מיאנמר, חלק 1, מנדליי ופין או לין

לאחר שבפוסט הקודם ( לצפייה לחץ כאן) פרטתי את המסלול בן השבועיים שעשינו במיאנמר הגיע הזמן להיכנס לפרטים.

ב14 למרץ בשעות הצהריים אנחנו נוחתים בבנגקוק, וממהרים לטיסת ההמשך לMandalay. הטיסה עם המוביל הלאומי קצת מאכזבת בעיקר בגלל ש10.5 השעות עוברות ללא ערכת בידור ראויה לשמה שתסייע להעביר את הזמן. בבנגקוק דייל קרקע לחוץ מפחיד אותי שטעות קטנה בויזה עלולה לגרום בעיות בהגעתי. לא דובים ולא שטויות קבלת פנים נחמדה ללא התייחסות מיוחדת. טיסה קצרה ואנחנו בנמל התעופה הקטן של מנדליי. מחליפים 500 דולר, בשער טוב, קונים סים של Ooredoo 3G, שמספיק לכל השבועיים ומכסה היטב את כל האזורים שהיינו בהם. משם במונית משותפת למלון החביב Hotel 8, שעליו ראינו המלצות והוא בסדר גמור, וחשוב מאוד פקיד קבלה דובר אנגלית טובה.

היות והגענו בשעה מאוחרת המסעדות כנראה כבר סגורות, הן נסגרות די מוקדם, ואנו מסתפקים בכניסה לסופרמרקט פתוח. העיר אפלה המדרכות תפוסות על ידי רכבים וציוד ונאלצים לצעוד על הכביש. זיהום האויר מורגש על ידי ריאותיי הרגישות, ונראה שבהמשך אזדקק מפעם לפעם למשאף שהבאתי ליתר ביטחון. בעזרת הפקיד בקבלה מזמינים טיול יום בקבוצה.

מבט סתמי מגג המלון אל העיר בוקר

בניגוד לחשש מזג האוויר בסך הכל נסבל והחום לא מעיק, מזל?
 ארוחת הבוקר לא ממש מזכירה את הארוחות האירופאיות וצריך להתרגל מחדש לכל הדברים המבושלים, של ארוחה אסייתית. הרכב לטיול מגיע, ולהפתעתנו רק שנינו כלולים בטיול וכל הואן המרווח, הנהג והמדריך עומדים לרשותנו. המדריך Par Lwin. העומס בכבישים אינו מזכיר את העומס במדינות מזרח אחרות ובסך הכל אין פקקים. מתחילים את הטיול בתוך העיר יעד ראשון , Mahamuni Pagoda. כללי הלבוש נוקשים יותר ממה שהורגלנו בסרילנקה ומיכל נאלצת להתעטף בלונג, וכשהיא מחזירה אותו לגברת הזקנה היא נותנת 300 צאט כתרומה.

כאן נמצא פסל בודהה גדול ממדים שהגברים המתפללים מדביקים עליו עלי זהב, עד שאיבד את צורתו המקורית. חשיבותו בכך שהוא נחשב לאחד מחמשת פסלי בודהה שעוצבו עוד בימי חייו. באתר הפגודה גם פסלי ברונזה גדולים שהובאו מאנגקור, קמבודיה, ב1563.

כאן נפרדים לראשונה מהסנדלים, ומפקידים למשמרת, כיסויי הנעלים איתם אפשר היה להיכנס למקדשים בסרילנקה אינם מקובלים כאן, גם לא גרביים. המדריך מעודד את מיכל להצטרף לצילום, כאן זה מתקבל בעין יפה.

 ממשיכים לבית מלאכה בו נעשות מלאכות מסורתיות Aung nan (ריקוע עלי זהב לא), מתרשמים מאוד מעבודות הגילוף בעץ, מהנשים האורגות שטיחים ועוד, לקנות ולהביא הביתה קצת מסובך, בהמשך נקנה קצת מזכרות קטנות.

מגמת פנינו היא לטקס האכלת הנזירים ומכיוון שיש זמן עד הטקס, עוצרים ליד מבנה חרב ומתרשמים מעבודת הטיח המדהימה שנעשתה על לבני החמר. קשה לזכור את המיקום, נמצא ליד Shwe Guu Gyi Pagoda

ממשיכים לטקס האכלת הנזירים, ב Amarapura, Maha Gandar Yone Monastery. כאן לומדים נזירים לימודי דת מתקדמים, וילדים את יסודות הבודהיזם. אמאראפורה היא אחת מערי הבירה העתיקות והנטושות.“עיר חיי הנצח” הוקמה ב1783 ובמשך שתי תקופות שימשה כעיר בירה.

מבט מהיר אל המטבח שמאכיל את מאות הנזירים. את הירקות קולפים ילדים קטנים, או שזו העסקת ילדים מקובלת, או עבודה בחופש הגדול.

מובן שלא היינו בודדים, הצטופפנו עם עוד עשרות אולי מאות תיירים וחיכינו לשעה 10:30 להתחלת המצעד לכיוון חדר האוכל. זהו חלק מחיי היום יום של הנזירים שהפך לאטרקציה תיירותית.

מכאן מוביל אותנו מדריכנו למפעל אריגה, אריגה בטכניקות ישנות, רעש מחריש אזניים, וחנות מפעל נחמדה שלמוצריה אין קשר ברור למפעל הקטן.

נ.ב. קטן, הנהג והמדריך אינם מפסיקים ללעוס את האגוז שצובע באדום (שמו הארקה או בטל) עז את החניכיים (למעשה כמעט כולם עוסקים כאן במרץ בלעיסה), ויורקים בדיסקרטיות מהחלון. כשהם משוחחים תוך לעיסה זה נשמע מצחיק כאילו הקול מבעבע דרך אמבט של נוזל.

עצירה בתחנת דלק, ליד כל משאבה לפחות 3 ילדים, מתדלקים ומנקים חלונות. העונה החמה היא תקופת החופשה השנתית בבתי הספר.

חוצים את הנהר האדיר, הרכב הצמוד אלינו משעשע אותנו במוזיקה ונאומים חוצבי להבות.

האירוואדי הוא הנהר המרכזי במיאנמר ומהווה עורק החיים שלה. זרימתו מתחילה בצפון בורמה בשולי ההימליה ומסתיימת באוקיינוס ההודי. אפשר לצאת לשייט אקזוטי לאורכו.

המדריך קו פאר לוין מזמין אותנו לעמוד ברכב ולהנות מהנוף דרך חלון הגג.

אנחנו כעת באזור Sagaing , ראשית עוצרים לארוחה. ארוחת הצהריים המכילה מרק ירקות טעים עם פרי התמרינד שנתן טעם מיוחד וטעים למרק ולצידו אורז. כמקובל קבלנו תוספת אורז עד ששבענו.

 וממשיכים ל U Min Thonze Temple הנמצא אחת מערי הבירה העתיקות והנטושות סאגאינג (Sagaing). באזור סאגאינג, שהיתה בירת המדינה במאה ה-14 יש פגודות ומנזרים רבים, והנוף הירוק והמון המקדשים מגבעת סאגאינג. מרהיבי עין.

זהו אחד המקומות הייחודיים על פסגת הגבעה של Sagaing. פירוש שם הפגודה הוא 30 מערות, ובין שכיות החמדה שבו 45 פסלי בודהה יפים, השונים זה מזה בגודלם ובהבעת הפנים, בשדרת עמודים ארוכה ויפה. פאר לוין המדריך מתגלה כצלם מחונן שלימד אותנו טריקים לתמונה טובה.

המדריך מכיר את הנקודות הטובות ביותר לצילום ואת הדרך לצלם תמונה טובה. 3 הנזירים נענו לבקשתנו לצלמם.

ועוד צילום מעניין באדיבות מדריכנו

איפור הפנים המקומי של בני מיאנמר הוא קרם מעץ הטנאקה, מיכל מתבוננת בבחורה שמשפשפת ענף מהעץ באבן מחוספסת, ולאחר מכן תדלל במעט מים ותמרח על לחייה. הביצוע לא מושלם ונצטרך להגיע למקדש בבגאן שם תצא מיכל עם איפור מושלם על לחייה.

חוצים נחל קטן המתחבר לאיראוואדי ומגיעים ל Inn wa, עיר בירה עתיקה נוספת, מלאה מקדשים וסטופות. העיר הייתה בירת בורמה במשך קרוב ל360 שנה, ב5 תקופות שונות, מ1365 עד 1842.

בכניסה לעיר העתיקה ניצבות כרכרות רתומות לסוסים וזו הדרך המועדפת לסייר באזור רחב הידיים.

בחלק מהמקדשים מצפים לנו נערי הגלויות ומוכרי הציורים.

זכינו לצלם פרטי ולכן ריבוי הצילומים הזוגיים שלנו.

החקלאות באזור אינה מפותחת במיוחד כפי שנראה בהמשך בכל מיאנמר.

למקדש זה לא נכנסנו משום שלא עשינו כרטיס המאפשר כניסות, והמדריך התנדב לצלם.

את המגדל הנטוי לא הצלחנו ליישר, זהו שריד אחרון לארמון שנבנה ב 1822 ונהרס ברעידת אדמה ב 1832. ויזות כניסה לאזורי תיירות נהוגות כאן וכניסה לאזורי תיירות מסויימים, או ערים עתיקות כבגאן מחייבת תשלום מתיירים.

היעד הבא U Bein bridge, נבנה בסביבות 1850, גשר העץ הארוך בעולם (כנראה שכבר לא, ואם כן אז גשר עץ הטיק הארוך בעולם), בסך הכל מחבר בין 2 כפרים, מגשר על אגם Taungthaman, אורכו 1.2 ק”מ, ובתקופת המונסונים ניתן לראות אגם גדול, אנחנו יכולים לבחור בין לצעוד על הגשר ובין ללכת את רוב המסלול, ואולי כולו, מתחתיו. גשר בהחלט מעניין, עשוי כולו עץ טיק, ויש בו כמה פתרונות הנדסיים מעניינים שמנעו את הריסתו על ידי כוחות הטבע.

הגענו לגשר לקראת השקיעה, והתיישבנו להמתין למופע השקיעה עם בקבוק בירה ביד. מדריכנו שהתפנה הלך לסייע בידי המוכרת במזנון שנזקקה בדחיפות לקצת ידע בשפה האנגלית. בשעת השקיעה חזר מדריכנו לסשן של צילומים.

בכך מסתיים הטיול. למי שמחפש מדריך דובר אנגלית, בעל ידע וגם צלם טוב שיחפש את par lwin בפייסבוק.

בערב הלכנו למסעדה הודית שזה עתה נפתחה Namaste, היה מבחר מצומצם של תבשילים, וכמעט ולא תפריט צמחוני, אבל היה טעים והצוות ידידותי מאוד, ומנופח יחסית לסועדים הספורים.

למחרת תכננו לקחת שייט לMingun, מרחק 12 ק”מ ממנדליי. בבוקר החלטנו לוותר על מינגון, על השייט, על הפגודה הלא שלמה הגדולה בעולם, על הפעמון הגדול בעולם, ועל המקדש שבנה אחד המלכים לזכר אשתו, ובלי הרגשת החמצה גדולה, נסענו במונית משותפת לPwin oo lwin.

לפני יציאת המונית שוטטנו מעט בשוק הרחוב הענק הצמוד למלון, ואפילו הצטיידנו באננס בפחות משקל אחד, כן שקל אחד, לעומת כשלושים שמשלמים בארצנו.

על הנסיעה במונית המשותפת אין הרבה מה לספר מלבד העקיפות על הפסים הלבנים בראות אפסית, בייחוד כאשר ההגה ממוקם בצד ימין, אך הנסיעה היא גם בצד ימין.

כשתכננו לצאת לטיול בחרנו למעשה רק ביעד הראשון מנדליי, והזמנו מלון ל2לילות, כך שבהמשך היינו חופשיים לתכנן את ההמשך כראות עינינו. כך אנחנו מוצאים את עצמנו במלון Shwe Nan Htike, מלון ברמה טובה, יש בו אפילו פקידת קבלה אחת דוברת אנגלית, כשהיא נמצאת מתקשרים, בהיעדרה קצת בעיה. מבררים לגבי יציאה לטרק למחר, למלון יש חברה שמוציאה מס טרקים למסלולים שונים, על הנייר וגם באינטרנט נראה נפלא ואנחנו בוחרים טיול יום לא זול, הנקרא .Winery. מסלול הטיול מבטיח צעידה אל 7 המפלים (yay byan taung), דרך כפרים בהם חיים בני השבטים השונים, ביקור במרכז מדיטציה ושיחה של 30 דקות עם הנזיר, ולבסוף סיום בכרם וביקב (לא מומלץ, פרטים בהמשך) . זו התכנית למחר, בינתיים יוצאים לביקור בגנים הבוטניים היפיפיים.

מתלהבים מסחלבי הבר הפורחים כאן בעציצים

יש כאן תצוגת אלפי פרפרים נעוצים על סיכות בארונות זכוכית (אסור לצלם). זה הנוף הנשקף ממרומי המגדל שבגנים הבוטניים.

בערב יוצאים לביקור קצר בעיירה, מגדל Purcell שנבנה כמתנה מהמלכה ויקטוריה.

מקדש הודי, ומעט מסעדות מאוד עממיות. העיר אינה מעניינת ומגיעים אליה בעיקר לצורך האטרקציות באזור.

אנחנו עושים טעות ובוחרים לאכול במסעדת המלון. היא יקרה יחסית אבל זה לא הסיפור, הבעיה היא שהמנה שהזמנו חריפה ברמות שאיננו מסוגלים להן, ונפלה עלינו ללא אזהרה, פשוט נורא. בהמשך למדנו לדוג מתוך המנות את הפלפלים הירוקים הקטנים החריפים אש.

על הטרק למפלים והמשך הטיול ניתן לקרוא כאן.