הדרך ללימבמבה
נפרדנו ממשפחת ליאון לא לפני שציידו אותנו במשקה ומזון לחודשיים. הנסיעה ארוכה, כך אמרו. שוב תודה. אנו בדרכנו צפונה, מקחמרקה לתרבות צ`אצ`פויה. חמש שעות נסיעה מרהיבה, חוצים הרים ועמקים, שמונה ישראלים, השאר מקומיים. התיירות במקום עדיין בחיתוליה. הגענו לסאלנדין Salendin. כפר קטן אך מטופח. רחבה יפה מול כנסיה כמרכזו של כל כפר. המסעדה בהוספדחה הפינתית נחמדה ובפטיו השמור מזרקה יפה.
סביב לכיכר מבנים קולוניאלים בני יותר ממאה שנה. ילדי הכפר בבגדי יום ראשון צעדו עם דגלים לצלילי תזמורת הכפר. יותר מכל אהבנו כאן את השוק. סוף סוף שוק מקומי, אמיתי, חף מתיירות. בגדים משומשים, צ`ולות מציעות ירקות על שמיכות הפרוסות לצד הדרך. כמה גזרים לצד מני שורשים ופלפלים כתומים מאימים בחריפותם. תפוחי אדמה שחורים בגודל של ג`ולות, מעוותים ומאורכים, אדומים, צהובים, כל מה שהאדמה הזו נותנת.
מכאן, באוטובוס מקומי היוצא כל יומיים ללימבמבה. שמונה שעות, שלושה מעברי הרים, עולים לגבהים של כמעט 4000 מטר וצונחים עד לנהר לגובה של כאלף מטר. נופו של הג`ונגל הגבוה מתחלף בקקטוסים ענקיים ומדרונות שדופים ושוב לצמחיית גבהים מוכת עננים. עמקים בצל הרים, חום ומחנק באוטובוס היורד אל העמק ושוב נעשה קריר שעה שאנו מטפסים לגבהים ואנו פושטים ולובשים את הפליסים.
האוטובוס עוצר פעם למלא מי קירור מנחל החוצה את השביל, פעם פעמיים לחזק את הגלגל או לקשור בחוטי ברזל איזה ציר רופף בקרביו של המנוע. דרך מרהיבה, אגב, אם עדיין לא מובן מהתיאור, זה יומיים שאנו נוסעים בדרכי עפר בלבד, נתיב צר לאורך מדרונות תלולים.
ומה עושים בכל השעות האלו שהנוף מרקד על מסגרת החלון? מביטים. אנחנו במקומיים והם בנו. פה ושם מחליפים מילים וחיוכים אבל העיקר הם המבטים. אנשים, ערב רב של גזעים. הגליות האינקה, הספרדים, הערבים שהשפיעו על הספרדים, הגרינגוס, הקוריוליוס, הלבנים ילידי דרום אמריקה, אינדיאני לבן ואינדיאני שחור או מולטי.
מסתכלים בעינים, הגברים עדינים יותר, קושרים מילה במבט. הנשים, עיניהן חודרות, מנסות לנחש ולשייך, במה אנו דומים, במה שונים, באיזה דור חלף בנו גן משותף. אם תרצו, תאוריה ריקה, דמיון, אבל אני יודע שכך עושות גם עיני. מקומי שיכור עולה בשום מקום. עצמות לחיים גבוהות, עיניו הירוקות מטיילות במקום אחר, קולו קול שיכור אך לחיצת ידו עדינה ובוטחת, תווי פניו אינדיאניות אך עיניו מערביות. ערב רב של ניגודים. אולי זהו המכנה המשותף שלנו. השמש כבר שקעה שעה שאנו במעלה הפס האחרון. עושים את דרכנו בתוך ענן סמיך מנסים לנחש באיזה צד התהום. משאיות בודדות מגיחות מולנו מידי פעם.
הרכב היורד חוזר אחורה מחפש פינת שוליים שתאפשר חליפה. פעם אנו מצידה הנכון של התהום, נצמדים לצלע ההר, ופעם נצמד הרכב שממול. דנה ברגר שרה לי בתוך האוזניות ואני נצמד למילים: ועכשיו שאין שמים, רק עננים של חוסר ודאות, ונדמה שאין סיבה לחיות אם אין סיבה למות. עד התהום, עד הקצה, עד שניפול ונתרצה... הגענו בלילה ללימבמבה Lilyambamba .
עתיקות הצא'צ'פויה
הכפר הקטן הזה על גדת הנהר, מרוחק יום הליכה מלגונה דה לוס קונדורס Laguna de los Condors . שם נמצאים שרידיו של אתר קבורה מתקופת הצ`צ`פויה. המערבי הראשון שגילה את המקום היה הרפתקן מצפון אמריקה. משגילה את האוצר מיהר לארגן משאית ולהעמיס את השלל. בני המקום עצרו אותו. כיום מתגאה הכפר במוזיאון קטן ומקסים בו נשמרות יותר ממאתיים מומיות, תכשיטים, כדים ואריגים מרשימים. לא להחמיץ. כשלוש שעות הליכה מן הכפר ישנו אתר קבורה נוסף. לא מצאנו אותו. אולי משום שלא ידענו מה לחפש. בימים הקרובים נרחיב את ידיעותינו ואין טוב מלהתחיל במוזיאון הקטן.
למחרת שכרנו קומבי, מיניבוס קטן, ומדריך. יצאנו מטרוחיו שמונה ישראלים וכאן הצטרף אלינו שגיא מכרמיאל הנמצא בשלהי הטיול שלו. איש מקסים ומתורגמן מצויין ששחרר את המדריך שלנו, מרצה להיסטוריה, מלשבור את שיניו באנגלית. רבש הוא אתר קבורה נוסף היושב על מצוק. נסו לדמיין את תהלוכת הקבורה מטפסת במתלול אל המצוק, עולה על סולמות עץ ומניחה את הגופה החנוטה בביתה האחרון מול הנוף המדהים. אנו עשינו את הדרך בכשעתיים. משם, עולים יורדים, כמעט מורגלים לתלאות הדרך, הגענו לחלקה Jalka.
עיירה גבוהה זו נבחרה על ידי הנציג הספרדי לבירת האזור אולם עם השנים כמעט ונשכחה. כנסיה בת חמש מאות שנה, מוזיאון קטן ומאובק, מדפי עץ כפופים עמוסי קרמיקות. במוזיאון שמורים פעמוני הכנסיה הישנים שנסדקו. אלו נשלחו מספרד. אותה ספרד שעשקה את אוצרותיה של פרו, שכילתה את בני המקום במכרות הזהב והכסף, הקפידה לתרום כסף לכפרים הרבים כדי לבנות בהם כנסיות. במקומות רבים לא הושלם צריח הכנסיה לעולם. כל עוד לא הושלם, המשיכו התשלומים להגיע...
את הלילה עשינו בכפר הקטן טינקו. שני מלונות. אחד מפואר, מרמז על עתיד התיירות כאן, בעשרה דולר לאדם. השני בעשרה סול. הבנות לא אהבו את העכביש שחלק איתנו את החדר אבל היה חלון קטן ורעש של נהר וזה הספיק. לצ`צ`פויה הגענו אחרי יום נפלא בקואלפ Kwelup, מצדה של בני הצ`צ`פויה. שלוש שנים צרו בני האינקה על המצודה עד שנגמרו המים. לא היתה כאן מלוכה או שלטון מרכזי. הטופוגרפיה הפרידה כפרים לאוטונומיות קטנות. למרות זאת, התארגנו כולם לבנות את קואלפ. כשמרדו לוחמי צ`צ`פויה, שנים מאוחר יותר, שוב הובסו ונסוגו אל המבצר אך הוכנעו בשנית.
אומרים שנשות צ`צ`פויה הן היפות בבנות פרו. מאות מהן נלקחו בידי מלכי האינקה לקוסקו. כפרים שלמים הוגלו ואחרים הבאו במקומם כאמצעי לשחיקת ההתנגדות נגד הכיבוש בידי בני האינקה. שנים אחר כך, בתקופת הכיבוש הספרדי המשיך הדיכוי ולבש צורה וממדים חדשים. כאן ובכל פרו. תוך ארבעים שנה ירדה אוכלוסיית האינדיאנים מ-12 מיליון למליון אחד. במכרות, בג`ונגלים בחיפוש אחר זהב, במחלות האדם הלבן. למרות זאת, ואולי בשל כך, תחת תפאורה דתית, נוצרית, ניתן לחוש עדיין פטריוטיות מקומית המתרפקת על שרידי העבר.
