עוד לא הגעתי - וכבר נוסעת למינכן
ובכן, זה היה אמור להיות הפרק שבו אני מספרת לכם על איך הגעתי לרוטרדם, קיבלתי את הדירה, התחלתי ללמוד, נכנסתי לשגרה... ובכן, אכן נדדתי עם מזוודתי הכבדה להפליא לרוטרדם באחר צהריים הולנדי גשום במיוחד (מרפי הזה...), ואכן קיבלתי את המפתח לחדר, פרקתי את המזוודה וסידרתי הכל בארון. אבל מה, פתאום נחתו עלי געגועים. זה לא שלא התגעגעתי קודם, פשוט לא היה לי זמן להתעסק בזה, ובאותו הלילה, במיטה החדשה ברוטרדם, נדדה שנתה של אתי אפללו... התעוררתי במצב רוח מעונן, עם מליחות גבוהה באיזור העדשות. לקחתי את עצמי לקניות, קניתי דברים "לביתספר" (קלמר וטיפקס ומחק). אחר הצהריים לקחתי את אופני החדשות לפארק, ובפעם העשירית שהתרסקתי הפרכתי סופית את הטענה ש"מי שיודע לרכב על אופניים לעולם לא ישכח". אבל העננים לא התפזרו וככה, מדוכדכת, בהחלטה של רגע, ארזתי תיק קטן, נכנסתי למשרדי ה"יורוליינס" הקרובים והזמנתי כרטיס במחיר מופקע לאותו הלילה למינכן.
אוקטוברפסט - על מה ולמה?
למה דווקא למינכן? מה לבחורה ישראלית מתוסבכת שואה וגרמנופובית קשה לחפש דווקא במינכן? ובכן, יש אנשים שעושה להם טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה, לי עושה טוב לראות הרבה אנשים שמחים. שמחה שמדבקת. במינכן, באותו סוף השבוע נחגג סוף השבוע האחרון של ה-Oktoberfest. פעם, מזמן, איזה נסיך בווארי התחתן עם נסיכה בווארית, באוקטובר, והם ציוו על חגיגות שנמשכו שבועיים וזה הפך למסורת. אבל מה, באוקטובר קר אז הזיזו את הפסטיבל כך שהוא יתחיל בספטמבר, ימשך שבועיים ויסתיים ביום ראשון הראשון של אוקטובר.
לכבוד הפסטיבל בונות חברות הבירה הגרמניות האנגרים ענקיים, ממקמים בהם תזמורת, מכניסים פנימה אלפי אנשים צמאים לבירה ולחגיגות, מוכרים להם בירה בלי הפסקה בכוסות של ליטר, ואת הבירה מלווים בעיקר בשר (מכל הסוגים, בעיקר עופות שלמים) ופרצלים- ביגלך ענקיים. במשך שבועיים ימים מאות אלפי אנשים שרים שירי פולקלור בווארים, רוקדים על השולחנות ובעיקר שותים המון המון בירה. נשמע מבטיח, לא? אז נסעתי! התייצבתי לנסיעת הלילה מלאת אנרגיה מחודשת ובמהלך הנסיעה תרגלתי את כל המשפטים שלי בהולנדית על כמה חבר`ה מקומיים מסכנים, שאתרע מזלם לחלוק איתי את אוטובוס הלילה לפסטיבל. חודה אפונט (ערב טוב) רוטרדם, חודה מורכן (בוקר טוב) מינכן!
היום הראשון: מתחם הפסטיבל
עם הגעתי למינכן הצטיידתי בכובע בצורת כוס בירה עם קצף, מגוחך להפליא אבל חיוני, והלכתי לאתר הפסטיבל. איך מגיעים? עולים למטרו, מחפשים גברים גרמניים לבושים במכנס עור חום שלושת-רבעי צמוד עם שלייקס וגרבי צמר מתוחות, ועוקבים אחריהם. הפסטיבל עצמו ממוקם במתחם של יריד שעשועים (לונה-פארק) ענק, אשר לצורך הפסטיבל הוסיפו לו עשרות דוכני פרצלים ונקניקיות וכ-15 האנגרים ענקיים, אשר מאכלסים את עשרות אלפי החוגגים. המקומיים מצטיידים במיטב מחלפותיהם: הגברים, כפי שכבר הזכרתי, במכנסי עור אטרקטיביות ביותר, נראים כמו יצאו מתוך איור של הצייד ב"פטר והזאב". הנשים בשמלות תחרה כפריות עם סינרים רקומים. כולם עונדים כמיטב המסורת לבבות שוקולד, שעליהם כתובים כל מיני דברים בגרמנית.
הסתובבתי במקום אשר היה עמוס באנשים. מלבד המקומיים והגרמנים אשר מגיעים לפסטיבל מכל רחבי גרמניה ניתן למצוא אלפי איטלקים (בעיקר איטלקים- היה נדמה שכל האיטלקים עזבו את איטליה ובאו לחגוג), ניו-זילנדים, אמריקאים, אירים, קנדים, הרבה צרפתים ושוודים ומצב רוח טוב. לשם שינוי הייתי הישראלית היחידה במקום, אבל להפתעתי גיליתי שהמראה החיצוני שלי, שבישראל נחשב למרוקאי ממוצע, באירופה נחשב לאיטלקי מעודן- ככה שאצל האיטלקים נחשבתי לאחת מהחבר`ה והמשמעות הפרקטית של זה היתה שבמשך שלושת ימי הפסטיבל לא הוצאתי אפילו יורו שחוק אחד על בירה.
תוך דקות נכנסתי לאווירת החגיגה. אני לא ממש חזקה בשתיית אלכוהול, אבל אומרים שבירה זה טעם נרכש ואכן רכשתי אותו תוך שעתיים. הסתובבתי במתחם החיצוני של המקום, כולם השיקו לחיים עם כולם, רקדו על השולחנות, שרו והתחבקו. כבחורה שטיילה לבדה במקום "אומצתי" עד מהרה על ידי כל מיני חבורות שחגגו במקום, אבל היה לי מצברוח של לבד אז המשכתי לנדוד ברחבי המתחם ולהיות נחמדה לכולם. אחר הצהריים החלטתי לנסות ולהכנס לאחד ההאנגרים. כל האנגר, מלבד היותו עמוס חוגגים בשלבי שכרות שונים, ניחן באופי משלו. מלבד העיצוב, אשר הינו בצבעים האופיינים לחברת הבירה המאמצת, השוני בין ההאנגרים התבטא בעיקר בסוג המוזיקה שהתנגנה בו. בחלק מההאנגרים התנגנה רק מוזיקת-עם בווארית וחלק מההאנגרים היו האנגרי המסיבות, בהם התנגנה מוסיקה שהורכבה בעיקר מהלהיטים הבלתי נשכחים SUMMER OF `69 ו- נומה נומה יי, שוב ושוב.
תור הכניסה להאנגר ארך בערך כשעתיים, מאות אנשים ניסו לתפוס מקום סביב אחד השולחנות. כאשר הגעתי לכניסה השומר צעק עלי בגרמנית ואמר שהכניסה היא לגרמנים בלבד. חטפתי פלאשבק של 50 שנה אחורה (לא לומדים מנסיון העבר הגרמנים האלה, הא?) והלכתי לאוהל אחר. באוהל השני, אחרי שכמובן חיכיתי שעה בתור, אמרו לי שוב שאני לא יכולה להכנס, זהו ערב של מקומות מוזמנים מראש. הייתי על סף יאוש אז פעלתי בטקטיקה נשית ידועה: עשיתי עיניים לשומר בכניסה, בעיקר עיניים גדולות כמו של החתול במגפיים מ"שרק-2", וכשהוא פתח לי את הדלת התחננתי שיתן לי להכנס רק לכמה דקות, לצלם כמה תמונות, 10 דקות לאחר מכן כבר ישבתי ביציע האח"מים בהאנגר עם בירה קרה וטריה, מזמרת שירי עם בווארים. ההאנגר הכיל אלפי אנשים, האווירה היתה מצויינת, אנשים הלכו ובאו ואני ישבתי לי שם נהנית. כשעה אחרי שנכנסתי התיישבו לידי ג`ון, נשמה בווארית טהורה, וחבר מרעיו מימיו העליזים באוניברסיטה, אשר מקפידים לערוך פגישת מחזור בכל אוקטוברפסט. ארבעה פורסטים (ברכת ה"לחיים" בבווארית), לאחר מכן ידעתי שרכשתי לי חברים חדשים, בטייטס שלושת רבעי מעור חום ושלייקס.
היום השני: בירה, הכפר האולימפי והרהורי הולוקוסט
למחרת בבוקר התעוררתי עם שרירים תפוסים ביד שמאל. מסתבר שלהרים כוס מזכוכית עבה אשר מכילה 1 ליטר בירה בתדירות של פעם ב-10 דקות על מנת להשיק "לחיים" זה דבר לא פשוט בכלל. את הבוקר הקדשתי לסיור בכפר האולימפי של מינכן. כאן המקום להתוודות, יש לי פטיש אולימפיאדות קל. אחרי האולימפיאדה האחרונה עקבתי באדיקות של מתאבד שיעי ולא פיספסתי אפילו את המוקדמות בקיאק זוגי. האתר מרשים מאוד, ירוק, הרבה מדשאות, ארכיטקטורה מרהיבה של האצטדיונים השונים ונקודת תצפית יפה לעבר מינכן. האמת, חיפשתי אות, אנדרטה, זכר, משהו למקרה המצער של י"א ספורטאינו במקום, ולא מצאתי. בערב שאלתי את ידידי הבווארים "הכצעקתה"? הם אכן אישרו בפני כי גם למיטב ידיעתם אין אתר הנצחה במקום. האמת? מאכזב.
בצהריים חזרתי לפסטיבל, תפסתי כוס בירה, רקדתי והשתוללתי. היה פחות צפוף והיו לי קשרים בווארים טהורים אז עברתי מאוהל לאוהל, אכלתי הרבה בשר, שתיתי הרבה בירה (יחסית, בערך כל גרמני שתה לפחות פי 5 ממני, האירים פי 10). בריאות. בערב, על כוס בירה ובין מחרוזת שירים אחת לשניה, תפסנו אני וידידי הבווארים שיחה על דא ועל הא ובעיקר על מלחמת העולם השניה.
כאן המקום להקדמה קצרה. אני, כבת לדור שני מאוחר, מתוסבכת קלות בכל מה שקשור לגרמניה וגרמנים. אבל כמו כל שאר התסביכים שלי, ידעתי שגם עם זה אני הולכת להתמודד במהלך השנה באירופה והיה לי ברור שאני אבקר בגרמניה. אודה, כאשר הגעתי למינכן חשתי מועקה. כל גרמני שנחזה להיות מעל גיל 60 גרם לי למחשבות וכל פעם אחרי שאמרתי שאני מישראל ושאלו אם אני מוסלמית ואמרתי לא, הגיעה השאלה "יודן?"... לקח לי זמן לענות. האמת, לא רציתי לדבר על מלחמת העולם השניה, אבל ג`ון והחבר`ה העלו את הנושא ולהפתעתי, מהר מאוד הבנתי שהחבר`ה בני גילי בגרמניה מתוסבכים לא פחות ממני. כל נושא השואה, הסבלנות כלפי האחר והרעיון של לא לשפוט אדם אחר על פי מוצאו, דעותיו או אמונותיו טבוע עמוק מאוד במערכת החינוך הגרמנית. מילדות מחנכים אותם להיות גאים בגרמניה אבל לא להיות גאים בזה שהם גרמניים. כמו מיסטר הייד, שגילה את ד"ר ג`קיל ומעשיו הנוראיים ומפחד מאוד שהוא יחזור, ככה הגרמניים בני גילי, מפחדים מהעבר באופן קיצוני. אציין שהם שמחו מאוד לראות שישראלים מגיעים, מבקרים ומוכנים להקשיב, ולמרות כל הרתיעה הטבעית לנסות להכיר. האמת? מעודד. שמחתי לגלות שגם הם מתעסקים בזה, שגם להם זה מפריע וכואב, שיש רגשות אשם. אולי הדור הבא כבר יהיה פחות מתוסבך.
בערך בחצות החגיגה נגמרה, השקנו פרוסט אחרון ומחינו את שאריות הקצף מהשפמפם. במקום כבר אספו את כוסות הבירה, טיאטאו את שאריות הפרצלים, גלגלו את השיכורים החוצה. בדרך למטרו שאלה אותי מלני, הצלע הנשית הדומיננטית בחבורה, איך זה שלא תפסתי אף אחד לחזור איתו הביתה, והוסיפה כי ישנו פתגם בווארי אשר אומר כי "באוקטוברפסט גם המכוערות ביותר מוצאות בחור לקחת הביתה". הרגשת הכונפה לא עזבה אותי במשך שלושה ימים. החגיגות נמשכו באופן מאולתר בתחנות המטרו: מישהו השתלט על מערכת הכריזה ושר בקולי קולות, אנשים שרו, רמת השכרות היתה בשיאה.
היום השלישי: תרבות
ביומי האחרון במינכן החלטתי ללכת לראות קצת תרבות. מינכן ידועה במוזיאון הלאומי המוצלח שלה, וחוץ מזה חייבים קצת תרבות אחרי כל הבירה. השמש הסתווית החמימה שזרחה בחוץ טירפדה את תוכניותיי, וכך מצאתי את עצמי משוטטת ברחובות מינכן ומבצעת פוטוסינתזה פסיבית תוך התבוננות מעמיקה ומחוייכת בעוברים ושבים.
מינכן עיר יפה מאוד. הצליח להם לגותים האלה. בכיכר המרכזית של מינכן, Marienplatz, ניצב בניין העיריה המרשים, אשר בנוי בסגנון גותי מובהק, מלא קשתות וצריחים. מומלץ להיכנס פנימה ובנחמדות לבקש לראות גם את חדר הישיבות. אני ממליצה גם על עליה לראש המגדל ותצפית על העיר. אגב- כמובן שאי אפשר בלי איזה מוזיאון אחד לפחות... אז, בצד המריה-פלאז מצוי מוזיאון Spielzeugmuseum, שהוא מוזיאון קטן ומקסים לצעצועים ובעיקר דובונים. מי שיש לו נפש של ילד יהנה מהמקום להפליא. אני אהבתי בעיקר את הדובון מלאך והדובון פסל החירות.
בערב מינכן נפרדה ממני בשקיעה ורודה להפליא. אוטובוס ה"יורולינס" הקיא אותי למחרת בעשר בבוקר ברוטרדם המטפטפת. באחת עשרה כבר צללתי בנבכי האספקטים הכלכליים של המשפט הציבורי... גסופה! (לשתות).
מדריך למטייל בגלקסיה - מינכן
- לישון בזול- ברחוב Hirtenstr ליד התחנה המרכזית מצוי ההוסטל U4. משלמים 20 יורו ללילה בחדר של 12 אנשים. המקום נקי ונעים.
- שווה ביקור- בסמוך למריה-פלאז מצויות שלוש כנסיות:Michaels Kiche (לשים לב לידיות של הדלתות), Frauen Kiche (המפורסמת) ו- Peters Kiche (לדעתי היפה ביותר). שלושתן שונות אחת מהשניה ויפות יפות... שווה סיבוב.
- שמעתי ששווה אבל לא הייתי- המוזיאון הלאומי במינכן, אגב- סגור בימי שני.
- לאכול עד 5 יורו- נקניקיה ארוכה לבנה בלחמניה עם הרבה חרדל.
- לחובבי הצילום- שבו במריה פלאז, הסתכלו על האנשים העוברים במקום ומתפעלים מבניין העיריה, ובמקום לצלם את בניין העירייה עצמו נסו לצלם את האנשים שמסתכלים עליו. מובטחות תמונות מעניינות.
- הערה כללית- מינכן היא עיר בטוחה, ובמהלך הפסטיבל יש נוכחות ערה של שוטרים ברחובות ובמטרו. עדיין, מומלץ לא להסתובב לבד ברחובות בלילה. והכי חשוב- אל תגיעו למקום בסופי שבוע של הפסטיבל אם אין לכם מקום לינה מסודר מראש!
