אין מקום כמו גואה
"אין מקום בעולם כמו גואה," אומרת להקת בויקה בשיר "גואה", ויש בסיס לטענה זו. כפי שאין בעולם מקום כמו רומא, ואין בעולם מקום כמו ירושלים (אפילו אין בעולם מקום כמו בית שמש) גם אין מקום כמו גואה. לגואה יש כיום מקום חשוב בתודעה הישראלית- קולקטיבית הודות לתרבות הטראנס והיבוא המסיבי של "תרבות גואה" לארץ (יש להבדיל בין תרבות גואה ובין תרבות הודו, אך שתיהן מובאות לארץ בכמויות). בגואה ראינו מספר דברים שעזרו לנו להבין חלק מהתרבות "שמיובאת" מכאן, וחשבנו לנכון לכתוב על זה, לפי שנמשיך עם הכתבות הרגילות.
הילדים אמרו שגואה היא כמו פסטיבל "בומבאמלה". זה לא פלא מכיוון שפסטיבלים כמו "בראשית", "בומבאמלה", "שנטיפי" וכו` הם נסיון להביא את גואה המיסטית לארץ. עצם זה שהילדים זיהו את הקשר מעיד על הצלחה מסוימת. למרות שגואה היא לא "בומבאמלה", אין ספק שיש דמיון בין השניים, אף אחד מן המקומות האחרים בהם ביקרנו בטיול שלנו, לא הזכיר להם את "בומבאמלה". בארץ נוצר דימוי של גואה, שאני (בראין) קורא לו "גואה המיסטית". זו מעין הילה שנוצרה מסיפורים של אנשים שחזרו מגואה בהם הם מדווחים על תחושה של חופש, אנרגיות חיוביות וחוויות אחרות (פזיות ורוחניות) חזקות שהם חוו בגואה. הרבה מהאנשים שמגיעים לגואה מגיעים בגלל הסיפורים האלה, בציפיה לחוות אותן חוויות.
כפי שכתבנו בעבר, אני (בראין) ראיינתי עבור התיזה שלי (על תרבות מוזיקת הטראנס בישראל) צעירים רבים שתרבות הטראנס, שמקורה בגואה מרכזית בחייהם. הם דיברו על גואה כמו שיהודי בגולה מדבר על ירושלים, (גם אלה שאף פעם לא היו שם). כמעט ולא היה ראיון במהלך המחקר שלי שבו לא נשאלתי "היית בגואה?" תמיד גימגמתי כשאמרתי שלא. כיום אני יכול להבין את מקום השאלה טוב יותר - אם כי אני לא חושב שהייתי משנה את התיזה בעקבות ההבנות החדשות שלי. ישראלים כאן בהחלט מרגישים סיפוק מעצם הביקור. חלקם באו לחפש את גואה המיסטית והם "מכריחים" את עצמם למצוא אותה. אחרים באים לים הנפלא ומוצאים את גואה המיסטית בטעות. כמובן שגם יש כאלה שבורחים מכאן (בעיקר מפנה שמרוב גואה לא רואים את הודו). לא כולם מושפעים מגואה עמוקות, אך כמו כל מקום בהודו, איש לא נשאר אדיש. בין אם הגעתם לגואה עבור המסיבות או פשוט מפני שזו תחנה נוחה בין הדרום לצפון, תמיד תוכלו להגיד "הייתי שם" (ויש להניח שתהיה לכם גם דעה ברורה על המקום).
מה יש בה בעצם?
אז מה יש כאן שמשפיע כה חזק על המבקרים ? יש "סינדרום ירושלים" (שקורה בעיקר אצל נוצרים), הכירו את "סינדרום גואה". אחד המאפינים שלו היא הרגשה של חופש שמתבטאת בשיחרור - אופן לבוש, פתיחות לאנשים, שימוש בסמים ונכונות להתנסות. מרכיב מרכזי נוסף היא מוזיקת הטראנס. גואה טראנס הוא ז`אנר חשוב בעולם המוזיקה האלקטרונית, והוא נחשב אותנטי ורוחני. בשנות התשעים המסיבות בארץ ניסו לחקות את חווית המסיבות בגואה שהפכה להיות מרכז של מסיבות טרנס במהלך העשור. את הטראנס אפשר לשמוע בכל מקום בגואה. זה פס קול שמלווה אותנו כאן בכל מסעדה. (למרות שבימים האחרונים של השהות שלנו לקראת סוף אפריל, כאשר התיירים נעלמים ולאט לאט הכל נסגר, צלילי ה"אומצה אומצה" נעלמים גם הם).
יש כאלה שמגיעים לגואה עם מטען של ציפיות ומחכים שמשהו יתרחש, ואם זה לא קורה לבד, עוזרים לו עם עוד מסיבה, טריפ או שנים, ופתאום גואה המיסטית מתגלה מול העניים האדומות. ויש כאלה שיגידו שזה לחלוטין ענין רוחני, משהו באוויר, רק צריך לשים לב. אין מה לפחד מהסינדרום. המבקרים כאן לא יסיימו את הטיול בליווי הורים ופסיכיאטר גם אם הם מתנסים בסמים הרבים שיש כאן. הם כן עלולים להתאהב במקום (לפעמים בגלל שמצופים מהם להתאהב בו), ולנסות לשחזר את התחושה גם במקומות אחרים.
לפני שיצאנו אמרו לנו ש"סגרו את גואה". אחרי חודש אנחנו עדיין מנסים למצוא איזה חלק מגואה בדיוק סגרו. כנראה הכוונה היתה שהעבירו מספר חוקים שצימצמו את הקף המסיבות. החוק המשמעותי ביותר שעבר לאחרונה בדלהי הוא שבמקומות פתוחים אסור להשמיע מוזיקה "רעשנית" אחרי 22:00. כמובן זה לא מונע מהאנשים לבלות ביחד כל הלילה עם גיטרות ותופים. כמו-כן, המשטרה לא יכולה/רוצה להתערב יותר מדי. המסיבות הן עדיין חלק בלתי נפרד מההוויה כאן, אפילו אם הממשלה הלאומית החליטה שתיירים עשירים מאירופה עדיפים על צעירים ישראלים אנרגטיים. הצעירים האלה, ולא רק הישראלים כמובן, מאוד יצירתיים ומוצאים דרכים להמשיך ולשמוח Goa style.
מה שחשוב לנו להגיד הוא שגואה היא מדינה (כפי שידידה ישראלית אמרה להוריה המודאגים בטלפון). יש בה שווקים, ועצי קשיו, ואנשים נחמדים שעובדים קשה, והרבה מאוד הודו. נכון שההתפתחות של כפרי החוף בגואה מאוד מושפעת מ"התיירות האלקטרונית", אך בסוף העונה מתחילה להתגלות גואה הכפרית. אנשים אוספים עצים ל"חורף" (חורף זה 30 מעלות עם גשם במהלך חודשים), מסעדות לתיירים נעלמות (לא רק נסגרות, פשוט נעלמות, יום אחד קמים וכל המסעדה, כולל הקירות והתיקרה איננה), גסט האוסים נסגרים, וכפר דייגים עם פרות וחזירים מתגלה מול הים. רוב התיירים לא נשארים מספיק זמן כדי לראות את זה. כבר די חם ואין הרבה מסיבות. אבל אלא שנשארו הופכים להיות חלק מהנוף.
מישהו שאל אם אנחנו מרגישים "בהפסקה מהודו" בגלל שאנחנו בגואה. הדימוי שגואה זה לא הודו לא קיים אצלנו, וכפי שכתבנו בעבר, אנחנו לא יודעים מה זה הודו מכיוון שהודו היא כל כך הרבה דברים. גואה היא גם "ארצית", ולא רק "מיסטית". מקום עם אנשים נחמדים שאין להם שום קשר עם תרבות המסיבות המפורסמת. גם חלק מהמטיילים שמגיעים לכאן מחפשים שלווה ולא אומצה אומצה - אפילו הישראלים. הטיילים שהכרנו היו מקסימים ופרט לבודדים לא התאימו לתדמית של הפאניקה המוסרית של העתונות הישראלית לגבי גואה. מצאנו מטיילים שמתרחצים באגם איתנו בבוקר, ושרים סבב מדורה בלילה, ואפילו כאלה שהולכים לישון בתשע בערב. אולי זה ככה רק בסוף העונה, ואולי רק ב-Arambol. נכון. "אין בעולם מקום כמו גואה", אך בויקה לא התכוונו למה שאנחנו חווינו.
ניתן לקרוא את התיזה של בראין על תרבות הטראנס בישראל באנגלית: www.tamuz.org.il
