וייטנאם וקצת קמבודיה- ספטמבר אוקטובר 2015

וייטנאם היא ארץ מעניינית שעברה חילופי שלטון רבים במהלך ההיסטוריה. החל משלטון הסינים, לאחר מכן שלטון הקיסרים הווייטנאמיים, במאה ה-19 קולוניאליזם צרפתי, כיבוש יפני בזמן מלחמת העולם השנייה, ומלחמת וייטנאם, שהתרחשה בגלל רצונם של האמריקנים להילחם בקומוניזם בשנות הששים והשבעים של המאה ה-20.

מלחמת וייטנאם חקוקה היטב בזיכרונם של אזרחי וייטנאם, בוודאי המבוגרים ביניהם וכמובן גם בקרב אמריקאים רבים שלחמו בה, איבדו את מיטב חבריהם ושקעו בבוץ הווייטנאמי.

המלחמה הסתיימה בנסיגת ארה"ב ובהשתלטות הצפון הקומוניסטי על הדרום. לווייטנאמיים רבים מהדרום, הפחד מהשלטון הקומוניסטי גרם להגר למדינות המערב.

כיום, הפחד של הווייטנאמיים הוא דווקא משכנתם הגדולה מצפון- סין. רק לאחרונה נכללה וייטנאם בהסכם הסחר העולמי שיזמה ארה"ב, כנגד הכוח הסיני.

וייטנאם עוברת שינויים רבים וחווה שיעורי צמיחה גבוהים, בשנים האחרונות, בשל המשבר העולמי ירדו שיעורי הצמיחה "רק" לכ- 6-7% לשנה.

השלטון בווייטנאם כיום הוא שלטון קומוניסטי. יחד עם זאת, המדינה החלה להעביר בעלות על קרקעות לאזרחים, לטפל בתכנון המשפחה, להשקיע בתשתיות חשמל, טלפון אלחוטי וכבישים. אך עדיין בווייטנאם מפלגה שליטה אחת, קומוניסטית, אשר בכול מספר שנים האזרחים בוחרים את המשתתפים בוועידת המפלגה. שיטה הזו מביאה לנפוטיזם ולבעיות של שחיתות.

גאם עובדת כמדריכת תיירים בהאנוי מזה כארבע שנים. היא מכירה היטב את ההיסטוריה של האנוי ושל וייטנאם. החיים שלה, כמו של מרבית הווייטנאמיים, מתנהלים באזור גיאוגרפי קטן יחסית. היא לא הייתה מעולם בסייגון, ואולי פעם במרכז המדינה. גאם חולמת לנסוע פעם לביקור בסיגון, באוטובוס כמובן.

היא נולדה בכפר, לא רחוק מהאנוי, שם עדיין מתגוררים הוריה. יש לה זוג אחים, אבל היא זו שנושאת בנטל העזרה והתמיכה בהורים. זו גם הסיבה שבשלב זה היא לא חושבת להתחתן, כיוון שאז תפקידה יהיה לדאוג ולסעוד את הורי בעלה.

גאם מאוד מקווה שתוכל להתקדם, לקנות דירה, אבל בינתיים השאיפה הזו נראית רחוקה. בגלל מחירי הדירות, זוגות רבים גרים בדירה אחת עם הוריהם ועם ילדיהם בדירות צפופות. זו הסיבה שאת ארוחת הבוקר, ארוחתם העיקרית ביום, אוכלים ברחוב, ישובים על שרפרפים ולוגמים את מרק הנודלס (PHO). בכדי לקבל קצת פרטיות, זוגות נוהגים לשכור חדר במלון.

גאם מגיעה בבוקר רכובה על קטנוע, ומחנה אותו ליד המלון שלנו, הממוקם בלב העיר העתיקה. זו הדרך בה הרוב המוחלט של תושבי וייטנאם מתנייד. התחבורה הציבורית בווייטנאם אינה מפותחת, ומכוניות פרטיות יקרות מאוד (כולל מיסים המוטלים על רכישת מכוניות פרטיות). האחזקה של הקטנוע זולה יחסית, הוא קל לתמרון בעיר, קל להחנות אותו בכול מקום, ואינו צורך הרבה דלק. הווייטנאמיים משתמשים בקטנוע ככלי תחבורה עירוני כמו גם בתנועה מחוץ לעיר. הם נוסעים לבד או עם בן/בת הזוג והילדים. ראינו קטנועים שעליהם ארבעה נוסעים, הילד הקטן לפני הנהג, ילד נוסף בין ההורים ומאחור ההורה הנוסף. לעיתים הנוסע האחורי יושב עם שני הרגליים משני ציידי הקטנוע ולעיתים שתי הרגליים נוטות לכיוון אחד. הקטנועים נמצאים בכול מקום. אפשר לראות את האופנועים בכבישים, בשבילים, במזג אויר שמשי או בגשם מכוסים בשכמיה.

מפחיד לחצות את הכביש. אך כשיורדים לכביש ומתחילים לחצות אותו, האופנועים מתמרנים באופן מופלא סביב הולכי הרגל, מכיוון שהם נוהגים יחסית לאט ועם הרבה סבלנות. אין הקפדה על נסיעה בהתאם לכיוון התנועה ובכלל, במרבית המקרים חוקי התנועה נשארים תיאורטיים בלבד. תייר שמגיע לווייטנאם מתרשם שיש כאוס מוחלט בכביש, נהגים יוצאים מרחובות צדדים מבלי לבדוק אם יש רכב שמגיע מהכביש הראשי, משוחחים בטלפון הנייד תוך כדי נהיגה וכדומה. מרבית הנהגים לובשים מסיכות צבעוניות ומקושטות, שמכסות את פניהם כהגנה מזיהום אוויר ומקרינת השמש. זו גם הסיבה שהם גם לובשים בגדים עם שרוולים ארוכים.

מה שמאוד מאפיין את האופי הווייטנאמי- נחישות מצד אחד וסבלנות רבה לאחרים מצד שני. אף פעם לא ראינו אותם כועסים אחד על השני.

אנחנו נוסעים עם גאם לביקור במוזיאון האתנוגרפי, בכדי לקבל סקירה על העם הווייטנאמי שנפגוש במהלך החופשה הקרובה. בגאווה מספרת לנו גאם שהעם הווייטנאמי כולל 54 לאומים, שמסתדרים טוב זה עם זה, 54 (ולנו יש בעיה עם 2!). הוייט מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה (כ- 86%), ארבעה לאומים נוספים נפגוש בסאפא.

משם המשכנו לסיור באוניברסיטה הראשונה של וייטנאם, כדי להתרשם באיזו יראת כבוד הם התייחסו לחכמיהם העתיקים ודאגו להנציח אותם.

המשכנו למוזוליאום של הו צ'י מין, שהינו בעצם "בן גוריון" של הווייטנאמיים. הוא הכריז בשנת 1945 עם סיום מלחמת העולם, על האנוי כבירתה החדשה של המדינה. הצרפתיים לא הכירו במדינה החדשה, ולכן פרצה מלחת הודו סין הראשונה עד שבשנת 1954 הם הובסו. הו צ'י מין המשיך להיאבק בשליטיה הדרומיים של המדינה, שקיבלו תמיכה מארה"ב, שמצידה חיפשה לעצור את ההשתלטות הקומוניסטית על המדינה. הוא מצא דרכים להוביל את לוחמי הויטקונג דרומה.

הו צ'י מין נפטר בשנת 1969 ולא זכה לראות את נסיגת הכוחות האמריקאים מהמדינה. ליד המוזוליאום, שמהווה אתר עלייה לרגל נמצא גם משכנו הצנוע של הו צ'י מין.

אחה"צ יצאנו לסיבוב עצמאי בעיר, כולל מנוחה במשך כשלושת רבעי שעה בתיאטרון בובות המים. חזרנו למלון לאסוף את המזוודות ולהתקלח לפני ששוב נפגשנו עם גאם, שדאגה להקפיץ אותנו לתחנת הרכבת, וללוות אותנו עד לקרון עצמו ברכבת הלילה ל- Lao- Cai.

התא ברכבת היה מאוד נקי, בכלל זה סדינים נקיים ובקבוקי מים ואפילו פלאן. בתחילת הנסיעה, המסילה עוברת על הגשר הארוך, בסמוך מאוד לרכבת רואים זוגות רבים שבאים לאכול ולסתם לבלות ביחד, בליווי האופנוע, כמובן. במעבר בשכונות המגורים, הרכבת עוברת קרוב מאוד לבניינים והתחושה כאילו אפשר לקפוץ לסלון להגיד שלום. לאחר כשעה קלה הרכבת יוצאת מפרברי העיר ומגבירה מהירות. או אז הופך הניסיון להירדם לבלתי אפשרי, בשל הקפיצות הקטנות, מה שמצריך כדור שינה, שמרדים אותנו עד להגעה ל Lao –Cai בשש לפנות בוקר.

שם הכרנו את סאנג. פגשנו אותה עם צאתנו מרכבת הלילה, אחת מעשרות מלווים שמחכים עם השלטים שנושאים את שם התיירים. סאנג הינה אישה נמוכה, כמו מרבית בנות השבטים באזור, אך נמרצת והחלטית. היא בת לשבט הזאי, בנות השבט לובשות שמלות צבעונית, מקור השבט בסין וההשפעה הסינית ניכרת בשפה.

באזור סאפא שוכנים מאות שנים מיעוטים אתניים רבים, המכונים "מונטנאר (יושבי ההרים בצרפתית). מיעוט נוסף הינו שבט הדזאו שנשותיו השבט מגלחות את שער ראשן ואת הגבות ולובשות בגדים שחורים רקומים. הן חובשות כיסוי ראש אדום ומקשטות את צווארן ואוזניהן בעגילים ותכשיטי כסף, להעיד על מעמדן ועושרן, כמו אצלנו. סאנג מדברת אנגלית שלמדה משמיעה. במבטא המקומי היא לא מבטאת את האותיות האחרונות, ומשאירות לנו את האפשרות להשלים את המילים...

הודות לפריסת רשת תקשורת בכול המדינה ובזכות הגעת החשמל לכפר שלה, סאנג נהנית כבר כחמש שנים מהאפשרות להשתמש בטלפון נייד, ובעזרתו להתפרנס מתיירות. החשמל בכפר מופק מתחנה אלקטרו הידראולית והוא יקר יחסית, ולכן משתמשים בו מספר שעות בכל ערב, בעיקר לתאורה מינימלית וטעינת הפלאפון. בכפרים אין מקררים והכפריים אוכלים רק אוכל טרי. לשם כך מתקיימים באזור שווקים רבים כשהמרכזי והמפורסם בהם הינו השוק של Bac –Ha שפעיל רק בימי ראשון, לשם פננו מועדות. בדרך לשוק ראינו את בני השבטים נוהרים אליו עם מרכולתם. לחלקם לוקח יותר משעה להגיע לשוק. בשוק ניתן למצוא הכול, החל מתיקים, ציפורי שיר, קרבות תרנגולים, ירקות, בשר ואפילו באפאלו.

לסאנג אין קטנוע משלה ולכן היא משתמשת בשירותי מונית קטנוע, שמובילה אותה מכפר מגוריה לסאפא.

גם למחרת היא הגיעה לסאפא בכדי להדריך אותנו, ויחד עם חברה נוספת מהשבט ירדנו לטיול בשדות האורז, שבסיומו הגענו לכפר מגוריה. השביל היה בוצי וחלקלק לאחר שבמשך הלילה ירד גשם. לאחר מספר פעמים שהחלקנו לתוך הבוץ, סאנג דאגה לנו למקלות במבוק, הרי את מקלות ההליכה שלנו השארנו בארץ. היא וחברתה ירדו בשדות בקלות, אחת עם נעלי התעמלות והשנייה עם כפכפי פלסטיק.

בדיעבד זו הייתה חוויה. בדרך פגשנו עוד קבוצת תיירים וסאנג מיד דאגה להדגיש שהם ירדו בדרך הקלה. עברנו ליד צמחי מריחואנה וסאנג הסבירה לנו שהם משתמשים בגבעולים כחוטי תפירה חזקים, ולא לצורך עישון.

סאנג מייצגת נשים רבות, שלמדו אנגלית, ובעקבות כך נפתחה בפניהן האפשרות להדריך תיירים או למכור להם תיקים ובדים. הגברים בזמן זה ממשיכים לעבוד בשדות האורז. חלק קטן מהגברים, לומדים באוניברסיטאות, ולאחר סיום הלימודים חוזרים לכפר לעבוד במשרות ממשלתיות. במהלך הלימודים הבעל והאישה מתראים רק בחופשות, אחת למספר חודשים.

לאחר הסיור התקלחנו וחזרנו להאנוי בטרנזיט מפואר דרך האוטוסטראדה. למחרת אספו אותנו בשמונה ונסענו להא-לונג באי. לפני מספר שנים הכריזה אונסקו על מפרץ הלונג כאתר מורשת עולמית. בעקבות כך, קמו מספר חברות פרטיות המפעילות ספינות תיירים. החברות השקיעו בספינות משודרגות, במזחים ובמערך הסעות מה-נוי, כך שכיום יש מערך משופשף ויעיל.

בספינה באהיה 3 הכרנו את מנהלת הצוות טץ'. היא העבירה את התדרוך באנגלית, למרות שפרט לנו, הקבוצה הטורקית העדיפה צרפתית והיפנים- יפנית. הארוחות בספינה והאירוח בכלל היו מפנקים מאוד.

במהלך ארוחת הערב, טץ' סיפרה לנו את קורות חייה, היא אימא לילדה בת 10, אותה היא רואה פעם בשבוע כאשר היא יוצאת לחופש. ביתר הימים הן משוחחת בטלפון. היא משוכנעת שבמציאות שבה היא חיה, בה היא תומכת כלכלית במשפחתה ובאחיה, מספיק ילד אחד. בכדי להתקדם, היא עברה מספר פעמים בין חברות השייט, ובמעמד אליו הגיעה' היא נהנית מחדר נפרד משאר הצוות בירכתי הספינה.

החברותא של הטורקיים הייתה נחמדה מאוד. שוחחנו עם הזוג היחיד (והמבוגר ביותר) שמתגורר באנקרה. כול היתר היו מאיסטנבול. הוא סוחר עם קיבוץ בארץ וידע להצביע על זוג יהודים, שהתברר שבימים אלא, בסוכות, הבת שלהם מבקרת בשכונה שלנו בירושלים.

הסיור כולל שייט בסירה קטנה, שבחורה מקומית ונמרצת חתרה בה, כמו בגונדולה, לכיוון מערה בסלע. סירות של מקומיות יצאו לקראתנו, כמו לכל קבוצת התיירים וניסו למכור ממתקים ומזכרות. בחלק מן הסירות, התלוו הילדים לאימהות שהשיטו את הסירות.

האנייה עצרה לשעה קלה באזור של מים נקיים, כדי לאפשר לנו לשחות.

לאחר מכן קיבלנו הדרכה בהכנת ספרינג-רולס ע" הא הנמרצת ושפית האנייה.

למחרת, עם הזריחה התקיים שיעור טאי צ'י על הסיפון, ומיד לאחר ארוחת הבוקר ירדנו לביקור במערכת נטיפים. זכינו להדרכה פרטית ע"י הא.

למחרת חזרנו להא-נוי, כמו בדרך הלוך שוב חלקנו הסעה עם תיירים אוסטרלים. לאחר מספר שעות בהא-נוי, בהם הספקנו גם לנסוע בריקשה, טסנו למרכז המדינה- להואה.

ההגעה למרכז המדינה הייתה מהירה, שעה טיסה באיר וייטנאם. נחתנו בעיר הואה, שהייתה בירת המדינה עד שנת משנת 1802 ועד לשנת 1945. ושם פגש אותנו המדריך דוני. דוני הוא פטריוט גאה, גם של המדינה וגם של ה"עיר שלו". שמענו ממנו על השינויים שעברו על העיר. בהתאם להסכם ג'נבה שנחתם בשנת 1954 נקבע שהגבול בין החלק הצפוני של המדינה, בשליטת המפלגה הקומוניסטית לבין החלק הדרומי, יעבור בקו רוחב 17, שנמצא קצת צפונית לעיר. בעקבות ההסכם נהרו מאות אלפי וייטנאמיים קתולים לדרום לאור החשש מהקומוניזם. (המשך הסיפור הווייטנאמי יסופר כשנגיע לסיגון).

דוני נולד למשפחה חקלאית, שחיה בחווה ממערב לעיר. הוא נשוי ויש לו שני ילדים. באותו יום הבן הצעיר סרב להישאר בגן הילדים ואשתו נאלצה ל"שחד" אותו עם גלידה. דוני מדבר אנגלית בצורה שונה מאוד מיתר המקומיים שפגשנו, הוא דווקא מדגיש את סוף המילה והאמת שזה די משעשע לשמוע אותו אומר YESSSSSSSSSSS, או לפנות אלינו תמיד כענת ומיקייייי. הוא מהמדריכים שדואג להתעניין ולברך את כול מי שנקרא על דרכו ולשאול אותו לשלומו. במידה רבה הוא הזכיר לי את אבי, שגם היה מורה דרך במשך שנים רבות. לאחר הניסיון שהיה לנו בצפון דאגנו לתאם ציפיות ולבקש שלא נעצור בחנויות מזכרות (מלכודות תיירים), זה עזר בצורה חלקית...

בהגיענו למלון משד"ת, עייפים לאחר יום שהתחיל בהאלונג-באי, ביקשנו המלצה למסעדה שמתאימה לתיירים. דוני, כפטריוט אמיתי הבהיר לנו שכתיירים אל לנו לחשוש לאכול במסעדה מקומית וכאלו יש שתיים בצמוד למלון שלנו. קבענו אתו למחרת בשעה 8:30 (אנחנו הרי בחופשה...). בינתיים נהנינו מנפלאות המלון שעשוי רובו ככולו משיש ומארוחה במסעדה המקומית.

למחרת, הסיור בעיר החל בשייט על נהר ה"בושם", שמזמן היה ראוי לשנות את שמו. בעזרת סירה של מקומיים מגיעים לפגודה של המינג מאנג. השייט נחמד ובעצם מדובר במלכודת תיירים ממש, הרי אנחנו לא יכולים לקפוץ לנהר הבושם... אז קנינו חולצה, נרתיק בד, וכמה כרטיסי ברכה.

בפגודה שמענו על הבודהיזם ועל חיי הנזירים. ההסברים המשיכו בתחנה הבאה- העיר האסורה. העיר המוקפת חומה עבה שמשה כמשכן לשליטי וייטנאם מאז עזיבת הסינים. דוני דאג להסביר לנו שהשליטים האחרונים היו בעצם "בובות" שמילאו אחר פקודותיהם של הצרפתיים. התחנה האחרונה בעיר הייתה במקום הקבורה של אחד משליטי המדינה. שמענו שכאשר השליט עמד למות- כול עושי דבריו היו צריכים להתאבד באחת משלוש דרכים, כפי שהם יבחרו.

ישבנו לאכול במסעדה תיירותית. המשכנו בנסיעה לכיוון מעבר ההרים, מרחק של כשעתיים, כשבדרך עצרנו לראות את כפרי הדייגים

ואת עבודות חציבת המנהרות לכביש, שיקצרו את זמן הנסיעה לדה-נאנג. מהמעבר ירדנו למוזיאון הצ'אנג בדה-נאנג, שמציג את דרכי מחייתם והאלים שבהם האמינו התושבים ההודים ששלטו בעבר באזור. סיום היום היה בהו-יאן.

למחרת דוני לקח אותנו לסיור מהיר בעיר העתיקה, בגשר היפני ובמספר בתים מסורתיים- סיני, וייטנאמי וכמובן בשוק הססגוני. בעונת הגשמים הבתים שליד הנהר מוצפים, ואז התושבים לוקחים את הדברים היקרים להם ובורחים לכיוון ההרים, עד יעבור זעם. אפשר לראות את הקווים המסמנים את גובה המים בשנים הקשות.

בשעה מוקדמת מצאנו את עצמנו חופשיים לנפשנו. בהו-יאן יש מבחר חייטים ואנחנו נכנסנו לתפור בגדים אצל VU THU הנחמד, שדאג להזרים לנו כול הזמן בקבוקי מים מינרלים. המדידה ארכה שעה ארוכה ולמחרת חזרנו למדידה ראשונית ובהמשך לאסוף את שלל הבגדים שהזמנו. בין לבין רכבנו בעיר, אכלנו במסעדות נחמדות (Mermaid, Morning Glory), שטנו במעבורת קטנה לאי הסמוך Cat Kim, ושוטטנו בערב עם יתר מאות התיירים, בחגיגות הירח המלא ובחגיגות הדרקון, שמתנהלת ע"י ילדי הכפר.

במסגרת חגיגות הירח המלא יש מנהג להדליק נר ולהניח אותו בעששית ולהניח אותה בנהר, שתשוט לה. בין העששיות המוארות שטות ספינות מקומיות קטנות שמובילות תיירים. המחזה בלילה מרהיב

והעיר מלאה במאות תיירים ומקומיים, שמוכרים סחורה, עששיות ואוכל. במקביל התקיים פסטיבל הדרקון. במסגרתו הילדים מתופפים תיפוף חסר קצב, ונכנסים לבושים בתלבושות דרקון מרהיבות, לבתים ולחנויות בריקודים קפיצות וגלגולים לבקש תרומה/טיפ ולעבור הלאה. רק מעט מהמקומיים מתעניינים במצעד, שחוזר על עצמו כול הזמן.

למחרת נסענו לסיור בכפר בו מגדלים ירקות אורגנים Tra Que לסיור והסברים. ראינו כיצד מדשנים באצות את האדמה לפני הזריעה, כיצד משקים את השדות באסל עץ ומה הגידולים המקומיים.

לאחר שלושה לילות במלון הלא מוצלח Lantern המראנו משד"ת של דה-נאנג לסיגון.

לאחר חלוקת המדינה לשתיים, עברה השליטה בדרום לידי שליט אוטוריטרי בשם נו דין דיים. המשטר היה מושחת ודיכא בכוח את המתנגדים. בעקבות כך החלו להתפתח הוייטקונג, ארגוני הגרילה נגד השליט. הוא נרצח בשנת 1963 במהלך מהפכה צבאית, לאחר שהאמריקאים כבר היו מעורבים בנעשה בדרום. בשנת 1965 החלה פורמלית מלחמת וייטנאם בין הצפון והוייטקונג לבין האמריקאים שבדרום. המלחמה נמשכה עד שנת 1973 בה נחתם הסכם השלום לאחר מגעים של הנרי קיסינג'ר. בסוף מרץ עזב החייל האמריקאי האחרון את אדמת וייטנאם. בעקבות זאת, באפריל 1975 השתלט הצפון על סייגון ובשנת 1976 התאחדה המדינה ובירתה נקבעה כהא-נוי. בעקבות כך ברחו הרבה פליטים וייטנאמיים מהמדינה, מתוך חשש מהצפון הקומוניסטי (בית היתר גם לישראל). ואכן מאות אלפי אזרחים שנחשבו בשיתוף פעולה עם שליטי הדרום עברו "חינוך מחדש", עינויים ומוות.

בסיגון הכרנו את מאלי. היא ובעלה מדריכי תיירים. היא עובדת בעיקר עם קבוצות קטנות והוא עובד עם קבוצות גדולות יותר. כמו יתר המדריכים גם הם נעזרים במשפחה הקרובה לעזרה בגידול בילדים.

למאלי יש שני ילדים קטנים. היא קמה כמו רוב הווייטנאמיים בשעה מוקדמת- 5:30, וצריכה לדאוג לאוכל, להלבשה ולהסעה לגן. כאשר היא מלווה קבוצות וישנה מחוץ לבית, היא יכולה להתעורר מאוחר יותר. עם מאלי יצאנו לסיור בסיגון היפה. התחלנו בסיור במשכן הנשיא הדרומי (Unification Palace), שהיה שליט "בובה" תחת שלטון האמריקאים ולכן לא היה אהוד כלל ועיקר על בני עמו. הוא שלט עד סיום נוכחות האמריקאים בשנת 1975. אפשר לראות את חדרי האירוח הרבים, חלקם לאורחים מחוץ למדינה, וחלקם לאזרחים. מתחת לבניין יש בונקר ששימש את מפקדת הכוחות האמריקאים. על גג הבניין מוצבים זוג מסוקים אמריקאים ובחצר זוג טנקים.

המשך הסיור הינו במוזיאון זוועות המלחמה, בו מבקשים הווייטנאמיים להראות מאילו זוועות סבלו, בעיקר מהאמריקאים, אבל גם מהשליטים הדרומיים, ששיתפו איתם פעולה כנגד אזרחי ולוחמי הצפון. האמריקאים השתמשו בין היתר בפצצות נפלאם, שקורבנותיהם בעלי איברים מעוותים עד היום. המסר עובר חזק מאוד, כולל המראות מהכלא שהיה ממוקם באי, בו עינו בצורות רבות וזוועתיות.

הספקנו עוד לראות את כנסיית נוטר-דאם, את מבנה הדואר היפה שבנו הצרפתים, המבנה מעוטר בשמות ופסליהם של המדענים מתחום התקשורת.

נסיעה קצרה הביאה אותנו למבנה התיאטרון שמשמש בעיקר להצגות, רובן יקרות מידי לכיסו של האזרח הווייטנאמי הממוצע. ראינו את אתר בניית הרכבת התחתית, שממומן ע"י ממשלת יפן. והגענו לשדרה הראשית והמקסימה של סייגון, לאורכה אפשר למצוא את מלונות הפאר וחנויות של מיטב מותגי האופנה העולמיים. המלון בו התאכסנו, נמצא מרחק חמש דקות מהשדרה ומבית העירייה היפה. בערב חזרנו לסיור בשדרה, שבחגיגות הירח המלא הייתה מלאה באנשים. השיטוט ברחובות סייגון נעים יותר משיטוט בהא-נוי והתנועה פחות כאוטית.

למחרת יצאנו מוקדם לסיור צפונה, לכיוון תעלות הויטקונג ליד הכפר Cu Chi, מרחק כשעה וחצי מסייגון. התעלות נבנו עוד בתקופת שלטון הצרפתיים כמקום מסתור. בהמשך נחפרו שני מפלסים נוספים ועמוקים יותר, שנבנו בכוונה כתעלות צרות מאוד, שיתאימו למעבר של הווייטנאמיים הרזים ולא יתאימו למעבר האמריקאים ה"מלאים". התכנון החכם כלל צינור אוורור לעשן, שיצא באלכסון, כך שלא ניתן יהיה לזהות היכן להפציץ. לאורך היער פוזרו מלכודות רבות, שנבנו מעצי במבוק ומשאריות של פצצות אמריקאיות שפורקו בידי לוחמי הויטקונג.

התעלות שימשו איום אסטרטגי על האמריקאים, כיוון שהן היו במרחק קצר מאוד מסיגון. קשה להאמין כיצד ההיסטוריה חוזרת וכיום תעלות מהוות איום על תושבי דרום ישראל.

מרחק נסיעה של כשעה וחצי משם נמצאת העיר טאי נין, שכול תושביו מאמינים בדת הגו-דיזם. זו דת חדשה שמוכרת מאז שנת 1926. הדת משלבת אלמנטים ממספר דתות ובין האנשים שהיא סוגדת אליהם נמצא הסופר הצרפתי ויקטור הוגו. הסמל של הדת היא העין השמאלית. בית התפילה שלהם מאוד צבעוני וססגוני. יש תפילה כל שש שעות, כשהתפילה הראשית, בה נוכחנו, מתקיימת בשעה 12 ונמשכת כשעה ומלווה בנגינה בכלי מיתר ובשירת המתפללים. הנשים לבושות רק לבן ואילו הגברים מתלבשים בנוסף גם בכחול וצהוב, הבאים לבטא את שתי הדתות הנוספות שמהוות את הבסיס לדת.

למחרת השכמנו לראות את המתעמלים בפארק הציבורי, בטאי צ'י, ריקודים, ריצה, רכיבה על אופניים ועוד.

לקראת השעה שמונה פגשנו את מאלי ויצאנו דרומה, לכיוון הדלתא של הנהר הגדול במזרח, המקונג, שמקורו בסין. האזור שטוח לחלוטין ולאורכו יש גידולים של עצי קוקוס, בננות ושאר פירות טרופיים. כל מספר ק"מ עוברים מעל יובל נוסף של הנהר, שמתפצל למאות יובלים קטנים. עצרנו בעיר My Tho לשייט קצר לכיוון אי "חד הקרן", עם מדריכה מקומית שלא דוברת אנגלית, כשמאלי משמשת כמתורגמנית. העיקרון הוא לתת פרנסה לכמה שיותר מקומיים, לכן אדם אחד נוהג בעגלה שקשורה לחמור, קבוצת נשים מקומיות שמשיטות סירות מאורכות מרחק 2 ק"מ בתעלה צרה. ובין לבין עצרנו לטעימות של דבש, צילום עם נחש ופירות מקומיים, צפינו בלהקת נשים ששרו, ראינו כיצד מכינים סוכריות קוקוס בטעמים שונים וכדומה. סיור תיירותי מאוד..

לאחר ההפלגה מאלי לקחה אותנו לראות פגודה שלידה שלושה פסלי בודהה ענקיים, אחד מהם שוכב.

לאחר ארוחת הצהרים המשכנו בדרך מרחק כשעתיים נסיעה, לכיוון העיר Cat Tho. בדרכנו עברנו על שני גשרים ארוכים, אחד במימון ממשלת אוסטרליה והשני במימון השוויצרים והגענו למלון kim Lan הקטן והסימפטי. נפרדנו ממאלי, שהלילה ישנה בעיר ולמחרת לא תצטרך לקום מוקדם לטפל בילדיה. בערב יצאנו לסיור בשוק הלילה, ליד הנהר.

למחרת בשעה מוקדמת יצאנו לשיט שארך כמחצית השעה, לכיוון השוק הצף. החיים מתנהלים ליד ובנהר עצמו. למשל תחנת דלק צפה ושאר שירותים שאנחנו רגילים לראות ביבשה. השוק הצף ממוקם במפגש של מספר תעלות, כך שקל להגיע אליו. כל ספינה מציגה על התורן את מרכולתה. הספינות מגיעות בזריחה ושוהות בשוק עד מכירת אחרון הפריטים.

לאחר הסיור נכנסנו לביקור בחווה קטנה באחת מהתעלות, ראינו את כול סוגי הפירות הטרופיים וטעמנו חלק מהם. בדרך חזרה קנינו אננס מאחת הספינות. בצאתנו מהספינה עברנו בשוק שמוכר את כול סוגי בעלי החיים שאפשר למצוא בנהר, חיים או מתים. חזרנו בנסיעה של כשלוש שעות צפונה לשד"ת של סייגון, לאחר פרידה מרגשת ממאלי.

עלינו על הטיסה לסיאם-ריפ שבקמבודיה, שם חיכה לנו המדריך יוני- בעל עווית הצחוק. הוא הוריד אותנו במלון המפואר Lotus Black Resort. מותשים ירדנו ללובי לשתות בירה ולנהל שיחה נעימה עם הברמן הצעיר והבוס שלו.

היום הבא הוקדש לסיור במקדשים המדהימים, שנבנו לפני כאלף שנה ונזנחו עד שהתגלו ע"י נזירים לפני כמאה שנה. אחה"צ סיירנו קצת בשוק המקומי וחזרנו לצילומים בזמן השקיעה מול מקדש אנקור-ואט. בלילה יצאנו לעיר הסואנת לארוחה.

את היום הבא התחלנו בסיור במקדש עם מבנים מעוטרים בחריטות מדהימות. לאחר נסיעה קצרה לכיוון הגבול התאילנדי ירדנו לטיול רגלי קצר. עלינו בקצב מהיר מרחק של 1,500 מטר ולאחר מחצית השעה הגענו לפיסול מדהים על קרקעית הנחל, שמימיו נחשבים קדושים להינדים, בסגנון נהר הגנגס.

לפני ארוחת הצהריים הספקנו לבקר בעוד שני מקדשים. לאחר ארוחת הצהריים נסענו כמחצית השעה לכיוון אגם Tonle Sap לביקור בכפרים הצפים. בכפרים מתגוררים מהגרים וייטנאמיים, שהגיעו לאזור בזמן שקמבודיה נכבשה ע"י וייטנאם בשנות השמונים. מדובר באוכלוסייה מאוד ענייה, שכל חייה מתנהלים על האגם. הכפר כולו משנה את מיקומו במהלך השנה, בהתאם לגודל האגם, שגדל בעונת הגשמים וקטן בעונה היבשה.

חזרנו לערב גשום במלון.

למחרת בבוקר טסנו לבנגקוק.

לסיכום-

נתקלנו במדינה מתפתחת, שבשנים האחרונות עוברת שינויים מהירים בכל תחומי החיים. כתיירים מערביים, אנו חיים ברמת חיים גבוהה בהרבה מזו של אזרחי מרבית המדינות במזרח אסיה. בסופו של דבר מדובר באנשים, שבמקרה נולדו וחיים במדינה בעלת משאבים דלים יותר. יש להם כבוד עצמי וגאווה. רבים מהאזרחים המקומיים נמצאים במלחמת קיום מתמדת, וחשוב שנזכור כיצד אפשר לעזור להם ולהקפיד לא לנצל את הפער הכלכלי שקיים ביננו.

טיפים

לפני שיוצאים לטיסה או לרכבת - כשבאים לאסוף את המזוודות מהמלון שעזבתם בבוקר, לבקש להתקלח.

לטיול רגלי בהרים- לא לזלזל בכלום- לטיול יש לצאת עם נעליים (ולא סנדלי שורש) ולדאוג שיהיה ביטוח חילוץ. בכול חנות בסאפא יש מספיק ציוד, גם אם לא הבאתם מהבית.

הגעה לסאפא- נסיעה ברכבת זו חוויה, אבל בהחלט מספיק לכיוון אחד. גם כאן לקחת בחשבון שקשה להירדם בעת הנסיעה ברכבת, כדור שינה יכול לעזור. ניתן לחזור באוטובוס תיירותי, במקרים רבים מדובר בוואן מהודר.

מסעדה בהא-נוי-little Ha-noi

תפקיד מורה הדרך- לאסוף, ללוות, להסביר, לבדוק טיסת המשך, להביא לעמדת הצ'ק אין. הוא יעזור לכם ואל תשכחו לתגמל אותו- הנוהג הינו טיפ של 10$ ליום למדריך ומחצית מזה לנהג. אם הוא/היא יצאו מגדרם עבורכם, אל תחששו לתת יותר. בשבילכם זה כלום. עבורם זה המון.

אודה מאוד על קבלת פיידבק לגבי הכתבה- גם לצורך הכנת הטיול, גם לאחריו, תוספות/חוסרים. אשמח גם להארות לגבי העניין בקריאה עצמה.