״צלונים,
קדרות ברחוב בתי
הקולנוע״
מתוך: שמש קפואה, סאישי ימגוצ׳י
איפה להתחיל? אתם שואלים את עצמכם כשמתכננים טיול. האם להתחיל בלב ליבה של ההתרחשות, במקום שמסומן ככזה שכל תיר חיב לראות או דוקא במקום שקט, לתת לטיול להתחמם, לתת לעצמנו זמן להכיל את המרחב החדש, את האוירה, את ההתנהלות וגם את הג׳ט לג.
אני מעדיף את אפשרות השניה. לתת לג׳ט לג להתמוסס, ולאט לאט להישאב אל הטיול. לכן, ביפן, אני אוהב להתחיל באוסקה.
נמל התעופה של אוסקה מרוחק למדי ממרכז העיר. מומלץ לא לקחת מונית, כהרגלנו בניו יורק למשל, אלא את האוטובוס שיביא אתכם אל תחנת הרכבת בעלות סבירה, תוך כדי שיש לכם זמן לעבור ממצב טיסה ממושכת למצב תיר ביפן. ליד תחנת הרכבת הראשית, שם מוריד האוטובוס, ישנם מספר בתי מלון ונוח מאוד להשתכן בהם. כך תוכלו ללכת מהאוטובוס אל המלון ברגל, בלי הסתבכויות נוספות, תחנת הרכבת התחתית נגישה וכמובן תחנת הרכבת ממנה ממשיכים ליעד הבא. ביפן מתנהלים ברכבות. ארחיב על כך בפוסט אחר. רשת הרכבות היא כה יעילה ואפקטיבית כך שנדמה שהיא נפרשה בשבילנו. ובשביל עוד מליונים בשעת העומס. לומדים לחיות גם עם זה, עם הזרם שנדחף בסדר מופתי ובכבוד הדדי.
יום באוסקה יאפשר לכם להתאורר, יומים באוסקה יהיו טובים לטיול עומק. תלוי במשך הזמן שיש לכם לטיול כולו. הפעם בחרתי בשני יעדים:
מקדש שיטנו ג׳י: הטיול שלי היה טיול בדרך הזן. רציתי להכיר קצת יותר טוב את נתיב הזן ביפן כך שבזמן התרגול בישראל אוכל להיות מחובר יותר למקורות, למראות, לאוירה וגם להעבירם לתלמידי. מקדש שיטנו ג׳י הוא מקום הולדתו של הבודהיזם ביפן ואין טוב ממנו להתחיל את המסע. את הבוקר פתחתי בקפהסטארבאקס שליד המלון (אוהב להתחיל טיול בדברים מוכרים ולאט לאט להיפתח אל החדש. לא צריך להסתער על התודעה שרק אתמול המריאה מבן גוריון עם מטלות הסתגלות מוגזמות). משם לתחנת הרכבת התחתית. מהלכים עלינו אימים בדבר מורכבותן של תחנות הרכבת של יפן. הנה שני כללים שיעזור לכם להנות מהן: 1. זכרו שהן מושלמות מבחינת התכנון שלהן ומבחינת הכוונה שכל אחד ימצא את דרכו בקלות וביעילות. תלמדו להכיר אותן ותראו איך אתם זורמים בהמולה בדיוק למקום שרציתם. כמו קסם, כאילו מישהו מוליך אתכם. 2. תנשמו טוב ותשימו לב. עם הכניסה לתחנת הרכבת יש נטיה להילחץ. מלא אנשים, מלא מידע, הרבה יפנית. תרגלו נשימות, פתחו מודעות ואז תראו שבכל מקום יש גם מידע באנגלית, שיש הגיון וסדר, שיש צבעים שונים, חברות רכבות שונות והכל מסודר בצורה יעילה. מכסימום, תשאלו את אחד מעובדי התחנה.
אז עליתי על הרכבת לשיטנו ג׳י, ירדתי בתחנה וציפיתי ששילוט מוקפד ינחה אותי אל המקום בו התחיל הבודהיזם היפני. לא שילוט ולא סימן. כאן הבנתי שני דברים: 1. לא להניח הנחות. תובנה זו תלווה אותי במהלך הטיול. אנחנו מניחים הנחות על סמך החוויות המוכרות לנו וחושבים שבכל מקום המציאות תסתדר לפיהם. זוהי מחשבה מופרכת ביחוד כשטסים למדינה שהיא כל כך שונה מזו שאנחנו רגילים אליה. 2. ביפן, דברים רבים מתנהלים בעדינות, בצנעה, בשקט, בזרימה, מחיבים התבוננות. המקדש, חשוב ככל שיהיה הוא חלק מהמקום בו הוא נמצא. הוא חלק מהחיים במקום. הוא לא מונומנט. אז שאלתי שוטר ורק אחרי שאמרתי לעצמי לדבוק בהוראותיו ולא להניח ש״לא יכול להיות שזו הדרך ושחיב להיות שילוט וכו״ מצאתי את עצמי מתגלגל דרך שני רחובות צדדיים אל המקדש.
המקדש עצמו שליו, ניתן להסתובב בו בנעימים שעה שעתיים, לשתות ולאכול במרכזו ולעלות אל הפגודה, אותה לא ניתן לצלם. זה הזמן לתרגל גם שהיה במקדשים. לאט לאט, להתבונן בגינות, לשבת מול פסל הבודהא, למדוט בפינה שקטה, לא לצלם איפה שאסור, לא למהר.
היעד השני שלי היה רחוב דוטונבורי (זהו רחוב בתי הקולנוע אליו מתיחס השיר שבראש הרשימה). זהו רחוב וותיק ומיתולוגי, עמוס בדוכני מזון, חנויות שונות, אנשים ואווירה. את קדרות רחוב בתי הקולנוע לא מצאתי כך שהשיר של ימגוצ׳י נשאר לי בתודעה בצד המולת הרחוב, סוג של זיכרון מימים שטרם זמני (שימו לב, התודעה שלנו יכולה ל״זכור״ גם דברים דמיוניים. כך עוזרים לה עם דמיון מודרך וכך ניתן להוסיף מימדים לכל חוויה) . במקביל לו תעלת דוטונבורי ואם תגיעו אליה לקראת השקיעה, תזכו למחזה מרהיב של שמש אדומה הצובעת בכתום את הבתים ואת המים. תוכלו לאכול ממאכלי הרחוב, לשתות סאקה באחד הבארים הקטנים ואם תרצו, להמשיך כמוני ללכת ברגל לכיוון המלון שליד תחנת הרכבת ובדרך לעבור בין חנויות יחודיות, רחובות טיפוסיים, לחצות את האי הקטן נאקאנושימה, שוב לאכול, שוב לשתות והנה אתם ביפן, מוכנים לנסיעה לקיוטו, נארה או כל יעד אחר.
זוכרים את השאלה איפה להתחיל? בהמשך הטיול, כשהגעתי לטוקיו, שמתי את חפצי במלון שליד תחנת שיבויה ונסעתי ישר לרובע ש׳ינג׳וקו ההומה שגם תחנת הרכבת שלו היא העמוסה ביותר בעולם. הרובע, חציו משרדים חציו בילויים, מאכלס, בחלק הבילויים שלו, מסעדות, מלונות אהבה, אולמות משחק ושירותי מסאג׳ מכל הסוגים (אם לא תיעתרו לשכנוע למסאג׳ ״רגיל״, ינסו לשכנע אתכם במגוון האפשרויות המשחררות). כל אלו, בצירוף אורות ניאון וזרם ענק של אנשים שחובקים אותך, ביחוד אם אתה מגיע בסוף שבוע. כל השקט שקדם להגעתי לטוקיו לא הצליח לאפשר לי להשתלב ברובע ההומה. חזרתי למלון, החלטתי להתחיל למחרת ממקום שקט ולשוב לש׳ינג׳וקו כשאהיה כבר בקצב של העיר. להנות מטיול זה גם להכיר את הדרך שבא אתם חווים דברים, להתחשב בתודעה, לא רק בחושים, בבטן וברגלים ולבחור את הדרך הטובה ביותר להעניק לה, לתודעה, את החוויה.
