חושך הוא לא האזור המיטבי שלי. למעשה, לא היה האזור המיטבי. אודה שגם לא אור חזק. אפרוריות הסתיו, רכות הדמדומים, צלילות יום של שמש חורפית זו התאורה שלי.
במסע להבנה ושינוי, לא בורחים מדבר. אז כשיוצא להיות בחושך, שוהים בחושך. מבינים איפה כאן אי הנעימות ושוהים בה עד שהיא מתפוגגת ואף הופכת להיות איכות. המועקה נחלשת בתת המודע והעתיד זוכה לעוד מידה של אור.
בטוקיו התגלגלתי למוזיאוןמורי לאומנות שנמצא ברובע רופונג׳י. זו היתה אחת החוויות החזקות של הטיול אליה הגעתי שלא במסגרת התכנון המוקדם. שוב הזדמנות לפתוח סוגריים ולדבר על המקום שבין לתכנן לבין לתת לדברים הנכונים לקרות. יש מקום לתשוקה ולתכנון. בלעדיהן לא הייתי מגיע לטוקיו. הם מאפשרים לחוויה להתממש. כשהם סיימו את מלאכתם (אני בטוקיו), יש מקום לתת לחוויה, למה שקורה, לדברים שמתגלים על הדרך, להנחות אותנו. אז, במקרה, תוך איזה שהוא שיטוט באייפון נתקלתי בהמלצה של מישהי על המוזיאון שנתן לה מענה ליום סגריר. עברתי לקרוא על המוזיאון, שאלתי את עצמי שוב, כמו במקרה מסלול 88 המקדשים (נושא הפוסט הקודם), איך לא עליתי על זה בתכנון המוקדם. הבנתי פעם נוספת שלא משנה אם עליתי או לא. עובדה שהנחיה ללכת למוזיאון הגיעה כשהיא היתה צריכה להגיע. המיקום שהמוזיאון נמצא בו, רובע רופונג׳י, הוא מאוד מיוחד ומענין, התערוכה עסקה במערכות יחסים. על שני הנושאים הללו אדבר בעתיד (הבנתם כבר שיש עתיד ממוווווושך ליומן הזה וכמו שאני רואה אותו, ככל שנעמיק, כל נושא יוכל להתחלק לתתי נושאים, ממוקדים ועמוקים יותר, לנצח).
אחד המיצגים בתערוכה היה חדר מדיטציה חשוך. ההנחיה היתה לחוות את המקום שמעבר, מעבר לקצה, מעבר למוות. בחלל החדר פוזר חול שבמקומות מסוימים נערם לגבעות (קשה לראות בתמונה כי כאמור, היה חשוך. נא לדמין). לגבעה הימנית, שהיתה מוארת, זורזף חול בזרם עדין ומתמשך. מוסיקה יפנית ליוותה את החוויה. בפרשנות שלי, החול הוא אפרן של גוויות חדשות שנשרפות באופן מתמשך. הנטיה הראשונה היא לברוח מהמקום. אני בטיול, אמור להנות, הלכתי למוזיאון, בוא נלך למיצג של פרחים או משהו. כמובן שהתישבתי במקום המיועד ונכנסתי לאווירה. האווירה של היום שאחרי. התחושה היתה משתקת. אולי קרובה לתחושתו של המוות. אבל המוסיקה, המונוטוניות של זרימת החול, השקט המוחלט וההתרגלות לחושך גורמים לך להבין שאולי זה לא כל כך נורא ביום שאחרי. לא מתוך תחושה אובדנית, לא מתוך תחושת עיפות. אותה שמחה ואהבת חיים, פחות פחד ויותר נינוחות לשלב הבא. בכלל, אם נחליף את המילה מוות במילים: השלב הבא, התצורה הבאה, החוויה הבאה ונמקם את עצמנו איפה שבאמת אנחנו נמצאים, על ציר השינוי והתנועה המתמדת, תפיסת המציאות שלנו תהיה נינוחה יותר. ובכלל, שימו לב שאנחנו עוסקים כאן בחושך ומוות במסגרת תיאור מסע ליפן שבדרך כלל מצפים ממנו לתמונות של נופים, מקדשים, גיישות, אוכל ופריחת הדובדבן. גם כאלו יגיעו ובשפע. ההנאה מהן תהיה רבה יותר אחרי שקצת שיפרנו עמדות ביחס לחושך ולמוות.
בתרגול הבודהיסטי, ההתמודדות עם הפחד מהמוות, וההבנה שהמוות הוא המסלול שאנחנו, שנמצאים פה באופן ארעי, צועדים אליוֿ, הם מרכיב משמעותי בדרך לשחרור. אנחנו נולדים לתוך מסע אימה אל המוות ובדרך כלל מדחיקים אותו. ההבנה שאנחנו גל אחד קטן וזמני, שבסוף חוזר ומתמזג באוקינוס הגדול, והתרגול של ההבנה הזו יעזרו לנו גם ביום הפרידה, גם בדרך אליו וכמובן שיחזקו אותנו בהתמודדות עם מצוקות החיים האחרות.
בהיתי בגבעה, בזרזיף החול הנשפך אליה ובמנורה שהיתה תלויה מעליהם עד שהייתי חלק מהם. עד שחשתי את חווית היום שאחרי. את ההוכחה לכך שאכן הייתי שם קבלתי כאשר יצאתי מהמיצג, המשכתי ללכת ואז עובדת המוזיאון נגשה אלי ונתנה לי את השקית ששכחתי במקום. אני לא מאלו ששוכחים. כנראה שהחוויה עזרה לי לשים כמה דברים מאחור, כולל את שקית הקניות האחרונות.
נחזור אחורה בזמן, לימי שהותי בקיוטו. המלון שלקחתי, Ibis, שכן ליד תחנת הרכבת. משום שנסעתי עם תרמיל והתניידתי ברכבות, בחרתי מלונות ליד תחנה. אני גם אוהב תחנות רכבת אז הכל התאים. המלון עצמו היה ידידותי, נעים, נקי ותומך במצב הרוח. החסרון: שני קילומטר הליכה עד למרכז ההתרחשויות של העיר. לא כזה נורא. אפשר ללכת ברגל ואפשר לקחת רכבת או אוטובוס. אבל אין את הפינוק של מלון באמצע כמו שלעיתים אנו אוהבים. בכל מקרה, באחד הימים, אחרי שסיימתי את מסלול מקדשי הזן היומי, בחרתי לחזור ברגל למלון. לא היה מאוחר מדי, הליכה היתה אחת ממטרות הנסיעה וגם לא היה לי משהו אחר לעשות. אלא שהחושך מצא אותי הולך ב״סתם״ אזור, כביש שמשמש להגיע ממקום למקום, ללא ״אטרקציה משמעותית״ לעין, לחיך או למחשבה. דרך מאותן דרכים שמשמשות את תושבי המקום ולא רשומות במדריכי התירים.
הליכה כזו מחיבת אותך גם להתגבר על תחושת ה״סתם אני הולך פה״, גם לשנות פאזה ולהסתכל על הדברים האמיתיים שקורים שם, על חנות הנעלים, על חנות האופניים, על דמויות חולפות, וגם להסיט את המחשבות למקומות רצויים בעוד הרגלים נותנו את הקצב המדיטטיבי. ואז הגעתי לגשר המשקיף אל תחנת הרכבת. וואו. מראה מדהים שבכל פעם שאנחנו רואים אותו בתמונה או בסרט אנחנו מתרגשים ומפליגים למחוזות רחוקים. והוא מדהים בזכות החושך והאורות. והוא יפה דווקא משום שהוא מגיח משום מקום, מהחוויה היום יומית שאינה רשומה במדריך התירים. והוא תופס אותך כי אתה מוכן ללכת בדרך ולראות מה שתראה. ואתה יכול לצלם אותו כי מצלמתך מוכנה ותודעתך גמישה. אז במשך יותר מחצי שעה, ביליתי בחושך, על הגשר, באמצע ובצד, קדימה ואחורה, צפיתי בתחנת הרכבת בחושך וצילמתי. זמן איכות. לא נותר לי אחריו אלא לסגור בשקט את היום, ארוחה שמגיעה בדיוק בזמן, אחרי חשכת הליל, מקלחת ומיטה. הרכבות המשיכו לחלוף כל הלילה והנה הן הגיעו גם לכאן.
והחושך? כל חושך לגופו. יש לי עוד הרבה דברים לגלות עליו.
