H.H קרמאפה
יום לאחר הקורס תיכננתי לגשת למקדש ולשבת למדוט שם עם הדיסק של הקורס בו הוקלטו כל השיעורים והמדיטציות. בשלב מסויים התעצלתי ללכת לשם ובשניה האחרונה רגלי לקחו אותי שם. כמה שזה נשמע מפגר- כך זה היה. ישבתי במקדש עם הדיסק-מן, עשיתי קצת מדיטציה. קצת... חלפו שעתיים פתאום.
ואז הגיעה י`, ישראלית מקסימה שהכרתי כאן כבר בטיול הקודם, בודהיסטית כבר משנות ה-90 שזכתה להפגש עם בכירי המורים הטיבטים והפעם הגיעה למקלוד לתקופה של חצי שנה, שהסתיימה לפני כשבועיים, לצורך לימוד מעמיק של בודהיזם ממיטב המורים שחיים כאן. י` טענה שלא זיהתה אותי בתחילה כי "משהו השתנה בפנים" והתיישבה לידי. מה אני אגיד לכם... לא סתם הרגליים שלי משכו אותי למקדש. ישבנו שם עוד ארבע שעות, על הרצפה, מדברות ומדברות בלהט.. היא על החוויות המדהימות שלה ואני.. על החוויות המעטות שהספקתי לצבור.
מפה לשם התפתחה שיחה על H.H קרמאפה ה-17, נזיר טיבטי בן 21, גלגול של מורה בכיר, בודהה (אדם מואר), ועל החוויות שעברה בזכותו והעזרה שלו שהצילה את חייה. לא כמטאפורה- אלא הציל באמת. כמובן שלא אפרט כאן את סיפור חייה האישי, אבל תאלצו להאמין לי כשאני אומרת שהוא באמת הציל אותה...
אני זכרתי אותו כנזיר משועמם ואדיש שמחלק שרוכים אדומים למזל ולא התרשמתי ממנו באופן אחר. אני עדיין זוכרת את האכזבה שלי ואת חוסר ההבנה שלי- מה כולם מתלהבים ממנו... זה היה לפני 5 חודשים. הסיפורים של י` הדהימו אותי והרגשתי שאני חייבת לראות אותו שוב. לא האמנתי כמה עיוורת הייתי אז, כמה צינית, כמה ספקנית, כמה מנסה להיות הגיונית וצודקת וחכמה... כמה בורות.
אז התחלתי לחשוב בקדחנות מה מביאים לבודהה, מה אביא לו למחרת. י` העלתה את ההצעה הנפלאה להכין לו אלבום תמונות מטיבט. הצטערתי שלא חשבתי על זה בעצמי. תמונות מטיבט, המולדת שלו, שאינו יכול לשוב אליה, שבה השאיר את הוריו המבוגרים- בוודאי תשמחנה אותו.
בערב לפני הנסיעה למנזר גיוטו ישבתי עם י` ועם ייאשי, מי שהיה מאבטח של H.H הדלאי לאמה ובחרנו מספר תמונות, את התמונות הכי טובות ואלו שיעניינו אותו, מתוך 400 תמונות שצילמתי בשבוע הקצר שהייתי בטיבט... השקעתי המון מחשבה באלבום ובהכנתו ולמחרת בבוקר נסעתי לשם. כשהגעתי לשם פגשתי את י`. היא המתינה עם קבוצה נוספת של אנשים לפגישה מיוחדת עם המורה של H.H קרמאפה ה-17. בזכות הפגישה הארוכה הזו עם המורה של H.H קרמאפה, השיעור של H.H קרמאפה איתו התעכב וכך היה ל-H.H קרמאפה זמן לתת לכולנו שיעור. המונח באנגלית נשמע קצת יותר מדוייק והוא teaching... כשהגשתי לו את האלבום הוא הסתכל לי בעיניים במבט חודר כזה... שיודע הכל, כל מה שקורה בפנים, ואמר לי- oh, ye ye, כאילו שידע מראש שזה מה שאני מביאה לו. זו לפחות התחושה שקיבלתי ממנו. מה שהיה מדהים הוא שמערבית נוספת הגישה לו אלבום תמונות מטיבט וזה קצת ביאס אותי... ואז כשניגשתי אליה הסתבר שהיא נתנה לו תמונות נוף וטבע ממחוז אמדו (amdo) בטיבט. שמחתי על כך כי אני הגשתי לו תמונות מלאסה, בירת טיבט, מהפוטאלה (ארמונו של H.H הדלאי לאמה), ממנזרים חשובים בטיבט (סרה וגאנדן), ממקדש ג`והקנג, מבית ספר טיבטי וכו`. סוג שונה של תמונות. צחקנו שהוא, בודהה, הזמין לעצמו מגוון של תמונות מטיבט באותו היום... הזמין וקיבל.
בכל אופן, H.H קרמאפה כמעט ולא מדבר בסיטואציה כזו וזה הדהים אותי. בכלל כל התחושה שלי היתה כל כך שונה מהפעם הקודמת שראיתי אותו שזה היה כאילו הוא בן אדם אחר. כמובן שמי שהשתנה זו אני. כאשר הייתי ספקנית וצינית- הוא שיקף לי אותי. כלומר, זרק לי מבט אדיש ומשועמם. הפעם, כאשר סילקתי מעצמי את הספקות והציניות, וכאשר התרחשו כל שאר השינויים בעקבות הקורס וכו`- הייתי מסוגלת לראות דברים אחרים. נזכרתי שהמורה שלי לרייקי אמרה לי בזמנו שאנחנו רואים, מקבלים וחווים רק מה שאנחנו מסוגלים להכיל. ולכן השינוי. בבודהיזם קוראים לזה קארמה- מה שהקארמה שלך מאפשרת לך לראות, זה מה שתראה.
סיפור על נזיר
מספרים על נזיר שהתבודד בהרים ועשה מדיטציות שנים כדי להיות מואר. אחרי כמה שנים, משלא קרה דבר, התייאש ויצא מן המערה. כשיצא, ראה נשר שעף וחוזר לחפש אוכל לו ולצאצאיו. עף וחוזר, עף וחוזר... לא מתייאש. הנזיר חשב לעצמו- אם הוא לא מתייאש, גם אני לא אתייאש. הוא חזר למערה ומדט עוד כמה שנים. כעבור מספר שנים, שוב משלא קרה דבר, התייאש ויצא. בדרכו לכפר נתקל בכלב חולה וגוסס שעלוקות ופשפשים אוכלים את גופו. הנזיר, מתוך חמלה ומתוך רצון להקל על סבלו של הכלב, רצה לעזור לו והושיט את ידו כדי להוריד מהכלב את התולעים. בשלב זה פחד כי ימעך את התולעים ויהרוג אותן והרי על פי הבודהיזם אין לפגוע בכל ייצור חי. אז מתוך חמלה אליהן הוא התקרב לכלב והוציא את הלשון כדי שהתולעים יימשכו ללשונו וכך יפרידן מהכלב. הוא עצם את עיניו, הוציא את לשונו והתקרב לכלב... כשפקח את עיניו ניגלה לפניו, לתדהמתו- בודהה. בודהה אמר לו שהנה, עכשיו הוא יודע מהי חמלה. הנזיר שאל אותו- כל כל הרבה שנים ישבתי במערה ועשיתי מדיטציות וכלום לא קרה, לא נתגלית לפניי... בודהה השיב לו שהתגלה לפניו בנשר ובסימנים נוספים ואם הוא לא מאמין לו שהוא בודהה אז שיישא אותו על כתפיו לכפר ויראה אם אנשים אחרים מסוגלים לראותו.
הנזיר נשא את בודהה על כתפיו וצעד לכפר, שם איש לא ראה דבר על כתפיו ואנשים חשבו שהשתגע. רק אשה זקנה אחת, עם מעט קארמה טובה אמרה לו- יש לך גוויה של כלב על הכתפיים... כלומר, יש דברים שאנחנו לא תמיד מסוגלים לראות שהם קיימים... בל זה שאנחנו לא רואים- אין זה אומר שהם לא קיימים... בכל מקרה, יצאנו משם שתינו עם תחושות מאוד חזקות. רוב הדברים הם אישיים מאוד וגם כל כך חזקים שאעדיף לשמור אותם לעצמי...
לפני שיצאנו מהמקדש שם, ראינו נזירים עסוקים במסירות בהכנת מנדלה. זוהי יצירה טיבטית שמסמלת את העולם. את היצירה מכינים הנזירים מחול צבעוני שהם מוציאים מתוך סוג של משפך קטנטן ממתכת שהם דופקים עליו כדי שהחול ייצא לאט לאט ובכמות מועטה... זו עבודת נמלים מושקעת מאוד, יצירה מדהימה, יפהפה... ואז מגיע הלאמה, המורה הבכיר, ובטקס מיוחד פשוט הורס הכל. הכל. לי זה נראה אכזרי שהם משקיעים ימים ולילות, מטפלים ביצירה הזו בכזו עדינות ואז הכל נהרס. אבל אז הסבירו לי שזה הרעיון בבודהיזם- לא להקשר, לא להקשר לכלום.
דיסק של הביטלס
אז אחרי כל זה, אחרי יום עמוס חוויות וחזרנו מלאות אנרגיה, על סף היסטריה, למקלוד. במקלוד, כשירדנו מהמונית, היה לשתינו חיוך דבילי על הפנים ובתוך מספר דקות היינו מוקפות באנשים... אמרתי לי` שתחכה לי והלכתי להחליף כסף. באותה שנייה יוצאת מה- change חברה שלי מהארץ!! צרחתי מהתרגשות. זה היה מדהים. מיד אחר כך הגיעה המורה שלי מהקורס, איימי, שנחתה עליי משום מקום באמצע הכיכר. מיד אחר כך 3 חברים טיבטים היה נראה כאילו כולם פתאום מסביבנו ואנחנו זהרנו מאושר. באמת היה יום מיוחד.
בנוסף, התקשרנו לגן-לה פמה דורג`ה, נזיר טיבטי, מורה בכיר, שמגיע בעוד שבועיים לארץ ללמד בודהיזם (במסגרת עמותת "ידידי הדהארמה) והוזמנו אליו הבייתה למחרת, כי היו לנו כמה שאלות חשובות...
אירוע רדף אירוע ביום הזה. זה היה כמעט ולא ייאמן.
למחרת הלכנו לביתו- לא האמנתי שאני שם. איש חם ואדיב, חכם... כל מה שאומר לא יצליח לתאר. מילים קטנות מדי במצבים כאלה. הצחיק אותי שלצד ספרי בודהיזם עמוקים וחשובים עמדו קלטות ווידאו של אחייניו כמו טום וג`רי... החום המשפחתי שהיה שם היה קורע לב ומרגש. הוא, נזיר ב ן 60, שאין לו כלום, עוד עוזר לאחותו ולילדיה ועוזר לאמו בת ה-80. מהכלום שלו הוא נותן ליתר. זו אהבה אמיתית.
היה לי ברור שאני חוזרת למנזר של H.H קרמאפה עם י` ביום רביעי וכבר התחלתי לשבור את הראש מה להביא לו הפעם. שלושה ימים התעסקתי בזה, חשבתי וחשבתי... מה מביאים למישהו מואר? מה הוא כבר צריך שאין לו?? פתאום למצוא מתנה לאחיין בן 11 נראית מאוד משימה פשוטה... בסופו של דבר התייאשתי ואמרתי לו בליבי שייתן לי רמז. שייתן לי סימן. שידריך אותי מה ישמח אותו. ואז הלכתי ברחוב עם י` ומאחת המסעדות שמענו בקולי קולות את השיר imagine של הביטלס. זה היה זה! מיד רצתי לאינטרנט להוריד את השיר ולצרוב. אין להם תוכנה מתאימה. רצתי למסעדה ההיא וביקשתי את הדיסק. לא רצו לתת לי. התחננתי. נתנו לי. רצתי לאינטרנט. שם גיליתי על העטיפה עוד 3 שירים חצי בודהיסטיים של הביטלס- אחד על קארמה, אחד על mind ועוד אחד מקסים stand by me. צרבתי את ארבעת השירים, הדפסתי את המילים ואז גיליתי שכבר ארבע אחר הצהריים ואני מפספסת את החברה מהארץ שברגעים אלו עולה על האוטובוס לפאטאנקוט. סיימתי לצרוב בהיסטריה ורצתי לתחנת האוטובוס. היה כבר ארבע ורבע. מסתבר שהאוטובוס יצא בזמן ופיספסתי אותן. הייתי המומה- לא יכול להיות שאני עושה משהו טוב למישהו אחד ו"אוכלת אותה" בכיוון אחר. לא יכול להיות שזה קורה. איך זה קורה???
שאלתי שוב ושוב אם האוטובוס בטוח יצא וממש התאכזבתי ממה שקרה. חשבתי- הרי יש את חוק הקארמה, נכון? טוב גורם לטוב ורע גורם לרע. אז איך זה יכול להיות?? הכנתי לה ולחברה נוספת כרטיס ברכה וקניתי להן "קאתה"- מן צעיף טיבטי לבן שמסמל כבוד, וגם נועד למזל ולהצלחה... ולא האמנתי שזה לשווא. הלכתי משם המומה ומאוכזבת ועוד לפני שעשיתי שני צעדים- אני רואה את החברות האלו!!! מסתבר שהיתה להן איזו בעיה עם הכרטיסים והן נשארו!!!
ידעתי שזה לא יכול להיות שעושים טוב ויוצא משהו אחר. כל כך שמחתי לראות אותן...
כשחזרתי לחדר הסתבר שהצריבה לא הצליחה ושוב נאלצתי ללכת למסעדה ההודית, לבקש את הדיסק, ללכת לאינטרנט, לצרוב שוב.. ועשיתי זה. אלא מה?? הרגשתי שמישהו עושה לי מבחן נחישות עם הדיסק הזה...
למחרת נסעתי לגיוטו שוב. פתאום הרגשתי מפגרת. נזיר טיבטי בודהיסט, בודהה, גלגול 17 של אדם מואר, כל העם הטיבטי וכל הבודהיסטים בעולם משתחווים בפניו, רואים בו בודהה מהלך על פני כדור הארץ- ומה ישראלה מביאה לו? דיסק של הביטלס!!! הרגשתי ממש מטומטמת ואמרתי את זה לי`. עוד לא סיימתי לומר לה- עובר לידינו נזיר עם דיסקים ביד. י` ישר התלהבה ואמרה לי שזה סימן, זה אישור. אני התלהבתי מצירוף המקרים, אך בעיניי זה היה כאמור "רק" צירוף מקרים.
במקדש היה טקס שהתארך והוחלט ש- H.H קרמאפה יקבל את פנינו בחדר קטן במקום. בזמן שהכינו את החדר ונעמדנו לקראתו, אמרתי לי` שזה ממש בושות מה שאני מביאה לו... פתאום עובר נזיר ששר משהו תוך כדי הליכה, מזמזם ומתופף עם כפות ידיו.. י` מסתכלת עליי, מחייכת ולא אומרת מילה. אני התחלתי לרעוד ושתינו היינו על סף היסטריה. הדבר היחידי שחשבתי עליו- זה אם יש רופא בקהל...
פתאום- H.H קרמאפה מגיע... חבוש במשקפי שמש עגולות סטייל ג`ון לנון!!!! חשבתי שאני מתמוטטת שם. נכנסנו לחדר, הוא מסתכל עלי בעיניים החומות הענקיות שלו שיודעות הכל ומחייך. מחייך!!! נראה לי שהשטויות שאני מביאה לו משעשעות אותו. כמו שתמיד נשיאים וראשי ממשלה אוהבים מכל המכתבים והפניות הרישמיות, דווקא את המכתב הלא מסוגנן של הילד הקטן, התמים, הנאיבי.. למרות החיוך שלו הרגשתי מפגרת- אבל הגענו למסקנה שרק בגלל הטמטום המצטבר שהפגנתי- רק על זה מגיע לי חמלה וברכה. :-)
הטקס הסתיים, אנשים הקיפו את המקדש 3 פעמים כפי שנהוג. H.H קרמאפה עמד על המרפסת בקומה השלישית שלו והתבונן בנעשה למטה. אני עברתי אותם, והמשכתי להקיף את המקדש ומלמלתי מנטרה שקשורה אליו. הייתי מהורהרת מאוד בכל מיני דברים שקרו. בשלב מסויים, כשהקפתי חלק אחר של המקדש, הסתכלתי למעלה לשניה, לא יודעת אפילו למה, ופתאום אני רואה אותו, עומד על מרפסת אחרת, מולי, פשוט עומד שם, מסתכל עליי ומחייך- כאילו שמע את הקריאה שלי, את המנטרה... מוזר.
מפה לשם, אנשים עזבו את המקום, אני וי` נשארנו. ישבנו שם ליד המקדש, דיברנו, צחקנו, קראתי ספר ופתאום יוצאת פמלייה שלמה מדלת לידינו- כמה נזירים, כמה עוזרים, שוטר הודי אחד ו-.H.H קרמאפה!!! הוא יוצא, עובר לידינו, מחייך (ממש יום נדיר- כמה חיוכים!), ומקיף את המקדש שלוש פעמים. בהקפה האחרונה הרשיתי לעצמי להיות מערבית חצופה ושלפתי מצלמה. הוא חייך- צילמתי אותו. אחרי שנייה הוא זרק לי מבט רציני ששיתק אותי על המקום- והמצלמה כבתה!!! פתאום נגמרה הבטרייה!!!
בשלב הזה כבר היינו עמוסות בחוויות ועזבנו... בערב ישבנו באינטרנט וקיבלנו ממנו תמונות שלו ושל הגלגול הקודם שלו במתנה.
בינתיים נפגשתי עם טנזין וצ`ואין, שני בחורים טיבטים צעירים שמובלים את עמותת "סטודנטים למען שחרור טיבט". הם ערכו מפגש בנושא "טיבט בתקשורת הבין-לאומית" היו שם כמה אנשים תקשורת ממדינות שונות בעולם, כולל תאילנד, אירופה וארה"ב, וטיבטים. היה מפגש מאוד מעניין, למרות שזה היה דיי הזוי לקיים אותו דווקא בחדר התינוקות של בית הספר בו התנדבתי... למחרת נפגשתי עם שניהם ולבקשתם הראיתי להם את התמונות מטיבט. שניהם נולדו למעשה בהודו ומעולם לא ראו את ארצם.
סרטים במקלוד
במקלוד ישנם גם מספר בתי קולנוע וניצלתי את שהותי כאן לראות כמה סרטים דוקומנטריים על טיבט. הראשון שראיתי היה, איך לא, על H.H קרמאפה ה- 17. בסרט הראו גם את H.H קרמאפה ה-16 שנפטר ב-1981 בארה"ב אחרי שציין שגופו יישאר שם אך תודעתו תחזור לטיבט ושם יוולד מחדש... אחר כך הראו את ילדותו של H.H קרמאפה ה-17, הוריו ואחותו, כיצד גילו אותו ואת המשך סיפור חייו. הסרט היה מדהים, חזק מאוד ומרגש. החלטתי שזהו, אני לוקחת אותו כמורה. בבודהיזם קורים לזה "לקחת מקלט".
פרטים נוספים תוכלו לראות באתר www.kagyu.org.
הסרט השני שראיתי היה "בריחה מטיבט". סרט קשה ואכזרי במהלכו בכיתי ללא הפסקה. בסרט רואים שוטרים סיניים מכים ומענים ילדים טיבטים, נזירים, קשישים שכבר ממילא לא מסוגלים להתגונן, בטח שלא לתקוף. מכים עד זוב דם, עד שהעיניים נקרעות מחוריהן... מושכים אנשים, מחשמלים אותם עם כלי מיוחד, שמים עליהם אזיקים- לא רק לכפות הידיים, אלא גם אזיקונים קטנים לאצבעות! כולאים אותם בבתי כלא, כאשר הם נאלצים לישון על רצפת בטון קרה בחורף של טיבט- ארץ השלג! נותנים להם מין מים עכורים לארוחת בוקר-צהריים וערב, שרק מזה אפשר לחלות ולמות, ומי שלא שותה את זה- מוכה ומחושמל.
פשוט זוועה.
הסרט הדוקומנטרי מלווה קבוצה של טיבטים שבורחים להודו. יותר מ-30 יום של הליכה קשה בהרי ההימלאיה, הגבוהים, המושלגים... כל רכושם של הפליטים היה כעת תיק גב קטן והבגדים שעל גופם. נעלי ספורט קרועות, חולצות דקות... ילד בן 10 שרגליו קפאו בזמן שגם סבל מעיוורון שלג. שתי נשים צעירות בנות 20 שעזבו מבלי לספר למשפחתן. שלושה גברים עם פצעי קור. 30 ומשהו יום, בלי מזון, בלי שק שינה שאנחנו המטיילים לא יוצאים בלעדיו לשום טרק... בלי מעיל רוח או מעיל גשם, בלי "מנות חמות" או שקיות חימום... בלי אוהל שמתאים למינוס 20 מעלות... אחח... כמה שאנחנו ברי מזל!!! והם הולכים בלילות כדי שהסינים לא ייראו אותם, חוצים את הגבול שבין טיבט לנפאל. מגיעים אחרי שבוע נוסף לקטמנדו, שם לא רוצים לתת לילד בן ה-10 את המסמכים שיעידו עליו שהוא פליט ואיתם יוכל לעבור להודו. בגלל צורת הדיבור שלו חושדים בו שהוא נורמדי ולא טיבטי. מאיימים לשלוח אותו בחזרה לטיבט. הוא מעדיף למות במקום לחזור לשם. אחיו הגדול, שכן קיבל את המסמכים, מחליט שהם ממשיכים הלאה להודו. באוטובוס מקטמנדו לגבול עם הודו עוצרת אותם משטרה, אבל מאפשרת להם להמשיך. שני האחים מאושרים. מה עושה אנשים מאושרים... זה לא ייאמן.
בשעה טובה הם מגיעים לדלהי, משם ליעד שלהם- מקלוד גאנג`, דהרמסלה. מקום מושבו של מנהיגם הרוחני והפוליטי- H.H הדאלאי לאמה ה-14. במרכז שמקבל את הפליטים חושדים באח הצעיר, כיוון שאין לו מסמכים, שהוא מרגל מטעם הסינים. לא מאפשרים לו להקלט ומבשרים לו שייתכן וייצטרך לחזור לטיבט. האח הגדול מיואש, שניהם בוכים בדממה- ואנחנו בקהל בכינו בקול. ילד בן 10 עם פנים של בן 40. מסתכל למצלמה עם עיניים חומות ענקיות, ובוכה. בשקט. האח הגדול מבקש, כמעט בלחש, לקבל קצת אוכל כי אין להם כסף ולא אכלו כבר שבוע. לפחות את זה נותנים להם. והם אוכלים אורז מקערה ישנה, בידיים... עדיין עם הבגדים הקרועים מהמסע, עייפים ושבורים- והעתיד לא ידוע.
חבר`ה- זה לא "רק" סרט. זה מה שהאנשים האלה עוברים. ושיהיה ברור- בכל יום, בכל יום מגיעים פליטים חדשים למקלוד גאנג` מטיבט. כל יום! בעיקר בתקופה הזו, כשהחורף מתחיל, בורחים יותר ויותר אנשים מטיבט כי הם מניחים שהמשטרה או הצבא הסיני לא יארוב להם בדרך, בהרים המושלגים, בקור הזה... אנחנו בשנת 2006 עוד מעט, לרובנו בית חם, משפחה אוהבת, חברים תומכים, טלוויזיה בכל בית (אם לא כמה), DVD, מיקרוגל, פלייסטיישן, מכונית או שתיים, אוכל... תנור שמחמם אותנו בחורף ומזגן שמנעים לנו את השהייה בקיץ... חופשה בחו"ל פעם בשנה או יותר... והאנשים האלה, ילדים וקשישים- צועדים לפעמים חודשים, בהרים המטורפים האלה, בלי כלום, פשוט בלי כלום, כדי להגיע לכאן- לקשיים נוספים של שפה זרה, פרנסה לא בטוחה, ללא זהות ומסמכים, ללא משפחה וחברים...למדינה ענייה נוספת. כל כך עצוב.
אני מכירה כאן בחורה בת גילי, 27, שעשתה את המסע הזה מטיבט להודו בשבעה חודשים!!! שבעה חודשים היא ה-ל-כ-ה. הם טעו בדרך, אחר כך נקלעו לסופת שלגים ונתקעו באיזה כפר שלושה חודשים, ניזונים מתפוחי אדמה קפואים... פשוט בלתי נתפס. אי אפשר להאמין. אני כבר מכירה את הסיפורים האלה, גם מאנשים באופן אישי, כן במקלוד- אבל הסרט הזה המחיש לי כמה זה אכזרי, כמה זה לא אנושי. כמה הסינים מתאכזרים. כבר אמרו שתמונה אחת שווה יותר מאלף מילים...
והטיבטים? הטיבטים לא נלחמים בחזרה, לא תוקפים. מתרגלים סובלנות וחמלה. זה כמעט מרגיז אותי. איך אפשר לקבל את זה בכזו שלוות נפש ולא להלחם בחזרה. זה הבודהיזם.
H.H הדאלאי לאמה אומר שהאויב הוא המורה הכי טוב שלך לתרגל סובלנות. לכן, הוא גם אומר, יש לכבד אותו ולהודות לו. וזו לא סתם אימרה- בכל הזדמנות שלו הוא מקפיד לומר את זה על הסינים. הסינים שרצחו יותר ממיליון טיבטים והחריבו 6,000 מנזרים ומקדשים. הוא עוד הוסיף ואמר שבזכות הכיבוש הסיני, יותר אנשים בעולם המערבי מודעים למצב וגם הבודהיזם פורח בכל העולם בזכות זה...
התקבלה ההחלטה
בערב אחד, בלי הרבה היסוסים, החלטתי לשנות את התוכניות שלי. לבטל את הכל ולהשאר כאן. קצת יותר ממה שחשבתי, מאוד שונה ממה שתיכננתי- אבל אשאר ואתנדב כאן. כשיש כזה סבל זה יהיה אגואיסטי מצידי לטייל לי בכיף בסרילנקה, ולהתפנק לי באיי אנדמן בזמן שבכל יום מגיעים עוד ועוד טיבטים לכאן. אגב, היו אנשים בארץ שאמרו לי- יש גם סבל בארץ, למה לעזור לטיבטים ולא לעזור אצלנו בבית? אז יש מספיק סבל בעולם וכולנו יכולים לתת יד בכל מקום, לכל עם, לכל חברה. עזרה לאדם במצוקה היא עזרה לאדם במצוקה. זה לא באמת משנה אם האדם הרעב הוא ישראלי או טיבטי. זה עדיין אדם רעב. אז כל סוג של עזרה, לכל אדם סובל- זה מבורך.
אני אשאר כאן להתנדב ולעזור במה שרק אוכל במרכז שקולט פליטים חדשים מטיבט בבית היתומים TVC (Tibetian Children Vilage). כמה סבל יש בעולם הזה.
לפני כשבועיים צ`ירין, חבר טיבטי, ואני נסענו עם האופנוע לטיול באיזור... טיילנו בכל מיני מקומות יפהפיים, ישבנו באיזה מצפור שמשקיף על האיזור, עברנו ליד אגם שלו ו...נסענו לבית היתומים ושיחקנו עם הילדים. ילדה אחת לקחה את היד שלי והניחה על הלחי שלה, כאילו ביקשה שאלטף אותה... היה עצוב. הם קפצו עלינו, רכבו עלינו, משכו לנו בשיער, החליטו שצ`ירין הוא הסוס שלהם... היה כיף איתם. היה כיף לגרום להם לחייך ולו לשעה-שעתיים. והיה כל כך עצוב.
