אלגנטיות של קיפוד
הספר אלגנטיות של קיפוד (L'élégance du Hérisson), מאת, מוריאל ברברי (Muriel Barbery), משנת 2006, מגולל את סיפורן של שלוש דמויות מרכזיות בבניין מגורים יוקרתי באחד הרחובות האלגנטים ביותר בפריז, רו דה גרנל (Rue de Grenelle) מספר 7. במרכזו של הרומאן ניצבת רנה (Renée Michel), שוערת הבניין (בצרפתית, Concierge D'immeuble), המגבילה עצמה לארכיטיפ החברתי המדוייק של בנות מקצועה - אלמנה, ענייה, שמנה, מכוערת ונמוכת קומה, מסתתרת מאחורי תדמיתה האפורה. השוערת מחביאה את עצם היותה אוטודידקטית, מתעניינת בספרות ובפילוסופיה ובזה לדיירי הבניין המתנשאים והמנופחים ממעמדם הבינוני-גבוה. פאלומה (Paloma Josse), נערה בת 12, בעלת מודעות ובגרות יוצאי דופן לגילה, מתכננת להתאבד ביום הולדתה ה-13, לא לפני שתשרוף איתה את דירת הוריה הבורגנים. לבניין עובר איש עסקים יפני משכיל, בשם קאקורו אוזו (Kakuro Ozu), השותף לריתוקה המתגבר של פאלומה מהשוערת. נקודות ההשקה של הדמויות מפיקות את העניין, שמגלה הקורא בהשתקפות החברתית, המתוארת על ידי ברברי בטקסט, המדמה את רנה לקיפוד - קוצנית מבחוץ ורכה ואלגנטית מבפנים.
חנות ספרים. צילום: יעל מעוז
סוויטה צרפתית
הספר סוויטה צרפתית (Suite Française), מאת, אירן נמירובסקי (Irène Némirovsky), משנת 1942, מתאר את החיים בפריז בתקופה שלאחר יוני 1940 (תחילת הכיבוש הנאצי), נדבך חשוב בתולדות העיר. במקור, הרומאן נכתב בחמישה חלקים, אולם רק שתי נובלות מוגמרות מרכיבות אותו - סערה ביוני (Tempête en Juin) ומתוק (Dolce). הראשונה מגוללת את סיפורה של החברה הפריזאית בשעות שקדמו לכניסת הכוחות הגרמנים לעיר ולאורך ימים ספורים לאחר הפלישה. השנייה מגוללת את קורותיהן של דמויות בעיירה בוסי (Bussy), בפרברי פריז, בחודשים הראשונים לכיבוש הנאצי. הקשרים בין הדמויות נרקמים על רקע ההערכה למין האנושי, למרות המלחמה, ולחיי אדם. כאן נמירובסקי נוגעת בהבנה העמוקה של האנשים על היותם פשוט אנשים, דבר חיוני לבני אדם באופן כללי - במיוחד על רקע האירועים ששטפו את העיר פריז ואת יהודי פריז (אמנם לא נזכרים בהדגשה כיאה לרומאן שואה), נוצר חיבור של הקוראים אל הטקסט, לצד רצון הקוראים לקרוא עוד ועוד. לצערנו נותרנו עם שתי נובלות גמורות בלבד. נמירובסקי היא ילידת קייב, שנת 1903, בשל המהפכה הבולשיביקית (1917) היגרה לפינלנד ומאוחר יותר לצרפת, שם מעולם לא קיבלה אזרחות צרפתית. הרומאן, סוויטה צרפתית, פורסם רק בשנת 2004 ותורגם ל-38 שפות.
לתחילת הכתבה
הייתי רוצה שמישהו יחכה לי באיזשהו מקום
הספר הייתי רוצה שמישהו יחכה לי באיזשהו מקום (Je voudrais Que Quelqu'un M'attende Quelque Part), מאת, אנה גאבאלדה (Anna Gavalda), משנת 1999, חושף כתיבה מטריאליסטית חסרת בושה, המהולה בפקחות יבשושית. באוסף זה של שניים-עשר סיפורים קצרים רעננים על כאב לב ואהבה, המספר בגוף ראשון פונה ישירות אל הקורא. הנימה של העליזות מסווה כאב: בין הגיבורים מוצאים וטרינרית, אשר חוותה אונס קבוצתי באדיבות איכרים שיכורים או זמר פופ, המבודד בשל תהילה וסמים, עד לאיש מכירות נודד, הלוקח חלק בתאונת דרכים נוראית. בסיפורים הקצרים יותר במקבץ לא קורה הרבה, אין כמעט התרחשות ואין בעיות צפות על פני השטח, כך גם קסם השלמת הפערים מגביר הילוך בסיפורים האקטיביים יותר. בסיפור "ג'וניור" (Junior), שני נערים שואלים את היגואר של אבא ודוהרים אל עבר תוצאות הרסניות; בסיפור "קליק קלאק" (Clic-Clac), שתי אחיות מסייעות לאחיהן לעורר סיפור אהבה בעזרתה של קולגה; בסיפור "גבר זה ואישה זו" (This Man and This Woman), נישואיהם נטולי האהבה והתשוקה מדומים לטעמם הקונבנציונלי והרדוד בריהוט ובביגוד. במידה והאהבה היא תמה חוזרת באוסף הסיפורים המבדר הזה, כך גם ההבחנה בין האליטה למעמד הביניים, בחברה הצרפתית הפריזאית. גאבאלדה, אשר לעתים נחשבת לדורותי פרקר (Dorothy Parker, 1893-1967) של הספרות הצרפתית, היא משוררת, תסריטאית סאטירקנית, ידועה בשל חייה ההוללים וכתיבה בעלת אופי המדגיש את חולשות החיים האורבאניים. נולדה למשפחה בת המעמד הגבוה, בשנת 1970, בפרבר מערבית לפריז (Hauts-de-Seine, Boulogne-Billancourt).
לתחילת הכתבה
פריז צרפת
הספר פריז צרפת (Paris France), מאת, גרטרוד שטיין (Gertrude Stein), פורסם משנת 1940, ביום בו נפלה פריז בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. זוהי למעשה נובלה המשלבת חוויות מילדותה של הכותבת יחד עם התרשמויותיה מהעם הצרפתי וממהות ההווייה הצרפתית. בספר זה, שטיין בוחנת את הרגלי האכילה, השתייה, חציית הכביש והתנהלות יומם של הצרפתים מבלי לסטות מישותם הצרפתית - המילה צרפתי הופכת כאן למצב תודעתי או קיומי, שם עצם ושם תואר. הנובלה מסופרת על פי עקרונות הז'אנר המודרניסטי, זרם התודעה, בו תחושותיו ומחשבותיו של הדובר, כלפי העולם המיוצג ביצירה הספרותית, מובאות באופן סובייקטיבי לחלוטין. מובן שאופן הכתיבה הזה לא נוסך אור מוחלט על אמינותו של הדובר וניתן לומר כי שטיין לא התכוונה לגולל דיעה מגובשת ומדויקת על הצרפתים, אלא רק לרפרר לדפוסי אופנה, אוטונומיה, הגיון, מסורת וציוויליזציה כגורמים חיוניים לקיום ההווייה של הסובייקט הצרפתי. שטיין הייתה כותבת חדשנית ואספנית אמנות, אשר חייתה את רוב שנותיה בפריז ובסלון ביתה, ברחוב רו דה פלורוס (Rue de Fleurus) מספר 27, התארחו אנשי תרבות ידועים.
לתחילת הכתבה
לוטסיה
הספר לוטסיה (Lutétia), מאת, פייר אסולין (Pierre Assouline), משנת 2005, מגולל את סיפורו של מלון הפאר הפריזאי ששימש מפקדה לאבווהר (Abwehr), מנגנון המודיעין הצבאי הגרמני. המלון נבנה בשנת 1938 על ידי הבעלים של חנות בון מרשה (Le Bon Marché) על מנת לשמש מלון ללקוחות חנות הכלבו הידועה. כיום המלון מתגאה בעיצוב הארט דקו הפנימי והמוקפד, בצל התקופה העגמונית יותר של המבנה במהלך ולאחר מלחמת העולם השנייה. אסולין כותב ברגישות על לוטסיה, שהיה כידוע מלון יוקרה, בו מתארחים אגדות תרבות ועשירי עולם. בתקופת הכיבוש הגרמני, המקום היווה מפלט לגולים ולאנשי רוח שונים, כך מוצגת מעין מראה חברתית אל מול גורלה של צרפת כולה. מלון לוטסיה ניצב על הגדה השמאלית של נהר הסן (Seine), אשר נחשבה באופן סימבולי לחוף מבטחים. לאחר תום הכיבוש והמלחמה, המקום היה תחנת מעבר להמוני המגורשים, ביניהם יהודי העיר, ניצולי המחנות, שהגיעו לטובת השבת זהותם, מקלחת חמה, אוכל טוב, בגדים נקיים ומיטה רכה, ממש לפני ששבו לבתיהם. כך בסוף המלחמה הוצב לו צלב אדום על הבניין בו אורגנו ונותבו חיים מחודשים לתושבי העיר היהודים. לאור כל זאת, הרומאן מביא את רוח התקופה, אשר מהווה אבן דרך משמעותית בעיצוב זהותה של העיר פריז, כפי שאנו מכירים אותה כיום.
לתחילת הכתבה
זאזי במטרו
בספר זאזי במטרו (Zazie dans le Métro), מאת, ריימון קנו (Raymond Queneau), משנת 1959, מתוארת ילדה תזזיתית בת שבע, המתלווה לאימה לביקור בן 48 שעות בפריז. בעוד האם עסוקה בליבון חיזוריו של מאהבה, דודה של זאזי, גבריאל, מנסה להשליט בה סדר, אך ללא הצלחה. זאזי יוצאת למסע במטרו של פריז בדיוק בזמן שאיגוד פועלי הרכבות החליט לשבות, אולם זאזי המוקסמת והחריפה בלשונה, לא מוכנה לוותר על חוויית הנסיעה במטרו. נקודת מבטה השובבה והחדה של הילדה מעמידה לרוב את דמויות הרומאן במצבים מביכים. זו בהחלט נקודת מבט מעניינת על העיר פריז של ילדה מהפרובינציה הכפרית. כתיבתו של קנו מבטאת לוגיקה אנרכיסטית, אשר היוותה אתגר לאדפטציה הקולנועית הדי מוצלחת משנת 1960, בבימויו של לואי מאל (Louis Malle).
לתחילת הכתבה
החיים הוראות שימוש
בספר החיים הוראות שימוש (La Vie mode d'emploi), מאת ז'ורז' פרק (Georges Perec), משנת 1978, מתוארים חייהם של דיירי בניין פריזאי, באופן פתלתל וייחודי. מדובר ברומאן שהוא למעשה מסמך אנושי, העוסק בסיפורים ובפרטי עולמם הפנימי של דיירי הבניין ברחוב הבידיוני, ברובע ה-17 של העיר. הסיפורים הקצרים ניתנים לקריאה בכל סדר בו הקוראים יחפצו, עדיין תתקבל אותה תמונת פאזל אליו כיוון המחבר.
לתחילת הכתבה
שני רומאנים
הספר שני רומאנים, מאת פטריק מודיאנו (Patrick Modiano), הוצאה עברית משנת 1979, מורכב למעשה משתי יצירות: כיכר אטואל (La Place de l'Étoile,1968) ושדרות הטבעת (Les Boulevards de ceinture, 1972). כתיבתו של מודיאנו, הסופר הצרפתי זוכה פרס האקדמיה הצרפתית לספרות (Le Grand Prix du roman de l'Académie française) לשנת 1972, עוסקת לרוב בצרפת בתקופת הכיבוש הגרמני ובהתמודדות עימו. העיר פריז אינה יוצאת מן הכלל כאן, ומודיאנו מגולל מסע של דמויות אל תוך עולם של ייסורים וטירוף, ספק מציאות, ספק הזייה (שדרות הטבעת) של צעיר המתחקה אחר אביו, אשר גורלו נקשר בקבוצת אנשים גרוטסקית. חייו של יהודי נודד (כיכר אטואל) אינם מגיעים לרגיעה מחזיונות השואה, הרודפים אותו לכל מקום.
ספרים בפריז (אילוסטרציה). צילום: רבקה ק.
כל החיים לפניו
הספר כל החיים לפניו (La vie devant soi), מאת אמיל אג'אר (Émile Ajar), משנת 1975, הופיע תחת שם העט של רומן גארי. העלילה מתרחשת בבלוויל (Belleville), רובע עני של העיר פריז, בו חיים אנשים קשיי יום, מהגרים, זונות וכדומה. זהו סיפורו של מומו, בן ליצאנית מקומית, הגר בדירתה של זונה זקנה, המגדלת ילדים בעלי גורל דומה למחייתה. מומו מרגיש קרבה ודאגה רבה לזקנה היהודייה, המנהלת מעין פנסיון לילדים של זונות עובדות. החתך החברתי של פריז מוגש ברומאן זה דרך נקודת המבט של ילד מתבגר ורגיש, בן למהגרים מצפון-אפריקה, מוסלמי וצרפתי כאחד.
לתחילת הכתבה
לקריאה נוספת -
- גן עדן לאישה (Au Bonheur des Dames), מאת אמיל זולה (Émile Zola), משנת 1883; הבטן של פריז (Le Ventre de Paris), משנת 1873.
- הגיבן מנוטרדאם (Notre-Dame de Paris), מאת ויקטור הוגו (Victor-Marie Hugo), משנת 1831.
- La fée carabine (באנגלית, The Fairy Gunmother), מאת דניאל פנאק (Daniel Pennac), משנת 1987.
- המאהבים של מארי (Les amants de Marie), מאת לסלי קפלן (Leslie Kaplan).
- פריז, בירת המאה התשע-עשרה (Paris, Capital of the Nineteenth Century), מאת ולטר בנימין (Walter Benjamin), משנת 1939.
- Dictionnaire historique des rues de Paris, מאת ז'אק הילאיירה (Jacques Hillairet), שני כרכים (בצרפתית בלבד), משנת 1959.
לתחילת הכתבה
הכתבה נכתבה בעזרתן האדיבה של פרנסואז סיביאל, עורכת בהוצאת גלימר (פריז) ושרה מליבררי דו פואייה.
נוסעים לפריז? הנה כתבות נוספות שעשויות לעניין אתכם:
