פיצוץ נוסף הבליח לא רחוק מאיתנו. לא ידעתי בדיוק כמה רחוק. מה שבטוח שהוא היה קרוב מהפיצוץ הקודם, שהיה קרוב יותר מזה שלפניו...
'תראו בנות, אני הייתי בחיל-תותחנים, אני מבין קצת בארטילריה...' ניסיתי לשוות לקולי הרועד סמכותיות גברית-צה"לית
'הפגזים נוחתים כמה ק"מ טובים מפה. לפחות שבעה עד עשרה ק"מ מפה. אין באמת ממה לחשוש כרגע...'
זה היה כמובן שקר אחד גדול שנועד להרגיע את האוירה, ובעיקר את עצמי. דוקא בחיל התותחנים באמת הייתי. אבל מפה נגמרת האמת ומתחילים הבלופים. בארטילריה הבנתי מעט מאד, לא היה לי שמץ של מושג באיזה מרחק נופלים הפגזים, הייתי די בטוח שהם נופלים ממש לא רחוק על-פי הרעש, ובעיקר ידעתי, וזה דוקא כן מניסיוני בחיל-התותחנים, כמה קל להגיע לסטיות של עד עשר ק"מ מהמטרה...
בום. פגז נוסף. רעד נוסף של פאניקה עובר לי בגב.
אני מנסה לחשוב מה לעזאזאל אני אמור לספר אחר-כך לאבא של הילה כשנחזור לארץ – אני, בריא ושלם, אבל בלי הבת שלו שמצאה את מותה, על לא עוול בכפה, לאחר שנקלעה לאיזור קרבות ארטילריה בין צבא הודו למחתרת קשמירית מוסלמית... אני מביט בהילה. היא נראית אדישה לחלוטין. אם כבר אז בעיקר משועשעת מהפאניקה שלי שאני כל-כך מתאמץ להסתיר.
תמוז ומירב, שתי נערות ישראליות שהצטרפו אלינו ל-'ווטר-טרק' עומדות מחוץ לאוהל כדי לנסות לתצפת את הפגזים עפים, ומתפוצצות מצחוק מכל שיגור ונפילה. קשה להפחיד שתי משוחררות טריות מצה'ל שרק לפני כמה ימים חצו את כל קשמיר בטרמפים על משאיות של חיילים חרמנים בצבא הודו ופעמיים קפצו מהרכב עם התיקים בלב איזור של 'אין-כניסה-למערביים' בגלל שהרגישו שאם ישארו במשאית זה יגמר באונס...
להודו השלישי שלי, אחרי שני טיולים בהם טיילתי לבד בתת היבשת, הגעתי עם הילה. היה לי ברור שהפעם אין מצב שאני מפספס את גן-העדן האולטימטיבי של הודו: קשמיר.
הרבה מקומות בעולם זוכים לתואר המפוצץ 'גן עדן'. והאמת? קשמיר באמת כזאת. כל היתרונות בחבילה אחת: נופים אלפינים מהממים הכוללים אגמי תורקיז, מוקפים יערות מחט, כרי אחו מוריקים מלאי פריחת מרהיבה, פסגות מושלגים, נהרות שוצפים – ומצד שני מזג-אויר מושלם: העמק 'זוכה להגנה' מרכסי ההימלייה והוא יחסית יבש ולא גשום בקיץ: כלומר קיץ אולטימטיבי חמים ונעים: מספיק חם בשביל לשחות באגמים ומספיק נעים בשביל לא להרגיש את הלחות ההודית המטורפת.
לזה אפשר להוסיף את האירוח הייחודי במקום על בתי סירה, את הכנסת האורחים הקשמירית, את האוכל המקומי המבוסס על תבשילי כבש, ירקות והרבה זעפרן... את המחירים המגוחכים (קשמיר, לפני המתיחות בין הודו למחתרת הקשמירית היתה מהאיזורים היקרים בהודו ורמת המחירים בה, לתיירים, היתה קרובה לזו שבאירופה)
בום נוסף. ואחריו עוד אחד.
'אני הולך לחפש את סאלים...' אני מודיע בהחלטיות. בעיקר כדי לתת לעצמי הרגשה טובה שאני מועיל במשהו.
סאלים הוא הבחור שמשיט את הסירה ב-'ווטר-טרק'. 'ווטר-טרק'. מדובר בללא ספק באחת מהאטרקציות הגדולות שיש לקשמיר להציע. כמו טרק, רק בלי ללכת ברגל מטר. הכל עושים בסירה. איזור האגמים של קשמיר – אגם דאל ואגם נאדין, הם למעשה מבוכים של נהרות, נחלים, ואגמים שעוברים בנופים מהממים.
במשך היום צריך להחליט החלטות הרות גורל כמו מתי רוצים שסאלים יכין ארוחת צהריים, מתי רוצים הפסקת תה, מתי לקפוץ לאגם לשחות, והאם כדאי ברגע נתון להשתזף במאחור של הסירה או במקדימה.
הטרק נמשך יומיים. בערב הראשון עצר סאלים את הסירה על גדות הנהר ולקח אותנו מרחק מאה מטר לתור קרחת יער. שם הוא זרק לנו שני אוהלי סיירים קטנים ואמר: here you sleep.ok?
הפטרתי לכיוון הילה ש-'כבר אני בא לעזור לך עם האוהל...' ודידיתי בעקבות סאלים לסירה.
Don't worry salim. Salim sleep on boat. ענה סאלים לשאלתי שניה לפני שהספקתי לשאול אותה ומייד הוסיף. 'if any problem at night don't worry salim is here on the bout'
רגוע ובטוח חזרתי ליער. הילה בדיוק סיימה להקים את האוהל. בלעדי. וגם מירב ותמוז.
בצעד החלטי ירדתי לכיוון הנהר לדרוש מסאלים הסברים. פתרונות. מי זה יורה מעלינו פגזים דוקא שאנחנו באמצע 'water track'.
במקום בו היתה קשורה הסירה של סאלים לפני שעתיים נותר, כדברי המשורר, רק שיח.
סאלים נעלם. נמוג. פג. התפוגג. השאיר אותי עם שני אוהלי סיירים ועם הילה באמצע היער לצד הנהר בלב קשמיר.
אה כן...וגם עם מירב ותמוז.
שבוע לפני הגעתי עם הילה לדרמסלה.
דרמסלה היא מכה של התרמילאים הישראליים בהודו, ומשמשת, ביחד עם איי גולני נוספים בהודו, כמו מנאלי, קסול, והמיין-בזאר בהודו, את כל מה שמכוער בתיירות הישראלית הצעירה בחו"ל: שלטים מכוערים בעברית שמספרים על 'הפלאפל של ר'גו' או 'מסאז' אחלה בחלה...',
הקבוצות הגדולות והקולניות של תרמילאים עם זקן מוזנח של שבועיים ושארוואלים בצבעים זרחניים וכיסים לא סימטריים, קולניים, גסי רוח, בוטים, אדישים לבני המקום, למנהגים שלהם.
ודרמסלה (או ליתר דיוק מקלאוד-גנג') היא מקום יפיפה. היל סטיישן מקסימה השוכנת בלב ההרים המיוערים ושופעת אינספור מסלולי הליכה מרהיבים מסביבה, וביקור בלא מעט מנזרים טיבטים.
אנחנו לא הגענו לדרמסלה בגלל הנופים. חודש יולי הוא חודש איום ונורא להגיע לדרמסלה. מדובר באחד מהמקומות הגשומים בהודו וביולי הגשם יורד בו פשוט בלי הפסקה.
הו לא. אנחנו הגענו לדרמסלה כדי 'לסגור דיל' לקשמיר.
יש מספר דרכים להגיע לקשמיר. אפשר לטוס מדלהי. אפשר גם לטוס מלאדאק, ואפשר ברכבת מכל מיני מקומות.
הדרך שנראתה לי הכי בטוחה וידידותית זה להגיע לאיזור עם מספיק אוכלוסיה קשמירית. ודרמסלה, כך זכרתי מביקורים קודמים, עונה על הקריטריון.
דרמסלה יושבת במפה, פחות או יותר מתחת לקשמיר, ויש בה לא מעט קשמירים, חלקם הגדול מחזיקים חנויות לתכשיטים, וישמחו למכור לתייר מזדמן חיקוי של יהלום, מונית ספיישל + בית סירה בקשמיר, או לכל הפחות איזו קוביית חשיש טובה...
ג'ביד נראה כאילו יצא הרגע מקאסט של סרט הוליוודי שובר קופות. יפיוף הודי, שופע קסם וכריזמה, דובר אנגלית שוטפת, ופטריוט קשמירי נלהב.
'no, no problem in Kashmir now. Everything is peacefull and quei' הוא מיהר להעלב כשהילה שאלה אותו מה המצב שם עכשיו ואם יש שם בכלל תיירים. ומייד הוסיף שכל השמועות זה הכל קונספירציה של הממשלה ההודית שמנסה מפעם לפעם ללבות את האוירה על מנת לפגוע בתיירות הקשמירית. תוך כדי הוא גם הוציא חוברות מסודרות, ואנחנו דפדפנו בעיניים נוצצות בין האגמים הכחולים, היערות, הנהרות, כרי האחו, ובעיקר מול התמונות של בית הסירה של אחמד – אבא של ג'ביד.
'קשמיר? '
מה פתאום קשמיר? מה אני משוגע? מה, לא קראתי את אזהרות המסע החוזרות ונישנות של משרד החוץ?...'
כך לפחות הסברתי בהתלהבות מעושה לסגן אלוף במיל עמיר פורת. אבא של הילה.
אדווה, אמא של הילה, הגישה את הקפה הקר המיוחד שלה וצלחת עוגיות, וסגן אלוף עמיר פורת רק הביט בי בחצי מבט הסקפטי שלו, זה ששמור רק לפועלים הערבים שלו מכפר ברא השכן, ולי, ואמר 'תזהר לא לעשות שטויות..אה?...'
שנייה אחרי שסגרנו דיל עם ג'אוויד. הכל התחיל להשתבש. זה התחיל בזה שג'אביד הציע ש-'ten minutes ago very nice israeli couple also go to kashmir you can share taxi and save a lot of money'
5 דקות אחרי שהתחלנו בנסיעה גילינו שה-יזראלי נייס קופל' הם זוג קולני, גס רוח, ובלתי נסבל.
הבחור כינה את הבחורה 'מרקו' והיא קראה לו 'שוג'.
שוג לא הפסיק לקלל ולירוק דרך החלון, ומרקו לא הפסיקה לצרוח בסיבובים ולפוצץ בלונים של מסטיקים. לזכותה של מרקו יאמר שהיא הציעה גם לנו מסטיק. אני סירבתי והילה נענתה בשימחה.
לא עברו עשר דקות נוספות, והנהג הקשמירי החליט שזהו זמן מצויין לגלגל ג'וינט עסיסי. את הג'וינט, חשוב לציין, הוא גלגל תוך כדאי נהיגה בהרים, כשהדרך חשוכה לגמרי. יד אחת מגלגלת גו'ינט, ויש שנייה מנהלת רוטציה בין החזקת ההגה, העברת הילוכים, החלפת תחנות תדירה ברדיו, ותיפוף קולני על השימשה למקצב הודי עליז שהתנגן באותו זמן.
מרקו והילה (בקואלציה חד פעמית ובלתי אפשרית) ביקשו ממנו להפסיק לעשן גראס, והנהג, בתגובה, פשוט הגביר את המוסיקה הקשמירית מהרדיו (שהיתה בווליום בלתי נסבל גם ככה), סיים את הג'ויינט והתחיל לגלגל עוד אחד.
הנסיעה התחילה להיות מפחידה מרגע לרגע.
מהמעט שהצלחנו לראות בחושך, הבנו שהכבישים צרים ושאנחנו נוסעים בדרך הררית, מפותלת ומסוכנת.
השעה היתה בערך 12 בלילה, ולקשמיר היינו אמורים להגיע לקראת הצהריים של יום המחרת – כ-12 שעות נסיעה.
שוג העיר בקולניות שאין מה לדבר עם הנהג כי הוא ערבי.
מרקו התעצבנה על שוג ואמרה לו (בעברית) שערבי זו מילה בינלאומית ועכשיו הנהג רק יתעצבן ויעשה בכוונה עוד יותר, ואני הייתי טרוד בלנסות לא להתחיל לריב עם שוג על פוליטיקה, או פילוסופיה, או תיירים ישראלים בהודו שלא מכבסים את הבגדים שלהם באופן תדיר מספיק ואח'כ עולים לנסיעה של 12 שעות לקשמיר, ובעיקר לנסות לשכנע את הילה שהנהג הזה בטח עשה את הנסיעה הזו המון פעמים ועישן המון ג'ויינטיים ואין מה לדאוג, יהיה בסדר.
אז זהו שלא. הוא נרדם. לא שוג. הנהג. על ההגה.
מרקו, לזכותה יאמר, הבחינה בכך ראשונה. היא צרחה 'שוג... נדמה לי שהערבי קצת רדום על ההגה...' ושוג צרח לנהג 'נהגוס...' והנהגוס התעורר ברגע האחרון לפני שהיינו בתהום, נתן ברקס היסטרי, איבד שליטה, האוטו עף מהכביש (אם אפשר לקרוא לזה כביש לדרך עיזים המקרטעת הזו) נתקל בסלע, חזר לכביש, עשה סיבוב של 360 מעלות, ועוד אחד של 180 מעלות, ונעצר בתוך סלע נוסף כששני גלגלים קידמיים בתהום ושני גלגלים אחוריים על הדרך וכולנו, כמו 5 דמויות קומיקס מסרט מצוייר, נשענים ככל יכולתנו לאחור כדי שרכב לא יפול לתהום.
אני מחבק את הילה. הנהג מדליק סיגריה. רגילה. שתיקה. אף אחד לא מדבר. שקט מוחלט. אפילו מרקו ושוג שותקים לראשונה מאז עלו לרכב. אין לנו מושג איפה אנחנו, איפה קשמיר, איפה דרמסלה, איפה היישוב הבא, ומה יהיה. אנחנו יודעים רק ששני גלגלים בתהום.
אני שומע את הילה נאבקת בדמעות. במקום זה היא מתחילה לצחוק, כהרגלה בשעות פאניקה.
'טוב שוג, תעשה משהו מה אתה יושב כמו אהבל...' זו היתה מרקו ששברה את השתיקה. 'מה את רוצה שאני אעשה, מפגרת?...' ענה לה שוג, אביר רומנטי שכמוהו 'בחיים שלך אל תקרא לי מפגרת, הבנת?...' ואני, בעיקר כדי לעצור את הריב הממשמש ובא, ניסיתי להיות פרקטי וביקשתי משוג שיעביר לי את הפנס שנמצא לידו.
הארנו החוצה. רוב האוטו עדיין על סוג של קרקע. יצאנו החוצה. שום דבר רע לא קרה. האוטו עדיין נשאר למעלה. אבל צריך לחלץ אותו בחזרה לכביש ואז לבדוק נזקים. ואנחנו באמצע הלילה באמצע ההרים. הנהג יוצא מההלם. פתאום הוא גם יודע אנגלית.
אז מסתבר שלכל נהג הודי תמיד יהיה חבר מכונאי בכל כפר נידח בו הוא יתקע בתת היבשת.
נהגנו שמח לבשר לנו שיש פה ישוב, משהו כמו 3-4 ק"מ מפה. וביישוב, יש לו חבר. 'ורי גוד מכניק אוף טאטא סומו'. אז הנה אנחנו רק נתמקם פה בנוחות על יד השיחים, אולי אפילו נתפוס תנומה קלה (יש לו גם שמיחה בבגאז') והוא קופץ שנייה לכפר להביא את החבר שיפתור את הבעייה. 'נו פרובלם מייבי וון אור טו אאורס אוף דיליי...'
הנהג נעלם בחשכה.
אנחנו מנסים לטכס עיצה. שוג אומר שאין שום בעייה. אם תוך שעה-שעתיים כשיאיר היום והנהג לא יחזור ויפתור את הבעייה נברר איפה התחנת רכבת הקרובה ונמשיך עצמאית לסרינאגר בירת קשמיר.
מרקו אומרת שזה רעיון מטומטם. ושוג אומר למרקו שהיא בעצמה מטומטמת, ומרקו אומרת לשוג שבחיים לא יקרא לה עוד פעם מטומטמת.. ואני בדילמה. אם אתחיל לפרט לשוג ומרקו למה אני לא חושב שזה חכם להסתובב עצמאית בערבות קשמיר השסועה קרבות בין צבא הודו לפונדמנטליסים מוסלמים, כנראה שאצטרך גם להסביר להילה מדוע מנעתי ממנה את המידע האקוטי הזה עד עכשיו. והילה בטוח תספר את זה לאבא שלה כשנחזור לארץ. וגם ככה הוא כל הזמן מביט בי במבט הזה של 'לבת-של-סגן-אלוף-פורת-מגיע-הרבה-יותר-יא-חתיכת-אפס-שכמוך..
שוג מנמנם.
מרקו מפוצצת בלונים של מסטיק, עוברת שעה, ועוד שעה, ובדיוק כשאנחנו משוכנעים שהנהג שלנו חברה'מן – ברח ולא נראה אותו יותר לעולם, הוא חוזר, כולו חיוכים ואנרגייה (הילה מוכנה להשבע שהוא גם הספיק לישון איזה שעה-שעתיים איפשהו) עם החבר ההודי המכונאי שלו.
איזה מזל שלכל נהג הודי יש חבר מכונאי בכל כפר נידח. החבר הגיע עם טאטא סומו נוספת, כבל גרירה (לגרור את הרכב שלנו חזרה לכביש), פלייר ומפתח הלן, איתם, כנראה הוא מתכוון לתקן את הרכב שלנו.
הרכב שלנו נגרר חזרה לכביש.
החבר המכונאי זוחל מתחת לרכב. עם הפלייר. הוא יוצא אחרי דקות ארוכות, והשניים מנהלים דיון סוער בהודית.
זה בדיוק מסוג המקרים שלא צריך להבין אפילו מילה אחת מהדיון כדי לדעת היטב שאנחנו בצרות. לאחר דין ודברים ארוך, דוקא החבר המכונאי מתנדב להסביר לנו במילים פשוטות. נשברה לרכב צירייה
!!!###@@@$$$%%!!!
טוב. אף אחד מאיתנו לא מוסכניק חובב, אבל כולנו יודעים שצירייה זה סיפור.
בארץ זה אומר שהאוטו צריך לבלות איזה יום שלם במוסך, באויר, על מנוף, ועד שלא מטפלים בצירייה אי אפשר לנהוג ברכב. ופה אנחנו באמצע שום מקום, איפה נמצא מוסך? או גרר? או ליפט?....
המכונאי מסביר לנו את תוכנית הפעולה הפשוטה.
אנחנו נשב פה ונחכה, הוא נוסע עם הנהג שלנו לעיר הסמוכה. יש שם מוסך טאטא-סומו. המוסך אומנם סגור כי עכשיו יום ראשון לפנות בוקר, אבל הוא והנהג יטפסו מעל הגדר, ויפרקו ציריה מאחת המכוניות טאטה-סומו שעל הליפט שם וירכיבו אותה ברכב שלנו. 'נו פרובלמס. מייבי טו אור טרי האורס דיליי...'
גאוני. ממש הפשטות בהתגלמותה. איך לא חשבנו על זה לבד. למה להעלות רכב על ליפט ולהחליף צירייה עם אפשר לפרוץ למוסך סגור ולגנוב צירייה מרכב אחר?...
מרקו ושוג מנהלים שוב, בעברית, את הדיון האם כדאי לחפש פה תחנת רכבת באיזור ולהמשיך עצמאית.
החבר המכונאי מביט בשעון ואומר: ווי קאם באק אין וואן אאור. סטיי היר, פרובלמס נאו ביטווין ארמי אנד מיליטרי פורסס....'
אנחנו ממתינים. וממתינים. ושוב ממתינים. ואחרי שלוש שעות (אולי זה היה קצת פחות?) הנהג והמכונאי חוזרים. עם צירייה של טאטא סומו ביד. הנהג שלנו רענן ונינוח, והמכונאי מאובק ומיוזע.
המכונאי לא מאבד זמן. ליפט? זה בשביל אשכנזים. הוא לא צריך. הוא מגביה את הרכב עם ג'ק וזוחל מתחת. בדיוק אז נעצרת בחריקת בלמים ניידת של משטרת הודו.
דין ודברים קולני בהודית. קצין המשטרה מעיף סטירה מצלצלת לנהג שלנו ואז פונה אלינו. לא. לא התגלתה פריצה במוסך טאטה סומו הסמוך. העניין הוא שיש התפרעויות בין הינדואים למוסלמים.
המשטרה ירתה למוות בכמה מתפרעים. האיזור מוגדר עכשיו כשטח צבאי סגור ואסור למערביים להסתובב פה. כן. הוא מבין שיש בעייה עם האוטו ואנחנו מעוניינים לעוף מפה מהר ככל האפשר. זו בדיוק הסיבה שהוא נאלץ להכניס אותנו עכשיו לתא מעצר. את ארבעתנו. להגנתנו בלבד. כי אם חס וחלילה יקרה משהו פה לארבע תיירים מערביים שבכלל לא צריכים להיות פה אז זה הוא שיסתבך בצרות ולכן עדיף שתהיה קצת אי נעימות אבל לא לקחת סיכון.
את שוג כל הסיטואציה משעשעת.
הוא מתעקש לדבר עברית עם הסוהר ההודי שמשגיח עלינו ולקרוא לו 'אבוייה'.
מרקו מתלוננת שמגרד לה ואומרת לשוג שיבקש מהסוהר אולי הוא יקח אותה למקלחות סגל.. שוג אומר לה שלא תהיה מפגרת ושאין פה שום מקלחות סגל ומרקו צורחת שאם עוד פעם אחת הוא קורא לה מפגרת...'
ואז הקצין ההודי נכנס וצועק עלינו שנהיה בשקט ומנופף עם האקדח שלו, ואח"כ מורה לסוהר השני להכין למרקו כוס תה. ומרקו אומרת לשוג שהיא בחיים לא תשתה את התה שלו כי בטח יש בו פרעושים. ולשוג אין כבר כח לענות לה אז הוא רק אומר 'מרקו באמא'שלך תעשי מה שאת רוצה...' ואנחנו משתתקים, ומחליטים על הפסקת אש, בינתיים.
מרקו שומעת מוסיקה בווק-מן, הילה קוראת את שר הטבעות, ואני ושוג משחקים שש-בש והוא עושה לי מארס.
בצהריים הסוהרים ההודיים מכינים אורז, תבשיל ירקות, וצ'אפטאטיי. הם מזמינים אותנו להצטרף.
מרקו משוכנעת שהאוכל מורעל. או מזוהם. היא מסרבת לאכול, ומסתפקת בחבילת ביסקויטים שיש לה. אנחנו אוכלים בהנאה רבה.
השעה עיכוב שהמכונאי הבטיח לנו כבר מזמן הפכה לחצי יום עיכוב. אחרי הצהריים הנהג שלנו מגיע לבקר. 'נו פרובלם קאר איז אוקיי... ג'סט פוליס נוט לט אס גו נאו, מייבי טומורו מורנינג...' אנחנו מתייעצים (בעברית) האם לנסות לשחד את מפקד המשטרה המקומי שיתן לנו להמשיך לקשמיר.
אני ניגש שוב לקצין המשטרה. מקרוב הוא נראה מבוגר. אולי בן חמישים. מזיע. בטח יש לו ילדים בגילי או מבוגרים יותר. הוא מסביר לי שיש מחסומים בדרכים וגם אם הוא יעביר אותנו אז יעצרו אותנו במחסום הבא. כרגע אי אפשר להגיע לקשמיר. מתי כן? מה אני חדש בהודו? מייד מגיעה התשובה הברורה מאליה:
maybe one our maybe two hour maybe one day maybe never go to kashmir
לבסוף שוחררנו לדרכנו.
אחד השוטרים קרא לקצין בדחיפות, הקצין הביט בנו, רשם משהו על דף נייר, נתן את הנייר לנהג שלנו, הנהג חייך, הקצין העיף לו סטירה, מיהר להסתלק, ואנחנו המשכנו לדרכנו.
הנהג הסביר לנו שיש כמה שעות אור יום והוא צריך להגיע לכניסה לחבל קשמיר, שם ימצא לנו מלון לשינה ('דונט וורי איי וויל טייק יו טו ורי נייס הוטל, בילונגס טו מיי קאזן פאיז...), ולמחרת בבוקר נמשיך לאיזור סרינאגר.
את המשך הנסיעה עשינו בשקט מופתי, בלי רדיו, בלי גו'ינטיים, עם שתי ידיים על ההגה. בדממה.
רק הבלונים מהמסטיק של מרקו קטעו מפעם לפעם את השתיקה המביכה.
'שמע ישראל' אמרה מרקו כשראתה את מלון הבוטיק שהנהג בחר עבורנו. קיבלנו שני חדרים זוגיים. בכל חדר מיטת יחיד, ועוד מין מיטה מתקפלת. בקצה המסדרון - מקלחות משותפות, עם מים קרים בלבד (או הוט-בקט בתוספת עשרה רופי) ולצידן שירותי בול פגיעה.
הילה חיבקה את מרקו ואמרה לה ש-'הכי טוב זה שירותים בול פגיעה. כי תחשבי על זה - בעצם זה הכי הגייני...' וכולנו נרדמנו לבסוף בתחושה של 'כדאי-מאד-שהקשמיר-הזו-תהיה-מה-זה שווה...'
למחרת בבוקר התעוררנו לנוף עוצר נשימה. המלון ישב לו על תהום שמתחיו מפל שוצף שנשפך לנהר תורקיז. בוקר טוב גם לך קשמיר.
בצהריים הגענו לבית הסירות שלנו.
אחמד חיכה לנו עם 'אהלן וסהלן' שמח - וחשוב מכך, עם קנקן של תה שחור, קר ומתוק, וצלחת עוגיות. 'יו מאסט בי טיירד. אנד האנגרי...' הוא קרן לעברנו והמיס את כל שאריות הכעס שלנו כלפי המקום.
קשמיר היא באמת גן עדן – כך התברר לנו ביומיים הבאים.
אירוח בבית סירה כולל את הפעילויות הבאות: קימה מאוחרת משינה מפנקת בתוך אולם שינה שמתנדנד קלות לקצב אדוות הנהר, רביצה אינסופית עם ספר על המרפסת על האגם, קפיצה עם שיקארה או סירה טקסי לחוף יותר נקי לשחייה בין פרחי לוטוס צפים, והתבוננות מרתקת בחיים הקשמיריים הנינוחים על האגם.
אחרי יומיים כבר הכרנו את הלוז המקומי: בסביבות 10-11 בבוקר מגיעה עד לבית שלנו סירת 'גזלן' אצלו קונים טים-טם ואייס-טי. קצת אחריו מגיעה סירת מכולת - אחמד יוצא לקראתו, שואל אותנו מה נרצה לארוחת צהריים, ושולף בהתאם מסירת המכולת בשר כבש, חצילים טריים, עגבניות, פלפלים, קישואים...
אחרי ארוחת הצהריים הדשנה מחפשים חוף אחר לשחות בו, כזה שעוד לא היינו בו, ובינתיים אוגרים רעב לארוחת הערב.
באמת גן עדן. חוץ מפרט אחד שולי. חוץ מארבעתנו לא רואים תיירים בקשמיר. כל בתי הסירות מסביב ריקים לחלוטין. רק אנחנו פה.
אחרי יומיים שאלנו את אחמד איך מגיעים לסונמרג או לגולמרג - אחד משני הטרקים הקצרים הפופולריים באיזור. 'הא, סונמרג, ורי נייס פלייס. נו פרובלמס. טומורו מיי סאן טייקס יו טו סונמרג....'
כל נסיון להסביר לאחמד שאנחנו מעוניינים לטייל עצמאית, לבד, בלי בייבי-סיטר זכו לנאום נלהב בניב המקומי - אורדו, ממנו לא הבנו מילה אך היטבנו לזהות את החזרה התכופה על המילים 'מוג'הדין' או 'אינדיאן ארמי פורסס'
סונמרג הוא כפרון שיושב בין הרים מושלגים, פלגי מים, יערות, כרי אחו ירוקים משובצים בפריחה מדהימה. אבל קצת קשה להנות מכל זה כשמסביב בטח מסתובבים להם מוג'הדין ואינדיאן ארמי פורסס
בחזרה כשאחמד ראה את הבעת פנינו נפלו פניו אבל מייד התעשת והציע לנו:
?what do you think about water track? two days onely lakes, rivers, and water?...
two nice israeli girls, tamauz and meirav, just come yesterday also go water trecking - you can save a lot of money...
שרשרת בומים נוספים התפוצצו
אני עושה שוב סקירת מצב כללית:
1. אנחנו בלב קשמיר
2. בקרחת יער באמצע נהר
3. צבא הודו מפציץ את השמיים בפגזי תאורה מעלינו
4. הקשמירי שאחראי עלינו ברח
5. אין שום סיכוי שאבא של הילה יתמוך בחתונה אפילו אם נחזור בשלום
6. אם לא נהרג מאיזה פגז תועה אני תיכף רוצח את את תמוז ומירב
אז החלטנו ארבעתנו לשחק ארץ-עיר, התווכחנו האם וירוס זה נחשב חיה באות ו' ובסוף התעייפנו ונרדמו
למחרת בבוקר השמש חייכה וכל מה ששמענו היה פכפוך הנהר מתחתנו.
ירדתי זועם לנהר רק כדי לגלות את סאלים מתמתח בהנאה לאחר שינה ארוכה.
'ביוטיפול דיי, הא?' סאלים מתפייט ואני מתפרץ עליו באיפה היית? איך העזת? לאן נעלמת? מה חשבת? איך השארת אותנו בפגזים?...'
סאלים מחייך ברוגע ומביט אלי במבט לא מבין. להעלם? הוא? סאלים? פגזים? איזה פגזים? אולי האדון המערבי התבלבל? אולי היתה איזה חתונה בכפר שכן? והוא? הוא בכלל לא נעלם. הוא ישן פה כל הלילה בסירה. הנה, היא עדיין קשורה לאותו עץ -
'no probem in kashmir. everything is very queit and peaceful...'
למחרת בבוקר חלקנו מונית לשישה: אני, הילה, מרקו ושוג, תמוז ומירב, לתחנת הרכבת של ג'אמו ומשם, ברכבת הודית איטית, צפופה, בחזרה להודו הלחה, הרועשת, והבלתי אפשרית
