת בדרך
אחד התרגולים שלנו בדרך הזן הוא פיתוח ההבנה שיש דרך, יש תנועה בעולם שהיא מעבר למחשבות, להבנות, לתשוקות, לכעסים, לחרדות ולכל שאר הצעיפים והמסכים שלנו. התנועה הזו היא שדואגת שהעולם הזה, למרות שאנחנו די ״דופקים״ אותו, ימשיך להתנהל. משמעות ההבנה והתרגול היא שאנחנו נזרום עם הדרך, לא ניאבק בה, ונאפשר לה להנחות את חיינו. הבנה של הדרך היא הבנה של הריקות, של התלות, של האחדות, של התנועה, של השינוי, של הארעיות. להבנה כזו לא ניתן להגיע רק בעזרת מילים וניתוח אנליטי. נדרש תרגול על מנת לאפשר לנו לחשוף את ההבנה האוניברסלית שמצויה בכל אחד מאיתנו. הטיול, ההליכה, ההתבוננות פנימה והחוצה, השעות הארוכות, האירועים המזדמנים הוא סוג של תרגול. לא כרית, לא ויפאסנה, לא ריטריט במנהרה. דרך נוספת לאפשר לתודעה שלנו להשיל מטענים, להתנקות ולהבין את מה שהיא כבר מבינה אבל נקבר עמוק בפנים.
פעמים רבות, כשאנחנו יוצאים לטיול אנחנו מכינים תוכניות. יש לנו רשימת מקומות שאנחנו ״חייבים״ לראות, רשימת מאכלים שאנחנו ״חייבים״ לאכול, רשימת הופעות, רשימת קניות. הרשימה בדרך כלל עמוסה וגדושה ואינה מתחשבת בדבר: מזג אויר? מצב רוח? מקומות בהם נרצה לשהות יותר? מקומות בהם לא יבוא לנו לבקר בזמן אמת? רעיונות שיעלו בדרך? במקרה כזה, הופכת חופשה לאירוע די מלחיץ (ועוד לא הזכרתי את מי שהשארנו מאחור שמצפים לראות הספק נאה ומחכים לנו עם שאלות כמו: מה, היית בטוקיו ולא הלכת לשם? ובקיוטו לא עשית כך? ולא טיפסת על הר פוג׳י? וכו׳ וכו׳).
אנחנו משקיעים הרבה זמן, משאבים, חלומות, דחית סיפוקים בנסיעות לחו״ל. חלק מהן גם ״ממותגות״: ירח דבש, בר מצווה, יום נישואין, יום הולדת עגול ועליהן אנחנו בונים הררי תוכניות, ציפיות ומשימות. ואז הופך הטיול להיות משימת לוגיסטיקה מעיפת כל כך שאנחנו מתגעגעים לחזור לשגרה.
אחד התרגולים בטיול בדרך הזן הוא ״כאן ועכשיו״. כאן ועכשיו הוא לטיל לפי מה שמתהווה, לפי מה משרגיש, לפי מה שנקרה על דרכנו, לפי מה שממלא את נשמתנו. תרגול, לא החלטה. אי אפשר להחליט לעשות זאת ולקבל תוצאה מושלמת כפי שנראה בהמשך. החלטה נחושה לא תאפשר תוצאה טובה משום שהיא תהפוך אותנו להיות ביקורתיים והבקורתיות תעכיר את החוויה. צריך להתכוון ולאפשר. זו דרך הזן.
לקח לי ארבעה ימים להגיע לנקודה הזו. ארבעה ימים שבסופם החלטתי החלטה: את התכנון של יום המחרת (באותם ימים שלא הייתי אמור לקחת רכבת ממקום למקום) אני מעביר מהערב לבוקר. כלומר, לא עוד יושב בערב על המדריך והמפות ובונה תוכנית סדורה ליום המחרת אלא קם בבוקר, מנסה להבין מה בא לי לעשות היום, מה מתאים למזג האויר, החיצוני והפנימי, איזה שילוב מקומות יבוא בטוב וגם כאן, משאיר מקום להתפתחויות. מוזיאון יכול להיות סגור, גשם יכול להתחיל לרדת, דברים אחרים יכולים להתגלות.
את היום החמישי של הטיול התחלתי במקדש מיוש׳ן ג׳י, מקדש זן של כת רינזאי ובו ציור דרקון ענק על התקרה והפעמון העתיק ביפן. הסיור במקום היה ביפנית (לחלק מהחדרים לא ניתן היה להיכנס ללא מדריך מלווה) והמדריכה לא הפסיקה להתנצל על כך שאני לא מבין דבר. אז בעיקר בהיתי בציור התקרה, ספגתי את אוירת האולם וזזתי ממקום למקום כששתי השותפות שלי לטיול זזו. זורמים. דרך אגב, את המקומות הקדושים והשמורים לא ניתן לצלם בדרך כלל ולכן לא אוכל ללוות כל דבר בתמונה.
השמים החלו להתקדר. בחרתי בהליכה של כעשרים דקות, דרך רחובות יפניים מסורתיים למקדש נינה ג׳י. במקדש, השילוב של יום חורפי מעונן, אחרי שני ימי קיץ לחים ומהבילים, עם עצי דובדבן ננסיים, גינת זן ואולמות מדיטציה ולמידה מכניס אותך עמוק פנימה. אתן לתמונות לדבר כאן בפני עצמן. ואז התחיל לרדת גשם. אני בדרך הזן. לוקח מה שיש. אז התישבתי מתחת לסככה שבצידה מכונות ממכר שתיה קלה (נפוצות בכל יפן), קניתי בקבוק תה ירוק ובמשך שעה הסתכלתי על הגשם, על הנוף מסביב, על האנשים בסיטואציות השונות. הרבה פעמים אנחנו מיחלים לחווית גשם כזו. מקום שליו, פתוח, מסביב צמחים, עצים, ומבנים מקודשים וכל מה שנשאר לך זה פשוט להיות. כשהגשם יגמר, תדע שאתה יכול להמשיך ללכת.
היעד הבא לאותו היום הוא הנושא המרכזי של הרשימה הזו. בבוקר, פתאום, תוך כדי עיון במדריך, הבחנתי בציון עובדה שחמקה ממבטי בזמן ההערכות לטיול, שעל ההר שמאחורי המקדש נמצא שחזור מקוצר של נתיב העליה לרגל בין 88 המקדשים הנמצא באי שיקוקו. זהו נתיב המיוחס לנזיר קוקאי, מיסד הכת הבודהיסטית שינגון ואחד ממיבאי הבודהיזם ליפן. איכשהו השם קוקאי לא פרץ לתודעתי עד כה אך מנקודה זו, ובהמשך הטיול, הפך קוקאי להיות אחת הדמויות שהתחברתי אליה ביותר ושאת דרכה אני הולך ללמוד. נתיב 88 המקדשים המלא הוא מסלול ששקלתי לעשות אך מפאת משך הזמן שלוקח להשלימו (1400 ק״מ), הבנתי שזה לא מתאים ללו״ז הנוכחי של חיי. אז שמחתי להזדמנות לחוויה המקוצרת ודי ״נזפתי״ בעצמי שנתתי לאפשרות הזו לחמוק מעיני כשנערכתי לטיול. אבל זוכרים? אם אני צריך ללכת במסלול הזה, הוא יגיע אלי. אז ב״מקרה״ באותו היום התחלתי לממש את ההחלטה של טיול בזרימה ו״במקרה״ באותו היום קבלתי בונוס של מסלול שנסתר מעיני ושכל כך התאים לחזון הטיול שלי. כשתלכו בדרך הזן, תראו שיותר דברים קורים לכם במקרה. הנטיה ה״רציונלית״ (אני שם במרכאות מילים שהן רק מילים אבל לא באמת משקפות משהו שניתן להגדרה. מה זה רציונלי? זו מילה שעוזרת לנו לטיח את החיים) היא למקם אירועים כאלו תחת הכותרת ״מקרה״. כלומר, אין קשר בין דברים כל כך משמעותיים ומחוברים שקורים לנו בחיים לעובדה שעשינו משהו בשביל לאפשר אותם ולהיפתח אליהם למעט קשר סטטיסטי מדעי ספקני. זכרו בהקשר זה שמילים הן מגבלה. אם תשכחו את המילה ״במקרה״ וגם את המילה ״במזל״ וגם את שיעורי הסטטיסטיקה (הזדמנות מצוינת למחוק אותם מהזיכרון) ותסתכלו על הדברים כפי שהם, אולי תקבלו תובנות אחרות על סיבות ותוצאות בעולם.
נראה שהמסלול הזה הוא באמת נסתר. אין שילוט אליו. נחישות מצידי נדרשה בשביל למצוא אותו. אין הנחיות בכניסה, באופן מפתיע גם לא גובים תשלום, וחוץ ממני לא היתה נפש חיה (בני אדם) לכל אורך המסלול. כאילו אני בחלום ובשבילי הניחו מסלול מקוצר שמדמה מסלול ארוך שנבצר ממני כרגע לעשות. מגיעים לנקודה, מתחילים ללכת וכל כברת דרך יש מבנה קטן שמסמן את אחד מ-88 המקדשים. הולכים בתוך היער, העצים מבודדים אותך מהסביבה וכאמור, שום אדם מלבדי לא הלך לא בכיוון שלי ולא בכיוון הנגדי. ואז התודעה הסובלת התחילה לעבוד ולקלקל:
מזג האוויר - לא היה נעים. שילוב של לחות, ערפל וטפטוף גשם. כאילו ללכת בתוך מקלחת. הזיעה שהחלה לעלות הצטרפה לחגיגה.
מים - לא לקחתי. הנחתי (הנחות מוקדמות הן משהו שצריך לעבוד עליו כי המציאות לא מקשיבה לנו) שבמקום כזה חשוב בטח ימכרו מים איפה שהוא. כלום. ואז תהיתי אם זה אחראי לא לקחת מים ולצעוד לבד במעבה היער.
זמן - התחלתי את המסלול בשתיים בצהריים בערך. לא הייתה לי אינדיקציה מתי בדיוק אסיים אותו וגם לא ״ספרתי״ את המקדשים בדרך. האם אספיק לחזור לפני החשיכה שמגיעה מוקדם?
שילוט - לא היה. מעת לעת היו מיני צמתים או מעגלים. איך אדע שלא נכנסתי ללופ?
הטיפוס על ההר - במקביל לשאלת הזמן - האם לעלות לאיטי, בקצב שההר דורש או למהר ולהתנשף כי ארוכה הדרך לפני? כמה זמן אני יכול להקצות לעצמי לנוח / להרהר / להתבונן בכל נקודה שאחפוץ בה?
למה אין פה עוד אנשים? איך זה שבכל המסלול אני היחיד שהולך? תירים היו בכל מקום שהלכתי. רק פה אני לבד? זה אומר משהו?
הסיום לא נהיה יותר נוח - כאשר נדמה היה שהגעתי לסוף המסלול, שלושה שלטים ביפנית הצביעו לכיוון שלוש דרכים אפשריות לבחירה. אחת מהן היתה במעלה ההר, אחת מהן הוביל לשביל מאחורי איזה מתחם תעשייתי ואחת הובילה למקום לא ברור. כמובן שהתרגול לא אפשר לי לחשוב מחשבות רעילות על העובדה שלא חשבו על שלט באנגלית. הייתי צריך לקבל את ההחלטות שלי ובחרתי בכיוון שבקצהו בצבץ כביש. מה שאומר שאולי לא השלמתי את המסלול, כלומר החמצתי כמה נקודות ציון בסוף. לא דרמטי אבל עוד סדק ב״שלמות״ החוויה.
התוצאה: הדרך הביאה אותי למקום שהתאים לי להיות בו. ההבנה הנחתה אותי לזרום, לעשות את המסלול ולסמוך על הדרך. אבל, החוויה לא היתה מיטבית במובן של הליכה מלאת השראה ותובנות כפי שיכולתי לצפות ממנה. זו היתה הליכה די השרדותית. אבל היא למדה אותי על מה אני צריך לעבוד. ובמסלול אי הוודאות הבא שעשיתי, ממשתי את התובנות. על כך כשנגיע לניקו. בינתיים נזכור שהחיים זה יין ויאנג. הם לא מעטפת של שלמות. התקדמתי בתרגול-טיול באותו היום כשווידאתי שאני באמת מתחיל לזרום עם מה שקורה ומתאים ומרגיש וזה הביא אותי למקום שלא ידעתי עליו קודם ושמאוד התאים לי להיות בו. חווית המקום, במובן של ציפיות מול תוצאות לא הייתה מיטבית. אבל במובן של למידה והבנה - הרבה למדתי והבנתי. אז אם אשליך את הציפיות, היא היתה מיטבית בדרכה. דרך הזן.
