(הערה - הטיול הזה והטקסט שמתאר אותו שייכים לעבר הרחוק, כ- 20 שנה חלפו. כיום כבר לא ניתן לטייל במחוז טיבט הסיני באופן עצמאי אלא רק בטיול מאורגן. בכל זאת, מצאתי לנכון להעלות לכאן את סיפור הטיול, ולו מטעמי נוסטלגיה, שבמקרה של טיבט מציקה במיוחד. לא שיניתי דבר בטקסט, גם כשאי הרלבנטיות להיום ברורה. לא היתה ברשותי אז מצלמה, כתחליף חלקי שילבתי כאן תמונות משני טיוליי האחרים בטיבט ב- 1997 וב- 2007, חלקן צולמו בפילם).
קיץ 2004, אחרי כמעט שנה של שיטוטים במזרח, אני מוצא את עצמי בדרך לטיבט. במטוס בדרך מצ'נגדו ללאסה אני נזכר בהתרגשות שאחזה בי כשנחתנו לראשונה בטיבט לפני 7 שנים. הפעם ההרגשה שונה מעט, הזכרונות הנפלאים יוצרים ציפיות ואני סקרן לראות איך המציאות תסתדר עם הזכרונות והציפיות.
הפרברים של לאסה גדלו מאוד, ההתנחלות הסינית בעיר כנראה פורחת והמחשבה על כך מדכאת אותי. הפוטאלה מופיעה לפתע במלוא הדרה. אני לוקח ריקשה לאחד המלונות ברובע הטיבטי. חסר מנוחה, אני יוצא מייד להליכה בבארקור, סימטת השוק הקדושה המקיפה את מקדש הג'וקאנג. לרווחתי המקום לא השתנה כלל, עדיין הומה עולי רגל טיבטים, ערב רב של חיוכים ותלבושות וגלגלי תפילה, וכמובן גם תיירים רבים. לאכזבתי אני מגלה שהכניסה למקדש, בו ביליתי ימים שלמים בזמנו, כבר אינה חופשית. ברחבת הכניסה, כרגיל, טיבטים רבים מבצעים בדבקות סדרות אינסופיות של השתחוויות.
בערב אני הולך למסעדת טאשי 2, בחצר מלון Kirye, שהיתה מסעדת הבית שלנו בזמנו. טאשי בעלת הבית הזקנה נתנה לנו אז תחושת בית, דאגה לנו לגבינת יאק טעימה להפליא כשיצאנו למסעות מחוץ ללאסה, ולדגלי תפילה לתלייה במעברי ההרים כדי שנתמזל (זה עבד), ובעצם שימשה לנו כתחליף אם. טאשי הצעירה, שהתאהבה בחברי לטיול, פינקה אותנו אז רבות, וכשגילתה את חיבתי לכוסברה היתה מוסיפה אותה לכל מנה. שם, בספריית המסעדה, גם גילינו את התנ"ך של המטיילים בטיבט – ספרו המונומנטלי של ויקטור צ'אן (נקרא Tibet handbook, המחבר הוא Victor Chan, יצא ב- 94, מכיל 1100 עמודים של מידע), שסייע לנו להגיע למקומות מופלאים (וגם להצטער שלא הגענו לרבים אחרים...), אבל נעלם מאז. כשהגיע זמננו לעזוב לכיוון נפאל נפרדנו מהם בחיבוקים ובדמעות, ובמשך כמה שנים שמרנו על החלפה של דרישות שלום באמצעות חברים שטיילו בטיבט. לפני מספר שנים נודע לנו שטאשי הזקנה נפטרה. אני מגלה שהמסעדה לא השתנתה, האווירה עדיין חמה וביתית והאוכל טעים. לשאלתי מתברר שטאשי הצעירה תחזור מהכפר בעוד כמה ימים.
אגב שיחה מרתקת עם אישה אוסטרית הבאה תכופות ללאסה, אוהבת את הטיבטים ומתעבת קשות את הסינים (כמה מפתיע), אני מגלה שהמלון בו אני לן נמצא בבעלות של מיסיונרים, המנסים, ברוב חוצפה ובעידוד הסינים, להחדיר את הנצרות לטיבט. אני מבטיח לה ולעצמי לעזוב למחרת, וכך אני עושה וחוזר למלון Kirye, כדי לגלות שהמקום לא השתנה כמעט בכלל, אותן בחורות טיבטיות גדולות בקבלה, שלפני 7 שנים רקדו ושרו בחצר באמצע הלילה בעת ליקוי ירח, אותם החדרים עם 3 מיטות, היוצאים כולם אל המרפסת עם הספסלים, שם אפשר לקרוא בנחת, או לנהל שיחות שונות ומשונות, ומה לעשות, גם אותם השירותים הבלתי מלבבים.
על יד לוח המודעות אני פוגש את שקד, אותו פגשתי לפני כשבוע בסין, הוא מחפש שותפים לטרק ממנזר גאנדן למנזר סאמיה, ומשכנע אותי, ללא קושי רב, להצטרף. הפעם, כלקח מהביקור הקודם, הגעתי לטיבט עם יתרת ויזה לחודשיים, לאחר שעברתי בהונג-קונג והוצאתי ויזה ל- 90 יום, כך שזמני בידי. בביקורי הקודם בטיבט הגעתי עם ויזה ל- 3 שבועות, אותה הצלחתי להאריך, בתחנונים ובתירוצים שונים ומשונים, ובחריגה מהנהלים שאינם מאפשרים להאריך את הויזה הסינית בטיבט, בשבוע ואח"כ בעוד שבוע, אבל זה היה רחוק מלהספיק.
אחר הצהריים אני ושקד מצליחים לחדור לג'וקאנג. המקום עדיין מלא קסם ותחושה של התרגשות וקדושה שמשרים הנזירים ועולי הרגל. למעלה עוסקת קבוצה של נשים בשיפוץ אחד הגגות – הן שופכות עפר, ותוך כדי שירה מתרוננת מהדקות אותו באמצעות מכבשים קטנים שהן אוחזות בידיהן. אני מגלה בצער שהקומות העליונות של המקדש, כולל דלתות העץ העתיקות ששרדו משנת 700 עת הוקם המקדש ושכה התרגשתי לגעת בהן, וכן חלק גדול מהגג הנפלא, סגורים למבקרים.
למחרת אנחנו הולכים לשוק העירוני הסמוך לפוטאלה להצטייד באוכל לטרק. שפע הירקות מהמם ולארוחת הצהריים אנחנו מכינים סלט מ- 12 סוגים של ירקות, מלווה בשמן חרדל טעים, בגרעיני חמניות קלויים ובפיתות מענגות מהרובע המוסלמי, שם גם קנינו לחם אמיתי, שכה נדיר בסין, לטרק.
השכם בבוקר אנחנו עולים על האוטובוס היוצא למנזר גאנדן מהרחבה מול הג'וקאנג, עמוס בעולי רגל טיבטיים חביבים. מצטרפים אלינו מייקל מקנדה וחברתו הסינית חוי. עם הגיענו למנזר מקיפים אותנו כמה טיבטים ומציעים יאקים לטרק (מקור טוב למידע ומפות הוא הספר trekking in tibet של gary meccue), אנחנו מסכמים עם אחד מהם שנצא למחרת. חוי אינה מבינה טיבטית, הטיבטים אינם מבינים סינית, חוי משוכנעת, שלא בצדק לדעתנו, שמרמים אותה, מתנהגת בתוקפנות ובחוסר נימוס. אני, ומסתבר שגם שקד, חשים שמחה לאידה, היא מרגישה על בשרה כיצד מרגישים זרים המטיילים בסין – בלתי מובנים כמעט תמיד ומרומים לפעמים. אני מודה – אחרי 4 חודשים בסין פיתחתי קצת סלידה מהסינים, בצדק או שלא בצדק. בטיבט, במיוחד, לא קל לחבב את הסינים, המתנהגים באדנות ובהתנשאות במגעם עם הטיבטים.
מתמקמים בגסט-האוס הנחמד, אני יוצא לקורה – הקפה קדושה - סביב המנזר, הזכורה לי בצדק כיפה עד מאוד, ופוגש כמה עולי רגל חביבים. הנופים מסביב עושים חשק לצאת לטרק. בערב מאות הנזירים (גאנדן הוא מהחשובים והגדולים במנזרי טיבט, אמנם נהרס כליל במהפכת התרבות אך שוקם בעשור האחרון) מתכנסים בחצר מוקפת חומה לדיבייטינג, אנחנו מוזמנים להיכנס וצופים ללא יכולת ממשית להבין בויכוחים הדתיים הסוערים. למחרת אנחנו מעמיסים את התרמילים על היאקים ומתחילים לצעוד, על גבי שלוחה עם נופים יפים, קצת גשם וקשת יפהפיה, יורדים לכפר hebu ומתארחים לצהריים בבית משפחתו של מדריכנו. מתחילים לעלות ולאחר חניית לילה באוהלינו מגיעים לפאס גבוה (5200 מ'), רוח מקפיאה וגשם קל אך טורדני. ירידה קצרה והשמיים מתבהרים פתאום, נחשף נוף נפלא של עמק גבוה משובץ באגמים ומוקף בהרים נישאים, אם כי לא מושלגים, חף מכל נוכחות אנושית. חניית לילה לחוף אחד האגמים, אינספור כוכבים, שקט עמוק, בוקר שמשי מקסים, הכל מסביב זוהר. עולים לפאס השני ("רק" 5000), המוקף משני צדדיו באגמים, פוגשים בדרכנו למטה כמה אוהלי רועים בהם אנחנו מתארחים לתה חמאה משובב נפש, ונוטים את אוהלינו במשטח דשא הנמצא במפגש נהרות ומשקיף לנוף ירוק יפהפה, כמעט יער, תופעה נדירה בחלק זה של טיבט. משחקים קלפים, חוי חדורה ברצון עז ודורסני לנצח, כולל גם את מייק חברה לחיים. בשיחה שמתפתחת אחר כך מספרת חוי על יחסם של הסינים לזרים – הם מרגישים צורך עמוק לנצח, לצאת כשידם על העליונה, להוכיח לעצמם שהם אכן יותר טובים.
ביום האחרון של הטרק מגיעים לכפר Nyengo ממנו ניתן לקחת טרקטור למנזר Samye. בסמיה, מהמנזרים הקדומים ביותר בטיבט ואחד מהחשובים גם כיום, גסט האוס, מסעדה טובה ותחבורה ללאסה (בדרך חוצים על מעבורת את נהר היארלונג הרחב). בביקורי כאן לפני 7 שנים יצאנו לטיול יום בהר סמוך המשופע במערות בהן חיים נזירים (שם ההר Chimpu, מרחק כ- 5 שעות הליכה מסמייה, אפשר לקצר עם טרקטור, הרבה נזירים, נופים יפים ואווירה). אני הנזירה אירחה אותנו במערתה, המשמשת כביתה מזה כ- 20 שנה, שניתן לשכב בה אך לא לעמוד, כיבדה אותנו בפירורי דבש, והנעימה את זמננו באופטימיות חסרת גבולות, בשירה ובצחוק מתגלגל. השתעשעתי ברעיון לחפשה שם, אך לבסוף העדפתי להישאר עם הזכרונות.
למחרת חזרנו ללאסה. נכנסתי למסעדת טאשי 2, ולשמחתי ניגשה אלי טאשי הצעירה, ועוד לפני שהספקתי לומר משהו אמרה בחיוך רחב ומוכר שהיא מזהה אותי, הייתי כאן עם עוד 2 ישראלים לפני כמה שנים, והראתה לי את הברכה שכתבנו כשעזבנו אז, תלויה על הקיר ומצהיבה מיושן, ואת שעון הקיר שהשארנו כמתנה. התרגשתי עד דמעות. היא סיפרה לי, בחיוכים מאירי פנים, על מותה של טאשי הזקנה, על התגברות התחרות מצד מסעדות אחרות ועל הקשיים של החיים בטיבט.
לאחר יום במקדש הג'וקאנג, החלטתי שלא להיכנע שוב לזכרונות ולבקר שנית באגם namtso המופלא. הנופים המדהימים לא השתנו, אולם הדרך השתפרה ללא הכר (הכניסה בתשלום), שיירות של ג'יפים עשו דרכן לאגם, ובהגיענו נגלה לעיני מחנה גדול למדי של אוהלים וצריפים לשיכון התיירים. במערה בה ישנו בזמנו כבר לא ניתן ללון, והמנזר הקטן הרוס. נטינו את אוהלנו לחוף האגם אל מול ההרים המושלגים ומייד נמלאנו בשלווה. בלילה סערה עזה שכמעט מעיפה את האוהל יחד איתנו, אבל מתעוררים לבוקר רגוע ושמשי, האגם מנצנץ וקורץ אלינו בזהרוריו ומפתה אותנו להתרחץ במימיו הקרים. כדי להתחמם אנחנו מקיפים את הגבעה הסלעית הענקית הבולטת כחצי אי לתוך האגם, ואחר כך מטפסים עליה ומשקיפים אל הנוף הפנורמי הנפלא, לאגם הענק הזה השרוע מתחתינו משלושה עברים עוצמה שקטה ומהפנטת. לילה נוסף באוהל, הפעם שקט ובהיר לגמרי, שמי טיבט שוב מדהימים אותי בפעם המי יודע כמה בכמות הכוכבים ובבולטותו של שביל החלב, הודות לאטמוספירה הדלילה (האגם בגובה 4700 מ' - נדרשת הסתגלות לגובה לפני הביקור באגם) והנקיה.
חוזרים ללאסה, הפעם תורי לשכנע את שקד להצטרף אלי למסע להר Kailash המפורסם השוכן אי שם הרחק במערב טיבט (כ- 1200 ק"מ מלאסה), לשם אני חולם להגיע מזה שבע שנים. אנחנו מחליטים להמר על אופציית הנסיעה הלא חוקית בטרמפים. למחרת אנחנו נוסעים שעות ארוכות באוטובוס ציבורי לשיגאטסה, העיר השניה בגודלה בטיבט. אנחנו מספיקים לצפות בפסטיבל המתקיים בחצר המקדש, נזירים בתלבושות מרשימות ומסיכות רוקדים בקפיצות משונות מרגל לרגל, ולשוטט קצת בחצרות ובבנייני המנזר רחב הידיים. משם אנחנו ממשיכים, שוב באוטובוס, ל- Latse, הסמוכה להתפצלות הדרך מערבה לכיוון הקאילאש (הדרך הראשית ממשיכה צפונה לגבול הנפאלי).
למחרת, מוכנים נפשית להמתין ארוכות לטרמפ מתאים, אנחנו הולכים לקצה העיירה, ובטרם מספיקים להוריד את התרמילים כבר עוצרת לידינו משאית שנהגה הטיבטי מציע לנו טרמפ ל- Rawa, הנמצאת כ- 200 ק"מ מערבה על הדרך לקאילאש. לאחר התמקחות קצרה ומחויכת על המחיר אנחנו עולים לקבינה ומצפים בחשש מה למחסום שעל פי הסיפורים אמור להימצא אחרי הפניה מערבה. אין מחסום, הנופים נפלאים, המשאית נוחה אם כי איטית מאוד, ארוחת הצהריים הטיבטית באחד הכפרים שבדרך טעימה, ושאננות, שעוד נשלם עליה בהמשך, משתלטת עלינו - הרבה יותר פשוט ממה שציפינו. שקד מלמד אותי – העירוני הבור – כיצד מבדילים בין עזים לבין כבשים (כן, גם אני כמוכם סברתי לתומי שזה פשוט אך התברר לי שמראה העיניים מבלבל, בטיבט לפחות): זנב העזים תמיד מונף אל-על (אלא אם כן הן בדיכאון, אבל זה נדיר), וזנב הכבשים תמיד שמוט.
Rawa מתגלה כתחנת משאיות טיבטית קטנה מוקפת בשממה עצומה. סוגרים עם חבורה של 3 נהגים עליזים שיקחו אותנו למחרת ל Saga, העיר הבאה. יוצאים ב- 5 בבוקר, בדרך הנהג מסביר לנו בתנועות ידיים נמרצות (בניגוד לסינים ובדומה לנו הטיבטים מצטיינים בדיבור באמצעות הידיים, מה שדי עוזר לתקשר איתם) שיש מחסום בכניסה לעיר ושהם יורידו אותנו מעט לפניו על מנת שלא ייתפסו איתנו. ה"מעט" הזה מתברר כמשהו כמו 8 ק"מ... אנחנו עולים על ההרים הסמוכים על מנת לחמוק ממעבר במחסום (מספר ימים לפני כן קראנו בפורום הלונליפלנט על תייר שנתפס במחסום הזה, נקנס קלות והוכרח לחזור ללאסה), מתנשפים קשות בשל הצירוף של תרמיל כבד ואוויר דליל (כמעט 5000 מ'), וגולשים מההרים אל העיר. בחשש מה אנו פוגשים הרבה חיילים אולם נדמה שלא אכפת להם כלל. לאחר ארוחת צהריים דשנה אנו תופסים כמעט מייד טרמפ עם נהג טיבטי חביב ל Zhongba. המשאית מתחממת בעלייה התלולה והנהג נאלץ לעצור מידי כמה דקות. במעלה ההר מתחיל פתאום ברד כבד והכל מסביב מתכסה לבן. Zhongba מתגלה ככפר טיבטי קטן ומתפורר עם מסעדה סינית על הכביש הראשי. מתברר שבדרך, בארגז המשאית, התרמילים שלנו, וגם חלק מהבגדים, ספגו מנה הגונה של סולר. מכבסים במרץ, חצי שעה באוויר היבש והכל מתייבש.
אנחנו עדיין לא יודעים זאת אולם נאלץ לבלות כאן את היומיים הקרובים. למחרת עולים לסטופה הסמוכה למנזר ממנה נשקפים נופים נרחבים. מעט מאוד כלי רכב חולפים ואף אחד מהם אינו עוצר לנו. עד כה הסתגלנו – בקלות - לתפיסת טרמפים מבלי להמתין, ועכשיו צריך להסתגל – בקושי – להמתנה. להפגת השעמום אנחנו משרטטים לוח שחמט על החול ואוספים אבנים בצורות וצבעים שונים המשמשות ככלים. עולי הרגל מביטים בנו בתמהון מוצדק בדרכם למנזר. אחרי שאני מנצח פעמיים שקד משום מה לא רוצה להמשיך. בערב אנחנו חוזרים בבושת פנים ל"מלון". למחרת הסיפור חוזר על עצמו, רק לקראת ערב מגיעה מונית שירות, אנחנו עולים עליה רק כדי לגלות התנחלות סינית גדולה למדי מסתתרת לא רחוק, הנקראת New Zhongba. המלון דוחה, אבל אנחנו מתנחמים במקלחת ציבורית שאנחנו מוצאים ברחוב הראשי. למחרת אנחנו תופסים טרמפ ל paryang, הפעם בארגז המטען, ישובים על ערימה של רהיטים, דחוסים יחד עם נוסעים טיבטים וזוג תיירים שהגיעו מנפאל. התרמיל שלי שוב מתמלא איכשהו בסולר, שריחו ילווה אותי כמו צל בחודשים הקרובים. משם בטרמפ נוסף למחנה אוהלים טיבטי קטן על שפת נחל צלול בלב ערבת עשב אינסופית, שם אנחנו משחקים עם הילדים החביבים, אוכלים יוגורט מעולה, עולים לאחת הגבעות לצפות בשקיעה, ואח"כ עוזרים להכין ובעיקר לאכול Thukpa, מרק האטריות הטיבטי הטעים.
לאחר ארוחת בוקר על טהרת הצאמפה (שעורה קלויה וטחונה, מעורבבת עם תה חמאה לקבלת עיסה טעימה להפליא, אם כי לא בהכרח בטעימה הראשונה...) עוצרת לנו משאית ובה כמה נפאלים, הם מלווים קבוצה של רופאים הודים מבומביי העולים לרגל לקאילאש הקדוש גם להינדים. אנחנו עולים לארגז המטען, ומקפצים בפראות בשעות הבאות. עוברים מחסום סיני בלי בעיות מיוחדות, שם אנחנו פוגשים רוכב אופניים שעושה דרכו מקאשגאר ללאסה.
בעצירה הבאה מתגלה פתאום פסגת הקאילאש המושלמת, כה מוכרת מהתמונות, מציצה לבנבנה מבין ההרים. ההודים מתרגשים מאוד, ואנחנו נדבקים מהם. נוסעים לאגם מאנאסרובאר הקדוש, ההודים מתרחצים בדבקות במימיו הקפואים, וממשיכים, לאחר לינת לילה בכפר הסמוך, לכפר Darchen, הנמצא בגובה 4800 מ' ובו מתחיל ומסתיים טרק הקפת הקאילאש. לא חולפות מספר דקות, ואנחנו נקראים למשרדי ה- PSB, שם אנחנו נדרשים לשלם 300 יואן קנס ו 50 יואן עבור הפרמיט הנכסף המתיר לנו לשהות באזור (הגיון סיני אופייני – פרמיט כזה לא ניתן לקבל לפני ההגעה הלא חוקית...). מכאן ואילך הכל חוקי ואין צורך לעקוף מחסומים דרך ההרים.
קצרי רוח, אחרי הצהריים אנחנו יוצאים לטרק, עם ציוד מינימלי (בדרך, הנמשכת 3-4 ימים , יש 3 מנזרים/אוהלים לעולי רגל וכן אוכל בסיסי כך שניתן להסתפק בנשיאת שק שינה וקצת השלמות לאוכל). ההליכה היא בכיוון השעון כמובן, אנחנו פוגשים בדרך עולי רגל רבים, מצבורים של דגלי תפילה, כולל עמוד ענק העטוף ברבבות דגלים, המונף בכל שנה בפסטיבל Saga-dewa, מתמכרים למראה המדהים של פסגת הקאילאש השולטת ממעל, ולקינוח עולים לאתר קבורת שמיים מקודש. לקראת השקיעה מגיעים למנזר הראשון מבין שלושה הנמצאים על מסלול הטרק, ממנו נשקף נוף יפה של הקניון הצבעוני בו הלכנו ושל הצד המערבי של פסגת הקאילאש. בחדר האורחים של המנזר, שמחלונותיו נשקפת פסגת הקאילאש, אנחנו חוגגים את ערב ראש השנה בתבשיל תפוחים בקינמון טעים עד מאוד מעשה ידי שקד, מזייפים כמה שירי חג, ומאחלים לעצמנו לחגוג עוד הרבה ראשי שנה במקומות מופלאים כאלה (לא יכולתי שלא להיזכר כי את ראש השנה הקודם חגגתי באגם סונג-קול הנפלא בקירגיזסטאן...).
למחרת אנחנו ממשיכים ללכת בנוף מדהים של צוקים צבעוניים ופסגת הקאילאש הלבנה השולטת מעל, מגיעים למנזר השני ומנצלים את קרני השמש האחרונות להתקרבות לפסגה, הפעם מצדה הדרומי, מכאן היא נראית כצוק אנכי ענק ולבן. הנזירים מתגלים כחביבים במיוחד, בראשם דורג'ה יפה התואר שאינו מפסיק לצחוק, שוב מכינים ביחד מרק אטריות, אנחנו כבר מומחים (טוב, רק בעיני עצמנו. הטיבטים מתגלגלים מצחוק). הבוקר סגרירי במקצת ואנחנו כמעט מתפתים להישאר עם דורג'ה המקסים וחבריו יום נוסף, אבל מחליטים לחצות בכל זאת את הפאס, 5630 מ' גובהו, פוגשים בדרך עשרות משפחות של עולי רגל על זקניהן וטפן. השביל מתפתל בין בולדרים תלולים, חלקם מקודשים מסיבה כזו או אחרת. לקראת הפאס השביל הופך מעט תלול והמחסור בחמצן מתגבר (בגובה כזה ריכוז החמצן יורד לפחות מ- 50% מריכוזו בגובה פני הים). בפאס מצבור אדיר של דגלי תפילה, ההתרגשות רבה, ארוחת צהריים בשמש החמימה. הירידה מעט מייגעת, לקראת סופה משתוללת סופה של שלג רך, הראות מתאפסת, אנחנו מוצאים מחסה באוהל של רועים עד יעבור זעם. אחרי זמן מה הסופה שוככת, לבן מסביב, ממשיכים לאורך הנחל עד למנזר השלישי.
היום הרביעי והאחרון. הפסקה על אחת הגבעות לתה קינמון, מביטים בגבעות הרכות הפזורות מסביב, בגווני אדום, חום ואפור. טלאים של שלג לבן פה ושם על הפסגות, עדות לסופה שהשתוללה אתמול. צמחייה מדברית בירוק, צהוב וכתום מנקדת את הגבעות. הנהר התכול מתפתל מתחתינו, עדר יאקים בשחור ולבן רועה בעברו השני של הנהר, יאק סורר אחד מתרחק מהעדר, והרועים הטיבטיים, רכובים על סוסים, רודפים אחריו ומנסים לשכנעו לחזור. המוני עולי רגל טיבטיים, משפחות שלמות, מחייכים אלינו מהשביל הסמוך. שלוות נפש עמוקה. חוזרים לכפר ונפטרים מחטאינו, בגלגול החיים הנוכחי לפחות. הטיבטים מאמינים שעל מנת להגיע להארה ולהפסיק להסתובב במעגל הסבל של החיים, המוות והלידה מחדש צריך להקיף את ההר 108 פעמים. וגם אם אנחנו סקפטיים, קל להיווכח שהקפת ההר גורמת להם אושר עצום.
הויזה של שקד עומדת להיגמר כך שהוא צריך לחזור לכיוון נפאל. אני משתעשע ברעיון להמשיך מערבה ל Ali ומשם לקאשגאר שבשינג'יאנג, אבל אחרי חצי שנה קצת נמאס לי מהסינים ואני מפתח השתוקקות לאוכל ההודי, ומחליט להצטרף לשקד לכיוון נפאל. שוב בטרמפים, הפעם יש לנו יותר מזל ומגיעים די מהר ללאטסה, פינוקים קטנים אחרי המסע המסגף, מקלחת ראשונה אחרי כמעט שבועיים, פומלה טרייה, כנראה מנפאל, שטעמה עדיין עומד בפי.
למרבה השמחה מתברר שיש לנו זמן לעוד טרק, שקד מחליט באומץ אופייני לוותר על ביקור באברסט (אני סימנתי וי בביקור הקודם בטיבט), אחרי יום של המתנה מעצבנת אנחנו מצליחים לתפוס סוף סוף טרמפ, הפעם לראשונה בג'יפ נוח להפליא, נסיעה בנופים מדהימים כולל האברסט עד לניאלם (3700 מ', 30 ק"מ מגבול נפאל), משם מתחיל טרק ה Shishapangma base-camp, עליו ממליץ גארי מק'קיי בספרו הנזכר לעיל. מצטיידים באוכל ובסבל חביב ומתקדמים במעלה העמק. כבר לאחר שעה-שעתיים מתחילות לבצבץ פסגות מושלגות ההולכות ומתרבות בהמשך. למעשה אנחנו צועדים בעמק המקביל מצפון לעמק הלאנגטאנג בנפאל, שבנופיו הנפלאים צעדתי בסתיו הקודם. הסבל מספר על תייר שוייצרי שניסה לחצות כאן את הגבול ונעלם, לא קשה להבין מדוע. אחרי חניית לילה בעמק רחב ידיים, חשבון נפש נוקב (אנחנו נזכרים שזה ערב יום כיפור, וכאן אנחנו קרובים יותר מהרגיל לשמיים), אנחנו עולים עד למרגלות ההרים, מתחתינו קרחון ענק, ומסביב ממש במרחק נגיעה אינספור פסגות מושלגות נישאות ויפהפיות, כולל אחת הנראית כמו שן לבנה ענקית, וגם פסגת השישאפאנגמה החוצה את 8000 המטרים. בדרך חזרה רוח חזקה, קרעי עננים נעים במהירות ומכסים אותנו חליפות, כאשר בהפוגות מתגלות הפסגות מעלינו, והקרחון וגם כמה אגמים הרחק מתחתינו, ממש הרגשה של ריחוף.
למחרת חוזרים לניאלם ולעת ערב מגיעים לז'אנגמו, עיירת הגבול. בדרך הנוף מתחלף במהירות שלא תיאמן ממדבר צחיח לג'ונגל שופע מפלים וזרמים על כל צעד ושעל. ארוחה סינית אחרונה, תספורת ותגלחת, למחרת חוצים את גשר הידידות לנפאל.
אני חש שמחה לעזוב את סין, אחרי כמעט חצי שנה, אבל מייד אני מתחיל להתגעגע לטיבט ולטיבטים. מן הסתם לא תהיה ברירה אלא לחזור בפעם השלישית... תם אך לא נשלם.
(ואכן חזרתי למחוז טיבט הסיני בשלישית, בשנת 2007, כולל הקפה שניה של הקאילאש, רגע לפני שטיבט נסגרה למטיילים עצמאיים בעקבות הבלגאן בזמן האולימפיאדה בבייג'ינג ב- 2008. ב- 2015 טיילתי בחלקים אחרים של טיבט ההיסטורית - במחוזות סצ'ואן, גאנסו וצ'ינגחאי, שם ניתן עדיין לטייל באופן עצמאי).
