ברכבת למאדגאון
29.1.2007 - לקראת שמונה בבוקר הרכבת מתחילה להתעורר. "קופי, קופי, קופי", "צ`אי, צ`אי, צ`אי", בקבוקי שתייה קרה, ביסקוויטים למיניהם, עיתונים, מסדרון המעבר מתמלא במוכרים שהולכים וחוזרים ומכריזים על מרכולתם. וילון התא שלנו עדיין סגור, אבל זה לא מפריע למוכרים להשחיל מדי פעם את ראשם ולהציץ פנימה, אולי כבר התעוררנו ואנחנו רוצים משהו. ממקום משכבי על הדרגש אני מציץ החוצה ורואה ארץ חדשה: המון-המון דקלי קוקוס גבוהים, עמוסים באגוזי קוקוס ירוקים וצהובים, וביניהם אזורים של מים שחלקם נראים כמו ביצות קטנות ואחרים כמו לגונות גדולות יותר. על רצועות קרקע, הנמתחות בין משטחי המים כמו שורות של איים שמישהו חרז יחד כמו שרשרת חרוזים לצוואר, משובצים בתים קטנים, פשוטים, עניים, עשויים קורות עץ ומשטחי פח ולידם עומדים או יושבים אנשים. פה ושם רואים גם בתים גדולים יותר, ולעיתים גם מכונית ישנה החונה לידם, וגם סירות שחותרות במים. ארץ חדשה.
אני קורא לאחד מהמוכרים שעוברים במסדרון, וקונה ממנו ארוחה ב-40 רופי: טיפין (מיכל מתכת שיאסף ממני מאוחר יותר) עם לביבות מאסאלה דוסה, שתי פרוסות לחם ועוד שלושה סנדוויצ`ים, משולשים קטנים כאלה עם גבינה צהובה. לזה אני מצרף צ`אי ממוכר אחר, והרי לכם מין ארוחת בוקר שכזו. ג`ון התעורר נראה לי כבר מזמן, ועכשיו הוא שותה צ`אי וקורא על הדרגש התחתון שלו, וטאריה ופיריו מתחילות גם הן לעשות קולות של התעוררות ומנסות להבין איפה הן בדיוק. בתשע וחצי באים לאסוף את המצעים, ובשעה וחצי או משהו שנשארו לנו עד התחנה של מאדגאון בגואה אנחנו מתיישבים שוב על שני הדרגשים התחתונים וממשיכים את השיחה מאתמול. ג`ון מתכנן לנסוע לחוף בנאולי, שזה ממש קרוב, פחות מחצי שעה נסיעה באוטובוס או במונית. בנאולי, אגב, היא המקום בים שבו פגע החץ ששלח החכם סרי פאראסורמה, שציווה על המים לסגת, על פי המיתולוגיה ההינדית, וכך אכן היה, ונהיה לנו חוף, חוף עם ייחוס. הבנות מתלבטות, טאריה רוצה לאראמבול, שזה הרבה יותר צפונה, ופיריו מחפשת משהו יותר קרוב, ואחר-כך לעלות לאראמבול או לרדת לפלולה (פאלולים). ואני, אני מתכנן על פאנאז`י (Panaji - "הארץ שלא מוצפת"), בירת גואה, ועל הבירה העתיקה שלידה, אולד גואה, כדי לראות מה השאירו מאחוריהם הפורטוגזים, שהגיעו לגואה בשנת 1510, בעקבות ואסקו דה-גמה, מגלה הארצות הפורטוגלי שהגיע לקראלה השכנה כבר ב-1498. הפורטוגזים הגיעו לכאן במטרה לבסס את שליטתם בנתיבי סחר התבלינים מהמזרח, ונשארו עד 1961, כאשר נאלצו להתפנות עקב דרישת הודו העצמאית. החופים יחכו לי בינתיים עד שאסיים לראות כמה דברים שמסקרנים אותי מאוד, אני אומר לג`ון ולבנות (שעכשיו כבר מתלבטות, במיוחד פיריו, אולי גם הן תבאנה איתי), ובראשם המורשת הנוצרית-קתולית שקיימת כאן בגואה ואשר הופכת את המדינה הזאת למדינה שבה רוב התושבים הם נוצרים ולא הינדים, סיקים או בודהיסטים, כפי שקיים במדינות צפון הודו.
מאדגאון (Madgaon) או בשמה האחר מארגאו (Margao) היא בירת מחוז סאלסט ונחשבת לעיר הסואנת ביותר בגואה, אבל תחנת הרכבת שלה מאוד שקטה, נקייה ונעימה, ממש כיף להסתובב בה. וכיוון שכך, אני חושב לעצמי, זו הזדמנות טובה להזמין לעצמי כרטיס רכבת להמשך המסע. גואה בשבילי היא רק תחנה (מעניינת) בדרך למטרה העיקרית שלשמה הגעתי הפעם להודו, והמטרה הזאת נמצאת במדינת קראלה השכנה. עוד לא הגיע הזמן לחשוף בפניכם את הסיבה שבגללה הגעתי הנה לדרום-מערב הודו, אבל אני מבטיח לכם שבהמשך עוד תשמעו את כל הסיפור. בינתיים אני רוצה ליהנות מגואה, שיש לה כמה דברים מעניינים להציע חוץ מהחופים שלה, שעשו לה שם בעשורים האחרונים.
ליד היציאה מתחנת הרכבת אנחנו נפרדים. ג`ון לבנאולי, טריה ופיריו לאראמבול, סופי, ואני לדלפקי הכרטיסים בקומה השנייה. הדלפקים בתחנה לא עמוסים, אבל לעומת זאת הרכבת שאני מתכנן לקחת לארנקולם (קוצ`ין) בעוד כמה ימים עמוסה ומלאה, ואני קונה כרטיס ונכנס לרשימת המתנה. 4 שעות לפני מועד יציאת הרכבת אני צריך להתקשר כדי לדעת אם יש לי מקום, אם לא יהיה נראה מה עושים. אני יוצא מהתחנה ולוקח מונית לתחנת האוטובוסים המרכזית קאדאמבה, שנמצאת בקצה הצפוני של מארגאו. יש כאן מלא אופנוענים, שמנסים לשכנע אותי לנסוע אתם, "רק 20 רופי", אבל עם הבית העמוס על הגב והתיק שתלוי מקדימה לא נראה לי הכי נוח על אופנוע, ואני מעדיף את הנוחיות של המונית, אפילו שזה 60 רופי. בתחנת האוטובוסים רעש והמולה; אוטובוסים חונים בשטח הפתוח בסדר שמובן רק להם, ואנשים ממהרים לעלות עליהם, או שעומדים בחלק הבנוי והמוצל של המשרדים בחבורה אחת גדולה של כמה עשרות, ומנסים לקרוא מה כתוב בשפה המקומית (קונקאני) על האוטובוסים הנכנסים לתחנה כדי לדעת מתי להתחיל לרוץ ולאן. בעיניים שלי בלגאן, ובעיניים הודיות בלגאן מאורגן... צריך לקנוvuת כרטיס, אומר לי מישהו שאני שואל איפה עומד האוטובוס לפאנאז`י, ואני נכנס לתור מול החלון המשורג, קונה כרטיס של 19 רופי, ועולה על אוטובוס שעומד מאחורי משרד הכרטיסים, מונע ומוכן לצאת לדרך.
מגיע לפאנאז'י
שלא כמו האוטובוסים בצפון אין כאן משטח פנוי ליד הנהג כדי להניח תיקים גדולים, ואני נאלץ להדחק עם הבית והתיק על מושב של שלושה. מזל שזו נסיעה רק של שעה, אחרת לא היה נשאר ממני הרבה כשהשניים שלצידי מוחצים אותי מהצד, הבית מלמטה והתיק מלמעלה. בכלל, האוטובוסים פה שונים מאלה של הצפון, פוריטנים יותר. בצפון תא הנהג בדרך-כלל מקושט כולו בתמונות של אלים הינדים, שרשראות של מנורות צבעוניות קטנות שנדלקות וכבות כל הזמן, ועוד כל מיני קישוטים. כאן תא הנהג צבוע בתכלת עמומה כזו, כמו שאר האוטובוס, סגור בשבכת ברזל ואינו מקושט כלל. על אחת מדלתות היציאה של האוטובוס יש ציור גדול של ישו, וזהו בכל מה שקשור לקישוטים. כשכל המושבים מתמלאים האוטובוס יוצא לדרך. ליד הנהג כתוב שמותר לו לקחת 54 נוסעים בישיבה ועוד 21 בעמידה, אז כנראה שמקומות העמידה מיועדים לנוסעים שיעלו בדרך.
בנסיעה אתה מיד רואה את ההבדלים בין הדרום של הודו לצפון. לצד דקלי הקוקוס הגבוהים והמרשימים שראיתי כבר מהרכבת, אפשר לראות הרבה כנסיות לבנות, צלבים בכל מקום, ובתים שבנויים בסגנון פורטוגזי, לצד בקתות עץ ופח פשוטות. הצבעים השולטים הם ירוק, של העצים והצמחייה הטרופית שמסביב, חום-מוקה בהיר יפה כזה, של האדמה, והלבן של הכנסיות וחלק מהבתים. בין לבין יש לי תחושה שאני בהאיטי או בג`מייקה, או באחת מהארצות הטרופיות האלה, רק בוב מארלי חסר עכשיו... האוטובוס חוצה שוב את נהר זוארי (Zuari) הרחב, אותו חצינו קודם עם הרכבת בדרכנו דרומה למאדגאון, ותוך פחות משעה אנחנו בפאנאז`י.
אני פותח את הלונלי ומתביית על גסט-האוס שנמצא ברובע הפורטוגזי העתיק סאו-תומ�ה ולוקח לשם מונית. מסתבר שיש לו רק חדר אחד פנוי, ב-300 רופי, ובלי שרותים. לא נראה לי. אני מעמיס את הבית ויוצא לחפש. הרובע הזה מאוד מיוחד ויפה, ואני מקווה שאצליח למצוא כאן חדר, אלא שבינתיים החום והלחות נוראיים ואני כולי סחוט מזיעה; במצב כזה אפילו הראש שלי מפסיק לעבוד ואני עוצר ומתיישב מתחת לעץ, כדי להתאושש. בינתיים אני פותח את הספר, מסמן לעצמי אזור לחיפושים, ואחרי מנוחה קצרה יוצא שוב לדרך. עדיין ברובע סאו-תומה אני מוצא גסט-האוס לא מלהיב, Somia, אבל עם חדר סביר (שתי מיטות אפילו), שירותים ומקלחת. במצב העייפות ונחלי הזעה ששוטפים אותי אני מחליט לעצור כאן, אפילו שזה 400 רופי, ולוקח את החדר ללילה אחד. יותר מאוחר, כשאתאושש, אלך לחפש מקום יותר טוב ויותר זול. לבעל הגסט-האוס קוראים תומאס, ואחרי שאני ממלא בספר האורחים את כל הפרטים שלי ומשלם לו הוא אומר "אם יש איזו בעיה תבוא אלי". אז זהו שיש, כי הדבר הראשון שיש לי בראש כשאני נכנס לחדר זו מקלחת טובה, ומסתבר שאין מים! תומאס הולך לבדוק את המשאבה, וכשהוא חוזר הוא אומר שיש בעיה, ורק אחר-הצהריים יהיו מים. אבל שאני לא אדאג, הוא יביא לי כמה דליי מים שארצה... שלום לך הודו יקירתי, חזרת אלי, ואם היו לי איזה שהם ספקות כשראיתי את הבנייה האירופאית המרשימה ברחובות בומביי, והרכבת לגואה שיצאה בזמן, אז זהו שעכשיו הם נעלמו סופית, אני בהודו!
בינתיים אני עייף ומותש מכדי לקום עכשיו ולעזוב את הגסט-האוס, אפילו שאני בטוח שגם אחר-הצהריים לא יהיו מים, ואני מאשר לתומאס להביא לי שני דליי מים גדולים, שאכן מייד מגיעים, בזריזות מפתיעה, בצירוף הבטחה שאם ארצה עוד רק אבקש. מה אני אגיד לכם, גם עם דליי המים הקרים המקלחת הזאת היא משהו, כמעט מושלם! אחרי לילה ויום של רכבת, מוניות ואוטובוס, כשאני נוטף זיעה בחום ובלחות של דרום הודו, גם מקלחת עם דליים עושה לי את זה. בצפון אלה דליים עם מים חמים, וכאן מים קרים, אבל חווית הרחצה בדלי לעולם עומדת. אתם יודעים מה, אולי גם בארץ אני אתחיל להתרחץ עם דלי?!?
היכרות עם העיר
בארבע אחר-הצהריים מתחיל להתקרר מעט, כשרוח קלה מגיעה מנהר מאנדובי (Mandovi) הסמוך, המקיף את חלקה הצפוני של פאנאז`י ונשפך אל הים הערבי. בשבילי זהו זמן טוב לצאת החוצה ולהתחיל לרחרח ולהכיר את המקום, וכמובן גם למצוא גסט-האוס חליפי. שני הרבעים הפורטוגזים העתיקים, סאו-טומה בו אני גר, ורובע פו�נט�ני�אס שלידו, שניהם ממערב לנהר הקטן א�ו�ר�ה
(Ourem) הם שני רבעים פשוט מקסימים! רחובות צרים המרוצפים בחלקם באבנים עגולות ובחלקם האחר באבנים מרובעות, בתים צבעוניים עם חלונות ותריסים הסובבים על ציר ומרפסות קטנות, לפעמים ממש זעירות, מעוצבות להפליא ותלויות מעל לרחוב. בכניסה לבתים עציצים עם פרחים ושיחים קטנים, שבמספר מקומות הם חלק מגינה קטנה המגודרת בקיר מסוייד לבן, והכל כל-כך מטופח ונקי. המראה כל-כך שונה ממראה הרחובות ההודים הטיפוסיים בערי השדה עד שלרגע נדמה לך שאתה בכלל בפורטוגל ולא בהודו.
פאנאז`י הוכרזה רשמית כבירת גואה ב-1843, לאחר שקיעתה של אולד-גואה, וכשאתה משוטט ברבעים האלה ברור לך לגמרי מדוע הבחירה נפלה על פאנאז`י. בשעות אלה של אחר-הצהריים חוזרים אנשים מהעבודה, רבים מהם, כולל בחורות צעירות, רכובים על קטנועים השועטים בסמטאות המפותלות. אולי זה נדמה לי, לא יודע, אבל לפחות אצל חלק מהאנשים, גברים ונשים, אתה רואה תווי פנים שהם מעט שונים מתווי הפנים ההודים האופייניים, משהו שמזכיר תווי פנים של אנשים מברזיל, או פורטוגל. האמת שזה די ברור ולא מפתיע שאם הפורטוגזים שלטו כאן עד לפני ארבעים וכמה שנים הם גם השאירו אחריהם צאצאים שהתערבבו עם האוכלוסיה המקומית, ובכל זאת יש בזה משהו מעט מפתיע כשאתה רואה את זה מולך. בכל מקרה, פורטוגזית היא עדיין השפה הבינלאומית המדוברת בפאנאז`י, ואתה יכול לראות אותה גם בשמות רובעים, רחובות וחנויות.
תוך כדי שיטוט בשני הרבעים הפורטוגזים העתיקים האלה אני נכנס גם לכמה גסט-האוסים כדי למצוא מקום הולם אליו אוכל לעבור מחר. גסט-האוס אפונסו (Afonso) הוא מקום משפחתי קטן ומדליק שלפי הספר שייך עדיין לטווח המחירים הזול, ואני כבר מתחיל להתלהב, איזה יופי, באמת מקום שווה, אבל אז אומרת לי בעלת המקום, שלקחה אותי לסיור באחד החדרים (לאחר שחלצתי את סנדלי), שזה יעלה לי 1100 רופי ללילה... וואו, איזה באסה, אני חושב לעצמי, 500 הייתי מוכן לשלם בשביל מקום כזה שנראה פשוט מושלם, אפילו שזה הרבה יותר ממה שתכננתי, אבל יותר מ-1000? המחירים כאן גבוהים בהרבה מאלה של הצפון זה כבר ברור לי וזה לא רק בבומביי, עכשיו צריך לנסות ולמצוא בכל זאת משהו סביר. אני ממשיך לטייל ולבדוק, ובסוף אני מאתר חדרים עם שירותים ומקלחות בשני גסט-האוסים סבירים ב-300 רופי ללילה, ומסכם עם כל-אחד מהם שמחר בבוקר אבוא עם הציוד שלי (פינוי החדרים כאן הוא בתשע בבוקר). עד מחר, אני חושב לעצמי, אחליט לאיזה מהם בא לי יותר.
אני ממשיך לאורך גדתו המערבית של הא�ו�ר�ה, וליד הדואר המרכזי אני מוצא חנות קטנה למוצרי חשמל ובה טרנספורמטור שיתאים למטען שלי. הללויה! מאז שהגעתי להודו אני לא מצליח לטעון את הבטריות במצלמה שלי וכבר נאלצתי לעבור לבטריות רגילות. אחרי שאנחנו בודקים שהכל עובד וזה גם טוען, אני משלם למוכר 150 רופי ויוצא מהחנות שמח וטוב לב. לא הרחק מכאן מתחילה הטיילת לאורך גדתו הדרומית של נהר מאנדובי, ועכשיו ממש נעים ללכת על הטיילת הזו, יחד עם זוגות צעירים הממתינים לשקיעה ואנשים שהגיעו הנה לאחר שסיימו את יום עבודתם, וליהנות מהרוח המגיעה מהים הערבי דרך מפרץ אגואדה (Aguada) וחופי דונה-פאולה ומיראמר. צפונה יותר נמצאים חופי קאלאנגוט, אנז`ונה, ואגאטור ואראמבול, וגם הם שולחים אלינו את ריח הים ואווירת החופש והשלווה. אני מתיישב על ספסל בטיילת, עוצם עיניים וגומע אל תוכי את רוח הים ואת הקרירות שהיא מביאה אתה, ושמח שהגעתי לכאן, לפאנאז`י. אני יודע שמרבית הישראלים פוסחים על המקום בדרכם לחופי גואה, אבל זו עיר ממש שווה, וממה שכבר ראיתי נראה לי שיש כאן מלא דברים מעניינים.
הערב יורד לאיטו, והגיע הזמן לאכול משהו. בסאו-טומה יש מסעדה שנראית מדליק וקודם כבר הספקתי להיכנס אליה ולהתלהב ממנה, עוד לפני שקראתי בספר שהיא "אחת המסעדות בעלות האופי הייחודי והמובהק ביותר בגואה". למסעדה קוראים Hotel Venite, שם נוצרי לתפארת, והיא ממוקמת ברחוב ה-31 בינואר, בקומה השנייה של בניין בן שתי קומות ומעוצבת בסגנון פורטוגזי כפרי כשמבחוץ מייחדות אותה 7 מרפסות זעירות, 6 הפונות לרחוב ועוד אחת הפונה לסמטה צדדית. אני נכנס בכניסה היפה המרוצפת ומעוטרת מסביב בצדפים ושבלולים יחד עם ריצופי מוזאיקה, עולה למעלה במדרגות העץ מוקף בציורי קיר גדולים, ומתנחל באחת המרפסות הזעירות, שיש בהן מקום (בקושי) לשולחן קטן ושני כיסאות. קודם ראיתי כמה סירות דיג שטות לאורך הנהר וכבר הספקתי להבין שדגים בגואה זה משהו, אז אני הולך על מנה של דג גואה ב�קארי עם אורז וירקות, מים שיעזרו לי להתמודד עם החריף וצ`אי לקינוח. המנה שהזמנתי פשוט מעולה ואפילו החריפות נסבלת (ביקשתי מהם שלא יגזימו עם החריף), ואני כבר בודק איתם מתי הם פותחים בבוקר לארוחת בוקר. בשעה זו המסעדה כבר מלאה באוכלים, מרביתם תיירים ומטיילים כמוני, והתאורה העמומה יחד עם הנרות הדולקים על שולחנות האוכל יוצרים כאן אווירה מאוד מיוחדת, אווירה רגועה של חופש, של שלווה כזאת. אני בטוח שגם קסי היתה נהנית כאן מאוד, אלא שקסי כידוע לא אוהבת את הודו, ולכן היא ממתינה לי עכשיו בתאילנד, הפסד שלה.
ב
דרכי חזרה לגסט-האוס שלי, שנמצא לא הרחק מכאן, עובר לידי בהליכה איטית וצולעת כלב זקן עם פצעים ומבט נוגה. הכלב הזה מזכיר לי את הכלב מואראנאסי, זה שידע לשבת על רגליו האחוריות ולתת לך מכות קלות על הגב עם אחת משתי רגליו הקדמיות, כדי שתאכיל אותו בעוגיות. הכלב הזה היה מגיע כל פעם שארנו הצרפתי ואני היינו מתיישבים על מדרגות קדאר גהאט, ועובר מהגב שלי לגב שלו, ולהפך. אבל מה שמעניין עכשיו, זה שהכלב נעצר ומביט בי במבט עמוק כזה, כאילו הוא מכיר אותי. אני עובר את הכלב וממשיך ללכת, ואחרי כמה צעדים נעצר ומביט אחורה, והכלב עדיין שם, עומד באותו מקום, ראשו מוטה אחורה והוא מביט בי. אני ממשיך עוד איזה 20 מטר ושוב עוצר ומביט אחורה, והכלב עדיין עומד שם, מביט בי מרחוק. מה תגידו? זה לא אותו הכלב, כי הצבעים שלו שונים מעט, אבל אולי זה גלגול של מישהו שהכיר אותי ומצפה שגם אני אכיר אותו?!? טוב, בטח תגידו שהתחרפנתי ולא יודע מה, אבל הייתם צריכים לראות את המבט הזה שלו, נשבע לכם, פשוט מבט של מישהו שמכיר אותך יחד עם אכזבה על זה שאתה לא זוכר אותו...
כשאני מגיע לגסט-האוס אני מיד הולך לחפש את תומאס, כי ברור לי שמים אין, ואכן לא טעיתי. תומאס אומר שהוא הולך לטפל ותכף יהיו מים. מכיוון שיש כאן לפחות עוד 10 חדרים, ובכולם אנשים שחלקם הגיעו היום או אתמול, לפי ספר האורחים שראיתי, אני תוהה אם בעיית המים היא רק אצלי או שאצל כולם. אחרי חצי שעה לערך דופק תומאס על הדלת ובפיו בשורה: "יש מים!". אני פותח את הברז שמעל לכיור ורואה זרזיף דק וצנום שאחרי כמה שניות נגמר ונעלם, וזהו. "מה זה צריך להיות?" אני שואל את תומאס. "תכף זה יתחזק", הוא אומר, ובאמת, לא תאמינו, אחרי עוד דקה או משהו הזרזיף חוזר ולאט-לאט תופס ביטחון ומתחזק, והנה יש לנו כבר זרימה סבירה (לא להיסחף, זה לא ממש זרם חזק, אבל סביר). טוב, כבר תכננתי להציע לתומאס דיל שבגלל שאין מים זורמים נוריד את התשלום לחדר בחצי ואז לא אעזוב מחר... העיקר שיש מים ואפשר להרביץ מקלחת טובה לפני שאני הולך להחזיר לעצמי את כל שעות השינה שחסרות לי עוד מהרכבת.
ביקור בכנסייה בפארק סמוך ובשוק המקורה
30.1.2007 - מאוורר התקרה הגדול והחום עובד כמו טרקטור, בסיבובים מהירים ורועשים, ורק כשאתה מכבה אותו אתה שם לב כמה רעש הוא עושה. אלא שאסור לך לכבות אותו, כי מיד אתה מרגיש את החום והלחות שמגיעים מבחוץ, גם בשעת בוקר זו כשאני מתעורר, עדיין לפי שעון הארץ. תקרת החדר היא למעשה גג הרעפים של הבניין, והמאוורר תלוי לו ככה מהגג/תקרה משופעת, שאינה צמודה ממש לקיר החיצוני של החדר, ואתה מקווה שהמאוורר הגדול הזה שכל גופו מתפתל ומתייסר תוך כדי סיבובי הכנפיים הגדולות, יישאר צמוד לתקרה ולא ינחת עליך במקרה... בלילה מתישהו שמעתי פרץ של יריות, ממש קרוב אלינו, מישהו פשוט רוקן מחסנית שלמה, נשבע לכם, וזה נשמע ממש קרוב. מעניין שאחרי זה הקשבתי טוב ולא שמעתי שום צעקות או משטרה, כאילו זה רגיל כזה. מוזר, אולי תומאס יודע משהו על זה.
קצת אחרי תשע אני כבר ב-Hotel Venite לארוחת בוקר. שלוש מרפסות כבר תפוסות, אפילו שהם פותחים רק בתשע, ואני מתנחל ברביעית. משטחי השולחנות הקטנים במרפסות מרוצפים במוזאיקה, וגם זה עושה לך חשק לשבת ולאכול עליהם, וכמובן זה שאתה יכול להביט לך למטה, על הרחוב, ולראות איך העיר מתעוררת לבוקר חדש. כמה דקות קודם, אחרי שנפרדתי מתומאס וקיבלתי ממנו את ה-100 רופי ערבון שהשארתי אצלו, סגרתי על חדר די דומה, ב-300 רופי, בגסט האוס ממש ליד המסעדה שקורא לעצמו Elite Hotel, לא פחות. בדקתי שהכל עובד: מים, שירותים, מקלחת, מאוורר, מנעול על הדלת, כל זה כמובן עד שאגלה מאוחר יותר מה לא עובד... נרשמתי, שילמתי ללילה אחד, ויאללה, לאכול.
אחרי ארוחת בוקר טובה אני יורד עם החלטה להקדיש את היום להיכרות עם פאנאז`י, ותחנה ראשונה אני עושה בלשכת המידע לתיירים של גואה, לא רחוק מגשר פאטו הישן. אולם כניסה ענק עם תקרה גבוהה וכמה כסאות מחוברים זה לזה ליד הקיר ממתינים לבאים. במרכז האולם מונח שולחן שנראה די אבוד בחלל העצום, ולידו יושבת נציגת "גואה תו�ריזם", אשה כבת 45 לערך, שחורת שיער ופנים די סתמיים, שכל תנועותיה ודיבורה מלמדים על ענייניות ותכליתיות בנוסח"גומרים הולכים". האשה מקשיבה לשאלותי, חלקן נוגעות לסיבת הגעתי לדרום מערב הודו, ומסבירה לי שמפה של גואה ופאנאז`י ב-15 רופי, וברושור על טיולים שהם מארגנים, זה פחות או יותר מה שאוכל לקבל ממנה. אני קונה את המפה, לוקח את הברושור ונפרד ממנה כידיד, כי כפי שכבר אמר המלך בספר "הנסיך הקטן", "מכל אחד יש לדרוש את מה שהוא יכול לתת".
מלשכת המידע אני ממשיך לרציף סנטה מוניקה הסמוך, על נהר מאנדובי, חוצה את גשר פאטו החדש והעמוס, ומכאן לאורך הנהר, ואחר-כך דרומה ברחוב המטפס לכנסיית מריה של העיבור הקדוש (Our Lady of the Immaculate Conception), הכנסייה הראשית של פאנאז`י.
לא רק השם של הכנסייה הלבנה והמרשימה הזאת מדליק, גם מיקומה, בראש גבעה הצופה על הכיכר ועל חלקה המערבי של העיר, יפה ונראה למרחוק. מריה עצמה, הילה לראשה, מקדמת את פניך כשאתה מטפס במדרגות הרחבות המעלות אותך אל הכנסייה, וזו כבר קבלת פנים מכובדת וראויה. ב"לונלי" כתוב שפאנאז`י היתה הנמל הראשון אליו הגיעו הספינות שיצאו מליסבון, והמלחים הפורטוגלים היו מגיעים לכנסיה זו, שהמבנה המקורי שלה הוקם ב-1541, כדי להודות על השייט הבטוח ולפני שהמשיכו בנהר מאנדובי לאולד גואה. בשתים-עשרה, כשנפתחות דלתות הכנסייה לתפילה עם צלצול הפעמון המרשים שבמגדל, אני נכנס פנימה ומתיישב על אחד הספסלים. הכנסייה יפה ומרשימה גם מבפנים, והתפילה נמשכת כמה דקות. אנשים לידי מצטלבים ומתפללים, ואני תוהה מה אומרת הכנסייה על היהודי הזה שהצטרף והגיע היום לתפילת הצהריים. בהבדל מהיהדות, שעושה את המוות לכל מי שרוצה להתגייר, הנצרות היתה מאז ומתמיד דת מיסיונרית שניסתה בכל דרך, גם בכוח, להפוך את האנשים לנוצרים, כך שאני בטוח שהכנסייה ופרנסיה בהחלט שבעי רצון משחקן החיזוק שהגיע...
בחוץ חם ולח (כמו ת"א בקיץ), וכל המטיילים והמבקרים שמסתובבים כאן באזור הכנסייה והכיכר מחפשים להם פינת צל. ישראלים עדיין לא ראיתי כאן, כולם כנראה בחופים, וגם לא שלטים בעברית, וזה בכלל טוב. אני תופס לי מנוחה על ספסל, בפארק סמוך, אוסף קצת מרץ להמשך היום. נימפה חשופת חזה עומדת במרכזה של בריכת מים מוריקים, מחזיקה בידה צינור מים מברזל וממתינה בסבלנות שכבר יגיעו המים, שכולם יראו כמה היא יפה מתחת למזרקה. אשה עם מין מטאטא קצר כזה אוספת לסל נצרים גדול את פריחת העצים שנשרה לדשא. היא עובדת בשיטתיות, לאט-לאט אבל בלי להפסיק, ומנקה את המדשאה פינה אחר פינה. אני עוצם את העיניים ומדמיין לעצמי פארק נקי, מזרקה מתיזה מים מעל ראשה של נימפה שחורת שיער, ובריכת מים שמימיה נקיים, וכבר אני מחייך לעצמי, וטוב לי.
בחנות ספרים ליד הפארק אליה אני נכנס כדי לחפש כמה ספרים, עוזרת לי אחת המוכרות, בחורה הודית נחמדה ורצינית כזאת, כבת 28-26, לבושה שמלת תכלת עם קישוטים לבנים וצעיף לבן על צווארה, ובסוף אנחנו מוצאים ספר אחד. אני שואל אותה על מדינת קראלה הסמוכה ועל העיר קוטיאם, לא היא לא היתה שם, היא אומרת ומזיזה הצידה את שיערה השחור הארוך שמסתיר חלק ממשקפיה המוכספים, אבל אם אני מחפש אז הכי טוב לגשת ללשכת התיירות שם. אני מנצל את ההזדמנות ושואל אותה על שיחת הטלפון לתחנת הרכבת, כשארצה לברר אם יש לי מקום, והיא מסבירה לי איך עובד המענה האוטומטי שלהם, ותוך כדי הסבר היא משמיעה קולות של טלפון ממתין, טלפון מצלצל, וטלפון תפוס, איזה חמודה?! אני מודה לה, משלם על הספר, ויוצא מערבה, אל השוק העירוני המקורה של פאנאז`י.
שוק מקורה זה אחרת לגמרי משוק פתוח. לכאורה הכל ישנו, כל הדוכנים, הפירות, הירקות, הצבעים, המוכרים, אבל משהו בשוק כזה הולך לאיבוד. זה יותר מדי מסודר, יותר מדי נקי, אני חושב לעצמי כשאני מסתובב בין הדוכנים ומחפש מה כדאי לקנות. כאילו לקחו כלב שאוהב לרוץ ולהשתולל וסגרו אותו במלונה, או חבורת ילדים שמכניסים לכיתה ועכשיו הם צריכים לשבת ולשתוק עד שהמורה ייתן להם רשות דיבור.
השוק בהחלט מרשים, לא רק במושגים של הודו, ואת האולם המרכזי שלו מעטרים שני ציורי קיר ענקיים. האולם המרכזי משמש גם כדרך מעבר לכל מי שהולך לכיוון הנהר, וממש עכשיו הוא מתמלא בילדי בי"ס (בנים) סמוך שסיימו את לימודיהם וחוצים את השוק, בתלבושתם האחידה ובילקוטיהם, בדרך לאוטובוס הסמוך. הדוכנים בשוק מסודרים בכמה מפלסים, משני צידי אולם הכניסה, ואני מסתובב לי בין ערימות אגוזי קוקוס, אורז, בצל, אבטיחים, ענבים, בננות, תפוזים וכל שאר הירקות והפירות, ובין דוכני הפרחים, שחלקם כבר שזורים במחרוזות, ממתינים למי שייקחם לטכסי הפוג`ה בנהר, מנחה לאלים. בסוף אני קונה פאפאיה אחת גדולה, קצת ענבים וכמה תפוחי עץ, ויוצא החוצה לכיוון הנהר, לחפש לי מקום יפה ומוצל לארוחת הפירות הזאת.
בנהר מאנדובי הסמוך, בקטע מסומן לאורך הגדה הדרומית שלאורכה אני הולך, עומדות נשים במים הרדודים, גופן כפוף למים, והן אוספות צדפות. ידיהן מגששות במים, מחפשות את הצדפות, וכשהן מוצאות הן מזדקפות מעט ומכניסות אותן לשקיות פלסטיק ובד הקשורות למותניהן מקדימה ומאחורה, ומיד מתכופפות שוב וממשיכות לחפש. אחת מהנשים משיטה לידה ארגז, אליו היא אוספת את הצדפות, ואילו אחרת מושכת אחריה שני סלים לאיסוף צדפים, הצפים על המים. בפינה אחת עובדות יחד אם ובתה הצעירה, בת עשר לערך, והתמונה הזאת של הנשים הכפופות במים, ששערן השחור אסוף מאחור, שולי שמלותיהן מקופלים וחולצות הבטן שלהן מבליטות את גופן השחום, מזכירה את מה שכתב הנרי מילר על הנשים ועל אותה סגולה טמירה שלהן שהנציח דה-וינצ`י, "סגולה שאתה מוצא בכל מקום באמנות הבודהיסטית, במערות הגדולות של הודו ועל חזיתות מקדשיה... סגולה הנראית באמת כפסגת ההישג הרוחני של המין האנושי..."
את סעודת הפירות שלי אני אוכל על ספסל בגינה משולשת קטנה, לא הרחק מפסלו השחור של אבה פאריה, מהפנט מפורסם יליד גואה, השולח את ידיו ומהפנט את העוזרת שלו. הפאפאיה מצויינת (את הענבים כבר גמרתי בדרך), ואחרי האוכל אני תופס קצת שלווה עם ספר שהתחלתי לקרוא ברכבת, "אהבה" של טוני מוריסון. לא ברור לי למה לקחתי אתי להודו דווקא את הספר הזה, אולי בגלל ששכב אצלי בבית יותר מדי זמן ולא הצלחתי להגיע אליו, בכל אופן אם היו לי תקוות בגלל טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות, ובגלל שם הספר, אהבה, הן התבדו די מהר. נכון, הכתיבה מעניינת, אם כי לא יותר מדי יצירתית, אלא שרק בעזרת קפיצות בטקסט בין הווה ועבר קשה לעשות את זה כשהסיפור עצמו הוא, איך נאמר, לא משהו מיוחד, ואין בו קסם או עניין שיימשכו אותך לרצות לקרוא בו עוד ועוד.
שייט בנהר מאנדובי
לקראת שש בערב אני הולך לרציף סנטה מוניקה ולוקח שייט של שעה אל השקיעה בנהר מאנדובי. אני לא מצפה ליותר מדי בשייט הזה, אבל זו תהיה הזדמנות לראות את פאנאז`י מכיוון הנהר, וליהנות מרוח קרירה של אחר-הצהריים, וזה לבדו שווה ביום חם ולח שכזה. את ההפלגה הזאת מארגנת לשכת המידע לתיירים של גואה, והיא מומלצת יותר מההפלגות של החברות הפרטיות, שספינותיהם גדולות, מוארות וסואנות יותר, והן יוצאות רק לאחר רדת החשיכה. מרבית האנשים על הספינה הם הודים שמבקרים בעיר, ורק בודדים הם תיירים ומטיילים כמוני. למרות זאת מתקיימת על סיפון הספינה הופעת ריקודים תיירותית של 4 רקדנים צעירים, שתי בחורות ושני בחורים, הרוקדים ריקודים אופייניים של גואה, בתלבושות שונות, משהו שמזכיר הופעות במתנ"ס המקומי. הספינה מפליגה עד למפרץ אגואדה, שם מתחבר נהר מאנדובי לים הערבי. מצפון מנצנץ המגדלור של מבצר אגואדה, ומצפון לו כל החופים הצפוניים של גואה, ביניהם קאלאנגוט, אנז`ונה ואראמבול הצפוני. מדרום לשפך הנהר נמצאים חוף מיראמר הסמוך לפאנאז`י, וחוף דונה פאולה. מכאן מתחיל מפרץ מורמוגאו שמדרום לו נמצאת העיר ואסקו דה גמה עם נמל התעופה שלה, אליו מגיעים כל אלה שטסים לגואה. הספינה מסתובבת ומתחילה לחזור, השמש נעלמה זה מכבר, והחושך יורד אט-אט. רוח נעימה המגיעה מהים, מלווה אותנו כל הדרך עד לרציף סנטה מוניקה, ומביאה עימה את הערב.
כשאנחנו יורדים לחוף אני מתלבט איפה לאכול ארוחת ערב, ובסוף מחליט לנסות מסעדה שונה, קווטרדק (`סיפון עליון`), שהיא מסעדת גן פתוחה, על שפת נהר מאנדובי, בצידה המערבי של העיר. המקום לא מלא, וגם אין בו אווירה מיוחדת, אבל הגינה נחמדה והאוכל ממש טוב, ואלה יחד עם הבריזה הנושבת מהנהר מצדיקים בעיני את הבחירה. אני מתיישב בשולחן סמוך לנהר, וצופה בספינות הטיולים המוארות שהולכות וחוזרות בנהר, כשקולות המוזיקה בוקעים מהן בעוצמה, ואורות צבעוניים מאירים את הרוקדים המבלים על סיפונן. אם לא הייתי יודע שאני בהודו, הייתי יכול לחשוב שאני בכל מקום אחר בעולם, מה גם שעל אחת הספינות כתוב שהיא ספינת קאזינו, וזה הקאזינו היחיד בהודו, סחתיין! באווירה הרומנטית הזו של נהר, וספינות, ומוזיקה, זה הזמן לחזור לטוני מוריסון ול"אהבה", וכשאני מסיים עכשיו לקרוא את הספר אני מרגיש שלא נשאר לי ממנו הרבה, גם לא מחשבות שאחרי, ובשבילי זו אכזבה, במיוחד אחרי "חמדת" ו"ג`אז". אם הייתי ממשיל ספר לאשה, ומשתמש במשפט מתוך הספר הזה עצמו: "...אשה היא מישהי חשובה מאוד, ולפעמים אתה זוכה בכתר המשולש: אוכל טוב, סקס טוב, שיחות טובות. רוב הגברים מסתפקים בכל אחד מהשלושה, והם מרוצים עד הגג אם הם מקבלים שניים...", הייתי אומר שאני מתלבט אם קיבלתי מהספר "אהבה" אפילו אחד מהשלושה...
