למה באמצע החיים? למה להתנדב? למה לא בארץ?

אז כן התנדבנו קצת בארץ, וכן חלמנו שנים (מאז הטיול שעשינו בדרום אמריקה) על טיול גדול שנעשה עם הילדות כשהן תגדלנה. תמיד יש את החברים של החברים ש"עצרו" את הכל ויצאו לשנה לטייל היכן שהוא בעולם. ופתאום, כשרוצים, הפאזל המורכב של התזמון המשפחתי מסתדר. אשתי בדיוק סיימה התמחות כרופאה פנימית, אני הייתי בשלהי תפקיד בחברת היי טק והבנות... הבנות היו בגיל הכי מתאים (בעצם כל גיל מתאים), כך שלקחנו שנה חופש. כבר מתחילת ההתנדבות שלנו הבנו, שכמה שההתנדבות תורמת לאחרים היא תורמת לא פחות גם לך, ושמה שבאמת מושך אותנו זה לחוות מקום ואנשים לעומק- כך שמההתחלה היה לנו ברור שאנחנו רוצים בשנה הזו להתנדב בעולם, ולאורך זמן.

איפה?
האיפה אינו פשוט. נראה שלאנשים עם מקצועות ברורים ימצא מקום בקלות אבל אפילו שהתמקדנו במשרה לרופאה, מתברר שקיים פער בין הצרכים בעולם לבין איך שזה מתבטא באינטרנט וביתר המדיה. הסיטואציה מחריפה כשמדובר במשפחה עם שתי ילדות קטנות (מחנות פליטים באיזורי עימות, עומק ג`ונגל וכו`- יורדים מהפרק). כשמדברים על התנדבות בחו"ל, עוברת בראש התמונה של כפר נידח בג`ונגל שתגיע אליו כמתנדב, תציל חיים ותגרום לשינוי משמעותי בחיי אנשי הכפר תוך חודשים מועטים. המציאות היא שונה- החל בצורך להתאים את מה שאתה יכול להציע לנדרש, המשך בהתאמה של התנאים במקום לך ולמשפחתך לאורך זמן, וכלה בכך שאין אפשרות ריאלית להביא לשינויים דרסטיים ארוכי טווח במספר חודשים מועט.
 אלפי אימיילים נשלחו לכל ארגוני וקצוות העולם, אבל בסופו של דבר מה שסייע היו הקשרים האישיים שלנו ושל שני אירגונים שסייעו לנו רבות בשלב הזה- ישראייד וטופז. מבין האפשרויות המצומצמות החלטנו בסופו של דבר לבוא ולהתנדב בבית החולים הטיבטי "דלק", בדרמסאללה.

ההכנות:
 היות ולפני התקופה בדרמסאללה נותר זמן, החלטנו לטייל מספר חודשים דרך הודו. ההכנות כללו כל מה שכל אחד עובר בדרך להודו- כפול 4. במקרה שלנו נוספו גם התלבטויות עקרוניות של ימים- האם לקחת את דובי יומבו, האם ואיך ללמד את הילדות, ומה לעזאזל עושים שם. בתקופה הזו הגענו לסיכום עם ארגון יהודי אמריקאי (AJWS) שיסייע לנו קצת הומניטרית ומוראלית בתקופת ההתנדבות מעבר לסיוע הכספי שהוא חלקי (אבל כמתנדבים- כל דבר נחשב). התחושה שיש ארגון גדול ומנוסה שעומד מאחוריך נותנת בגדול בטחון, ובקטן- כתובת לפנות אליה שנתקלים בבעיות.

הטיסה ונחיתת החירום בבחריין: אחרי עיכובים רבים וטיסה קצרה לעמאן עלינו על הטיסה לדלהי. הבנות נרדמות והרגשנו שהגענו אל המנוחה והנחלה. פתאום, מהדהדת ברמקול באנגלית עילגת ההודעה, שנראה לי שכל רופא חושש ממנה: "יש רופא בקהל?". הרופאה מייד קפצה במוכנות מלאה לטפל בחולה עם כאב ראש, אבל המציאות העגומה התבררה מהר מאוד: אישה הודית מבוגרת קיבלה התקף לב באמצע הטיסה. ההחיאה, שהחלה במושב, עברה במהירות לפינוי האיזור האחורי של המטוס. הטיפול הארוך והציוד החסר הובילו להחלטה להנחית את המטוס. בבחירה בין טהרן לבחריין נבחרה האחרונה (ובמטוס מלא ישראלים- לא רק בגלל קרבתה). עם הנחיתה, למרות הבהרת המצב, לקח זמן עד להגעת הציוד הנדרש ולהורדת החולה, תוך מאמצי החייאה משותפים עם רופא מקומי על המסלול. החולה יורדת ומייד המקום מתארגן להמראה (הרי יש זמן מוגבל לנחות בדלהי). פה נכנס החלק המינורי שלי בפרשה, שהחל בדיבורים ונגמר במניעת סגירת הדלתות. בסוף היורדים עלו (למעט החולה), המראנו ונחתנו בדלהי באיחור של כמה שעות.

לתחילת הכתבה

מה עשינו לפני ההתנדבות

נחתנו בדלהי, ואחרי ההלם הראשוני של הודו, שלקח לבנות דקה, לי שעה ולאחרונה יומיים, פצחנו בשלושה חודשי טיול שכיסו בעיקר את רג`סטאן וקרנטקה (נשמע מעט אבל מדובר במדינות ענקיות). החשש איך הבנות יסתדרו התבדה מייד. הודו היא גן חיות לילדים (מערביים), כשכל יציאה לרחוב מספקת אטרקציות לרוב. חוויית הנסיעות (גם של 24 שעות) עוברת בהנאה מרובה, כשמבחינת הבנות מדובר בהצגה אחת גדולה, כשבכל תחנה משתנות הדמויות. התחושה היא של ביטחון אישי גבוה וההודים מתגלים כאוהבי ילדים, כשלמעט הפוצי-מוצי בלחיים והדרישה האינסופית להצטלם איתן, יוצאים מגדרם להנעים לבנות את הזמן. ילדים, כידוע, מוצאים בדברים עניין שונה מאיתנו המבוגרים, כך שהדשא בטאג` מהאל הפך למגרש, שבו גלי, מיקה ועוד מאות ילדים הודיים משחקים תופסת עכברים. חיפושית שנאבדה במקדש הבאהאי בדלהי גורמת למאות הודים לבהות ברצפה בנסיונות לעזור לגלי למצוא אותה ועוד. בכלל, מתברר שילדים מסתגלים מעולה גם לאוכל ההודי, מקלחות ב"בקטס" (דליי מים שלפעמים הם חמים) ולשירותי בול פגיעה.

 חודשי הטיול, שהחלו ברג`אסטאן, המשיכו בקרנטקה (שם שרדנו את הצונאמי בחוף מבודד) והסתיימו בגואה, סייעו רבות למוכנות שלנו לתקופת ההתנדבות. אחרי שנחשפים להוויה ההודית, לתנאי החיים וליכולת שלך כמשפחה להיות כל הזמן ביחד, גם התנאים הבסיסים בדארמסאללה, כשהגענו אליה באמצע סופת שלגים בינואר, נראו לנו כמותרות.

לתחילת הכתבה

ימים ראשונים בדארמסללה או "יאללה לעבודה"

הגענו לדארמסללה והתיישבנו במעונות של בית-החולים - חדר ספרטני עם מטבח ושירותים משותפים לכל הצוות הרפואי - סביר מאוד בהשוואה לתנאי הודו. בית החולים נמצא באזור הממשלה הטיבטית הגולה, בערך באמצע הדרך בין דארמסללה לבין מקלוד גאנג`, והוא משרת את האוכלוסיה המקומית (טיבטים והודים) ותיירים, ומתמודד מול בעיות רפואיות שבחלקן דומות לאלו של העולם המערבי ובחלקן טיפוסיות להודו, כמו שחפת, טיפוס הבטן, זיהומי מעיים ועוד.

הגענו שבוע קודם כדי "להתאקלם" במקום, אבל העבודה בבית החולים החלה מיד עקב מחסור בכוח אדם. ההתחלה היתה קשה- טמפרטורות נמוכות, שלג והפסקות חשמל תדירות, אבל הקשיים העיקריים היו ההתמודדות עם אוכלוסיה בעלת תרבות ושפה שונה, נושאים רפואיים שזרים לרופא פנימי וסטנדרטי ורוטינות עבודה שונות. העבודה, כחלק אינטגרלי מהצוות הרפואי, כללה 6 ימי עבודה בשבוע + תורנויות לילה. מהר מאוד נכנסים לרוטינה הזאת, שכוללת גם התמודדות עם נושאים רפואיים חדשים: ניתוחים ופציעות, לידות (נסיון קודם- שתי לידות: גלי ומיקה), נשים בהריון (כנ"ל). במהלך העבודה נעזרים רבות באחיות, שגם מתרגמות להינדו וטיבטית וכחלק מהעבודה נוסעים גם למרפאות שטח בכפרים, במנזרים ובמוסדות שונים.

השוני מתבטא לא רק בהיבטים הרפואיים אלא גם בהיבטים התרבותיים-חברתיים, כמו: לרשום לילדה קטנה ממנזר הוראה לקחת את התרופה עם כוס חלב, כי זה הסיכוי היחיד שלה לקבל חלב. להתאים את הבדיקות והטיפול ליכולות הכספיות של החולה, שמשלם מכיסו ולרובם אפילו 50 רופי (5 ש"ח) לאנטיביוטיקה זה הרבה. במהלך העבודה קיימות גם התמודדויות רגשיות רבות ובעיקר עם ילדים חולים: ארגון תרומה של תרופה נגד מלריה לילדה חולה. להביא לאשפוז של ילדה הודית ממשפחת קבצנים חסרי בית, שנפגעה בתאונת דרכים וההמלצה הרפואית הקודמת היתה לשחרר אותה "הביתה" למעקב הרופא "המטפל". ילדה טיבטית שמסמלת את האסון הטיבטי נגעה ביותר לליבנו: הילדה בת ה-7 אושפזה בבית-החולים לטיפול בשחפת. הוריה שלחו אותה מטיבט, דרך ההרים, ביחד עם סבא שלה להודו לחפש עתיד טוב יותר. היא החלה ללמוד בכפר ילדים, אבל כשחלתה היתה לבד ובדיכאון. העזרה, מעבר לטיפול הרפואי, כללה את לקיחת הילדה תחת חסותנו כולל משחקים, עידוד הבנות לשלוח לה מתנות (רק לשלוח כי שחפת היא מחלה מדבקת) ושעות של ציור משותף בחוברת וצבעים שהיא קיבלה. כשרואים היום את הפנים המחייכות, נראה שהטיפול הרפואי הקונבנציונלי מתגמד לעומת האהבה ותשומת הלב שהיא קיבלה בדרך להחלמה.

 אחרי 3 חודשים כמעט ללא חברת ילדים (חוץ מאבא כמובן), הילדות התגעגעו לחברת ילדים ולאחר בחינת האפשרויות רשמנו אותן לבית-הספר הטיבטי בשכונה. זה מאוד מוזר ושונה והן עברו בהתחלה קשיים בהסתגלות ללימודים בטיבטית ולשיטות החינוך הנהוגות פה. לי זה לא היה פשוט למצוא מקום התנדבות מתאים. מה שנראה טוב מהארץ או באימיילים התברר כלא רלוונטי פה. גם כשמוצאים מקום (במקרה שלי מרכז המחשבים של הממשלה הטיבטית הגולה), צריך לדלג על המשוכה של חוסר המוכנות מצד הארגונים לקלוט מתנדבים. רק אחרי מספר שבועות וכמה מעברי תפקידים התמקמתי בבית-הספר של הבנות, שם התקבלה תרומה של ציוד מחשב ובמציאות המקומית הקופסאות העלו עובש על המדף. פה אני נכנסתי לתמונה ואחרי ההתקנות הבסיסיות (כולל פונטים טיבטיים- מישהו מכיר?) התחלתי ללמד את המורות להשתמש במחשב. שלבי הלימוד החלו ברמה בסיסית של לא לפחד מהעכבר, המשיכו בהתגברות על החשש שהן ידבקו בוירוס מהמחשב וכלה בלימוד וורד ואקסל. בימים אלו מתקיימות בחינות בבית-הספר, וכל הטפסים מודפסים באנגלית ובטיבטית על ידי המורות.

לתחילת הכתבה

עובדים קשה (בסגנון הודי) אבל נהנים מכל רגע

אחרי מספר שבועות התייצבנו ונכנסנו לשגרה- הבנות בבית-הספר ואנחנו במרכז המחשבים ובבית החולים. הכל נמצא דקה מהבית, עובדים קשה (בסגנון הודי- ללא השוואה לטירוף עבודה בארץ). בבית-החולים, בשביל לתת משהו מעבר לעזרה השוטפת (שנעשתה עמוסה עם כמויות התיירים שפה), החלה סדרת הרצאות לרופאים ולאחיות ואפילו מפגשים משותפים עם הרופאים הטיבטיים מהמרכז לרפואה טיבטית מסורתית. כדי שזה לא ישמע כאילו אנחנו קורעים את התחת פה חייבים לאזן קצת: אז לכולם יש פה הפסקת צהריים קדושה בין אחת לשתיים, שמנוצלת על ידנו לארוחה משותפת או פיקניק בבית-הספר. כמות הזמן שאנחנו עם הבנות עולה בהרבה על הזמן שהיה לנו בטירוף הישראלי הטיפוסי. אנחנו מטיילים הרבה (בסופי שבוע וגם בחופשים, כולל קפיצה קצרה לנפאל לחידוש הויזה)- בקיצור עובדים קשה אבל נהנים מכל רגע.

 המעורבות בחיי הקהילה פה היא מרובה. מתחילה בקטן באיך מתחלקים בשירותים ובמטבח משותף, ממשיכה בשיחות ארוכות אל תוך הלילה עם אנשים מתרבויות ורקעים שונים ומגיעה למעורבות בכל הכרוך בשלבי ההריון האחרונים ובלידה של חברה טיבטית. לפני כשבוע קיבלנו מתנה מדהימה כמתנדבים והיא פגישה פרטית עם הדלאי למה, חוויה מדהימה ובעיקר שעברנו אותה כמשפחה כולל הבנות. הן היו מעורבות בכל פרט כולל הכנת השאלות והמתנה לכבוד יום הולדתו ה-70, שנחוג בימים אלו. בפגישה ראינו איש מקסים, שלמרות אצטלת האלוהות שלו השרה נינוחות על כולנו (למעט מיקה, שחלצה נעליים ורצתה לאכול). הוא התרגש מהבנות, הושיב אותן לידו ונתן להן מקום מרכזי במפגש כולל הסתודדויות בטיבטית. הכריזמטיות שהוא מקרין מול הנינוחות והסבלנות שלו לענות לשאלה של ילדה בת 6, ששואלת אותו כיצד החליט לברוח מטיבט, להענות לבקשה לתת שם לילד שנולד לחברים טיבטים והצילומים ההכרחיים, פשוט הדהימו אותנו. אפילו אנחנו, הציניקנים, יכולנו לחוש ולהבין את ההערצה שקיימת אל האיש הזה.

לתחילת הכתבה

תחושת הסוף ומילות סיום

חזרנו עכשיו משבוע בעמק פרווטי וקולו (מנאלי). חופשה הכרחית שנבעה מחופשת הקיץ של בית-הספר פה אבל בעיקר עקב העומס שיש במקום לאחרונה. נראה שכל התיירים ובייחוד הישראלים הגיעו לפה, כולל פקקי תנועה בכפרים, מסיבות ותור למסעדות. זה כנראה חלק מההוויה ההודית של תנועת התיירים על פי עונות השנה אבל לנו, שבינואר היינו עשירית מהזרים במחוז, זה נראה עמוס מאוד.

 עמק פרווטי המדהים סיפק לנו הזדמנות לצאת לטרק של יומיים לקריגנגה (מעיינות חמים בקרחת יער בגובה 3000 מטר בין הרים, בקצה עמק פרווטי). הליכה של 4 שעות על הנייר הפכה לטיפוס של מעל 8 שעות בגשם שוטף, שעברנו עם הבנות. במהלך ההליכה סיפרנו לבנות את כל סיפורי התנ"ך מבריאת העולם ועד ימינו אנו, כולל המצאות והתאמות (ויסלחו לי שם בשמיים). המשימה הצליחה ושרדנו כמשפחה את המסע, והפיצוי הוא לשבת בבריכת מים חמים על גג העולם, מלמעלה יורד ברד ומולנו ההרים המושלגים ומפלים, שמול העיניים קופאים אט אט. אנחנו כבר עצובים לקראת הפרידה ומחכים לטיול הפינאלה של חודש בלאדק לפני החזרה הביתה באוגוסט.

לתחילת הכתבה